ציונות זה פאסה?!

אחת הסצנות האהובות עלי בסדרה "טירונות" ששודרה לפני מס' שנים בערוץ 2 הייתה זו בה סמל המחלקה מלמד את הטירונים החדשים את המנון גבעתי. הטירונים המלוקקים לא ממש התלהבו מניסיון הזרקת הרעל הזו ואחד הטירונים אף אזר עוז וטען שהשיר הזה הוא קצת, איך לומר, ‘פאסה'. הטיעון הזה עורר את חמתו של הסמל שבתגובה שואג לתוך אוזנו את מאמר הזהב "ציונות זה פאסססה"?!

בתור עונש חינוכי נשלח החייל לבלות לילה שלם כשהוא כותב באבנים על הגבעה הסמוכה את המנון גבעתי אות לאות. עד הבוקר הוא כבר שר את אותו המנון בגרון ניכר..

________________________

נבחרת ישראל בכדורסל תתייצב הערב לאחד המשחק המכריעים שלה בשנים האחרונות. המשחק נגד בלגיה בטורניר ההזדמנות האחרונה לעלייה לאליפות אירופה. עזבו רגע את העובדה שהקונספט הזה של הזדמנות אחרונה הוא מגוחך, פתאטי ואנטי ספורטיבי בעליל. זה עדיין לא סיבה מספיק טובה לכך שפתאום כולם מזלזלים בנבחרת ישראל.

הברדק סביב הנבחרת התחיל כבר בקיץ כשהשחקנים, בתואנות מתואנות שונות, ניסו להתחמק מאימוני הנבחרת. הדבר עורר את זעמו של המאמן צביקה שרף שכינה אותם "משתמטים". למרבה ההפתעה המשמחת פובליציסטים חשובים כיואב גורן ורונן דורפן התייחסו שלא בציניות לדברי צביקה והצטרפו לקריאה לחייב את שחקני הנבחרת להופיע למשחקים.

הבעיה היא שלמרות ההסכמה הכללית ששחקנים שלא מתייצבים למשחקים הם פשוט חוצפנים, ההתייחסות הכללית כלפי צביקה שרף היא שמדובר באיזשהו ארכאי תמהוני. המוהיקני האחרון.. צביקה בעצמו התלונן לא פעם שהוא מרגיש שנטשו אותו לבד במערכה, והאמת שיש הרבה צדק בדבריו.

ייתכן מאוד שמבחינה מקצועית צביקה הוא קצת פאסה, אולי שיטת ההגנה שלו קצת מיושנות והכדורסל שהוא משחק התאים יותר לימים היפים של שנות ה-80′. אלא שהערכים שצביקה מטיף אליהם רלוונטיים יותר מתמיד.

מתי בדיוק הפכנו למעצמת ספורט כזו גדולה שהעפלה לאליפות אירופה בספורט השני בחשיבותו אצלנו הפך לעניין שמעניין כמו איזה משחק כדורמיים זניח? בליטא, אני שומע, 12 אלף (!!) אוהדים הפכו עולמות במשחק אימון! ביוון אלפים שטפו את רחובות אתונה אחרי הניצחון על נבחרת ארה"ב באליפות העולם האחרונה. ופה? נהיינו אדישים! עם אווירה שכזו מה הפלא ששחקנים מנסים להתחמק בכל מחיר?

הפוזה הזו של הכול קטן עלינו לא נראית לי. מדובר פה בסימפטום נוסף של הניסיון להראות כחברה נורמאלית לכאורה שלא מתלהמת בלאומניות. אלא שפטריוטיות זה דבר ראוי וחשוב בקונטקסט הנכון. וספורט הוא בהחלט הקונטקסט הנכון לכך. זה שנבחרת ישראל לא מצליחה כבעבר רק צריך להגביר את האהדה לנבחרת. הייתי רוצה לראות את אוהדי הכדורסל בארץ נותנים גב לנבחרת דווקא ברגעים האלה כשהיא זקוקה להם יותר מכל. לא חכמה למלא את יד-נוקיהו כל יום חמישי כשהציונים הנלהבים שאראס ופארקר קורעים את אירופה.  

ואולי זו בעצם הבעיה. לנבחרת ישראל בכדורסל קוראים בעצם מכבי ת"א. וכמו את הליגה היא הרסה גם את הנבחרת. שחקן כדורסל ישראלי שואף להגיע למכבי ת"א, לאו דווקא לנבחרת, ודרכה לרכוש הצלחה בינלאומית. נדמה שגם עבור האוהד הישראלי הממוצע הצלחה של מכבי ת"א באופה רלוונטית וחשובה יותר מהצלחה של נבחרת ישראל. מדובר לדעתי בעוד סימפטום עצוב של אפקט "הקבוצה של המדינה". אחרי שהרסה את הליגה הורסת מכבי גם את הנבחרת.

אולם, דווקא הנבחרת הזו שלא משופעת בשחקני מכבי ת"א היא ההזדמנות של אוהדי הכדורסל הישראלי ושונאי מכבי ת"א לבא ולעודד.

וצביקה?! אנשים כמוהו, מיושנים פחות או יותר, היו ונשארו העוגן של מדינת ישראל. ההערכים שלהם רלוונטיים מתמיד ויישארו כאן הרבה אחרי נינט.

פורסם בקטגוריה LOW פוסט, יהדות השרירים, כל הרשימות | 3 תגובות

כשלסטיבי יש את המבט הזה בעיניים (קורים דברים גדולים!)

הפעם האחרונה שראיתי את המבט הזה על העיניים של סטיבי היה במחצית באיסטנבול. אני, מיואש כולי שכמותי, לא האמנתי למראה עיני. הקפטן האדום עלה בריצה מחדר ההלבשה והחל מדרבן את חבריו בתנועות ידיים עצבניות. חשבתי לתומי באותם רגעים שהבחור, לא נעים לומר, קצת ירד מהפסים. איבד קשר קל עם המציאות.. במצב של פיגור 3:0 וכמו שליברפול נראתה באותה מחצית איומה ונוראה באתא-טורק ההתנהגות של סטיבי הזכירה לי יותר את אותם חסידי חב"ד שוטים שמסרבים להאמין שרבם נפרד מהעולם לבלי שוב.

את הסוף כולם יודעים…

אתמול בוילה פארק, בדקה ה-85, זה היה נראה רע, לא רע כמו באותה מחצית באיסטנבול אבל מייאש כמעט באותה מידה. אחרי משחק פתיחת עונה סביר ביותר בסטנדרטים שלה ליברפול עמדה שוב לצאת בידיים ריקות (נקודה בוילה פארק לקבוצה שרוצה אליפות זה ידיים ריקות). פנדל טיפשי של קאראגר, ומאמץ של תשעים דקות אם לא של קיץ שלם עמד לרדת לטמיון, לפחות תודעתית.

או אז הגיע סטיבי.

עמיחי שליו כותב היום יפה ומדויק שרק משחקני בית אתה יכול לצפות לרמה כזו של מחויבות. בעידן של הכסף הגדול, הרבה אנשים למצער שכחו את זה. בעיניים של סטיבי אפשר היה לראות באותם שניות של אחרי הפנדל את התסכול, לא רק שלו אלא של מיליוני אוהדי ליברפול בכל העולם, משבע עשרה שנה עקרות ללא אליפות. את הייאוש מהבינוניות והאת העלבון מהעובדה שהקבוצה ההיא קוראת תיגר על מעמדה ההיסטורי הבלתי מעורער של האימפריה ממרסי-סייד.  

כדי למחוק את העלבון הזה סטיבי עשה מה שכל סקאוסר אמיתי בלב ובנפש היה עושה באותם רגעים- הוא לא ראה בעיניים ולא ספר אף אחד.

הוא לא ספר את הטקטיקה של רפא, הוא לא ספר את המתחסדים שיאמרו אח"כ שסחט עבירה לו לא, הוא גם לא ספר את ריסה או אלונסו שהכדורים החופשיים הם בימים כתיקונם חזקתם בטאבו. בסוף, הוא גם לא ספר את השוער..

אז בפעם הבאה שתשאלו אותנו מדוע ישראלים כמותנו כ"כ משתוקקים לשחקני בית אנגליים בהרכב תיזכרו בשער הזה.

יתרה מזאת, אם.. אם… ההמתנה הארוכה תסתיים סוף סוף במאי 2008 תזכרו את הדקה ה-89 אתמול בוילה פארק ואת המבט ההוא בעיניים של סטיבי!

 סטיבי והמבט בעיניים. אתמול בוילה-פארק

פורסם בקטגוריה אנפילד, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 2 תגובות

עצובים וגאים

עצובים וגאים, כך סיכם אתמול בדיוק ממצה שגיא כהן את ההרגשה של שחקני בית"ר ואוהדיה אחרי ההדחה הכואבת ממוקדמות ליגת האלופות.

ערב מיוחד היה אתמול בטדי. אירופה, שלוש דקות מצומת פת. זה מתחיל כבר בכביש בגין, שיירות צהובות שחורות עושות את דרכם בצפירות חגיגיות כל הדרך לאצטדיון. בכניסה למגרש אני מרגיש כאילו אני עדין באנגליה, הסדרנים והשוטרים אדיבים, בודקים מה שצריך בחיוך מבלי לגרום מבוכה או תסכול. השערים פתוחים לכל רוחב היציע ואני ואחותי נכנסים ביעילות ומהירות ליציע שכבר שעתיים לפני המשחק מלא באוהדים ססגוניים מצוידים כל טוב דגלים ושלטים ומקנים אוירה מיוחדת.

כשבית"ר עולה למגרש היא מתקבלת במתח קונפטי כאילו היינו בארגנטינה. הדנים מתקבלים בשריקות בוז, שום זכר לקריאות גזעניות מסוג כלשהו. סדר מופתי שורר באצטדיון, כזה אבל שלא פוגע באווירה החמה והמיוחדת שיודעים ליצר אצלנו בטדי. מסתבר שאפשר גם אחרת. תתייחסו אלינו כמו בני אדם ולא חיות ותקבלו התנהגות של בני אדם ולא חיות. הקהל של בית"ר הכין אמש תצוגת עידוד מיוחדת שניכר כי עבדו עליה שבועות רבים. היציע המזרחי והשלוחה צפונית שלו הרימו מופע מרהיב של פסיפס צבעוני בצהוב שחור ואני נזכר בביקורים שלי במגרשים באיטליה.  

לפני המשחק סברתי שלמרות הפיגור מהמשחק הראשון אין צורך למהר ולהילחץ עם כיבוש השער. האמנתי שגם אם נגיע לסביבות הדקה ה-70 נהיה חזק בתמונה. העיקר לא לספוג שער מוקדם שיוציא את כל האוויר מהמפרשים. המחצית הראשונה מתפתחת לפי התכנית. הדנים פותחים חזק, מנסים להשיג את אותו שער שיגמור את המשחק לפני שעוד התחיל. בית"ר לא נלחצת ולאט לאט נכנסת לעניינים ומשלטת על המשחק. במחצית עדיין 0:0 והתחושה ביציעים מעורבת. מצד אחד שוב ראינו שבית"ר קבוצה יותר טובה מקופנהאגן. מצד שני, לא יצרנו מצב ממשי והדנים ישמחו להעביר ככה גם את המחצית השנייה.

בנקודה הזו אני רוצה להתעכב על הגיבור הראשון של הערב מבחינתי, יצחק שום. שנים רבות הולכתי שולל ע"י האפרוריות הפולנית שלו וחשבתי שהוא אינו מתאים לקוצה חמה ורגשנית כמו בית"ר. אני מודה שכיום אני עומד על טעותי. לשמחתי גילתי שהכדורגל וצורת האימון של שומי הם תמונת הראי המוחלטת של הכריזמה שלו: יצירתיים, מפתיעים, בטוחים ביכולתם. הרוב המכריע של המאמנים נוהגים להשבות בקלות בקונספציות של עצמם (ד"ש לרפא בניטז!) ולבצע חילוף ראשן באזור הדקות 60′-70′. במיוחד במצב בו הייתה בית"ר באותו שלב של המשחק, כשלכאורה תכנית המשחק עובדת כמו שצריך ונדמה שאין מקום לשינוי מידי. אבל לא אצל שומי, הוא מבין שלשלוט במגרש זה יפה אבל ביום בינוני של זנדברג ומירוסביץ' בית"ר חייבת מישהו יצירתי שיעשה את המהלך הבלתי צפוי שיביא את השער המיוחל. בדיוק בשביל זה הוא מכניס את אבירם.  

בית"ר פותחת את המחצית טוב, אבל זה עדיין לא זה. או אז נכנס לפעולה הקהל. רבות דובר, כמו שאומרים על הקהל של בית"ר. היו כאלה שטענו שטדי ילחיץ אץ השחקנים וישמש כבומרנג. עם שחקנים מקצוענים בעלי עבר עשיר במעמדים בכירים כמו טל, גרשון, בנאדו, זנדברג ועוד לא ראיתי סיבה לכך. להיפך, הרגשתי שהם צריכים למנף את ההתלהבות ביציעים לטירוף על המגרש. וכך בדיוק קרה בדקה ה-60′. חמש דקות של עידוד מאסיבי דוחף את השחקנים של בית" ר לשער המיוחל. טל, כנראה במהלך המבריק היחידי שלו במשחק, מעביר כדור נפלא לאלברז, ורוברטו קרלוס החדש שלנו עוצר אותו בקלאסה של רוביניו, חודר לרחבה ומוכשל. אלא שיצחקי לא מחכה לטובות מהשופט מגיע בריצה ובצורה קטלנית משחיל את הכדור לפינה של הדני- 1:0 ליהודים! את השניות שלאחר השער אני לא ממש זוכר. כל האדרנלין שלי התפרץ ונדמה לי שהנפתי את אחותי ביד אחת וביד השנייה חיבקתי את יובל מבלוג האח שלנו (ואני ממש לא כזה בריון…).

יש שני אפשרויות אחרי שער כזה, ללכת אחורה ולשמור עליו בתקווה להגיע להארכה ו/או לפנדלים ואז אלוהים גדול, או לנצל את המומנטום וללכת על ואל הנוק-אאוט. בית"ר מקבל את המסר מהמאמן שלה. שומי שוב מוכיח את גדולתו ובמקום להכניס איזה קשר הגנתי הורס משחק (ד"ש לרפא כבר מסרנו?!) הוא נותן את המפתחות בידיים של טוטו וזורק אותו למערכה כדי שינצח את המשחק.

שלושים הדקות הבאות היו לעניות דעתי אחת מתצוגות הכדורגל הנפלאות שנראו במשחק אירופי בארץ מאז ומעולם. למעשה, מעט מאוד קבוצות באירופה ראיתי בשנה האחרונה שוטפות את המגרש בצורה כזו במעמד כ"כ מחייב. זה הזכיר לי את המחצית הראשונה של מילאן נגד היונייטד בחצי גמר ליגת האלופות מהעונה האחרונה. מליברפול של רפא בניטז לא ריאתי כדורגל כזה מאז נחת הרומנטיקן דל האמצעים באנפילד.

בית"ר שועטת קדימה. טוטו בועט לרשת החיצונית ומהמזרחי זה נראה כמו שער… כדור מסובב של זיו עובר את כולם ונכנס לרשת אלא שהשופט מפרש את המיקום של טוטו שלא נגע בכדור כהתערבות במהלך וקובע נבדל. בית"ר לא נשברת וממשיכה ללחוץ על הדוושה. טדי באקסטאזה. דקה 88, זנדברג מגיע לאחד על אחד מול השוער אחרי מהלך של ברזיל מקסיקו ‘70 אלא שהדני הענק מצליח איכשהו להסיט את הכדור ברגל לקרן.

הארכה. מה שקיווינו כ"כ שלא יקרה לנו בתחילת המשחק קורה בתחילת ההארכה. שער דני מהיר סוגר את הסיפור. אין לי כוונות לבא בטענות ליואב זיו שלא סגר את האגף שלו. יואב נתן כרגיל משחק נהדר והיה מצוין כשהוא שועט למעלה ולמטה באגף שלו במשך 120 דקות. אם השער נבע בגלל שהוא היה למעלה ולא ירד מספיק מהר להגנה אני מקבל את זה באהבה. אני מעדיף יואב זיוים שתומכים בהתקפה מאשר סטיב פינאנים (שכשלעצמו אני מאוד אוהב) שלא עוברים את החצי. השער הזה כולו של קאלה המקולל שהכדור עבר לו בין הידיים. הנזק שקאלה גורם לא מתבטא רק בשערים האינפנטיליים שהוא סופג אלא גם, כמו שציינה בחכמה אחותי, בחוסר השקט שהוא מקרין כלפי ההגנה. הבאתו של קאלה עלתה לנו בהמשך הדרך באירופה. השחרור של קורנפיין היה נמהר ומיותר. קורנפיין, על מגרעותיו, נתן שקט וביטחון. איתו ידעת עם מי אתה הולך לישון ועם מי אתה קם בבוקר..

למרות שער השוויון של הדנים לבית"ר היה לדעתי מספיק זמן כדי לנסות ולהציל את המשחק או לפחות לנצח. השבירה המטלית שגילו שחקני בית"ר אחרי השער הייתה הפעם הראשונה בכל הערב הזה שנזכרתי שאכן מדובר בקבוצה ישראלית. בכל פרמטר אחר, ולמרבה ההפתעה גם בפרמטרים של פיזיות ומהירות, לא נפלנו מהוויקינגים.

לסיום, מילה על הקהל. הקהל של בית"ר הפך לנושא חם בדיונים אין ספור בפלטפורמות  שונות בחודשים האחרונים. מה לא אמרו עלינו, שאנחנו גזענים, שאנחנו אלימים, שאנחנו פילים.. אתמול הוכיח הקהל של בית"ר שהוא שום דבר מכל זה. תצוגת עידוד מרשימה וצבעונית, אווירה חמה ותמיכה בקבוצה לאורך כל הדרך גם כשלא הולך. כל הסטריאוטיפים התנפצו. יהיו כאלה שיטענו שהקהל לא עודד במהלך 120 דקות ויביאו דוגמא את הקהל באנגליה. להם אני אשיב שבתור מי שראה עשרות משחקים באנגליה בשנים האחרונות לאגדה הזו אין שום אחיזה במציאות. ברב המגרשים באנגליה יש אווירה של ספרייה גם במשחקים בליגת האלופות. המקום היחיד שמציל קצת את הכבוד האנגלי האבוד הוא המקדש באנפילד. אבל יש הבדל קטן בין האוהדים בטדי לאוהדים באנפילד שמתבטא בסגנון העידוד. העידוד בטדי הוא הרבה יותר אמוציונאלי ומרוכז רגשית, הוא מצריך השקעה עצומה של אנרגיות. גם השירים הם קצרים וקצובים ומושרים בגרון ניחר. באנפילד הסרנאדות האיריות האין סופיות מזכירות יותר הופעה של מקהלה. האורך שלהם מאפשר עידוד לפרקי זמן נרחבים יותר. נדמה לי, אגב, שההבדלים בסגנון העדוד הם מטאפורה יפה להבדלים במנטאליות.

בכלל, קשה, קשה מאוד במתח העצום שאתה נמצא בו ביציע (מתח שלא מתפרק אחרי התאקל הראשון או הבעיטה הראשונה כמו אצל השחקנים במגרש) לשמור על רמה של השקעת אנרגיה פיזית ורגשית שדורש עידו מאסיבי של 120 דקות. האוהדים של בית"ר היו הכי קרובים לכך שאני זוכר ומגיע להם קרדיט עצום. במיוחד על העידוד המרגש לשחקני בית"ר לכל אורך עשר הדקות האחרונות! אולם, הרגע המרגש ביותר היה לראות את יאספר גרונקיאר מגיע בסיום לקהל ומוחא כפיים בעודו מעריך את התצוגה הנפלאה שלנו. היציע המזרחי השיב לו במחיאות כפיים חמות! זה הי רגע מרגש ומחמם לב שהיה בו ניפוץ מוחלט של כל הסטריאוטיפים האפשריים על אוהדי בית"ר. רק בשביל זה היה שווה להגיע אתמול לטדי כל הדרך מסאות'המפטון..

אירופה מתה, יחי גביע הטוטו!

אני אוהב אותך בית"ר!

     

אירופה. אתמול בטדי

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 7 תגובות

חי על כדורים (מבט אל נבכי נפשו של אוהד הכדורגל)

בכיכר טקסים ערב לפני המשחק ההוא אני פוגש את עמוס שהשאיר בבית אישה עם תינוק בן שבוע והגיע לכאן. "אני לא בטוח שהאישה והילד יחכו לך כשתחזור"… אני מתגרה בו. עמוס דווקא לוקח את העניין די ברצינות ומשיב לי בפנים חמורות סבר: "את הילד שתשאיר, אבל היא יכולה ללכת… עם כל הכבוד, ליברפול קיימת כבר למעלה ממאה ועשר שנה וכל שבת בשלוש היא שם כמו שעון. נשים, אתה יודע איך זה.. היום הם פה מחר הם שם"…

עמוס הפך מאז אותו שבוע לאחד החברים היקרים שלי. התחברתי אליו הרבה בעיקר התשוקה הגדולה לליברפול ולכדורגל בכלל. למרות שבארץ אנחנו אוהדים יריבות עירוניות (הוא הפועל ואני בית"ר, ירושלים) הערצתי את עמוס על המחויבות הטוטאלית שלו למשחק. באותו הקשר אמרתי פעם לחברה טובה שאם הייתי בחורה הייתי עושה ככל שביכולתי להבין מה גורם לגברים לגלות מחויבות כ"כ אבסולוטית לקבוצה שלהם. אותה מחויבות שהן כ"כ משתוקקות אליה ומקוננות על העדרה.

כשמנסים למצוא את התשובה לכך שווה ללכת כמה מאות אלפי שנים אחורה אל הימים שבהם האדם הקדמון היה חי בסביבה פראית רוויית סכנות. כדי לשרוד בסביבה שכזו, על הרך הנולד היה לשמור על מרחק ביטחון, שואף לאפס, מהדמות המטפלת שלו שתפקידה לגונן עליו. אותו צורך פרימיטיבי בסיסי של יצירת קרבה לדמות מגוננת התפתח במהלך ההיסטוריה האנושית לצורך ליצור קשרים ולהתחבר למישהו או משהו חזק וחכם מאיתנו.

הדברים הנ"ל עומדים בבסיס תיאורית ההתקשרות של ג'ון בולבי, אחת המסגרות התיאורטיות הבסיסיות והמרכזיות בפסיכולוגיה המודרנית שמייחסת חשיבות עצומה לצורה שבה אדם יוצר ומתפקד בקשרים. אולם, בעוד בולבי כיוון לקשרים בין-אנושיים ובראש ובראשונה לקשרים רומנטיים חוקרים רבים שבאו בעקבותיו ידעו להראות שהאדם יכול ליצור גם סוגים אחרים של קשרים. בין השאר הם הוכיחו שאדם יכול להפגין אלמנטים התקשורתיים גם ביחסיו עם אובייקטים א-מורפים כמו אלוהים, תרבות או כת כלשהי. תחושת השייכות שעומדת בבסיס הקשרים האלה מקנה לאדם הבודד, במיוחד בעולם המודרני רווי חוסר הביטחון, תחושה של יציבות וחוף מבטחים בעת סערה.

העיתונאי הירושלמי הוותיק חיים ברעם כתב פעם שההרגשה הכי חזקה עבורו במגרש כדורגל היא להיות במחיצתם של עשרות לפי אנשים שמשתוקקים ברגע נתון בדיוק לאותו הדבר אליו הוא כמהה. בכך היטיב חיים להגדיר את מהותה של תחושת השייכות. האהדה לקבוצת כדורגל מעניקה לנו כרטיס כניסה למועדון שמספק לנו שותפות גורל עם רבים וטובים נוספים וזוהי תמורה שלא תסולא בפז. אולם, היכולת לקשור את אושרך בפרמטרים שההשפעה שלך עליהם היא אפסית נראית משוללת כל הגיון מלכתחילה. אבל זה רק לכאורה, למעשה עבור האוהד האמיתי הקבוצה היא אי של יציבות. נכון, לעיתים היא תפסיד ולעיתים (בשאיפה..) תנצח, אבל הדבר המשמעותי ביותר זה שהיא תמיד תהיה שם. העובדה שתמיד תהיה את השבת הבאה ואת העונה הבאה היא המרכיב היסודי ביותר באהדה לקבוצת הכדורגל. היא היא חוף המבטחים שלנו בעת סערה. חוף המבטחים הזה הוא המצרך המשמעותי ביותר ליצירת קשר בריא. הוא מקנה את תחושת הביטחון הבסיסית אליה משתוקק בן האנוש מאז אותו תינוק של האדם הקדמון שיכל לגלות את מרחבי הג'ונגל בביטחון בידיעה שאמו תמיד תחכה לו.

בעולם של קשרים לא יציבים, תחושת הביטחון הזו חסרה לכולנו. אחוזי הגירושים הנוסקים והתסבוכות האינסופיות שמרכיבות קשרים רומנטיים נובעים מחוסר היכולת ואולי גם הרצון לספק את הביטחון לקרובים והאהובים אלינו. בעולם שכזה מקומה של הקבוצה עבור אוהד הכדורגל הופכת להיות משמעותית יותר ויותר. הקשר אליה הוא חזק עוצמתי ומכיל אלמנטים רבים של תשוקה ואהבה שהיינו מצפים למצוא בקשר רומנטי. שירי האהבה ששרים  אוהדי הכדורגל לקבוצה שלהם היו גורמים גם קרות הלב שבנשים להסמיק במבוכה כמו נערות מבוישות.. עבור האוהד קבוצת הכדורגל היא האובייקט אליו הוא מפנה את כל אותם רגשות שהוא מתבייש או מפחד להפנות כלפי בן/בת הזוג. בתמורה הוא מצפה לדבר אחד, שהיא תמשיך להיות שם עבורו (ואם אפשר שגם תנצח איזה משחק טוב פה ושם..).  

שתהיה לכולנו עונה נפלאה!

"שלא יפסיקו לנו את הסיבוב של הכדור…" הליברפולייה הישראלית בפוזה אופיינית

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | תגובה אחת

עשר משאלות (ופנטזייה אחת) לעונה החדשה של בית”ר

  • שמני מזוז יקבל את המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד ארקדי גאידמאק (ובתגובה הוא ימלט בחשאי מהארץ ואנחנו נקבל את הקבוצה שלנו בחזרה)
  • שמלי לוי תקבל חוזה דוגמנות באמריקה (או באוסטרליה, או בטיוואן.. ותיקח איתה לשם את שמעון גרשון)
  • שההתאחדות לא תחליט פתאום לערוך בדיקות סמים בליגת העל (ודויד אמסלם יוכל להמשיך לקחת את מה שזה לא יהיה שגורם לו לרוץ ככה בגילו)
  • שברק יצחקי יחבר חודש שלם בלי להיפצע (או לפחות שני משחקים רצוף)
  • שחן עזריאל יבחר לתגלית העונה
  • שאבירם ברוכיאן יגרום לנו אחת ולמיד להפסיק להתגעגע בערגה לדוד שלו
  • שגביע המדינה יעלה את הקסטל (כי נדמה לי שבפעם האחרונה שזה קרה עוד עשו את זה על גבי משוריינים)
  • שמישהו יספר לשום/שפיגל/ארזי שלא כל ברזילאי יחף שמכדרר על החוף בקופה-קאבנה הוא קאקה או רונאלדיניו
  • שהתקשורת תפנים סוף סוף שאותם חמישה שישה אידיוטים שצועקים "מוות לערבים" בכל פעם שהם רואים מולם מצלמה סובלים כנראה מחסך רגשי שנובע מהתקשרות לא בטוחה (אבל הם לא, ממש לא, "אוהד בית"ר טיפוסי")
  • שנראה משום את הכדורגל של הקבוצה הירוקה האחת (חיפה) ולא השנייה (פנאתנייקוס) (כי בשביל סתם לקחת אליפות עם הכסף של ארקדי מספיק גם חנן אזולאי)

• שנשמע את המנון ליגת האלופות בטדי

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 2 תגובות