ואז הוא קם, פושט את הטרנינג, מתחיל בדילוגים קלילים לאורך הקו ומוסיף תוך כדי תנועות של מחיאות כפיים בכיוון היציע.
דקה 62' בבלומפילד, ישראל חוטפת שער שיוויון והאוהדים בשער 13 בקריזה, נתלים על המעקה מאחורי הספסל של הנבחרת ודורשים את ראשו של פרננדז.
ואז הוא קם, פושט את הטרנינג, מתחיל בדילוגים קלילים לאורך הקו ומוסיף תוך כדי תנועות של מחיאות כפיים בכיוון היציע.
זה עובד:
"יוסי.. יוסי.. יוסי בניון!" הם יורדים מהמעקה ומשיבים לו אהבה.
גם השחקנים בכחול נראים לפתע מלאי חיוניות וביטחון עצמי.
דקה 80', ישראל חוזרת ליתרון, פרננדז מסתובב ומסמן להם עם האצבע על הפה לשתוק.
עם שריקת הסיום הוא מניף ידיים ומייד מחפש אותו.
החלקת ידיים, חיבוק.
גם הוא יודע למי, שוב, מגיע הקרדיט האמיתי.
כשמונה לנבחרת חשבתי שזה שיחוק של לוזון: מאמן שגם יוכל להביא לכאן סטנדרטים מקצועיים אירופאים וגם ישתלב היטב במנטאליות המקומית.
50% מהשדה זה לא רע, לא?!