בכיכר טקסים ערב לפני המשחק ההוא אני פוגש את עמוס שהשאיר בבית אישה עם תינוק בן שבוע והגיע לכאן. "אני לא בטוח שהאישה והילד יחכו לך כשתחזור"… אני מתגרה בו. עמוס דווקא לוקח את העניין די ברצינות ומשיב לי בפנים חמורות סבר: "את הילד שתשאיר, אבל היא יכולה ללכת… עם כל הכבוד, ליברפול קיימת כבר למעלה ממאה ועשר שנה וכל שבת בשלוש היא שם כמו שעון. נשים, אתה יודע איך זה.. היום הם פה מחר הם שם"…
עמוס הפך מאז אותו שבוע לאחד החברים היקרים שלי. התחברתי אליו הרבה בעיקר התשוקה הגדולה לליברפול ולכדורגל בכלל. למרות שבארץ אנחנו אוהדים יריבות עירוניות (הוא הפועל ואני בית"ר, ירושלים) הערצתי את עמוס על המחויבות הטוטאלית שלו למשחק. באותו הקשר אמרתי פעם לחברה טובה שאם הייתי בחורה הייתי עושה ככל שביכולתי להבין מה גורם לגברים לגלות מחויבות כ"כ אבסולוטית לקבוצה שלהם. אותה מחויבות שהן כ"כ משתוקקות אליה ומקוננות על העדרה.
כשמנסים למצוא את התשובה לכך שווה ללכת כמה מאות אלפי שנים אחורה אל הימים שבהם האדם הקדמון היה חי בסביבה פראית רוויית סכנות. כדי לשרוד בסביבה שכזו, על הרך הנולד היה לשמור על מרחק ביטחון, שואף לאפס, מהדמות המטפלת שלו שתפקידה לגונן עליו. אותו צורך פרימיטיבי בסיסי של יצירת קרבה לדמות מגוננת התפתח במהלך ההיסטוריה האנושית לצורך ליצור קשרים ולהתחבר למישהו או משהו חזק וחכם מאיתנו.
הדברים הנ"ל עומדים בבסיס תיאורית ההתקשרות של ג'ון בולבי, אחת המסגרות התיאורטיות הבסיסיות והמרכזיות בפסיכולוגיה המודרנית שמייחסת חשיבות עצומה לצורה שבה אדם יוצר ומתפקד בקשרים. אולם, בעוד בולבי כיוון לקשרים בין-אנושיים ובראש ובראשונה לקשרים רומנטיים חוקרים רבים שבאו בעקבותיו ידעו להראות שהאדם יכול ליצור גם סוגים אחרים של קשרים. בין השאר הם הוכיחו שאדם יכול להפגין אלמנטים התקשורתיים גם ביחסיו עם אובייקטים א-מורפים כמו אלוהים, תרבות או כת כלשהי. תחושת השייכות שעומדת בבסיס הקשרים האלה מקנה לאדם הבודד, במיוחד בעולם המודרני רווי חוסר הביטחון, תחושה של יציבות וחוף מבטחים בעת סערה.
העיתונאי הירושלמי הוותיק חיים ברעם כתב פעם שההרגשה הכי חזקה עבורו במגרש כדורגל היא להיות במחיצתם של עשרות לפי אנשים שמשתוקקים ברגע נתון בדיוק לאותו הדבר אליו הוא כמהה. בכך היטיב חיים להגדיר את מהותה של תחושת השייכות. האהדה לקבוצת כדורגל מעניקה לנו כרטיס כניסה למועדון שמספק לנו שותפות גורל עם רבים וטובים נוספים וזוהי תמורה שלא תסולא בפז. אולם, היכולת לקשור את אושרך בפרמטרים שההשפעה שלך עליהם היא אפסית נראית משוללת כל הגיון מלכתחילה. אבל זה רק לכאורה, למעשה עבור האוהד האמיתי הקבוצה היא אי של יציבות. נכון, לעיתים היא תפסיד ולעיתים (בשאיפה..) תנצח, אבל הדבר המשמעותי ביותר זה שהיא תמיד תהיה שם. העובדה שתמיד תהיה את השבת הבאה ואת העונה הבאה היא המרכיב היסודי ביותר באהדה לקבוצת הכדורגל. היא היא חוף המבטחים שלנו בעת סערה. חוף המבטחים הזה הוא המצרך המשמעותי ביותר ליצירת קשר בריא. הוא מקנה את תחושת הביטחון הבסיסית אליה משתוקק בן האנוש מאז אותו תינוק של האדם הקדמון שיכל לגלות את מרחבי הג'ונגל בביטחון בידיעה שאמו תמיד תחכה לו.
בעולם של קשרים לא יציבים, תחושת הביטחון הזו חסרה לכולנו. אחוזי הגירושים הנוסקים והתסבוכות האינסופיות שמרכיבות קשרים רומנטיים נובעים מחוסר היכולת ואולי גם הרצון לספק את הביטחון לקרובים והאהובים אלינו. בעולם שכזה מקומה של הקבוצה עבור אוהד הכדורגל הופכת להיות משמעותית יותר ויותר. הקשר אליה הוא חזק עוצמתי ומכיל אלמנטים רבים של תשוקה ואהבה שהיינו מצפים למצוא בקשר רומנטי. שירי האהבה ששרים אוהדי הכדורגל לקבוצה שלהם היו גורמים גם קרות הלב שבנשים להסמיק במבוכה כמו נערות מבוישות.. עבור האוהד קבוצת הכדורגל היא האובייקט אליו הוא מפנה את כל אותם רגשות שהוא מתבייש או מפחד להפנות כלפי בן/בת הזוג. בתמורה הוא מצפה לדבר אחד, שהיא תמשיך להיות שם עבורו (ואם אפשר שגם תנצח איזה משחק טוב פה ושם..).
שתהיה לכולנו עונה נפלאה!
"שלא יפסיקו לנו את הסיבוב של הכדור…" הליברפולייה הישראלית בפוזה אופיינית
מאמר מעניין ביותר, איציק.
כשאני מנסה להסביר לאנשים שאינם אוהבים כדורגל כמוני את הטירוף שלי לבית”ר ירושלים, זה בדרך כלל מסתכם ב”אם אתה לא אוהד כדורגל אתה לא תבין”, למרות שהסיבה האמיתית היא באמת ההנאה הכרוכה בסבל הזאת – שתמיד מחכה לנו שם, ותמיד תהיה שם בשבת הבאה (במקרה של בית”ר – כמעט תמיד בראשון הבא) או בעונה הבאה.
בתקווה לפעמיים כי טוב ביום שלישי (בלי פעם אחת כי רע!) מול קופנהאגן, אחת של יצחקי ואחת של עזריאל (שיעלה כמחליף),
יובל