קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אם הוא מאמין, אז גם אני / צור אורן

זו לא "ההתאחדות הצעירה" של לוזון וחבריו שהחזירה אותי לאהוד את הנבחרת, גם לא המעבר למעוזם של האדומים בבלומפילד, ואפילו לא רגשי הציונות שתמיד מתחזקים כשאתה גר בחו"ל. זה פשוט בחור צרפתי מטורף אחד, לואיס פרננדז שמו, שעושה הכל כדי לעצבן ולהוכיח לכל העולם שכולם טיפשים והוא צודק.

פוסט אורח מאת צור אורן

לפני שאני כותב שורות אלו, עלי להודות למען ההגינות שנבחרת ישראל מעולם לא עניינה אותי יותר מדי.

השילוב המנצח של תפארת האצטדיון הלאומי ברמת גן, השיוך של הנבחרת לבכירי ההתאחדות לכדורגל לדורותיהם ופרשיות מביכות שבהן היו מעורבים שחקנים שלבשו את סמל המדינה וביישו אותו מבלי להניד עפעף גרמו לי לוותר על צפייה במשחקי הנבחרת, ויותר מזאת, לאבד כל תחושה של רגש כלפי הנבחרת בכחול ולבן.

אבל בחודשים האחרונים חזרתי לעקוב ( מרחוק אמנם בשל נסיבות חיי ) אחרי הנבחרת, ולראשונה מאז שנות ילדותי, לרצות באמת בהצלחתה.

דווקא הנבחרת הזו, שמציגה יכולת כל כך חלשה במרבית משחקיה שבתה אותי מחדש וגרמה לי לראשונה מזה זמן רב אפילו לצפות במשחק, למרות תנאי קליטה קשים מאד של השידור.

לא, זו לא "ההתאחדות הצעירה" של לוזון וחבריו שהחזירה אותי לאהוד את הנבחרת, גם לא המעבר למעוזם של האדומים בבלומפילד, ואפילו לא רגשי הציונות שתמיד מתחזקים כשאתה גר בחו"ל.

זה פשוט בחור צרפתי מטורף אחד, לואיס פרננדז שמו, שעושה הכל כדי לעצבן ולהוכיח לכל העולם שכולם טיפשים והוא צודק.

יש שיגידו שאני משוחד שזוכר לפרננדז את תצוגות הכדורגל בטדי. צודקים. אני לא מכחיש, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאין שום קשר בין בית"ר של פרננדז לבין הנבחרת של פרננדז.

בית"ר שלו הייתה מהירה, חזקה, מפחידה, לפעמים שאננית, לפעמים שחצנית, ברוב הזמן מהנה. והנבחרת ?  מה יש בנבחרת הזו ? אין בה את הברק של ברקוביץ ורביבו, אין בה קלאסיקות כמו אוחנה ועטר, ואין בה נשמה כמו של קלינגר.

אבל יש בה חבורה של גברים. לוחמים, שעולים על כר הדשא כדי לשחק עבור המדינה. שחקנים שבשנתיים האחרונות עוברים ביחד עם המאמן שלהם מסע צלב מצד עשרות עיתונאים, שחקני עבר, פרשנים, עסקנים ובכירים בהתאחדות לכדורגל, ובמקום לשאול את עצמם למה לעזאזל זה שווה את זה הם מתייצבים בכל פעם מחדש למשימה הבאה.

נראה שלא משנה מה עושה פרננדז הביקורות קוטלות אותו. הוא מזמן את ערן זהבי לסגל – מבקרים אותו. הוא מנפה את זהבי לאחר שזה משתין על כולם בקשת – מאשימים אותו ( לפחות מקורבי האדומים ) בניפוי מיותר. הוא שורף שעות במגרשים שמאמני נבחרת קודמים מעולם לא דרכו בהם – צוחקים עליו. הוא מגלה שחקנים חדשים ונותן להם במה – טוענים שהם לא מספיק טובים. הוא מוותר על "כוכבי ליגת העל" – מאשימים אותו שהוא הופך את הנבחרת לאפורה ומשעממת.

בעיני מבקריו הרבים, לואיס פרננדז הוא במקרה הטוב מאמן עבר ובמקרה הרע מטורף.

אני חושב אחרת.

אני חושב שהכדורגל הישראלי משופע בכשרונות שבגיל צעיר מקבלים הרבה יותר מדי כסף וחשיפה וזה גומר להם את הקריירה. אותם כשרונות הופכים לילדים מפונקים שנקברים ב – "תהילה המקומית" של ליגת העל העלובה שלנו, ובמקום לשאוף ולהגיע רחוק הם מבזבזים את הקריירה מול אלף  צופים בפ"ת.

לואיס פרננדז לא אוהב ילדים מפונקים. הוא אוהב לוחמים. הוא זה שהעלה ילד בן 16 בשם קובי מויאל למשחק העונה שלו בהרכב הפותח,  כי הוא האמין שהוא רעב מספיק. האמין, וצדק. מויאל סיפק את הסחורה.

לאיש יש דרך. הוא בונה נבחרת עם שחקנים בעלי מחויבות. שחקנים שבאים לעבודה ובעת נגינת ההמנון חושבים על איך לנצח ולא על הכתבה בגליצ'ים למחרת.

לואיס פרננדז מאמין שלמרות שהנבחרת שלו היא אפורה, אם ייתנו לו את הזמן הוא יביא אותנו אל המקומות שעליהם אנחנו חולמים.

ואתם יודעים מה, אם הוא מאמין, אז גם אני.