שמחות קטנות

מול הציניות, הקור, שכמו בטבע- מבקש להפריד ולהרחיק ("ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים") התיקון של פורים הוא הרגש, החום, שכמו בטבע- מקרב ומאחד.

בעונות מהסוג הזה, שהכדורגל על המגרש מספק מעט מדי סיבות לשמחה, אתה מוצא את עצמך מחמם את הלב בדברים הקטנים ביציע- זוג שמגניב נשיקה בין סיגריה לסיגריה, ילדים מתוקים בתחפושת, אב שמחבק את בנו ופותח לו שקית במבה.

התקווה הקלושה שלכבוד החג בית"ר תתחפש אולי לקבוצת כדורגל מתבדה די מהר, ובכל זאת, זה לא היה משחק גרוע של בית"ר. לא פשוט לשחק מול קבוצה שמעמידה עשרה שחקנים מאחורי הכדור – מי כמונו יודע זאת, הרי זה בדיוק מה שעשינו לפני שבועיים נגד הפועל ת"א – אלא שבעוד במקרה הזה, לאור הבדלי הרמות בין הקבוצות, ניתן להבין את המהלך, לא ברור למה הפועל חיפה, קבוצה שערב המחזור ניצבה שלושה מקומות ושמונה נקודות מעל בית"ר, מגיעה לטדי עם מנטליות של קבוצה שמגיעה לקאמפ-נואו.

מאז שהגיע, רוני לוי ייצב את משחק ההגנה של בית"ר שאכן, כמעט ולא סופגת. אבל בשביל לעורר את משחק ההתקפה לא מספיקה עבודה טקטית, צריך כישרון ויצירתיות, ומזה יש להתקפה הנוכחית של בית"ר מעט מדי. יוצא דופן בהקשר הזה הוא שי חדד, משבוע לשבוע אני מתאהב יותר ויותר בשחקן הזה שיש לו לא רק דריבל נהדר, אלא גם הרבה חוצפה ואופי- עוד מצרך שנמצא בירידת ערך רצינית העונה בבית"ר.

יש ביטוי שגור ביציע לשחקנים מהסוג של משה בן-לולו שבעונות מהסוג הזה מוצאים את עצמם איכשהו על המגרש בחולצה הצהובה המפורסמת עם סמל המנורה – "זה לא שחקן לבית"ר".

אבל מה הוא פורים אם לא חגם של הגיבורים הבלתי צפויים? וכשבדקה ה-90' נדדה שנת המלך, ואין 'מלך' אלא מלכו של עולם, והוא זכר לו ולנו איזשהו חסד נעורים עלום והפך עוד משחק של צער ויגון לערב של שמחה ומשתה.

"מש.. מש.. משנכנס אדר…" שרים ביציע המזרחי ועם שריקת הסיום עושה רוני לוי את הדרך הארוכה להודות להם. הקהל של בית"ר מחבק את רוני לוי למרות שלפחות ברמת התוצאות הוא לא הביא שינוי ניכר בהשוואה לתקופה שבה אימן אורי מלמיליאן (התיאוריה של מרא דאתר(א)- ברק, ממשיכה להוכיח את עצמה ובית"ר משיגה את התוצאות המקבילות לאלו שהשיגה בסיבוב הראשון שגם בו היתה הקבוצה האדומה מחיפה אחת היחידות לה יכלה).

קשה לי לשים את האצבע על הסיבה לכך, אבל יש לי תחושה שלקהל של בית"ר יש מעט יותר יראת כבוד למאמנים שמגיעים מבחוץ מאשר למאמנים ירושלמים, כולל אגדות כמו יוסי מזרחי ואורי.

*

חז"ל החשיבו מאוד את חג הפורים ואף שנו שהוא גדול יותר מיום הכיפורים- יום שאיננו פורים, כך דרשו, אלא רק 'כ' פורים.

שמחה נראית אולי משהו פשוט ואף טיפה זול אולם הדבר שונה בתכלית. שמחה היא אחת מעבודת המידות הקשה ביותר.

יש משהו מושך בעצבות. לא סתם נטבע הביטוי "התעטף בעצבות" – יש משהו מחמם, מנחם, במלנכוליה, כמו שכתב כל-כך יפה מיכה שטרית:

"יש לי אהבה, ים של אהבה, אפילו יש לי קצת כסף/ אז מאיפה זה בא? מאיפה זה בא? מאיפה בא העצב?/ אתה אוהב את ה"פוזה" המלנכולית הזאת – את אומרת/ אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת/ לפעמים אני שונא את הכנות שלך, אבל נדמה לי שאת צודקת/ אני מחפש ומוצא את זה, כנראה שאני לא יכול אחרת"  שברי את הטלווזיה| החברים של נטאשה

גם רבי נחמן מברסלב, אחד שנמשך בעצמו לא פעם לעצבות, היה מודע לכך, ולכן הדגיש מאוד את העבודה שיש להשקיע בכדי לא ליפול אל העצבות ולהימשך בכל כוח אל השמחה:

"כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאד, כי כל אדם מלא יסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה".

בשבת שלפני פורים קוראים את פרשת "זכור" ובה המצווה למחות את זכר עמלק.

העמלקים לא היו היחידים בהיסטוריה שביקשו להשמיד את עם ישראל- אז מדוע עוררו דווקא הם את חמתו הגדולה ביותר של הקב"ה?

חז"ל הסבירו זאת משום שעפ"י המקרא היה בעמלק יסוד של אכזריות צינית:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלא יָרֵא אֱלהִים" (דברים כ"ה).

יש בציניות משהו שרירותי, קר. הציניות היא ההפך מהרגש, שיסודו- חום.

יצא לי להיתקל לא מזמן בדברים מעניינים מאוד שכתב אברי גלעד, אחד מאבות הציניות בתרבות ההומור העברית בת זמננו, על הציניות:

"יש גיל שבו הילד צריך להעמיד איזה חיץ בין העולם ובינו. תחילת גיל ההתבגרות, נגיד. ציניות זאת שיטה טובה. כי מה אני עושה כאשר אני במצב הציני שלי? אני לוקח כל מה שניתן לי באותו רגע, ומקרר אותו. מוציא ממנו את רוח החיים, רואה אותו כמבנה, כתבנית, ואז מגחיך אותו. אני יכול לחקות ניגון של קול באופן מבטל, לחזור על מילה ממה שנאמר באינטונציה אחרת ולהאיר את כל הנאמר באור טיפשי, אלף מנגנון ומנגנון, שולט בכולם.

"מה שאני עושה בפועל  זה שאני לא מאפשר לשום דבר להגיע ללב שלי כמו שהוא, ללא חבלות, ולא מאפשר לשום דיבור שלי לצאת נקי, חם, תמציתי, כל הזמן התדר שגורם לשני להרגיש לא נוח מחד ולהשתייך לזה מאידך, שלא להפגע" לטור המלא בבלוג של אברי גלעד

עפ"י המדרש המן היה מזרע עמלק, ולכן גם קוראים את פרשת זכור ערב פורים. גם בהמן, כמו בעמלק, היתה אכזריות צינית, שרירותית. זה לא מפתיע שדרשנים בני זמננו סוברים שגם הנאצים היו מזרע עמלק.

זה לא בכדי שמי שבסופו של דבר ניצח את המן היתה דמות פשוטה, חמה ומלאת רגש, כמו מרדכי היהודי. מרדכי שדאג באופן אבהי נוגע ללב לבת-דודתו היתומה, מרדכי שכששמע על המזימה לחסל את המלך הלך ומסר את הידיעה שיש בה ערך כה רב מבלי לבקש תמורה ולסחור בה כמו שיכל, וצריך כנראה, היה לעשות.

אבל דווקא התמימות והרגישות הזו של מרדכי היא זו שהצליחה לגבור על הציניות של המן.

ולכן בחג הפורים אנו נוהגים בשליחת מתנות איש לרעהו ונתינה לאביונים. כי מול הציניות, הקור, שכמו בטבע- מפריד ומרחיק ("ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים") התיקון של פורים הוא הרגש, החום, שכמו בטבע- מקרב ומאחד.

חג שמח!

*

והנה ה-שיר על השמחות האמיתיות של החיים- השמחות הקטנות:

פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.