קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יום ירושלים. זר לא יבין זאת

לא קל להישאר "נורמאלי" בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות.

יום ירושלים הנחגג היום קיבל במרוצת שנים אפיון של יום חג הנחגג בעיקר על-ידי אוכלוסיות המזוהות עם הימין כמו חובשי הכיפות הסרוגות. אינני מתווכח על כך שזוהי המציאות, אם כי בתור ירושלמי, ללא קשר לדעותיי הפוליטיות המורכבות, זה מצער אותי. בדיוק כמו שמצער אותי שיום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל נתפס בציבור כיום זיכרון של "השמאל" ולא כמו שהוא אמור להיות- יום זיכרון ממלכתי.

העובדה שיום ירושלים נתפס כ-"חג של הימין" קשורה לדעתי לא רק לכך שמדובר באופן רשמי כיום חג לציון איחודה של ירושלים- מה שמוציא לכאורה ממעגל החוגגים את אלה שרואים בירושלים עיר מחולקת דה-פקטו, או שהיו מעוניינים לראות אותה מחולקת במסגרת הסכם מדיני עתידי כזה או אחר- אלא גם לעובדה שירושלים, כסמל, ממחישה אולי יותר מכל את המחלוקת בין שתי התפיסות המרכזיות, האתוסים, הרווחים כיום בציבוריות הישראלית:

בצד האחד נמצאים האלה שלדידם ישראל הינה לא יותר מאשר פיסת שטח גיאוגרפית שהתמזל/איתרע מזלו של מאן דהוא להיוולד בה, וכל רצונו הוא לקיים בה חיי נוחות ורווחה. ובהתאם לכך גם תפקידה של המדינה הוא אחד- לספק את המסגרות הפורמאליות שמאפשרות זאת.

הקשר של אלו האוחזים בתפיסה הזו לארץ-ישראל לא נובע מתחושת שייכות היסטורית, לאומית או דתית, אלא רק מתוקף העובדה שהם נולדו ו/או גדלו במקום הזה. עבורם, אם ישראל אינה מספקת להם את האלטרנטיבה הטובה ביותר לסגנון החיים אותו הם מבקשים לחיות היא למעשה לא ממלאת את תפקידה ולכן, בהינתן האפשרות הפרקטית, אין להם בעיה להמיר אותה בישות מדינית אחרת – אם על-ידי עזיבה פיזית והגירה למקום אחר ואם על-ידי הפיכת הישות המדינית הקיימת כיום בתחום המוכר כארץ-ישראל לישות המנותקת מאותם שורשים שלכאורה מונעים ממנה להיות אותה האכסניה מסבירת פנים בה הם חפצים לשהות.

מן הצד השני ניצבים אלו שלשיטתם ארץ-ישראל היא לא "סתם מקום", אלא שונה ומיוחדת מכל מקום אחר בו יכלו לחיות בעולם. זאת, לא רק מתוקף העובדה שזה המקום הפיזי אותו הם מגדירים כבית, אלא מכיוון שזהו המקום שהם חשים כלפיו שהוא "ביתם" ברמה הרגשית.

התחושה הזו מקורה במשמעות ההיסטורית, הדתית והלאומית שיש לארץ-ישראל עבורם כיהודים. לכן, מבחינתם, ללא המשמעות הזו וללא שתישא הישות המדינית הקיימת כיום בארץ-ישראל- היא מדינת ישראל- אופי יהודי שורשי המחובר לאותה מסורת, אין לאותה ישות משמעות עבורם. לכן הם נאבקים בכל כוחם על הצביון והאופי של מדינת ישראל.

היכן נכנסת ירושלים לתמונה? ובכן, נדמה שירושלים היא בדיוק הנקודה בה שתי התפיסות האלה מתנגשות בעוצמה הגדולה ביותר. כי ירושלים היא אכן הרבה יותר מסתם מקום- כל פיסת אדמה וכל אבן בעיר הזו נושאים בחובם היסטוריה ארוכת שנים, פעמים רבות עקובה מדם, ומשמעות טעונה. משמעות, שעבור האוחזים באתוס הראשון, רק מכבידה ומונעת, הלכה למעשה, את היותה של ישראל מדינה "נורמאלית" – משום שירושלים מונעת הסדר מדיני, מערערת את יחסינו עם העולם ומחרחרת עלינו מלחמה. לדידם אין שום הבדל בין אבני הכותל לאבני בנין עזריאלי והשיקול היחיד האם לוותר על האחיזה באבנים אלו או אלו הוא שיקול תועלתני קר.

לעומת זאת, עבור האוחזים באתוס השני ירושלים היא המייצגת הטובה ביותר של מדינת ישראל אותה היו רוצים לראות. מדינה שבה לכל משעול, שביל ואבן-דרך יש משמעות ורקע. עבורם, אין ישראל בלי ירושלים כמו שאין גוף ללא נשמה. ירושלים היא הלב ולכן הזיקה שלהם ללב הזה, לירושלים, היא העמוקה והקנאית ביותר.

אלא שכמו תמיד יש גם כאלה שנמצאים באמצע – כאלה שאוהבים את ירושלים ומחוברים אליה בכל נפשם, אך מצד שני גם מעוניינים לחיות בעיר וארץ חופשיים, חיי רווחה ויצירה.

האם הדברים סותרים? לא בהכרח. הקיצוניים משני הצדדים רוצים שנחשוב כך, הם רוצים להציג את הדברים כמשחק סכום-אפס- צד אחד מגיע על חשבון הצד השני. אבל, בניגוד לתדמית שלה, ירושלים היא דווקא הוכחה טובה לכך שאפשר לשלב רוח עם חומר, משמעות עם חיי-מעש.

הירושלמים האמיתיים שאני מכיר אינם דווקא דתיים אדוקים או לאומנים קיצוניים, הם אנשים חמים, פשוטים וטובים. אנשים שורשיים שיודעים קשר למקום מהו, וקשר בין אדם לחברו מהו. אנשים שקמים בבוקר לעבודה חוזרים בערב למשפחה ובין לבין נהנים לשמוע שיעור טוב על יהדות, לשבת עם חברים על כוס בירה בפאב, או על מרק קובה בשוק.

הפשטות הזו, הצניעות והעובדה שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, במובן הכי יפה ונכון של העניין, מאפשרת להם להישאר שפויים בעיר הזו שמפילה חללים רבים בגוף ובנפש. עבורם ההיסטוריה הארוכה והמורשת המפוארת של העיר אינם משהו מגביל או מכביד, אלא משהו להתגאות בו ולשאוב ממנו משמעות לחיי היומיום.

עבורי יום ירושלים הוא חג לא רק כירושלמי אלא גם כמישהו ש-"מקום" מהווה עבורו לא רק פיסת אדמה אלא עולם שלם של זיכרונות, חלומות, תקוות וגעגועים. לא קל להישאר "נורמאלי" בירושלים אבל מי שכן מצליח לעשות זאת זוכה, לעניות דעתי, בחוויה נדיה של חיים מלאי משמעות. בתור כזה שמחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, מאז ומעולם חשתי בר מזל על כך שזכיתי להיוולד ולגדול בעיר הזו. בכל מקום שהייתי בעולם תמיד התגעגעתי אליה ושום מקום לא העניק לי את ההרגשה שהיא מעניקה לי.

אני מניח שזר לא יבין זאת (וגם לא בוסמן), אבל למי שכן, ירושלמי או שלא, אני מאחל מכל הלב- חג שמח!

*

ושאנן סטריט, אחד הירושלמים הכי 'ירושלמיים' שאני מכיר, כבר כתב את כל זה הרבה יותר יפה:

אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו מהשפלה
שמע שאני ירושלמי וחשב שאני משוגע
הייתי עשיר כמו ראפרים מעבר לים
לובש ערמה של זהב יהלומים בחינם

זה יוצא מאתנו מגיע אליכם
וחוזר חלילה הלוך ושוב
השראה אני מקבל מהרחוב מזוהר ארגוב
לא מגידי גוב או מתי כספי
מביא אותה דוגרי ישיר לפעמים אפילו דרסטי
תמיד אלסטי תמיד פנטסטי

קשור לפאבים לחמרות לשוק וכן
גם לבקבוק אינעאל אבוק יש חלק
לא אגיד עליו חמצן אבל אפשר לקרוא לו דלק
בלי לשקר ב"ק" או ב"כ" רק תביא לי שלוק מהר
כי הופעה היום, עדיף בירושלים אך בכל מקום
נשרוף את הבמה נוציא מהשגרה
עד שתהיה מבסוט עד שתהיי מרוצה

אומנות ירושלמית שירה וציור
ריקוד פיסול ודי.ג'יים סופרים מספרי סיפור
אומנות ירושלמית עוברת כל גבול
ויש מה זה יבול, יותר דומה למבול, למונסון

תל אביבים לכו לדוקטור אין שום חיסון
נגד קולות האמת שפורצים מהבירה
מציקים לכם, לופתים אתכם, תופסימ'כם ת'שידרה
ופתאום אופס, לא נוח במעיים
יו"ד רי"ש ו"ו שי"ן למ"ד יו"ד מ"ם – ירושלים

יבוס, יפה נוף, אלייה קפיטולינה, אל קודס, ג'רוזלם
איך שלא קוראים לה היא נותנת את הטון
מכתיבה את הקצב, טוב רע שמחה עצב
תוותרו עליה, מוותרים על עצמכם
עדיף להעלות אותה אל ראש שמחתכם

כן,כן, מה שאתם שומעים לראש שמחתכם
דתיים חילונים מוסלמים יהודים נוצרים וכל השאר
אני לא מפחד להגיד את האמת
את כל האמת ורק את האמת
שיעזור לי רק זה שבשמים יושב

יש קבוצה בירושלים שאותה אני אוהב
איתה אלך באש במים אתן לה את הלב
עוד מזמן מהגן מהימים של אורי מלמיליאן
הייתי הולך ברגל עד ימק"א ועוד
בשביל לראות את הקבוצה שלי עם כבוד
עם נחישות עם הקרבה, יו! איזה תרגיל
יאללה יא בית"ר עם כדורגל מברזיל
עם כל הכבוד לאריק איינשטיין, וכבוד אני רוכש לו
הקבוצה שלי ב.מ.וו והקבוצה שלו דה-שוו

ג'רוזלם,  Here I am
ג'רוזלם, Je t'aime

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מדינת כל אזרחיה, יציע כל אוהדיו (נר רביעי בטדי)

עיתון 'הארץ' וארגון לה-פמיליה חוברים כדי להרוס את בית"ר. זה לא ילך להם.

בכניסה ליציע מפוזרים חבילות של מנשרים שהודפסו בעילום שם, אם כי לא קשה לנחש מי הארגון שעומד מאחורי הפצתם, ובהם מצוטטת הכתבה של משה בוקר מעיתון 'הארץ' שפורסמה בתחילת השבוע שעבר ועסקה בשכר "המופרז" לכאורה של איציק קורנפיין (את דעתי בעניין הבעתי כבר בתגובה לאחד המגיבים בפוסט מהשבוע שעבר– שלאיציק קורנפיין, גם אם הפרסום נכון, מגיע כל שקל והרבה יותר מזה. ושאפו גם לאיציק זוהר שאמר דברים דומים אמש בערוץ הספורט).

זו הזדמנות נהדרת להתוודע שוב לקואליציה ההזויה משהו, אך המאוד מסוכנת, שמתגבשת כאן, לא רק בכדורגל, בין כוחות קיצוניים שאמנם מגיעים משתי קצוות אידיאולוגיים שונים אך יש להם מטרה משותפת- להשמיץ, לפרק ולהרוס כל מה שטוב, יפה ומחבר כאן.

כמו שפוליטית עיתון 'הארץ' והחבורה המזוהה איתו מספקת את הקרקע הרעיונית למה שקיצוני הימין מנסים לקדם בשטח- מדינת כל אזרחיה (שאיך היא עשויה להיראות יכולנו לקבל טעימה ברשימה המאלפת של איתי אנגל שפורסמה כאן השבוע), כך גם בכדורגל עיתון 'הארץ' סיפק השבוע רוח גבית, מכיוון שלא ציפו לו וודאי, לאוהדי לה-פמיליה במלחמתם באיציק קורנפיין- שכל חטאו בכך שביקש למגר את הגזענות והאלימות מיציעי טדי ולהפוך אותם לספירה ציבורית נעימה וידידותית- כשהשניים ('הארץ' ולה-פמיליה), אם תרצו, מקדמים בעניין הזה את רעיון 'יציע כל אוהדיו'.

מרתק העניין הזה. ניסיתי להקשיב קצת לטיעונים של אנשי לה-פאמיליה. מדהים כמה הם דומים לטיעוני השמאל הקיצוני שאפשר לקרוא בעיתון 'הארץ' מדי יום ביומו- "אנחנו אוהבים את בית"ר לא פחות מכם" (על משקל "אנחנו פטריוטים לא פחות גדולים מהימין"), "איציק קורנפיין הוא דיקטטור ששולח משטרה לעצור ילדים באמצע הלילה" ("הציונות היא קנוניה קולוניאליסטית נגד הנייטיבס המסכנים"), "הוא מנהל מאבק אישי נגד כל אחד שאומר עליו מילה רעה ומסכן את המעמד שלו" ("סותמים לנו את הפה ומשתיקים אותנו כמו במשטר פאשיסטי").

אבל החדשות הטובות הן שהרוב השפוי והנאור באמת, לא אוכל את המניפולציות האלה.

אמש בטדי עליית מדרגה נוספת במאבק של אוהדי בית"ר באוהדי לה-פמיליה, שהושתקו והוסו בכל פעם שפצחו בקריאות גזעניות או בגידופים לעברו של איציק קורנפיין. יחסי הכוחות ברורים, אוהדי לה-פמיליה מונים כ- 300-400 איש שאמש היו מרוכזים בגוש העליון של היציע הצפוני, אוהדי בית"ר הם כל השאר (בטדי היו אמש כשבעת אלפים צופים).

נדמה שהכתבה ב'הארץ' השיגה את מטרתה ההפוכה ועוררה לפעולה גם את אחרוני אוהדי בית"ר שעוד נשארו אדישים. אלו שכוחם לא מאפשר להם לצעוק קראו בכל פעם שנשמע קולם של אוהדי לה-פמיליה- "די.ג'יי. תתעורר!" ומהרמקולים פצח בקול גדול הלהיט "אנחנו מאמינים בני מאמינים" אליו הם הצטרפו בהתלהבות.

גם חסרי האמונה כבר הודו פעם שאלוהים הוא בעצם די.ג'יי.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מפרקים בע"מ

'הארץ' מבקש לפרק את מפעלו המבורך של איציק קורנפיין בבית"ר, השמאל הישראלי מבקש לפרק את הזהות של החברה הישראלית ומתפרק בעצמו.

עיתון 'הארץ' ממשיך במתקפה שלו על איציק קורנפיין. הפעם מאשימים שם את איציק בכך שעשה "כיפה אדומה" לאורי מלמיליאן והראה לו בדרך נכלולית את הדרך החוצה. תזה, ששוב, לא מגובה בעובדות אלא רק בציטוטים עלומי שם של "מקורבים".

לא הייתי בפגישה בין איציק לאורי אבל יש לי יותר מיסוד סביר להניח שהדברים היו הפוכים לגמרי:

ראשית, ב'הארץ' מעלים את הטענה שרוני לוי היה סגור בבית"ר עוד לפני שנפרד מאורי- דברים שלא מסתדרים עם העובדה שרוני לוי בעצמו אמר במסיבת העיתונאים בה הוכרז על מיניו שאת הטלפון מקורנפיין קיבל לראשונה רק בצהרי אותו יום.

שנית, כל מה שראה את ההנהלות של אורי מתחילת העונה הבין שהוא לא שלם עם העובדה שלקח על עצמו את התפקיד בבית"ר בנסיבות הנוכחיות. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה לאחר מינויו דיבר על האפשרות שלא יהסס לשם את המפתחות וללכת במידה ודברים לא יסתדרו.

פעמים רבות לאורך התקופה רמז שהוא שוקל את דרכו, שידר מועקה, ובשלב מסוים אף הציע לקורנפיין את התפטרותו. בשום שלב לא היתה התחושה שאורי שלם עם התפקיד והוא נמצא איתנו עד הסוף למרות כל הקשיים. התחושה תמיד היתה שהוא נמצא אצלנו על תנאי, בתקופת מבחן מבחינתו, לראות אם זה עובד.

עוד טוענים ב'הארץ' שבין אורי לאיציק היתה מחלוקת כספית לגבי תנאי העזיבה.

כל מי שמכיר את השניים יודע עד כמה טענה זו מופרכת מיסודה. אורי מראש הודיע שבמקרה של היפרדות הוא מוותר על החוזה שלו. ולמרות זאת איציק, שיכל לנצל את טוב ליבו של אורי ולחסוך לא מעט כסף לקופה המדולדלת של בית"ר, הגיע איתו בסופו של דבר לסיכום לפיו יקבל אורי שתיים וחצי משכורות נוספות גם לאחר עזיבתו.

יתרה מזאת, רק כדי להבין מי האיש ועד כמה הוא מעריך את אורי, איציק לא נפרד מאורי לפני שווידא שזה האחרון לא כועס עליו על כך שהביא אותו לבית"ר. עד כדי כך חרה לאיציק מה שאירע שהוא ביקש, למעשה, להתנצל בפני אורי על כך שמראש העמיד אותו בסיטואציה שאפשרה את המצב שנוצר. כל זה כשלאיציק לא היה מאום להתנצל עליו, כוונותיו היו טובות וכנות וכשמינה את אורי לבית"ר זכה המהלך לגיבוי מכל כיוון אפשרי.

מעבר לדברים. כל מי שמעורה מעט במה שקורה בבית"ר יוכל להעיד עד כמה המהלכים שאיציק קורנפיין מנסה להניע, גם במחיר אישי לא פשוט, ראויים להערכה. ואני מדבר לא רק ברמה המקצועית, אלא בכלל, ברמה הערכית והחינוכית, בדברים שחורגים גם מעבר לכדורגל וקשורים למעמד של בית"ר בחברה ובקרב בני הנוער בעיר ולערכים שהיא מייצגת.

ואת פניו של האיש הזה באים אבירי "המוסריות", "הנאורות" ו"ההומניזם" מרחוב שוקן ומנסים להשחיר.

*

זה לא סתם שעיתון 'הארץ' הפך במרוצה השנים לשופר של השמאל הישראלי. העיתון הזה ניכס לעצמו את המיומנות הבולטת של השמאל הישראלי בעשורים האחרונים, והיא: לפרק.

לפרק במובן של לפורר כל מה שמחזיק אותנו כאן יחד במציאות מאוד לא פשוטה על-ידי שמיטת הקרקע מתחת לרעיונות, לאתוסים, שמהווים את הדבק ששומר את הפאזל שלנו, על חלקיו הרבים, שלם.

עסקו השבוע הרבה בשאלה מתי בעצם נהפך שעון החול של מפלגת העבודה והחלה הספירה לאחור לעבר קריסתה הסופית. חלק הצביעו על כישלון השיחות בקמפ-דיוויד בשנת 2000, חלק הלכו אחורה למהפך של 77' והיו אפילו כאלה שהרחיקו לכת עד שנות ה-60' והפרישה של בן-גוריון ממפא"י.

עבורי התובנה שהשמאל הישראלי איבד את דרכו וסופו לכלות את עצמו חלחלה בליל הבחירות ב-99' – דווקא באחד מרגעי השיא שלו, זמן קצר אחרי שהתבשר על ניצחון אלקטוראלי מזהיר.

אלפים התכנסו בכיכר רבין בתל-אביב לחגוג את הניצחון ובפיהם בשורה אחת: "רק לא ש"ס!".

אם ברגע הכי גדול שלהם, הרגע בו ניתנה להם ההזדמנות להוביל את המדינה בדרך בה הם מאמינים, על ערכי המוסר והסוציאליזם שרוממותם בפיהם, מה שהם מוצאים לנכון לעשות זה לבטא איזשוהי סלידה מאוד ראשונית ומאוד אמוציונאלית מקבוצה אחרת בחברה בה הם מתקיימים, תהיה מחלוקתם איתה חריפה וצודקת (גם לדעתי) ככל שתהיה, אין להם תקומה.

השמאל הישראלי קרס (מבחינה פוליטית, מבחינה רעיונית הוא ממשיך, ולמעשה מעולם לא פסק, לתת את הטון) בגלל שהוא לא השכיל לגבש לעצמו זהות, אתוס, רעיון שאפשר להיקשר אליו, אחרי שהשלים בהצלחה כבירה את המהפכה הציונית – הישג שספק אם יש לו אח ורע בתולדות העמים.

זה לא סתם שהשמאל, בעולם כולו ולא רק בארץ, חזק במהפכות אבל נכשל שוב ושוב בביסוס היום שאחרי. מהקומוניזם ועד ילדי הפרחים– רעיונות נאצלים הפכו למשטרים חשוכים או לסתם אפאטיות.

בהרבה מובנים "יום כיפור" של השמאל היה באמת מלחמת יום-הכיפורים. לא בגלל המחדל(?) שקדם לפריצת המלחמה, אלא דווקא בגלל העובדה שישראל וצה"ל, למרות נקודת פתיחה הכי גרועה שיש מבחינתנו, והכי חלומית מבחינת הערבים, הצליחו לנצח את המלחמה.

הניצחון הזה, בתנאים האלה, הוא זה שביסס בקרב המדינות הערביות השכנות את ההכרה שאין ביכולתם להשמיד את ישראל בכוח צבאי ומכאן והלאה החל אצלם תהליך ארוך ואיטי של השלמה עם קיומנו כאן (- ניצחון דוקטרינת 'קיר-הברזל' הז'בוטינסקאית).

ומרגע שישראל חדלה להתקיים תחת איום קיומי הסתיימה למעשה המהפכה הציונית והחל יום חדש – היום שאחרי. וביום הזה לשמאל לא היה מה להציע:

השלום לא מכר כי לא היה עם מי לעשות אותו, האוניברסאליזם בכלל היה בדיחה כי למה הגענו כאן (עפ"י מצוותם של אותם אנשים!) אם לא בשביל להקים מדינה וחברה המבוססים על ערכינו הפרטיקולאריים?! הסוציאליזם נשמע מגוחך וצבוע מפיהם של אלה שמהווים את השכבה הסוציו-אקונומית הגבוה, ועל ההומניזם ע"ע "רק לא ש"ס!".

אז במקום השמאל עבר לפרק- לתקוף בסוג של מזוכיזם לא ברור את הערכים המכוננים שעליהם מבוססת החברה שהוא עצמו הקים כאן: הציונות והיהדות.

אלא שמי שמבקש לפרק סופו להתפרק בעצמו.

ויש בכך לא מעט אירוניה שהאיש שרשום על הפירוק הסופי הוא אחד, שבנוסף לשאר "מעלותיו", ידוע כמפרק (שעונים) מחונן.

*

חשבתי עם איזה הדרן מוסיקלי לסיים את הפוסט והחלטתי לבחור בשירו הנפלא של ארז לב-ארי 'צדק' שנדמה לי מבטא היטב את הטרגדיה הפוליטית של השמאל הישראלי: "אני צודק, אבל נשארתי לבד".

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

גאודי היה גאה בהם (לקראת סדרת הקלאסיקוס)

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

כנסיית לה סגראדה פאמיליה

פעם היו נהגי אגד מעטרים את האוטובוסים בירושלים בסטיקרים גדולים ודגלים של בית"ר, היום תמצאו בהם את אלו של ריאל מדריד או ברצלונה.

סדרת הסופר קלאסיקוס שתפתח בשבת תרתק את אוהדי הכדורגל הישראלים יותר ממאבקי האליפות והגביע בארץ שיערכו במקביל. סביר אפילו להניח שכמות הצופים הישראלים במגרשים עצמם בספרד במשחקים אלה תהיה גדולה מכמות הצופים במרבית המשחקים שיערכו בארץ.

זוהי תופעה מעניינת, יש כאלה שיאהבו אותה יותר ויש כאלה שפחות, בתור אחד שגם הוא בעצמו חלק מהתופעה וכמו כל עם ישראל ואשתו היה לפחות פעם אחת בקלאסיקו, אין לי אלא להצטרף אליה ופשוט להנות.

ואם להנות, אז רק ברצלונה.

לקראת הסדרה אני חוזר לטקסט שכתבתי לפני כשנתיים בסיום עונת הטראבל המופלאה של הקבוצה של גווארדיולה, טקסט שמנסה להתחקות אחרי השורשים של הכדורגל המיוחד של הקבוצה באתוס של העיר אותה היא מייצגת.

______________

"מי יודע אם התעודה הזו ניתנה למשוגע או לגאון? רק הזמן יגלה" (אנטוניו גאודי במעמד בו הוסמך לארכיטקט, 1878)

אם יש משפט שמתמצת באופן מושלם את המהות של מועדון הכדורגל ברצלונה, אז הוא נאמר ע"י אנדראס אנייסטה אחרי המשחק הראשון נגד צ'לסי בקאמפ-נואו בחצי גמר ליגת האלופות של עונת 2008/09 בו סחטה צ'לסי 0:0 בבונקר מפואר שלא הספיק לה לבסוף (בזכות אותו אנייסטה והשער המופלא בדקה ה- 90' גומלין בסמפורד-ברידג') אבל שוחזר ביתר הצלחה שנה מאוחר יותר ע"י אינטר של מוריניו:

"אם אנחנו היינו משחקים כך, האוהדים שלנו לא היו סולחים לנו על זה".

האתוס של ברצלונה, שדוגל בכדורגל אסתטי בכל מחיר, הגיע לכדי שלמות בקבוצה של גווארדיולה. בכדי להבין מהיכן שואב האתוס הזה את השראתו אני מבקש לקחת אתכם לסיור באתריה המפורסמים של העיר, אלה שנבנו ע"י הארכיטקט הגאון אנטוניו גאודי.

מסופקני אם ישנם אתרים מונומנטלים אחרים שהותירו עלי רושם עז כמו שהותירה ה-"סגראדה פאמילייה" (המשפחה הגדולה)- הכנסייה שגאודי החל בבנייתה בשנת 1883 ובעקבות התהפוכות הרבות שעברו על העיר במאה העשרים לא הושלמה עד היום (נכון להיום מתוכננת הבנייה להסתיים ב- 2026).

במבט ראשון ה"סגראדה" נראית כמו מערת הנטיפים, רק מבחוץ… אך כשאתה מתקרב אתה שם לב לאלמנטים הקישוטיים המדהימים שמרכיבים את המגדלים החיצוניים שלה, ויכול למצוא עצמך בוהה בה שעות על גבי שעות.

מעבר לכל דבר אחר משקפת ה"סגראדה" את היצירתיות של גאודי. יצירתיות שלא מחוייבת לשום עיקרון אסתטי קיים אלא נאמנה אך ורק לאינסטינקטים היצירתיים הספונטניים שלו, שמבטאים בעיקר הרמוניה והשפעות של הנוף הטבעי- רעיון שחוזר בכל היצירות שלו.

דוגמא נוספת מצויינת לכך היא "פארק גואל" הממוקם בגבעה הצופה על העיר. הפארק נבנה במקור כפרוייקט מגורים לעשירי העיר בהזמנתו של הרוזן אוזביו דה-גואל, פטרונו של גאודי, אך עשירי העיר של סוף המאה ה- 19 לא ששו לעזוב את מרכז העיר, המיזם נכשל, והמקום הפך לפארק ציבורי.

בביקורי הראשון בפארק גואל חשבתי שעובדים עלי, המקום נראה כמו גן משחקים אחד גדול- כאילו מישהו נתן לילד לקשקש משהו ואז בא איזה אדיוט ובנה את זה. אבל ככל שהמשכתי להלך בין שביליו של הפארק התאהבתי. היצירתיות הספונטנית של גאודי, שמשתקפת מעיצוב הספסלים, המבנים המיניאטוריים ואפילו השבילים בפארק משרה עליך מעין רוגע רך ונעים. בדיוק כמו הכדורגל של אנייסטה.

פארק גואל

הפשטות והטבעיות לא סתם מאפיינים את יצירותיו של גאודי, הם גם אפיינו את חייו. גאודי היה אדם פשוט וחי כמעט בסגפנות ללא צורך במנעמים חומריים, כפי שמעידות על כך, יותר מכל כנראה, דווקא נסיבות מותו:

הוא נפגע באורח קשה כאשר נדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של ה"סגראדה" ומסתכל על מגדליה. בשל לבושו המרושל לא זיהו אותו עוברי האורך וחשבוהו לקבצן, נהגי המונית שעברו במקום סירבו להעבירו לבית החולים מחשש שאין בידו לשלם את דמי הנסיעה. לבסוף הועבר לביה"ח מוזנח בפרברי העיר שם לא זיהה אותו איש. למחרת, כשהגיעו חבריו לבקרו, הם ניסו לשכנע אותו לעבור לביה"ח מודרני יותר במרכז העיר. גאודי סירב, "אני שייך לכאן, עם פשוטי העם" פטר אותם.

שלושה ימים אח"כ נפטר גאודי בביה"ח. על האיש, שאף אחד לא רצה לאסוף פצוע מהרחוב, התאבלה כל ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו להלווייתו, והתור לפקוד את ארונו שהונח ב"סגראדה" השתרע על-פני קילומטרים.

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

לא רק אמנים "משוגעים" כגאודי מצאו בית חם בברצלונה. גם "משוגעי" כדורגל כמראדונה, רונאלדו, רומאריו, סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו ועוד מצאו בברצלונה בית חם ומזור לנפשם המבעבעת שאיפשר להם להנות מחדוות יצירה שברי מזל בודדים זוכים לה. חדווה שהובילה אותם לפסגות מקצועיות אותן לא שחזרו בשום מקום אחר (למעט מראדונה). אותה חדווה בדיוק שמשתקפת היטב בסגנון המשחק של הקבוצה של גווארדיולה.

הדוגמא הכי דומה לברצלונה שאני יכול להעלות בדעתי היא אייאקס אמסטרדם. גם שם מדובר בקבוצה שמשקפת בסגנון משחקה את אופייה היצירתי, הפרוע משהו והנון-קונפורמיסטי בהגדרה של העיר אותה היא מייצגת. זה לא סתם שלא מעט שחקנים גדולים של אייאקס מצאו בית בבארסה, בראשם כמובן יוהאן קרויף הגדול, ישנו דמיון רב בין שני הערים ושני המועדונים.

ברצלונה הנוכחית היא שיעור מאלף לכולנו. היא מדגימה כיצד לאפשר לנתב את הנטיות היצירתיות הטבעיות שבאדם (המשחק במקרה דנן, אך זה תקף כמעט לכל תחום אחר בחיים) בצורה כזו שלא תסתור את השגת המטרה.

כי בארסה היא לא רק הדריבלים של מסי, היא גם חילוצי הכדור והלחץ הבלתי פוסק על היריבה. ככה זה, כשאתה יודע שהעבודה הקשה נועדה בעצם לאפשר את היצירה- אתה עושה אותה בשמחה. כשאתה יודע שחילוץ הכדור הוא בשביל שיהיה לך עוד קצת זמן בשביל להשתעשע ולהתנות איתו אהבים, אתה רץ כמו משוגע בשביל להשיג אותו בחזרה. בדיוק כמו גבר המחזר בהתלהבות אחרי בחורה ונהנה מתהליך החיזור אף יותר מהכיבוש עצמו.

כי עבודה קשה, חברים, אינה ערך בפני עצמו, היא כלי. חשוב מאין כמותו. אבל רק כלי. כזה שאמור לאפשר את היצירה.

וזה הלקח הגדול שברצלונה, כמו גאודי (שהיה פדנט וחרוץ מאין כמותו, למעשה עד השנייה האחרונה בה עמד על רגליו, פשוטו כמשמעו), מלמדים אותנו.

*

והפעם מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע" – שני יוצרים מונומנטאליים עם שני חידושים לשירים מונומנטאליים. זהבה בביצוע ל"אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני וארקדי דוכין ל"אין לי אהבה" של שימי תבורי:

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

פרחה במרצדס (הסאבטקסט של שבוע הנבחרת)

העלבונות על המוזיקה המזרחית שמושמעת במשחקי הנבחרת הן אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד: 'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם'.

שבוע המשחקים של הנבחרת הביא איתו את כתבות הצבע הקבועות שהתחרו בניהם במי מסתלבט יותר חזק על המוזיקה המזרחית שמושמעת באצטדיון במהלכם: "פסקול של כלא קציעות"; "כמו ערב שלם מול ערוץ 24" וכן על זו הדרך.

לפני מס' שבועות התייחסתי כאן לסערה שעוררו דבריו של יהורם גאון על המוזיקה המזרחית. טענתי אז שזכותו של האיש להביע את דעתו ואני עדיין מחזיק בדעה זו. מישהו כאן התחרפן אם בנאדם לא יכול לצאת מהבית בגלל שהוא אמר מה שהוא חושב על ז'אנר מוזיקלי מסוים.

אבל הכתבות ממשחקי הנבחרת זה משהו אחר. זה לא ביקורת לגיטימית כמו שהשמיע יהורם גאון (גם אם נאמרה בצורה קצת חריפה, אבל זו הייתה שיחה פרטית וכולנו מדברים כך בשיחות פרטיות), זו אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד:

'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם' (איזה כיף שהנבחרת ניצחה וקלקלה להם קצת את התיזה).

יצא במקרה שבדרך למשחק מול גאורגיה ולאחריו שמעתי ברדיו שני שירים שהשוואה בניהם מספרת אולי את הסיפור:

הראשון:

ואולי אני חולמת בהקיץ
ואולי אתה תסכים לחלום איתי
אמרת לי את כל כך יפה
מחר ניפגש באותה שעה

וחלמתי אותך
מחר ניפגש בחלום הבא
אני רוצה אהבה
לא כל כך טובה
שלא יהיה נחמד
שרק יהיה ליד

איך שלא יהיה
אותך תמיד ארצה

השני:

תל אביב פינת בן-גוריון
קצת לפני חצות אני נזכרת
כמעט שהתבלבלתי ונכנסתי לקפה
מקום ידוע

רצית סוף שבוע בפריז
שנסונים צרפתים אני אוהבת
שדרות של מותגים
שקיות של מעצבים
זה כל מה שאתה יודע

תגיד לי מה, בשביל מה?
נסענו כה רחוק
אתה הצלחת
לגנוב לי את הלב
אתה הבטחת אהבה

תגיד לי מה, בשביל מה?
שלחת מכתבים יפים כאלה
היו זמנים טובים
כבר לא עוצרת בשבילך

תל אביב פינה קטנה בלב
היתה לי בשבילך אבל פספסת
חלמת על עתיד שבו אהיה איתך תמיד
איך התבלבלת

 

 

 

רצית סוף שבוע בפריז…

שני השירים מבטאים בצורה מאוד מרגשת ויפה, לדעתי, את התחושה של כמיהה לא ממומשת לאהבה ממישהו, שכנראה אולי מאוד רוצה, אבל אין לו את היכולות להעניק אותה. הם פשוטים, קולעים לרגש ולחוויה של המון אנשים.

אלא מה, שבעוד הראשון יזכה לניתוחי עומק ושבחים ממבקרי מוזיקה שנונים, השני יקוטלג כ"פסקול של כלא קציעות". ולמה? כי את הראשון שרה בחורה בשם אביגיל רוז (מוכשרת בטירוף) בטון עצוב ומתייסר, ואת השני שרה מישהי אחרת בשם שרית חדד (עוד יותר מוכשרת) במקצב תזזיתי וסלסולים.

וזה מוביל אותו לעוד שיר של שרית חדד, שמתייחסים אליו אולי כסוג של סתלבט אבל בעיני הוא אחד הטקסטים הגאוניים שנכתבו כאן, שבמקרה או שלא כתב דווקא יוצר אשכנזי- עברי לידר:

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה,
בסדר החדש רואים את החיים,
משקפיים על חצי פנים, אוי מושבי העור,
בחום הזה של תל אביב.

פרחה במרצדס רק שלא יתחילו להציק,
מוציאה סיגריה מהתיק עם המשפט המחודד,
שעוד מהדהד בראש,
איך לא ידעתי מה ללבוש,

למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני,
היה בליין אבל עכשיו הוא רציני,
איש עסקים שעכשיו הוא טבעוני,
ואולי הוא בשבילי לנשמה,
גם מתוקים הם סוג של נחמה,
רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה,
תראה חבר הפחד לא עובר,
הוא רק הולך ובא הולך ובא…

פרחה במרצדס נוסעת על כביש מהיר,
פנסים כבויים ועוד אידיוט שמאותת
בשביל להסתיר, אוי מה אתם רוצים,
אנשים מסובכים

ואתה נדבק לי אל היד קופץ מסביב,
כמה שערות על החזה
בחום הזה של תל אביב,
אוי תיתן לי מנוחה, יוצאת לבד ולא איתך,
למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני

 

 

 

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה…

אני ממש יכול לקחת כל שורה בשיר הזה להראות עד כמה היא מבטאת בצורה חדה ומטלטלת את הישראליות ("תראה חבר הפחד לא עובר, הוא רק הולך ובא"), המזרחיות ("בסדר החדש רואים את החיים, משקפיים על חצי פנים"), ואולי אפילו את הסיפור הציוני כולו ("רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה").

אבל נדמה לי ששתי מילים עושות זאת הכי טוב: "פרחה במרצדס".

תרצו, תיקחו את "פרחה" עם הקונוטציה השלילית שלה ותגידו שהישראלים, המזרחיים, הם וולגריים, המוניים, מעוררי דחייה שמנסים להיות מה שהם לא וזה פתטי.

תרצו, תיקחו את זה למקום אחר:

הנה הילד הדחוי של השכונה שבסוף שיחק אותה בגדול ועכשיו חוזר אליה עם המרצדס לעשות סיבוב דאווין – במובן של המזרחיים ובמובן של המפעל הציוני כולו, שלקח עם של נכים ונדכאים והפך אותו לאומה גאה עם ארץ ומדינה שהיא, למרות קשיים שאין באף מקום אחר, אחת המפותחות בעולם.

אם עברי לידר היה שומר את השיר לעצמו או נותן אותו ל, נגיד, אריק ברמן, אני מניח שלא הייתי היחידי ששם לב לטקסט הנהדר הזה. אבל הוא נתן אותו לשרית חדד וזה הפך, כאמור, לסוג של קאלט.

למישהו כואב כאן משהו, ואני דווקא מבין אותו.

קראתי באחד ממוספי החג האחרונים רשימה של עשרים המרוויחים הגדולים ביותר בתעשיית הבידור הישראלית כיום. זה היה מדהים, חוץ משניים או שלושה אשכנזים, האליטה התרבותית הישנה נמחקה כמעט לגמרי- זמר מזרחי סוג ב' או ג' מוצא עצמו לפני שלום חנוך או אריק איינשטיין.

וזה בטח לא קל לחבר'ה האלה, יש לי ממש סימפטיה אליהם.

אבל אלה החיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, ומי שנהנה כשפרגנו לו כשהוא היה על הגובה שידע לזרוק מילה טובה למי שהחליף אותו שם, גם אם זה לא הכוס תה שלו.

אבל מה שהכי מרגיז זה שלוקחים את המוזיקה המזרחית, כמו במקרה של משחקי הנבחרת, והופכים אותה למטפאורה על עליבות הישראליות. כאילו שאם היו משמיעים אריות של הנדל לפני המשחק היינו נראים כמו גרמניה, על המגרש או מחוצה לו.

ובכלל, פה זה המזרח התיכון, לא צפון-מערב אירופה, זו המוזיקה שמתאימה למנטאליות ולאקלים – מה לנו ולאריות ואופרות?! אם היית שם לקהל לפני המשחק אפרת גוש או שלומי שבן הם היו נרדמים, דודו אהרון ומשה פרץ- זה מה שמכניס לאווירה ומרים את מצב הרוח.

אני רוצה לצטט כאן דברים שאמר זוהר ארגוב בראיון עיתונאי נדיר שפורסם במגזין הפופ המיתולוגי "להיטון" ב- 1982:

"העורך (ברדיו, א.א.) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי. פאנק, חיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'י ג'י קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? מה אתה חושב אני שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'(…), אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? 'קליק', בליק'… אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה, הכל חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו, מה עם האנחנו שבנו?"

התחושה היא שככל שישראל הופכת מזרחית יותר ויותר, ולמרבה האירוניה משתלבת במרחב הגיאו-פוליטי כמו שהם עצמם ראו בחזונם, כך האליטה הישנה, שעדיין שולטת, בתקשורת, באקדמיה ובעולם המשפט, סולדת ממנה יותר ויותר.

איך כל אלה שמדברים על דו-קיום עם ערבים מטיפים מוסר אם הם לא מסוגלים להסתדר עם הערבים שלהם – הערבים היהודים?

זו צביעות נוראית.

אין לי בעיה עם התנשאות. זה משעשע אותי שמתנשאים מעלי, לא הייתי מחליף את מה שקיבלתי במשפחה ממוצא מרוקאי בה גדלתי בשום דבר שיכולתי לקבל אם הייתי גדל במשפחה ממוצא אחר.

אבל יש לי בעיה עם צביעות. כי אני, אנחנו המזרחיים, תמימים, והכי קשה לנו עם אנשים צבועים. כי צבוע הוא פחדן שמנצל בדרך ערמומית את התמימות שלך. יש לך מה להגיד? תגיד דוגרי.

לכן אהבתי את יהורם גאון, ולכן אני לא אוהב את אלה שכותבים על משחקי הנבחרת.

*

והנה הפלייליסט של הפוסט, תנו בכפיים!