בחום של תל-אביב

אבי מלר נוהג לומר שהברק אינו מכה פעמיים באותו מקום. אז הוא צדק, חלקית. הברק (יצחקי) היכה שוב, אך במקום שונה.

בדיוק לפני שנה נפרדתי מחבריי ומשפחתי, העמסתי תיק גדול ויצאתי לגלות באנגליה. עם כל הגעגועים שהיה ברור לי שארגיש למשפחה ולחברים הדבר שחששתי לו יותר מכל היה ההתנקות מבית"ר אהובתי. רצה הגורל וימים ספורים אחרי שנחתי בממלכה הקרה נערך בטדי המפגש שאנחנו מחכים לו כל עונה נגד הפועל ת"א.

בימים הראשונים שלי באנגליה  עדיין לא הייתי מחובר לאינטרנט ולא הייתה לי שום דרך לעקוב אחרי המשחק. ישבתי בחדרי הקטן, בודד, עצוב ודמיינתי לעצמי מה קורה באותם רגעים בטדי. במחצית יצרתי קשר עם אחותי שהייתה כמובן במשחק. היא בישרה לי שבית"ר נמצאת בפיגור וחמור מכך, נראית רע מאוד..

החדשות האלה רק הוסיפו לדיכאון שלי. המתנתי בעצבנות לחדשות קצת יותר משמחות מטדי במחצית השנייה. בינתיים יצרתי קשר עם אבי שראה את המשחק בטלוויזיה. אבא שידר לי את רבע שעה האחרונה של המשחק, בית"ר ביצעה מהפך מדהים וניצחה 2:1 עם שער ניצחון ענק של עמית בן-שושן. אח"כ יצרתי קשר גם אחותי שהעבירה לי דרך הטלפון את החגיגות, לייב מהיציאות מטדי.

שמחתי מאוד. אבל השמחה הזו הייתה מהולה בעצב לא מבוטל על שהחמצתי את אותו ערב גדול בטדי. ההחלטה לרדת לאנגליה נראתה לי באותם ימים אומללה מתמיד.

אתמול הייתה ההזדמנות שלי לחוות חוויה מתקנת.

הגעתי לבלומפילד זחוח משהו. כמעט ולבשתי חליפה כי ציפיתי לראות הצגה.

אלא שהשחקנים הראשיים לא הגיעו.

בית"ר נראתה חיוורת, אנמית. אף שחקן לא הגיע למשחק. הפועל לעומת זאת הפתיעה ביכולת משופרת, סיכנה את קאלה ובסוף גם כבשה את השער לו הייתה ראויה.

במחצית החבאתי את ראשי בין כפות ידיי. הרגשתי אומלל. למה לעזאזל במשחק הכי חשוב מבחינתנו, האוהדים, בית"ר תופסת את היום הגרוע ביותר שלה?

ואולי בכלל אני הבעיה?!

אולי אני צריך לחזור לאנגליה? הייתכן שאני הנאחס?

אלא שאז הגיעו שלוש דקות בגן עדן!

זה התחיל מהשער של רומלו בקרן. במקרה רק בשבוע שעבר בטדי ניהלנו דיון בפרלמנט הקטן שפתחנו ביציע המזרחי עם יובל מהבלוג האח על כך שבית"ר אף פעם לא מבקיעה שערים מקרנות. והנה שער קרן קלאסי. נאחס אחד נשבר!

לבית"ר נשאר מספיק זמן לנצח, אלא שדווקא הפועל הגיעה למצב מצוין כשאסולין מצא את עצמו בודד ומאושר מול קאלה.

אלא שבעוד אסולין שועט אל מול הקרואטי המטורף אני שומע מאחורי מישהו נושא תחינה נואשת "אלוהים איתנו, אלוהים איתנו"! ואלוהים היה. לא סתם היה..

קאלה הדף נפלא ובעודו רץ לחגוג עם האוהדים מאחורי השער כאילו זה עתה הפציץ משלושים מטר לחיבורים בית"ר יצאה להתקפה מתפרצת של בית קולנוע. יצחקי קיבל את הכדור מרומלו והרשית בקור רוח מופלא כמו היה אוחנה בימיו הגדולים. איזה  קונטרסט מושלם לאסולין הקשקשן..

חגיגות פראיות בשורתינו! או אז אני שומע מאחורי אוהד צהוב פונה אל חברו בקול גדול: "אמרתי לך להוציא את התהילים, אמרתי לך"!! ומבין מהיכן היה לאותו צדיק את מידת הבטחון הגדולה רק שניות לפני כן..  

אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים!

מבחינה מקצועית, ברור שבית"ר הייתה חלשה מאוד אתמול. אפשר לייחס את זה ליום חלש שהשתלט על כל מערכי הקבוצה. אני מייחס חלק גדול מזה גם לחטא הקדמון בשיטת המשחק שהושרש עוד בעונה שעברה אצל יוסי מזרחי. אין שום סיבה שבליגה הישראלית בית"ר תשחק עם שלושה קשרים אחוריים בהרכב של 4:5:1 כשרק שלושה שחקנים (זנדברג, יצחקי, תמוז) מאיימים על השער.

כניסתו של ברוכיאן שינתה את התמונה.

איזה קלאסה יש לשחקן. איזה סטייל! כשהוא על המגרש רואים שיש בעל בית. השילוב שלו עם יצחקי מושלם. שומי חייב להבין שעם כל הצער אין מנוס מלבצע רוטציה  בין שלושת הקשרים האחוריים (בואטנג, אלברמן, טל), כשרק שניים נמציאם על המגרש בזמן נתון ולתת לברוכיאן את המושכות בהתקפה. זה גם משחרר את יצחקי לשחק באמצע משם יש לו את האפשרות הטובה  ביותר להשפיע על המשחק.

 ________________________

חם, חם מאוד היה אתמול בת"א, חם ולח. מזג אויר לא ראוי למאכל אדם..

כל החום הזה רק הוסיף לאווירה הלוהטת ממילא שיש במפגשים עם פ.צ. יפו. אווירה שהוטענה עוד יותר, כאילו שהיה צריך להוסיף שמן למדורה, עם ביטויים משני הצדדים ערב המשחק.

חששתי לפני המשחק ממהומות ובלגאנים למינם אולם לשמחתי הרבה המשחק עבר בסדר מופתי. באופן די מפתיע אני חייב לציין שדווקא היחס שאנחנו מקבלים בת"א טוב הרבה יותר מהיחס לו אנחנו זוכים מהשוטרים בירושלים.

בכניסה למגרש מישהו תופס ראשו בתדהמה. "בחיים", הוא אומר, "לא ראיתי תור כזה מסודר של אוהדי בית"ר"… כמו שאני תמיד טוען, תתייחסו אלינו כבני אדם ותקבלו התנהגות של בני אדם.

גם במגרש האווירה הייתה נפלאה. כמות בלתי נתפסת למשחק חוץ של אוהדי בית"ר עודדה ללא ההפסקה גם ברגעים הקשים. עשר שניות בדיוק לקח לחבר'ה הנפלאים מאחורי השער, אלא מהצפוני בטדי, לצאת מההלם ולחזור לשיר "אני אוהב אותך בית"ר". לרגע חשבתי שאני באנפילד.

בכלל, במסגרת מסע ניפוץ המיתוסים על אוהדי בית"ר הגיע זמן לבא ולומר שכבר זמן רב אוהדי בית"ר הם לא האוהדים המלחיצים שמעודדים רק כשהולך ומקללים כשמפסידים. הוכחנו את זה נגד קופנהאגן וגם אתמול.

כשבשער 7 עוד שרו, הם התריסו בנו "ירושלים זה לא אירופה, ירושלים זה בירדן". בסיום השבנו להם עם "לא רצינו את אירופה, רצינו לזיין אותכם"..

עם כל הכבוד לאירופה, האווירה במגרשים בארץ הרבה יותר חמה, אמיתית ומרגשת. לפחות עבורי. תשעים ותשע אחוזי הלחות בחום של ת"א רק מוסיפים לחוויית חמשת החושים הזו..

הגיע הזמן לתת כבוד לכדורגל הישראלי המושמץ כ"כ, לא מעט פעמים שלא בצדק.

החגיגות הגדולות ביציאה מבלומפילד היו התפרקות על שבע שנים קשות של תבוסות והשפלות במגרש הארור הזה. וזו הייתה התפרצות שמחה אדירה. פיצוי הולם עבורי על החמצת חגיגות האליפות בעונה שעברה. ינקתי כל שנייה בעונג!

הדרך לאוויר ההרים הצונן והמרענן כ"כ של הבירה מעולם לא הייתה שמחה יותר!

האלופה הוכיחה אתמול בדיוק למה היא אלופה, למרות הפרדוקס שבמשפט הבא הוא מסכם היטב את הכול:

בית"ר ניצחה בגלל שהיא כ"כ טובה גם כשהיא לא טובה. וזו בדיוק התכונה הכי קלאסית של אלופה אמיתית!

בשמחות!

 

 

חגיגות פראיות בשורותינו.  אתמול בבלומפילד

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 9 תגובות

האופרה “לה-מרמור” מאת פרלש

מוצ"ש 20:50:  אחרי עוד קלוז-אפ על פרצופו המיוסר של אלי כהן באורווה אני מציץ בשעון ומחייך..
סוף סוף זה מגיע, הליגה הספרדית נפתחת!
ועוד איך נפתחת.. עם הדרבי הגדול של מדריד בין האלופה ריאל לבין אתלטיקו, הקבוצה האהודה עלי בספרד עם הסגל המסקרן ביותר באירופה ערב פתיחת העונה הנוכחית!

20:55: בספורט 5+ עדיין לא עוברים לברנבאו. אני אפילו לא מעלה על דעתי אפשרות לבעיה כלשהי, סתם עיכוב קטן ולא אופייני.

20:58: שתי דקות לפתיחת המשחק וב 5+  מתחיל שידור חוזר של באיירן – האנובר מאחה"צ.
אני מגלה סימנים ראשונים של פאניקה ומתחיל לפרפר בין כל הערוצים- בערוץ חמש משדרים מרוץ מכוניות, בגולד משחק ישן של ברזיל, ובלייב משדרים בדיליי את קרב הענקים בין קזאן ללוקומוטיב/ספרטאק/צסק"א/עירוני מוסקבה (כמה קבוצות יש להם שם לעזאזל?).
הפנים שלי מחווירות לגוון שלידו גם צבע החולצות של הגלאקטיקוס נראה כמו אוף-ווייט דהוי.

21:00: שריקת הפתיחה בברנבאו.

21:03: על המסך ב5+ מופיעה כתובית המבשרת שעקב אלוהים יודע מה לא ישודר המשחק, "עמכם הסליחה".
סליחה? סליחה?! הקדימו את יום-כיפור ולא הודיעו לי?
ביגוני כי רב, אני באמת מתחיל למלמל את פיוטי הסליחות עליהם גדלתי בבית אבי, בתקווה לרחמי שמיים בשעה קשה זו..

21:05: אין גואל ואין מושיע. אני מתמוטט על רצפת הסלון וממרר בבכי- "למה? אבל למה??" הרי קניתי את כל הערוצים, ספורט אחת, שתיים, חמש, שתיים עשרה.. גולד, לייב..
לייב?! עוד שנייה אני חוטף שבץ מרוב תסכול..

עמוק בתוך ייאושי אני נזכר באורי זוהר והקטע הקלאסי מתוך 'לול' על האופרה "לה-מרמור" מאת פרלש: 

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | תגובה אחת

תולדות המאבק בין הרוויזיוניזם לסוציאליזמוס (קצת מורשת קרב לקראת המלחמה ביום ראשון!)

"פרדיגמת הקונפליקט החברתי רואה את החברה כזירה דינאמית של התנגשויות חברתיות" (משוניס).  מאז ומעולם שימש הספורט בכלל וענף הכדורגל בפרט מיקרוקוסמוס לבחינת תהליכים חברתיים ותופעות תרבותיות. המאבק הספורטיבי ארוך השנים בין שני מועדוני הכדורגל של העיר גלזגו סלטיק וריינג'רס הוא בבואה מצוינת למציאות הפוליטית באירלנד, שורשיה של היריבות בין ברצלונה לריאל מדריד נעוצים בשאיפות הפוליטיות ההיסטוריות של העם הקטלוני לעצמאות מהשלטון המרכזי במדריד. לנו יש את בית"ר נגד הפועל, ירושלים נגד תל-אביב, העשירים נגד המקופחים, השחורים נגד הלבנים!

"קונפליקט תרבותי, כלומר התנגדות פוליטית, מלווה לרוב בעוינות חברתית שמקורה בערכי תרבות שונים" (האנטר). מאז ראשית ימי היישוב היהודי בארץ ישראל התקיים מאבק בין קבוצות כוח פוליטיות שונות בחברה היהודית בארץ ישראל. אחת מנקודות החיכוך המרכזיות היא בין התנועה הרביזיוניסטית וממשיכותיה לימים: תנועת החרות והליכוד של ימינו, לבין תנועת הפועלים החל מ"מפא"י" ההיסטורית ועד למפלגת העבודה.

מאבק פוליטי זה הפך במרוצת השנים ל "מלחמת תרבות" שהקיפה תחומים רבים בחברה הישראלית. מאבק זה הוא מאבק אידיאולוגי טעון פסיכולוגית, חברתית ותרבותית.

כמו במקומות אחרים בעולם, מצא מאבק זה את ביטויו גם על מגרש הכדורגל ובכל מה שסובב  את המשחק.

"תרבות משמשת כגשר אל העבר ומדריך אל העתיד" (משוניס).  מקורה של תנועת הספורט בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור) בתנועת הנוער של התנועה הרביזיוניסטית. ערכיה של תנועת בית"ר הם ערכים צבאיים, והיא נועדה לכונן דמות של יהודי חדש שבשונה מיהודי הגלותי מסוגל לשאת נשק והילחם על זכויותיו הלאומיות. גם ערכיה של תנועת הספורט של בית"ר נגזרים מערכים אלו: הספורט הוא אמצעי לאומי ולא אישי כדברי "זאב ז'בוטניסקי"- אבי התנועה הרביזיוניסטית: "בעקבות אימונו והתפתחותו של הרצון מתחזקים אצל הספורטאי גורמים אחרים- העזה, אומץ לב והתגברות על הפחד",

הספורט הוא, אם כן, חלק חשוב מתהליך יצירת אותו "יהודי חדש".

תנועת הספורט של אגודת הפועלים- "הפועל" נוסדה בראשית שנות ה- 20 של המאה הקודמת. בדומה לז'בוטינסקי גם "דוד בן גוריון" ראה בספורט ככלי לייצור מאגר אנושי שישרת את האינטרסים הפוליטיים של תנועת הפועלים. הקמתה של תנועת ספורט הפועלים השתלבה היטב עם הקמתה של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י מכיוון שזו ראתה עצמה כאחראית ל"מכלול צרכיו האישיים הרוחניים והתרבותיים של העובד".

 "קונפליקטים מתרחשים בין קבוצות שונות על רקע הבדלים בכוחם" (ראלף דרנדורף)  ראשיתו של המאבק בין תנועות הספורט של הפועל ובית"ר בירושלים של ראשית ימי המדינה.

הדרבי העירוני בין בית"ר והפועל ירושלים היה בעצם מאבק בין הקבוצה שמייצגת את תנועת "חרות" לבין הקבוצה של "מפא"י" וההסתדרות. מאגר האוהדים של קבוצת בית"ר הגיע מהשכונות והיה מורכב ברובו ככולו מיוצאי עדות המזרח. הסטטוס– המעמד החברתי שאותו תופס הפרט- של קבוצה זו היה נמוך לעומת זה של אוהדי הפועל. בשבילם "הפועל" ייצגה את הממסד ששיכן אותם במעברות וראה בהם תרבות נחותה. הניצחון בשדה הספורטיבי שימש עבורם כאמצעי לפריקת התסכול הגדול שהצטבר אצלם משלטון מפא"י והמוסדות ההסתדרותיים. מפורסמת מאד הקריאה "אבל בהסתדרות" שאותם היו קוראים בגאווה אוהדי בית"ר ירושלים לאחר ניצחון על היריבה העירונית.

הקשר בין הספורט והפוליטיקה הוא אדוק ונשאר כזה גם לאורך השנים. אוהדי בית"ר יוצאי עדות המזרח ראו בספורט הזדמנות מצוינת להוכיח שהם אינם בעלי תרבות נחותה כפי שהממסד האשכנזי של תנועת הפועלים ניסה להציג אותם. בני נוער משכבות החברה הנמוכות קיבלו הזדמנות לזכות בהכרה ומעמד חברתי גבוה בזכות הצלחה מקצועית בתחום שבו ליוצאי אירופה אין שום יתרון מוקדם על פניהם.

אנשי הפועל ראו במשחקים נגד בית"ר הזדמנות להוכיח את עליונותם התרבותית לכאורה.

ניצחון בשדה הכדורגל העצים את היותם קבוצת האליטה השולטת בחברה הישראלית. אנשי  האליטה הזו, במהלך שנות השלטון הרבות שלהם במוקדי הכוח בחברה הישראלית ניסו לייצר בעצם את אותה תרבות של מעלה שנוצרת ע"י מנהיגים ואנשי רוח.

אנשי הקבוצה המזרחית שהיוו את העם, האנשים הפשוטים. ניסו לייצר תרבות משלהם- תרבות של מטה.

"החברה נמצאת בתהליכי שינוי מתמידיםבמאבקים להשגת יתרונות פוליטיים" (רנדל קולינס)  עד אמצע שנות ה- 70′ של המאה הקודמת דשדשה בית"ר ירושלים בין הליגה השנייה לתחתית הליגה הראשונה בצורה קורלטיבית למצב הסוציו-פוליטי של הקבוצה החברתית אותה ייצגה.

את הישגה הממשי הראשון רשמה בית"ר ירושלים באביב של 1976 עת זכתה בפעם הראשונה בגביע המדינה לאחר ניצחון 2:1 על מכבי ת"א במשחק הגמר. רבים מהפרשנים הפוליטיים של אותה תקופה רואים באירוע הזה את המנבא הטוב ביותר למהפך הפוליטי שהתרחש שנה אח"כ והוביל לעליית "חרות", ממשיכתה של תנועת בית"ר ההיסטורית, בראשות מנחם בגין לשלטון.

בנקודה זו התחיל פרק חדש ביחסי הקונפליקט בין בית"ר ירושלים לנציגות הפועל. הנציגה הירושלמית של מרכז הפועל ירדה מנכסיה ועברה היא לדשדש בין הליגה הראשונה והשנייה.

היריבה העיקרית של בית"ר הפכה להיות הנציגה התל-אביבית.

"קונפליקט נסב על כל משב נדרש, על עושר כוח ויוקרה" (קולינס).  אוהדי בית"ר אמנם זכו להכרה פוליטית עם הניצחון הגדול בבחירות 77′ וגם בשדה הכדורגל עם זכייה נוספת בגביע המדינה (79′), אך רגשי הנחיתות שהצטברו אצלם במהלך שנים רבות של דיכוי חברתי ופוליטי היו רחוקים מלהיעלם. לסטטוס מרכיב פסיכולוגי חשוב הוא משמש כמרכיב מרכזי בתפיסה העצמית של הפרט. אוהדי בית"ר ראו בהפועל ת"א את המייצגת של השמאל האשכנזי המתנשא שאף פעם, למעשה, לא קיבל בצורה לגיטימית את עלייתם של המזרחיים לראש הפירמידה החברתית.

בנקודה הזו הפך המאבק הפוליטי למלחמת תרבות שקיבלה את ביטוייה בכל תחומי החיים בישראל.  אוהדי בית"ר ירושלים ייצגו את קבוצה המזרחית, מסורתית, לאומית של החברה הישראלית. הפועל ת"א הייתה לעומת זאת מייצגת של הנאורות השמאלנית האשכנזית.

היחס המתנשא שלקבוצה זו אל אנשי עדות המזרח ומצביעי "חרות" לא רק שלא דעך אלא נדמה שאף התעצם. דוגמא לכך ניתן לקבל מאותה פליטת פה מפורסמת של הבדרן דודו טופז שכינה את יוצאי עדות המזרח "צ'חצ'כים".

על מגרש הכדורגל הגיע המאבק לשיאו במשחק שנערך במגרש הכדורגל הישן של אגודת ימק"א בירושלים מחזור אחד לסיום עונת הכדורגל 1984. בית"ר ירושלים הייתה קרובה לזכייה היסטורית ראשונה באליפות הליגה, היא היית זקוקה לניצחון במשחק הביתי מול הפועל ת"א שעבורה היה המשחק חסר חשיבות ספורטיבית. אולם, המאבק התרבותי בין בית"ר והפועל היווה עבור שחקני הפועל ת"א סיבה מספיק טובה לשחק במלוא יכולתם ולנצח בתוצאה 3:1 ובכך לגנוז את חלום האליפות של בית"ר ירושלים. זה היה ביטוי נוסף לכך שאנשי קבוצת המזרחיים יכולים לרכוש אמנם הישגיים פוליטיים וספורטיביים נאים מפעם לפעם אך השליטה התרבותית והחברתית הייתה ותישאר בידי האליטות הישנות.

"ההבדלים בין קבוצות כוח בחברה גורמים לפרטים נטולי כח להתארגן לשם השגתו" (דרנדורף).  הירושלמים לא איבדו את נחישותם וכעבור שלוש שנים הצליחו לכבוש את הפסגה הספורטיבית ולזכות באליפות המדינה לשנת 1987. משלב זה ואילך החל מהפך ביחסי הכוחות בין בית"ר ירושלים והפועל ת"א. במרוצת שנות ה- 90′ זכתה בית"ר בשלושה תארי אליפות נוספים בעוד הפועל הלכה ונחלשה במקביל להירקבותו של הממסד ההסתדרותי שהחזיק ותפעל אותה לאורך כל השנים.

בית"ר הפכה לגאוות הקבוצה המזרחית, הצלחותיה המקצועיות תוך הצגת משחק שובה עיין רכשו לה אוהדים רבים בכל הארץ. אוהדים אלו ראו באהדתם לבית"ר ביטוי לשייכותם הפוליטית חברתית. פריחתה של קבוצת בית"ר ירושלים הייתה ביטוי לרנסנס של התרבות המזרחית ולעובדה שאנשי קבוצה זו יכלו בפעם הראשונה לזקוף את קומתם ולקרוא תגר על שלטונם של אותם אליטות אשכנזיות במוקדי הכוח בחברה הישראלית. בית"ר נעה במהירות אל לב הקונצנזוס הישראלי היא הפכה ל"קבוצה של המדינה" ואצטדיון טדי בירושלים הפך למוקד המשיכה המרכזי  בבירה, שני רק לכותל…

בית"ר החלה להצמיח גיבורי תרבות מקומיים, כוכבי הקבוצה כדוגמת אלי אוחנה ואיציק זוהר  החלו לככב בפרסומות ולהופיע בתוכניות אירוח. הפוליטיקאים ובראשם כמובן אלו מהימין זיהו את הפוטנציאל הטמון בהזדהות עם בית"ר והחלו לפקוד תדיר את משחקי הקבוצה.

פעולה זו של הפוליטיקאים ניתנת להגדרה כפעולה חברתית משום שהיא מביאה בחשבון את התנהגותם של אחרים ומכוונת ע"י כך. תמונותיהם של הפוליטיקאים עם כוכבי בית"ר לאחר הניצחונות היו שוות הון חברתי רב ובעובדה שבית"ר מזוהה  עם "העממיות" הייתה טמונה כוח אלקטורלי רב. בית"ר ייצגה את המהפך שחל בחברה הישראלית. הישגיה של בית"ר סיפקו תחושת גאווה קולקטיבית למזרחיים שהרגישו כל השנים נחותים ו"דפוקים", סוף סוף ניתנה להם ההזדמנות להוכיח שהם אינם שווים פחות.

לשיאו הגיע המהפך במאי 1998: רצה הגורל ובדיוק כמו בשנת 84′ הגיעה בית"ר למשחק מכריע מחזור אחד לסיום העונה והייתה זקוקה לניצחון כדי לזכות באליפות הליגה. היריבה של בית"ר באותו משחק הייתה הפועל בית-שאן שייצגה מקום שמבחינה מסורתית היה מזוהה עם הערכים הפוליטיים והחברתיים שאותם ייצגה בית"ר. הפועל ת"א שנאבקה עם בית"ר על תואר האליפות באותה עונה ייחלה לכך שהבית-שאנים יבלמו את בית"ר ויסללו את דרכם לזכייה באליפות. בסיומו של משחק דרמטי ביותר ניצחה בית"ר 3:2 ושחקני בית-שאן הואשמו ע"י אנשי ת"א בכך שבעצם הפסידו בכוונה לבת בריתם האידואולגית ע"מ שזו תזכה באליפות על חשבון קבוצתם. אנשי המעמד החברתי הנחות חברו ע"מ לדחוק את רגליהם של מייצגי הממסד והאליטות הישנות מהפסגה.

המהפך הושלם- באופן מדהים ופרדוקסלי המקפחים הפכו למקופחים…

פורסם בקטגוריה בבל, יהדות השרירים, ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 4 תגובות

עירוני אבי-נימני, העונה החדשה!

כבר התרגלנו, אבל בכל זאת.. איפה שצריך לפרגן, מי אנחנו שנחסוך במחמאות?!

"העלובה", קורותיה של קבוצת הכדורגל ‘עירוני אבי-נימני' היא, גם העונה, הדבר הכי מרתק על המסכים שלנו!

כשכבר חשבנו שראינו הכול היא מפתיעה אותנו מחדש עם שינויי עלילה שעליהם, בוודאי, שקדו טובי המוחות במהלך הקיץ בשעה שאני ואתם הסתלבטנו לנו כך סתם על החוף..

כן חברים, הדמויות הטרגיות-קומיות שאנחנו כ"כ אוהבים עדיין כאן ובעונה החדשה הם אף הולכים רחוק יותר, נועז יותר, הזוי יותר!   

אבי "להיות איתך בכל דקה" נמני- ללא ספק בעונתו הגדולה ביותר! הוא שחקן, הוא מנג'ר, הוא מאמן, הוא בעלים, הוא אוהד, הוא קובע מה יהיה מזג האוויר, מי יהיה השופט ומה תהיה התוצאה. בשלוש מילים: אין עוד מלבדו!

לוני "יש לי סוני אבל אין לי פוני" הרציקוביץ'- ההברקה של יוצרי הסדרה. דמות שמזכירה קצת את ג'ורג' מ-"סיינפלד" או פיבי מ-"חברים"- אנשים שעושים מעצמם צחוק בכל הזדמנות אפשרית ועדיין מצליחים איכשהו לקחת את עצמם ברצינות. ההפקה כבר מתכוננת למקרה (הלא סביר) שיחליט לפרוש ומחממת על הקווים את דורון שפר.

אלי "שריף צעצוע" כהן- סצנת הפתיחה של העונה בה הוא נצפה מכבס במרץ חולצת ספורט צהובה עם הספרה שמונה על גבה בעודו מזמזם בקול נוגה את נעימת הפתיחה המיתולוגית של הסדרה  ('כמה יפים היו אותם ימים.. לא מדברים וגם לא מתראים.. חבל…') כבר נכנסה לקלאסיקה של כל הזמנים! 

ושני משפטים ברצינות.

נכון אבי נמני שוב הציל את מכבי מהפסד מביך אמש נגד אשדוד, רק שזה מזכיר לי קצת את אותו בעל מכה שאחרי שהוא מפוצץ את אשתו הוא מואיל בטובו להסיע אותה לחדר מיון. זאת מכיוון שאבי נימני הוא אבי אבות כל תחלואיה של מכבי ת"א בעידן המודרני.

איך לעזאזל מנסים לנהל במכבי קבוצת כדורגל או מערכת מסודרת כלשהיא כשהבוס (המאמן)בהגדרה (!!) כפוף למרותו של אחד מעובדיו (השחקן נימני). וכל זה עוד קורא בתרבות הניהול שלוני מטיף אליה (אם ככה הוא מנהל את שאר העסקים שלו אני מציע לעובדי ישפאר לרענן בקביעות את קורות החיים שלהם). אצל הלוזונים, על כל תחלואיהם, זה מעולם לא היה קורה.

גם במגרש השחקנים של מכבי לא יכולים לתפקד כשזה שחותם להם על הצ'ק בסוף החודש מנופף לעברם בעצבנות שיימסרו לו. לא סתם את האליפות היחידה בה זכתה בעשור האחרון לקחה מכבי כשאבי נימני מבלה את מרבית העונה על הספסל. אין לי אלא להעריץ את קלינגר על האומץ והתעוזה שהוא גילה באותו מהלך. כשהוא התקפל והחזיר אותו לקבוצה ולהרכב שנתיים אח"כ הוא ירה לעצמו ברגל ובעקבות כך מצא את עצמו בסופו של דבר מוגלה לאי השכן.

אבי נימני היה בשיאו שחקן כדורגל נפלא. אחד הגדולים שהיו פה. הוא גם הוכיח מנהיגות וידע לספק לקהל את הצורך בכוכב מקומי להזדהות איתו. אלא שהטרגדיה של מכבי ת"א (ושל אבי נימני, כי אני באמת מאמין שהוא אוהב את מכבי) התחילה ביום שבו אבי נימני הגיע למסקנה שהוא יותר גדול מהמועדון.

אין דבר כזה שחקן יותר גדול מהמועדון.

למצער, זה משהו שלא אבי נימני ולא האוהדים של מכבי השכילו להפנים והם ישלמו על זה את המחיר עוד שנים רבות.

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 7 תגובות

געגועי לגארי ואנדרמולן.. (בחזרה לעונת האליפות הראשונה- ספיישל מיוחד לפתיחת הליגה!)

 עונת 1986/87 הייתה שונה מכל בחינה שהיא. נתחיל בדבר הכי אלמנטרי, התלבושת. בית"ר נטשה את הצהוב שחור המסורתי ועברה לשחק בחולצות תכולות ומכנסיים לבנות. בתלבושת הזו נראו השחקנים כאילו יצאו מז'ורנל אופנתי. חמור מזה, המגרש העלוב של אגודת ימק"א במרכז ירושלים ננטש לטובת אצטדיון בלומפילד המודרני ביפו, ירושלים נעזבה לטובת ת"א.. כל זה היווה את נקודת הפתיחה למהלך שבו הפכה בית"ר מקבוצה מקופחת וסימפטית לאימפריה שדורסת את הליגה. אולם נדמה שהדבר הביזארי ביותר שקרה באותה עונה הייתה העובדה שלחלוץ המרכזי בהתקפה של בית"ר קראו  גארי, כן גארי, ואנדרמולן! הבחור, מוכשר כשלעצמו, היה עולה חדש מאנגליה עם שורשים הולנדיים כמו שמעיד ה ‘ואן-דר' בשמו. עוד לפני שהזרים החלו להציף את הליגה בקצב שפועלים זרים הציפו את איזור התחנה המרכזית בת"א ייבאה בית"ר חלוץ זר מאנגליה. אותו ואנדרמולן הפך להיות בורג מרכזי בקבוצה שלנו באותם ימים כך שאפילו הסוחרים בשוק מחנה יהודה נאלצו להתאים עצמם למציאות החדשה ובנוסף ל- "כל תפוז מלמיליאן" ו- "כל עגבנייה אוחנה" הוסיפו לרפרטואר את "כל שסק ואנדרמולן"…

בית"ר פתחה את אותה עונה היטב. אולם למודי אכזבות שכמותנו לא התפתינו עדיין  להאמין שמשהו שונה קורה כאן. ‘תעירו אותנו כשנאבד את האליפות במחזור האחרון' התרסנו כלפי כל אותם כתבי צבע שבאו לחוש את האווירה בשוק מחנה-יהודה בבוקר יום ראשון של אחרי עוד ניצחון גדול. ובכל זאת קשה היה להתעלם מהעובדה שהפעם זה באמת היה נראה שונה. בית"ר נתנה הצגות על המגרש וחשוב מזה נראתה מלאת ביטחון כמאמינה שהפעם אפשר וצריך לעשות את זה! במחזור השישי הבסנו 6:0 את בית"ר נתניה בבלומפילד ועלינו למקום הראשון. המקום הראשון לא היה ממש חדש עבור בית"ר אולם מהקטמונים ועד הקסטל לא מצינו ביתר"י אחד שהעיז לנבא באותו יום את אשר יקרה והוא: שלא נרד משם עד סוף העונה! בית"ר המשיכה לנצח והעניין הפך מושלם באופן מחשיד.

במחזור ה- 12 אירחנו את הפועל ת"א במה שהיה משחק בית שלנו במבצרה הביתי של זו האחרונה. הפועל ת"א הייתה הסוס השחור שלנו לאורך השנים וזה היה המשחק שאמור היה לתת סוף סוף אינדיקציה אמיתית האם באמת משהו שונה קורה כאן. בית"ר הישנה והאהובה הייתה מפסידה משחק שכזה, יורדת מושפלת מהמגרש וחוזרת למקומה הטבעי. את אותה שבת, כמו את מרבית השבתות באותם שנים, ביליתי במשכנה שומר השבתות וחגי ישראל של סבתי.

המתח הרג אותי כל השבת, כשהתקרבה שעת המשחק היעודה היה לי ברור שאני חייב לעשות משהו כדי להתעדכן בזמן אמת בנעשה בבלומפילד. האפשרות שאחכה עד מוצאי שבת כדי לשמוע את התוצאה לא עמדה על הפרק.. לאחר התייעצות חרום עם דוד בני, אחיה הצעיר של אמי וביתר"י שרוף בעצמו, החלטנו לעשות מעשה! התגנבנו מהבית של סבתא אל האוטו שלו, הדלקנו את הרדיו על שירים ושערים וכיוונו את הרדיו על  הווליום הכי נמוך שאפשר. היינו חייבים לשבת בדממה מוחלטת כדי שאף אחד משכנינו לספסלי בית הכנסת בתפילת שחרית לא יעבור פתאום ויגלה אותנו בקלקולנו…  

בקושי אפשר היה לשמוע את עמי פזטל אבל כשהוא קרא את מילות הקסם המרטיטות "יש לנו איתות מבלומפילד" נדרכנו כמו קפיץ!

השידור עבר לבלומפילד…

 "דקה עשרים וחמש כאן בבלומפילד בית"ר ירושלים אחת הפועל ת"א אפס"!

"יש!" שאגתי בקול גדול, בעודי שוכח לרגע את כללי הזהירות בהם הייתי אמור לנקוט…

"רגע, רגע! שקט! מי הבקיע?" מיהרנו להטות אוזן לרדיו: "זהו שערו החמישי של אבי גולדר העונה" ‘גולדר' קפץ דוד בני, ‘גם בשבוע שעבר הוא הבקיע'- ‘אמרתי לך שהוא יבקיע'! ניכס לעצמו הדוד היקר את הבקעת השער..

אחרי שנרגענו מעט הנמכנו שוב את הרדיו וחזרנו למצב כוננות כדי להיות דרוכים הן לקראת איתות אפשרי נוסף מבלומפילד והן מביקור של אורחים בלתי צפויים ולא ממש קרואים..

הצפירה מהאוטו שנצמד אלינו הקפיצה את עצבינו הדרוכים ממילא. "שבת שלום"! פלט בסרקסטיות שלמה אסור, חבר בכיר בפרלמנט השבת של סבתא תמר. חיוך מלא סיפוק עצמי היה מרוח על פניו, כזה של מישהו שתופס אותך על חם.

דוד בני התעשת ראשון:  "אה שלמה מה העניינים"? פלט במבוכה.

 "כמה בית"ר'? התריס שלמה.

 "בית"ר", מה בית"ר"? השיב דוד בני במבוכה.. והמשיך בניסיון פתאטי למדי לצמצם נזקים: "אה לא… שלמה?! רק ירדנו לחפש את העדשות שלי בתא הכפפות".

 "אהה.. או. קיי." חייך שלמה והמשיך מלא שביעות רצון. אנחנו, זאת אומרת צוות החיפוש המיוחד של העדשות של דוד בני, המשכנו להאזין למשחק. הסכמנו בשתיקה שלצרה שזה עתה נקלענו אליה נדאג מאוחר יותר ופיללנו בליבנו ששלמה ודודה שושנה יידעו לשמור על הפה. איתותים נוספים, מבלומפילד כמו גם מהפרלמנט, לא נרשמו בהמשך אחה"צ ובית"ר ניצחה 1-0. גם שלמה ושושנה מילאו את חלקם בהסכם שבשתיקה ועל השבת הנוכחית ניתן היה לסמן וי גדול!   

לאחר שעמדה במבחן א' הגיע המבחן השני שבוע מאוחר יותר. בית"ר שוב יצאה למשחק חוץ בבלומפילד הפעם מול התל-אביבית השנייה – מכבי. המשחק נערך בתנאים חורפיים ובלומפילד, נאמן לשמו המקורי ‘באסה', היה בעאסה של מגרש- עיסה בוצית אחת גדולה. בית"ר, למודת קרבות מ ‘האצטדיון המפואר' בימק"א, הרגישה כמו בבית. הירושלמים הבקיעו שני שערים מוקדמים ולמרות שער מצמק של עודד מכנס לא נמנע מבית"ר ניצחון שני רצוף על נציגה תל-אביבית במבצרה הביתי. המשמעות של הניצחון הזה כבר החלה לעורר פחד גבהים- בית"ר רצה לאליפות!!

בשבועיים שלאחר מכן כבשה בית"ר רביעייה בכל אחת מן השבתות. תחילה היה זה לרשתה של מכבי נתניה במשחק בלתי נשכח. המשחק הזה ניפק את אחת התמונות של העונה כשאחרי שער מדהים, בבעיטת בננה לחיבורים, טבע אורי מלמיליאן את התנועה המזוהה איתו יותר מכל על פיה הוא רץ לקהל ומנופף בידו כאילו זה עתה נגע בתפוח אדמה לוהט. והוא היה לוהט, גם אורי וגם בית"ר, שניצחה 4:3 בתוצאה שמחמיאה מעט דווקא לנתניה. שבוע לאחר מכן כבשה בית"ר שוב רביעייה הפעם לרשתה של הפועל פ"ת בבלומפילד. הניצחון בתוצאה המרשימה כל כך של 4:1 על נציגת אם המושבות התקבל בצורה שגרתי,ת כמעט אפילו מעליבה. "אם זה כ"כ פשוט למה לא עשיתים את זה עד עכשיו"?! חשבתי לעצמי. אלי אוחנה צוטט למחרת בעיתון כשהוא אומר אחרי המשחק לשחקנים שקיבלו באדישות עוד הצגה של האימפריה בתכלת לבן  "מה זה הדיכאון הזה"? "התרגלתם לתת כל שבוע רביעייה"… אין ספק שבכך ביטא אלי את ההרגשה של כולנו- בית"ר דרסה את הליגה והכול הלך חלק בצורה מגוחכת.

באותם ימים נהניתי כל כך להתענג על הביצועים של האימפריה בתכלת והייתי רואה מסביב לשעון את התקצירים ממשחק השבת שדוד בני היה מקליט בווידיאו החדש והחדיש שלו על קלטות קטנות. כך התבשמתי מההצגות הנפלאות אורי, אלי ושות' גם בסיבוב השני שהיה המשכו הישיר של הסיבוב הראשון. בית"ר דרסה את הליגה- אוחנה, מלמיליאן וסמי מלכה הפכו לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק החדשה. בית"ר הפכה לאייקון לאומי, שירים חוברו לאליפות המתקרבת והשחקנים כיכבו בתוכניות האירוח בטלוויזיה. הכול הלך כמתוכנן והתחושה הייתה שהפעם אף אחד כבר לא ייקח לנו את זה. וכך הגענו לשלב שבו היה חסר לנו ניצחון אחד כדי באליפות.

במחזור ה-26 ‘התארחנו' אצל הפועל ת"א וניצחון היה מספיק כדי לפתוח את בקבוקי השמפניה. זה היה צריך להיות מושלם- לזכות באליפות במגרשם של הקומוניסטים השנואים שרק לפני שלוש שנים מנעו מאיתנו אליפות היסטורית בצורה אכזרית כשבאו לימק"א וניצחו 3:1 במשחק שהיה חסר חשיבות מבחינתם ונחקק לדיראון עולם בדברי ימי המנורה. אולם בית"ר לא הצליחה לנצח. המשחק הסתיים בתיקו 0:0 מדכא והחגיגות נדחו בשבוע.

בשבוע שלאחר מכן אף אחד כבר לא יכול היה לקחת את זה מאיתנו. אלפיים שנים של כמיהה וערגה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו הגיעו לקיצם! שער נפלא מטיל קרקע אוויר של סמי מלכה שהלם את המעמד ועוד אחד במחצית השנייה של הקיצוני סופה מומו ‘דיו דיו' שירזי נתנו את האות לפתיחת החגיגות. "זה חלום שהתגשם דלקה המנורה בית"ר ירושלים באליפות זכתה" היטיב לבטא את התחושה שיר האליפות הרשמי. עשרים אלף אוהדים פרצו למגרש בסדר מופתי בשריקת הסיום וחגגו בשיכרון חושים את התגשמות החלום. אולם החגיגה נאלצה להיקטע. רצה הגורל, וכשמדובר בחגיגות ירושלמיות אין צורך להתפלא, ואותו ערב היה ערב יום הזיכרון ועם צאת השבת נאלצו החגיגות להיפסק עם פתיחת טקסי יום הזיכרון. אוהדי בית"ר כיבדו את היום ומילאו בצורה מעוררת כבוד את הבטחתם לראש העיר טדי קולק לא לחגוג את האליפות באותו ערב.

בית"ר הפכה להיות מותג לאומי. כ"כ שונה וכ"כ מוזר להפוך מדחוי ומובס לקונצנזוס. בית"ר ערכה סיבוב אליפות בכל מגרש אליו הגיעה, מוספים מיוחדים יצאו בעיתונים ובית"ר זכתה לכבוד אמיתי של אלופה. האמת היא שבמחנה יהודה לא ממש ידעו איך לעכל את זה הם היו מעדיפים בסתר ליבם אליפות בדקה ה-90 של המחזור האחרון בצורה מפוקפקת כשכולם נגדנו. העובדה שבית"ר הפכה להיות הקבוצה של המדינה הייתה אולי מחמאה אבל הייתה בעצם חיבוק דב עבור כל אותם זקני ימק"א שחוו את ההשפלות והכאבים הגדולים ורצו את האליפות הזו לעצמם ולא לאף אחד אחר..

בשבילי קובעה בית"ר בזיכרון הפרטי כאימפריה. לא זכרתי את ההליכה במדבר בדרך לא זרועה. עם שני גביעם ואליפות בשלושת השנים הראשונות שלי בחוג המנורה התחושה הייתה שאלו הם חיי. הכדורגל בשלב הזה היה עבורי מקור לאושר וגאווה. תסכולים, אכזבות ומלחמות? הם היו שייכים לדור קודם. אני שייך לדור אחר והימים, ימי המנורה..

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | 9 תגובות