באייאקס אולי מצטערים על כך שזהות היהודית דבקה בהם והיו מעוניינים לשכתב את ההיסטוריה כדי להתמודד עם התופעות הנגזרות מכך, אבל הניסיון הזה עשוי להתברר עבורם, כפי שמלמדת אותה היסטוריה, כדבר שרק יעודד ויעצים את אותן תופעות.
לפני שאגש לנושא הפוסט שתי הערות ברשותכם בעניין הערב המרגש של אליצור רמלה אמש בצרפת:
1. אני מודה שבסיום המשחק עמדה לי לחלוחית בקצה העין כשראיתי את בנות רמלה חוגגות. קשה היה להישאר אדיש למראה השמחה התמימה, הטהורה, של הבנות האלה שבחרו בקריירה שעבור אישה דורשת, יש להניח, הקרבה לא מועטה והתמודדות לא פשוטה מכמה בחינות (דורפן הביא אספקט אחד שלה אתמול כמו שרק הוא יודע), ורגעים כמו אלו אמש הם, מן הסתם, פיצוי נדיר על כך שמעטות מהן זוכות לו.
2. נגעלתי מההתנהגות של האוהדים הצרפתים בסיום ששרקו בוז צורם לשחקניות שחגגו עם דגל ישראל על הפרקט. הבנו, אתם שונאים את ישראל ורואים בה תמצית הרוע בעולם, אבל מה לעזאזל אתם רוצים מהבנות האלה? מה, שי דורון ולני סלווין שולחות מטוסים להפציץ בעזה או מתעמרות בפלסטינים במחסומים?! אי אפשר לשים רגע את הפוליטיקה בצד ולתת כבוד מינימאלי לספורטאיות שהשיגו כרגע הישג ספורטיבי מרשים, גם אם זה על חשבון הקבוצה שלכם? השנאה שלכם עד כדי כך מעוורת?! ואחרי זה אומרים שבישראל אין תרבות ספורט.
ועכשיו לנושא הפוסט:
בשבוע שעבר התעוררה סערה בהולנד אחרי שברשת פורסם סרטון ובו נראים שניים משחקני קבוצת דן-האג כשהם חוגגים את ניצחונם על אייאקס כמה שעות קודם לכן תוך ניצוח על מקהלה בפאב המקומי השרה "אנחנו הולכים לצוד יהודים".
תגובתו לעניין של היו"ר היהודי של אייאקס, אורי קרונל, הייתה הזויה, שלא לומר מקוממת: הוא החליט להסיר את דגלי ישראל מהאמסטרדם ארינה ולפנות לאוהדי הקבוצה בדרישה לחדול מלזהות את עצמם בכינויים המסורתי- "היהודים".
במאמר מוסגר חייבים להודות שמדובר בדרך יצירתית למדי להתמודד עם גזענות שלא ברור איך לא חשבו עליה קודם? על אותו משקל, למשל, אפשר לבקש משחקנים שחורים לעלות לשחק עם מסיכות לבנות. אלא שאם לחזור לאייאקס, אזי זה לא חדש שהמועדון ההולנדי מנסה למחוק את "הכתם" היהודי מהזהות שלו:
ב- 2005, לדוגמא, אמר נשיא המועדון דאז, ג'ון ג'אקי, בראיון לסאנדיי טיימס הלונדוני באופן גלוי כי "אייאקס מוצגת כמועדון יהודי וחלק מהאוהדים שלנו מכנים את עצמם "יהודים", אולם אנו מעוניינים לטשטש את התדמית הזו ונעשה זאת בכל דרך אפשרית".
בדומה לכך, סיימון קופר בספרו המעולה "אייאקס, הולנד והמלחמה" מספר על הקשיים שנתקל מצד המועדון כשניסה להתחקות אחרי שורשיו היהודיים:
"אין שום דבר שיעניין אותך" היסו אותו הגורמים הרשמיים באייאקס, וכשעימת אותם עם העובדה שבשנים שלפני המלחמה הייתה אייאקס הקבוצה הפופולארית בקרב הקהילה היהודית הגדולה של העיר וביציעים תועדה באותן שנים נוכחות יהודית מוגברת, קיבל את ההסבר המקורי לפיו "היהודים אוהבים דברים טובים, לכן הם נהגו ללכת למשחקיה של אייאקס".
כאשר התעניין אצל האוצר הראשי של ארכיון המועדון, וים סחופארט, מדוע לא מונצח זכר חברי המועדון ושחקניו היהודים שנרצחו בשואה (בניהם, הקיצוני הימני אדי האמיל ששיחק 125 משחקים עבור אייאקס לפני שנשלח לאושוויץ), נענה כי "זה יהיה כואב מדי לקרובי המשפחה שנותרו בחיים" ו-"איננו נוהגים לחטט בעבר"- גישה לא רגילה מצד מנהל ארכיון, כפי שהעיר בצדק קופר.
הנטייה של ההולנדים לטמון את ראשם בחול אל מול סוגיה מטרידה לא הפתיעה את קופר. בחלק אחר של ספרו הוא מנפץ את המיתוס לפיו ההולנדים היו העם שעזר הכי הרבה ליהודים בזמן השואה.
בעזרת מסמכים ועדויות שונות קופר חושף תמונה לפיה נטיית הלב של ההולנדים בזמן המלחמה הייתה להתעלם מ"הבעיה" היהודית, וגם אם לא סייעו לנאצים באופן פעיל כמו במקומות אחרים, נקטו בגישה של "לא ראינו לא שמענו".
קופר מצטט את ההיסטוריון ההולנדי, האנס בלום, שטען כבר בשנות השבעים, ימים בהם המיתוס לפיו ההולנדים בזמן המלחמה היו 'goed' (טובים) היה בשיאו, כי "מרבית ההולנדים מעולם לא עשו בחירות מוסריות גדולות, הם פשוט המשיכו בחייהם ובשלב מאוחר יותר של המלחמה, כאשר הכיבוש הגרמני נעשה אכזרי יותר ויותר, התמקדה דאגתם העיקרית בשאלה כיצד לגרום לעצמם נזק מועט ככל האפשר. הם הסתגרו במעגלים משפחתיים קטנים ולמשל, הלכו לקולנוע ולא התעסקו בשאלה לאן נעלמו שכניהם היהודים". כך יוצא שהולנד הייתה למעשה המדינה בה הושמד האחוז הגבוה ביותר של הקהילה היהודית המקומית חוץ מפולין.
על רקע העובדות האלה האלה הניסיון התורן של אייאקס להתמודד עם תופעות אנטישמיות בעזרת מחיקת הזהות היהודית של הקבוצה אינו מפתיע. אפשר לראות בכך ביטוי נוסף לנטייה המסורתית של ההולנדים לפתור בעיות בצורה של התעלמות וטאטוא מתחת לשטיח. למרות זאת, מעניין מאוד עדיין שמי שמוביל כיום מטעם המועדון, וביתר שאת, הוא יהודי בעצמו.
אלא שגם ניסיון של יהודים "להיפטר" מזהותם היהודית, איננו חדשה גדולה. היו"ר היהודי הנוכחי של אייאקס, אורי קרונל, הולך כאן בדרכם של דמויות יהודיות היסטוריות מפורסמות מעט יותר כמו, למשל, קרל מרקס ופרנץ קפקא.
במאמר שפורסם לפני מספר שנים בכתב העת "ארץ אחרת" עמד העיתונאי והסופר היהודי-צרפתי לוראן כהן על סוגיית השנאה העצמית של שני האישים המפורסמים האלה.
למעשה, קרל מרקס, נצר לשושלת רבנים, היה אחד האנטישמיים הגדולים בהיסטוריה ומי שהניח את התשתית האידיאולוגית לרדיפת היהודים של המשטרים הפשיסטיים-קומניסטיים באירופה במאה ה-20.
במאמרו "על שאלת היהודים" כותב מרקס:
"לא נחפש את סוד היהודי בדתו, אך נחפש את סוד הדת ביהודי הריאלי. מהו הרקע החילוני של היהדות? הצורך הפרקטי והתועלת האישית… מהו יסוד הדת היהודית? הצורך הפרקטי והאגואיזם. המונותיאיזם של היהודי הוא למעשה הפוליתיאיזם של הצורך המתפשט, פוליתיאיזם אשר הופך אפילו את בתי-השימוש לאובייקט של התורה האלוהית… הכסף הוא האל הקנאי של ישראל. שום אליל אחר לא יכול לשכון בצדו… המסחר הנו אלוהיו האמיתי של היהודי. אלוהיו הוא רק מסחר עלוב… אפילו היחסים בין גבר לאשה הופכים לדבר מסחרי! האשה הופכת לאובייקט סחר. אזרחותו העלובה של היהודי היא אזרחותו של איש עסקים, של אנשי ממון. תורתו נטולת יסוד ותבונתו של היהודי היא קריקטורה דתית של המוסר… ביום שהחברה תצליח להוקיע את המהות האמפירית של היהדות, ביום שיחוסלו תנאי הסחר, דמות היהודי לא תיתכן עוד".
כמו אצל מרקס, גם אצל קפקא אפשר למצוא מוטיבים אנטישמיים מובהקים. במאמרו מציין כהן כי בספרו של קפקא "מכתבים אל מילנה" ישנו קטע אחד שניתן להגדירו כטירוף היטלראי, עשרות שנים לפני תאי הגזים הנוראים:
"יש לי לעתים דחף לדחוס אותם (את היהודים), למשל, לתוך מגירת השידה וללחוץ בחוזקה ולהמתין, לפתוח אותה מעט כדי לבדוק אם הם נחנקו כולם, ואם לא, לסגור שוב את המגירה, וכך עד שהדבר יתגשם".
חשוב לציין, עם זאת, שבניגוד למרקס, שהיה אוטו-אנטישמי מובהק, ומהגרועים שבהם, ההתמודדות של קפקא עם זהותו היהודית היתה מורכבת יותר- אל מול ביטויים של אוטו-אנטישמיות, כפי שצוטטו לעיל, עמד גם ניסיון נואש, ואף מרגש במידה מסוימת, של קפקא להתחבר בכל זאת לשורשיו היהודיים: הוא למד יידיש, שילב בכתיבתו המאוחרת מוטיבים הלקוחים מעולם התוכן של החסידות ואגדות חז"ל ואחרי הצהרת בלפור ב- 1917 אף גילה עניין בציונות.
אלא שגם קפקא בעצמו מסכם בערוב ימיו את הניסיון הזה ככישלון: "זה כמו לרדוף אחרי חלום, כיצד ניתן למצוא בחוץ את מה שהיה צריך לבוא מבפנים?" במאמרו מציין כהן כי שנתיים לפני מותו, בינואר 1922, הוא רושם ביומנו: "ללא אבות, ללא נישואים, ללא צאצאים, אך עם תשוקה עזה לאבות, לנישואים, לצאצאים. כולם, אבות, נישואים וצאצאים מושיטים לי יד, אך ממרחק רב מדי עבורי".
הניסיון, אם כך, של קפקא להתחבר לזהותו היהודית היה כנראה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי, ולא יכול היה לסגור פער של חיים שלמים בניתוק מהזהות הזו. ניתוק, אגב, שייתכן מאוד ולא היה באשמתו של קפקא, אלא תוצאה של החברה היהודית המתבוללת לתוכה נולד.
לא קל להיות יהודי, יש שרואים בכך זכות וגאווה ויש כאלה שרואים בכך סוג של עונש שרירותי ועול שהיו רוצים לפרוק אותו. כך או כך, ההיסטוריה מלמדת שזהות זה לא משהו שאפשר למחוק גם אם משפשפים חזק במים וחומר ניקוי (אפילו לא Ajax). זאת ועוד, ההיסטוריה הפרטית של העם היהודי מלמדת ש, באופן טראגי אולי, ככל שהניסיון הזה היה חזק יותר כך הוא עורר רדיפה גדולה יותר של כאלה שביקשו "להזכיר" ליהודי את יהדותו.
עפ"י מחקרו של קופר, הזהות היהודית של אייאקס דבקה בה משום שאמסטרדם שלפני המלחמה היתה עיר שאחד מכל חמש תושביה היה יהודי, והיהודים, שאהבו כדורגל, ובמיוחד את אייאקס, הפגינו נוכחות גבוה ביציעים.
אז באייאקס אולי מצטערים על כך והיו מעוניינים לשכתב את ההיסטוריה כדי להתמודד עם התופעות הנגזרות ממנה, אבל הניסיון הזה עשוי להתברר עבורם, כפי שמלמדת אותה היסטוריה, ככזה שרק יעודד ויעצים את אותן תופעות.
*
והנה אנוק, זמרת הולנדית שהפציעה בשנות ה-90' בסערה לעולם הפופ, הותירה שני אלבומים מצוינים ונעלמה כלעומת שבאה, בגרסת כיסוי משובחת למדי ל, כמה מתאים.. "Losing My Religion" הקלאסי של REM: