קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

פרחה במרצדס (הסאבטקסט של שבוע הנבחרת)

העלבונות על המוזיקה המזרחית שמושמעת במשחקי הנבחרת הן אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד: 'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם'.

שבוע המשחקים של הנבחרת הביא איתו את כתבות הצבע הקבועות שהתחרו בניהם במי מסתלבט יותר חזק על המוזיקה המזרחית שמושמעת באצטדיון במהלכם: "פסקול של כלא קציעות"; "כמו ערב שלם מול ערוץ 24" וכן על זו הדרך.

לפני מס' שבועות התייחסתי כאן לסערה שעוררו דבריו של יהורם גאון על המוזיקה המזרחית. טענתי אז שזכותו של האיש להביע את דעתו ואני עדיין מחזיק בדעה זו. מישהו כאן התחרפן אם בנאדם לא יכול לצאת מהבית בגלל שהוא אמר מה שהוא חושב על ז'אנר מוזיקלי מסוים.

אבל הכתבות ממשחקי הנבחרת זה משהו אחר. זה לא ביקורת לגיטימית כמו שהשמיע יהורם גאון (גם אם נאמרה בצורה קצת חריפה, אבל זו הייתה שיחה פרטית וכולנו מדברים כך בשיחות פרטיות), זו אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד:

'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם' (איזה כיף שהנבחרת ניצחה וקלקלה להם קצת את התיזה).

יצא במקרה שבדרך למשחק מול גאורגיה ולאחריו שמעתי ברדיו שני שירים שהשוואה בניהם מספרת אולי את הסיפור:

הראשון:

ואולי אני חולמת בהקיץ
ואולי אתה תסכים לחלום איתי
אמרת לי את כל כך יפה
מחר ניפגש באותה שעה

וחלמתי אותך
מחר ניפגש בחלום הבא
אני רוצה אהבה
לא כל כך טובה
שלא יהיה נחמד
שרק יהיה ליד

איך שלא יהיה
אותך תמיד ארצה

השני:

תל אביב פינת בן-גוריון
קצת לפני חצות אני נזכרת
כמעט שהתבלבלתי ונכנסתי לקפה
מקום ידוע

רצית סוף שבוע בפריז
שנסונים צרפתים אני אוהבת
שדרות של מותגים
שקיות של מעצבים
זה כל מה שאתה יודע

תגיד לי מה, בשביל מה?
נסענו כה רחוק
אתה הצלחת
לגנוב לי את הלב
אתה הבטחת אהבה

תגיד לי מה, בשביל מה?
שלחת מכתבים יפים כאלה
היו זמנים טובים
כבר לא עוצרת בשבילך

תל אביב פינה קטנה בלב
היתה לי בשבילך אבל פספסת
חלמת על עתיד שבו אהיה איתך תמיד
איך התבלבלת

 

 

 

רצית סוף שבוע בפריז…

שני השירים מבטאים בצורה מאוד מרגשת ויפה, לדעתי, את התחושה של כמיהה לא ממומשת לאהבה ממישהו, שכנראה אולי מאוד רוצה, אבל אין לו את היכולות להעניק אותה. הם פשוטים, קולעים לרגש ולחוויה של המון אנשים.

אלא מה, שבעוד הראשון יזכה לניתוחי עומק ושבחים ממבקרי מוזיקה שנונים, השני יקוטלג כ"פסקול של כלא קציעות". ולמה? כי את הראשון שרה בחורה בשם אביגיל רוז (מוכשרת בטירוף) בטון עצוב ומתייסר, ואת השני שרה מישהי אחרת בשם שרית חדד (עוד יותר מוכשרת) במקצב תזזיתי וסלסולים.

וזה מוביל אותו לעוד שיר של שרית חדד, שמתייחסים אליו אולי כסוג של סתלבט אבל בעיני הוא אחד הטקסטים הגאוניים שנכתבו כאן, שבמקרה או שלא כתב דווקא יוצר אשכנזי- עברי לידר:

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה,
בסדר החדש רואים את החיים,
משקפיים על חצי פנים, אוי מושבי העור,
בחום הזה של תל אביב.

פרחה במרצדס רק שלא יתחילו להציק,
מוציאה סיגריה מהתיק עם המשפט המחודד,
שעוד מהדהד בראש,
איך לא ידעתי מה ללבוש,

למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני,
היה בליין אבל עכשיו הוא רציני,
איש עסקים שעכשיו הוא טבעוני,
ואולי הוא בשבילי לנשמה,
גם מתוקים הם סוג של נחמה,
רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה,
תראה חבר הפחד לא עובר,
הוא רק הולך ובא הולך ובא…

פרחה במרצדס נוסעת על כביש מהיר,
פנסים כבויים ועוד אידיוט שמאותת
בשביל להסתיר, אוי מה אתם רוצים,
אנשים מסובכים

ואתה נדבק לי אל היד קופץ מסביב,
כמה שערות על החזה
בחום הזה של תל אביב,
אוי תיתן לי מנוחה, יוצאת לבד ולא איתך,
למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני

 

 

 

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה…

אני ממש יכול לקחת כל שורה בשיר הזה להראות עד כמה היא מבטאת בצורה חדה ומטלטלת את הישראליות ("תראה חבר הפחד לא עובר, הוא רק הולך ובא"), המזרחיות ("בסדר החדש רואים את החיים, משקפיים על חצי פנים"), ואולי אפילו את הסיפור הציוני כולו ("רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה").

אבל נדמה לי ששתי מילים עושות זאת הכי טוב: "פרחה במרצדס".

תרצו, תיקחו את "פרחה" עם הקונוטציה השלילית שלה ותגידו שהישראלים, המזרחיים, הם וולגריים, המוניים, מעוררי דחייה שמנסים להיות מה שהם לא וזה פתטי.

תרצו, תיקחו את זה למקום אחר:

הנה הילד הדחוי של השכונה שבסוף שיחק אותה בגדול ועכשיו חוזר אליה עם המרצדס לעשות סיבוב דאווין – במובן של המזרחיים ובמובן של המפעל הציוני כולו, שלקח עם של נכים ונדכאים והפך אותו לאומה גאה עם ארץ ומדינה שהיא, למרות קשיים שאין באף מקום אחר, אחת המפותחות בעולם.

אם עברי לידר היה שומר את השיר לעצמו או נותן אותו ל, נגיד, אריק ברמן, אני מניח שלא הייתי היחידי ששם לב לטקסט הנהדר הזה. אבל הוא נתן אותו לשרית חדד וזה הפך, כאמור, לסוג של קאלט.

למישהו כואב כאן משהו, ואני דווקא מבין אותו.

קראתי באחד ממוספי החג האחרונים רשימה של עשרים המרוויחים הגדולים ביותר בתעשיית הבידור הישראלית כיום. זה היה מדהים, חוץ משניים או שלושה אשכנזים, האליטה התרבותית הישנה נמחקה כמעט לגמרי- זמר מזרחי סוג ב' או ג' מוצא עצמו לפני שלום חנוך או אריק איינשטיין.

וזה בטח לא קל לחבר'ה האלה, יש לי ממש סימפטיה אליהם.

אבל אלה החיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, ומי שנהנה כשפרגנו לו כשהוא היה על הגובה שידע לזרוק מילה טובה למי שהחליף אותו שם, גם אם זה לא הכוס תה שלו.

אבל מה שהכי מרגיז זה שלוקחים את המוזיקה המזרחית, כמו במקרה של משחקי הנבחרת, והופכים אותה למטפאורה על עליבות הישראליות. כאילו שאם היו משמיעים אריות של הנדל לפני המשחק היינו נראים כמו גרמניה, על המגרש או מחוצה לו.

ובכלל, פה זה המזרח התיכון, לא צפון-מערב אירופה, זו המוזיקה שמתאימה למנטאליות ולאקלים – מה לנו ולאריות ואופרות?! אם היית שם לקהל לפני המשחק אפרת גוש או שלומי שבן הם היו נרדמים, דודו אהרון ומשה פרץ- זה מה שמכניס לאווירה ומרים את מצב הרוח.

אני רוצה לצטט כאן דברים שאמר זוהר ארגוב בראיון עיתונאי נדיר שפורסם במגזין הפופ המיתולוגי "להיטון" ב- 1982:

"העורך (ברדיו, א.א.) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי. פאנק, חיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'י ג'י קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? מה אתה חושב אני שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'(…), אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? 'קליק', בליק'… אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה, הכל חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו, מה עם האנחנו שבנו?"

התחושה היא שככל שישראל הופכת מזרחית יותר ויותר, ולמרבה האירוניה משתלבת במרחב הגיאו-פוליטי כמו שהם עצמם ראו בחזונם, כך האליטה הישנה, שעדיין שולטת, בתקשורת, באקדמיה ובעולם המשפט, סולדת ממנה יותר ויותר.

איך כל אלה שמדברים על דו-קיום עם ערבים מטיפים מוסר אם הם לא מסוגלים להסתדר עם הערבים שלהם – הערבים היהודים?

זו צביעות נוראית.

אין לי בעיה עם התנשאות. זה משעשע אותי שמתנשאים מעלי, לא הייתי מחליף את מה שקיבלתי במשפחה ממוצא מרוקאי בה גדלתי בשום דבר שיכולתי לקבל אם הייתי גדל במשפחה ממוצא אחר.

אבל יש לי בעיה עם צביעות. כי אני, אנחנו המזרחיים, תמימים, והכי קשה לנו עם אנשים צבועים. כי צבוע הוא פחדן שמנצל בדרך ערמומית את התמימות שלך. יש לך מה להגיד? תגיד דוגרי.

לכן אהבתי את יהורם גאון, ולכן אני לא אוהב את אלה שכותבים על משחקי הנבחרת.

*

והנה הפלייליסט של הפוסט, תנו בכפיים!