קטגוריות
ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

עצובים וגאים

עצובים וגאים, כך סיכם אתמול בדיוק ממצה שגיא כהן את ההרגשה של שחקני בית"ר ואוהדיה אחרי ההדחה הכואבת ממוקדמות ליגת האלופות.

ערב מיוחד היה אתמול בטדי. אירופה, שלוש דקות מצומת פת. זה מתחיל כבר בכביש בגין, שיירות צהובות שחורות עושות את דרכם בצפירות חגיגיות כל הדרך לאצטדיון. בכניסה למגרש אני מרגיש כאילו אני עדין באנגליה, הסדרנים והשוטרים אדיבים, בודקים מה שצריך בחיוך מבלי לגרום מבוכה או תסכול. השערים פתוחים לכל רוחב היציע ואני ואחותי נכנסים ביעילות ומהירות ליציע שכבר שעתיים לפני המשחק מלא באוהדים ססגוניים מצוידים כל טוב דגלים ושלטים ומקנים אוירה מיוחדת.

כשבית"ר עולה למגרש היא מתקבלת במתח קונפטי כאילו היינו בארגנטינה. הדנים מתקבלים בשריקות בוז, שום זכר לקריאות גזעניות מסוג כלשהו. סדר מופתי שורר באצטדיון, כזה אבל שלא פוגע באווירה החמה והמיוחדת שיודעים ליצר אצלנו בטדי. מסתבר שאפשר גם אחרת. תתייחסו אלינו כמו בני אדם ולא חיות ותקבלו התנהגות של בני אדם ולא חיות. הקהל של בית"ר הכין אמש תצוגת עידוד מיוחדת שניכר כי עבדו עליה שבועות רבים. היציע המזרחי והשלוחה צפונית שלו הרימו מופע מרהיב של פסיפס צבעוני בצהוב שחור ואני נזכר בביקורים שלי במגרשים באיטליה.  

לפני המשחק סברתי שלמרות הפיגור מהמשחק הראשון אין צורך למהר ולהילחץ עם כיבוש השער. האמנתי שגם אם נגיע לסביבות הדקה ה-70 נהיה חזק בתמונה. העיקר לא לספוג שער מוקדם שיוציא את כל האוויר מהמפרשים. המחצית הראשונה מתפתחת לפי התכנית. הדנים פותחים חזק, מנסים להשיג את אותו שער שיגמור את המשחק לפני שעוד התחיל. בית"ר לא נלחצת ולאט לאט נכנסת לעניינים ומשלטת על המשחק. במחצית עדיין 0:0 והתחושה ביציעים מעורבת. מצד אחד שוב ראינו שבית"ר קבוצה יותר טובה מקופנהאגן. מצד שני, לא יצרנו מצב ממשי והדנים ישמחו להעביר ככה גם את המחצית השנייה.

בנקודה הזו אני רוצה להתעכב על הגיבור הראשון של הערב מבחינתי, יצחק שום. שנים רבות הולכתי שולל ע"י האפרוריות הפולנית שלו וחשבתי שהוא אינו מתאים לקוצה חמה ורגשנית כמו בית"ר. אני מודה שכיום אני עומד על טעותי. לשמחתי גילתי שהכדורגל וצורת האימון של שומי הם תמונת הראי המוחלטת של הכריזמה שלו: יצירתיים, מפתיעים, בטוחים ביכולתם. הרוב המכריע של המאמנים נוהגים להשבות בקלות בקונספציות של עצמם (ד"ש לרפא בניטז!) ולבצע חילוף ראשן באזור הדקות 60′-70′. במיוחד במצב בו הייתה בית"ר באותו שלב של המשחק, כשלכאורה תכנית המשחק עובדת כמו שצריך ונדמה שאין מקום לשינוי מידי. אבל לא אצל שומי, הוא מבין שלשלוט במגרש זה יפה אבל ביום בינוני של זנדברג ומירוסביץ' בית"ר חייבת מישהו יצירתי שיעשה את המהלך הבלתי צפוי שיביא את השער המיוחל. בדיוק בשביל זה הוא מכניס את אבירם.  

בית"ר פותחת את המחצית טוב, אבל זה עדיין לא זה. או אז נכנס לפעולה הקהל. רבות דובר, כמו שאומרים על הקהל של בית"ר. היו כאלה שטענו שטדי ילחיץ אץ השחקנים וישמש כבומרנג. עם שחקנים מקצוענים בעלי עבר עשיר במעמדים בכירים כמו טל, גרשון, בנאדו, זנדברג ועוד לא ראיתי סיבה לכך. להיפך, הרגשתי שהם צריכים למנף את ההתלהבות ביציעים לטירוף על המגרש. וכך בדיוק קרה בדקה ה-60′. חמש דקות של עידוד מאסיבי דוחף את השחקנים של בית" ר לשער המיוחל. טל, כנראה במהלך המבריק היחידי שלו במשחק, מעביר כדור נפלא לאלברז, ורוברטו קרלוס החדש שלנו עוצר אותו בקלאסה של רוביניו, חודר לרחבה ומוכשל. אלא שיצחקי לא מחכה לטובות מהשופט מגיע בריצה ובצורה קטלנית משחיל את הכדור לפינה של הדני- 1:0 ליהודים! את השניות שלאחר השער אני לא ממש זוכר. כל האדרנלין שלי התפרץ ונדמה לי שהנפתי את אחותי ביד אחת וביד השנייה חיבקתי את יובל מבלוג האח שלנו (ואני ממש לא כזה בריון…).

יש שני אפשרויות אחרי שער כזה, ללכת אחורה ולשמור עליו בתקווה להגיע להארכה ו/או לפנדלים ואז אלוהים גדול, או לנצל את המומנטום וללכת על ואל הנוק-אאוט. בית"ר מקבל את המסר מהמאמן שלה. שומי שוב מוכיח את גדולתו ובמקום להכניס איזה קשר הגנתי הורס משחק (ד"ש לרפא כבר מסרנו?!) הוא נותן את המפתחות בידיים של טוטו וזורק אותו למערכה כדי שינצח את המשחק.

שלושים הדקות הבאות היו לעניות דעתי אחת מתצוגות הכדורגל הנפלאות שנראו במשחק אירופי בארץ מאז ומעולם. למעשה, מעט מאוד קבוצות באירופה ראיתי בשנה האחרונה שוטפות את המגרש בצורה כזו במעמד כ"כ מחייב. זה הזכיר לי את המחצית הראשונה של מילאן נגד היונייטד בחצי גמר ליגת האלופות מהעונה האחרונה. מליברפול של רפא בניטז לא ריאתי כדורגל כזה מאז נחת הרומנטיקן דל האמצעים באנפילד.

בית"ר שועטת קדימה. טוטו בועט לרשת החיצונית ומהמזרחי זה נראה כמו שער… כדור מסובב של זיו עובר את כולם ונכנס לרשת אלא שהשופט מפרש את המיקום של טוטו שלא נגע בכדור כהתערבות במהלך וקובע נבדל. בית"ר לא נשברת וממשיכה ללחוץ על הדוושה. טדי באקסטאזה. דקה 88, זנדברג מגיע לאחד על אחד מול השוער אחרי מהלך של ברזיל מקסיקו ‘70 אלא שהדני הענק מצליח איכשהו להסיט את הכדור ברגל לקרן.

הארכה. מה שקיווינו כ"כ שלא יקרה לנו בתחילת המשחק קורה בתחילת ההארכה. שער דני מהיר סוגר את הסיפור. אין לי כוונות לבא בטענות ליואב זיו שלא סגר את האגף שלו. יואב נתן כרגיל משחק נהדר והיה מצוין כשהוא שועט למעלה ולמטה באגף שלו במשך 120 דקות. אם השער נבע בגלל שהוא היה למעלה ולא ירד מספיק מהר להגנה אני מקבל את זה באהבה. אני מעדיף יואב זיוים שתומכים בהתקפה מאשר סטיב פינאנים (שכשלעצמו אני מאוד אוהב) שלא עוברים את החצי. השער הזה כולו של קאלה המקולל שהכדור עבר לו בין הידיים. הנזק שקאלה גורם לא מתבטא רק בשערים האינפנטיליים שהוא סופג אלא גם, כמו שציינה בחכמה אחותי, בחוסר השקט שהוא מקרין כלפי ההגנה. הבאתו של קאלה עלתה לנו בהמשך הדרך באירופה. השחרור של קורנפיין היה נמהר ומיותר. קורנפיין, על מגרעותיו, נתן שקט וביטחון. איתו ידעת עם מי אתה הולך לישון ועם מי אתה קם בבוקר..

למרות שער השוויון של הדנים לבית"ר היה לדעתי מספיק זמן כדי לנסות ולהציל את המשחק או לפחות לנצח. השבירה המטלית שגילו שחקני בית"ר אחרי השער הייתה הפעם הראשונה בכל הערב הזה שנזכרתי שאכן מדובר בקבוצה ישראלית. בכל פרמטר אחר, ולמרבה ההפתעה גם בפרמטרים של פיזיות ומהירות, לא נפלנו מהוויקינגים.

לסיום, מילה על הקהל. הקהל של בית"ר הפך לנושא חם בדיונים אין ספור בפלטפורמות  שונות בחודשים האחרונים. מה לא אמרו עלינו, שאנחנו גזענים, שאנחנו אלימים, שאנחנו פילים.. אתמול הוכיח הקהל של בית"ר שהוא שום דבר מכל זה. תצוגת עידוד מרשימה וצבעונית, אווירה חמה ותמיכה בקבוצה לאורך כל הדרך גם כשלא הולך. כל הסטריאוטיפים התנפצו. יהיו כאלה שיטענו שהקהל לא עודד במהלך 120 דקות ויביאו דוגמא את הקהל באנגליה. להם אני אשיב שבתור מי שראה עשרות משחקים באנגליה בשנים האחרונות לאגדה הזו אין שום אחיזה במציאות. ברב המגרשים באנגליה יש אווירה של ספרייה גם במשחקים בליגת האלופות. המקום היחיד שמציל קצת את הכבוד האנגלי האבוד הוא המקדש באנפילד. אבל יש הבדל קטן בין האוהדים בטדי לאוהדים באנפילד שמתבטא בסגנון העידוד. העידוד בטדי הוא הרבה יותר אמוציונאלי ומרוכז רגשית, הוא מצריך השקעה עצומה של אנרגיות. גם השירים הם קצרים וקצובים ומושרים בגרון ניחר. באנפילד הסרנאדות האיריות האין סופיות מזכירות יותר הופעה של מקהלה. האורך שלהם מאפשר עידוד לפרקי זמן נרחבים יותר. נדמה לי, אגב, שההבדלים בסגנון העדוד הם מטאפורה יפה להבדלים במנטאליות.

בכלל, קשה, קשה מאוד במתח העצום שאתה נמצא בו ביציע (מתח שלא מתפרק אחרי התאקל הראשון או הבעיטה הראשונה כמו אצל השחקנים במגרש) לשמור על רמה של השקעת אנרגיה פיזית ורגשית שדורש עידו מאסיבי של 120 דקות. האוהדים של בית"ר היו הכי קרובים לכך שאני זוכר ומגיע להם קרדיט עצום. במיוחד על העידוד המרגש לשחקני בית"ר לכל אורך עשר הדקות האחרונות! אולם, הרגע המרגש ביותר היה לראות את יאספר גרונקיאר מגיע בסיום לקהל ומוחא כפיים בעודו מעריך את התצוגה הנפלאה שלנו. היציע המזרחי השיב לו במחיאות כפיים חמות! זה הי רגע מרגש ומחמם לב שהיה בו ניפוץ מוחלט של כל הסטריאוטיפים האפשריים על אוהדי בית"ר. רק בשביל זה היה שווה להגיע אתמול לטדי כל הדרך מסאות'המפטון..

אירופה מתה, יחי גביע הטוטו!

אני אוהב אותך בית"ר!

     

אירופה. אתמול בטדי

7 תגובות על “עצובים וגאים”

וואו.
פשוט תאור מדהים של מה שהלך אתמול ביציעים.
אני חושב שהקהל של בית”ר הוכיח אתמול את היותו הקהל מספר 1 בארץ. יש קהלים מקוריים יותר (”אהובינו” מצפון בת-ים, נקראים הפועל “כתר” או משהו כזה), אבל אין להם את הכמות, העוצמה והאמוציות שיש לנו.

אני גאה היום להגיד שאני אוהד בית”ר, ורק חבל לי שלא נוכל להראות את זה השנה ליתר אירופה. לפחות שבדנמרק יודעים מי אנחנו, וגם השחקנים הדנים אמרו את זה אחרי המשחק.

הגעתי הנה מהבלוג של דורפמן.
מדהים פשוט.
כתבתי את מה שכתבתי אצל דורפמן כשעוד הייתי בהלם. ככ ציער אותי הכישלון שאולי התעלמתי מטיפות האור הבודדות שגם קיבלנו מבית”ר.
המגן אלברז: אשכרה ר. קרלוס… ניצוצות הברק של יצחקי. בורכיאן וכמובן הקהל.
אבל הטרגדיה של הגול שלהם והתוגבה שלנו לזה היתה עלובה ואני מתעקש על כך. זה מה שהעיף אותנו. גם אם המשחק היה נמשך עוד שעה לא היינו כובשים אפילו אחד( היינו צריכים שתיים הרי). וזה הראה לי את בית”ר השברירית. חשבתי שכבר גמרנו עם זה.

אני אוהב אותך בית”ר.
יוני (ירושלמי).
ת”א

יוני, ברוך הבא!

מסכים איתך שהקטע הכי בעייתי, אולי היחידי, במשחק של בית”ר שלשום היה התגובה הרופסת אחרי השער של הדנים. אני בכל ליבי האמנתי שאם בית”ר היתה מחזירה שער מהיר היה אפשר לעשות משהו.
כולם חוזרים ומלינים עכשיו על המנטליות של השחקן הישראלי, אבל נדמה לי שבסיטואציה שנוצרה כמעט לכל קבוצה בעולם היה יוצא האוויר מהמפרשים.
אין מה לעשות, הדנים הם קרים ומחושבים, לא חמים ורגישים כמונו, וזה מקנה להם יתרון מנטלי במצבים כמו זה שנוצרו.
צריך גם להוסיף שהכושר הגופני שיחק פקטור די משמעותי בהארכה ורוב השחקנים של בית”ר כבר לא עמדו על הרגליים. חבל.

אני רציתי להאמין שאם נחזיר שער יקרה משהו אבל הם לא האמינו.
לא מסכים איתך על זה שגם קבוצות אחרות היו מתייאשות. קאמבק חבוב, זה שם המשחק: אתה אוהד ליוורפול הרי. מה שעשיתם מול מילאן הזכיר לכולנו למה אנחנו מכורים למשחק הזה. לדעתי אפילו בבית וגן יודעים שאם מול מילאן בגמר אלופות אפשר להחזיר שלוש, אז גם מול הדנים האנמים, בטדי אפשר להחזיר 2.
הכל אפשרי, ואנחנו יוצרים את המציאות.
ואגב, זה שאתה אומר שהדנים קרים ומחושבים, זו מנטרה שחוקה. השחקנים שלנו וגם שלהם הם מאומנים ומקצוענים. חמור מאוד אם שחקניו של שומי לא קרים ומחושבים אלא קפריזיים ומקריים. זה ההבדל בן ברוכיאן שמקרקס את כולם בנווה יעקוב, לעומת ברוכיאן שלקבל דקות בטדי במוקדמות אלופות עם תפקיד טקטי(שום טענה לברוכיאן אגב).
לגבי הכושר: מסכים. ככה זה, אם תפרוס על גרף את ימי השנה אז לדעתי בימים האלה מבין כל השנה כולה (!!!!!!!!!!!!!) השחקנים בכושר הגרוע ביותר. למה המשחק הכי חשוב משוחק עכשיו?!

מצרף לפה קטע מהתגובה שלי אצל דורפמן: יענה לך על תירוץ הכושר הירוד

נקודה 3:
בחיית דינק, התאחדות ישראל.
תכווצו קצת את הליגה, תצופפו אותה, תגרמו לה להגמר באפריל-מאי. תנו לשחקנים את החודש חופש, תנו למנגרים לארגן לתכנן ולאמן קצת את הקבוצה. תתחילו את הליגה באוגוסט. שהישראליות יגיעו למשחקי אירופה אחרי 4 מחזורי ליגה ושלוש מחזורי גביע טוטו. אז מה אם חם??? גם ליריבים חם, וזה לא החום או הרמה של המחזורים הראשונים או הקהל שעוד בהכל כלול באנטליה כמו שזה חשוב לנציגות שלנו באירופה להתחבר ולהכיר אחד את השני.

איזה תירוץ עלוב מנהל אותנו כדי להעניק לשחקנים את חופשת אוגוסט כאילו הם עובדי עירייה. חם?? במרוקו גם חם ומשחקים שם אחלה כדורגל, ברוסיה קר, שלגים, ומשחקים שם גם כדורגל. חסרות מדינות עם מזג אויר בעייתי?? אז באוגוסט ישחקו רק ב8 בערב. מה קרה??
הכל צריך להתגמש ולהתאחד כדי להקל על הישראליות שלנו להתברג באירופה.

נקודה 4:
לא מסוגל לשמוע תירוצים של עומס, ושטויות כאלה. מנצסטר וצלסי משחקות משחקי מלחמה והקרבה באורך וכמות של קבוצת NBA כבר. המון משחקים. המן מלחמות. המון זירות. ליגה מתישה, ליגת האלופות, משחקי נבחרות ואז מגיע אפריל -מאי שזה הפלייאוף של אירופה ומעבירים עוד הילוך. נוק אאוטים בגביעים, פוטו פיניש בליגה והופה נגמרת העונה, מגיע טורינר ביןלאומי לרוב השחקנים ויאללה למסע משחקים באסיה ואמריקה. ואז מתחילה עוד עונה.
אז בארץ, ביתר שיחקה אתמול משחק לחימה אחד. יהיו לה עוד כמה מול התל אביביות וחיפה ובזה זה יגמר. רוב העונה יתעסקו בלבזבז זמן מול נתניה ואשדוד.
אז לאיזה משחקי הלחימה נגיע מוכנים????

יוני
אני אוהב אותך ביתר
(ואיציק ידידי יש לי תיאוריה איך אוהדי ביתר ברובם אוהדי ליוורפול, אני אבל אגב יונייטד בדם).

יוני,

א. מה שליברפול עשתה הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד הכלל, לכן זה כ”כ מיוחד. אני כמוך מאוכזב מכך ששחקני בית”ר נשברו כשנשארו להם עוד 23 דקות אבל השער הזה הגיע בנקודת זמן כזו שהוא הוציא את האוויר שלחקנים, לאוהדים, לכולם בעצם..

ב. המנטליות של הדנים, לא רק כשחקני כדורגל, אלא כעם היא שונה משלנו. אגב, אני לא אומר מה יותר או פחות טוב אבל עובדתית אנחנו שונים. הדנים, והצפון אירופאים בכלל, הם אנשים שקולים שנותנים פחות מקום לרגש ויותר לשכל בקבלת ההחלטות שלהם. אנחנו בדיוק להיפך. היתרון שלנו הוא שבשלבים של התלהבות אנחנו מסוגלים להיות הרבה יותר פרודוקטוביים בזמן נתון מאשר אנשים עם מנטליות צפון אירופאית. אנחנו גם הרבה יותר יצירתיים ומקוריים מהם. היתרון שלהם הוא ביכולת להישאר שקולים בכל מצב ולא להיגרר למאניה-דיפרסיה.
במונחים של המשחק אתמול אנחנו היינו צריכים לנצל את היתרון שלנו ובדקות שהתלהבנו ושטפנו את המגרש לכבוש שניים שלושה שערים. משלא עשינו את זה הדנים הביאו לידי ביטוי את היתרון שלהם וכבשו את השער המעצבן הזה בהארכה. רוצה לומר, הפסדנו את המשחק כשא הצלחנו להבקיע את השני בתשעים דקות ולא בגלל שנפלנו מהרגליים או נשברנו בהארכה.

ג. אני לא ממש יודע עד כמה זה מדוייק שרוב אוהדי בית”ר הם אוהדי ליברפול, אישית אני מאוד אשמח אם זה כך.. מה שכן, אני חושב שלפחות בשכבת הגיל שלי רב אוהדי הכדורגל בארץ הם אוהדי ליברפול משום שאנחנו גדלנו על ליברפול האגדית של שנות ה-80.

נ.ב.
למה “דורפמן” ולא דורפן?

כבר עברו הימים. ולא בא לי עוד להזכר בדנים.
יצאנו פשוט פראיירים. אז אני לא אגיב על ענין המנטליוות. מה גם שבשלושה ימים שעברו כבר שמענו די הכל מכל הכיוונים.
מה שכן, אני מסכים איתך בזה שבית”ר לא שמה את הגול -שם הפסדנו את המשחק. אגב, אני בטוח שגם בפנדלים לא היינו עוברים.

“דורפמן” -ככה בכלל חשבתי שקוראים לו.

סגור לתגובות.