הפעם האחרונה שראיתי את המבט הזה על העיניים של סטיבי היה במחצית באיסטנבול. אני, מיואש כולי שכמותי, לא האמנתי למראה עיני. הקפטן האדום עלה בריצה מחדר ההלבשה והחל מדרבן את חבריו בתנועות ידיים עצבניות. חשבתי לתומי באותם רגעים שהבחור, לא נעים לומר, קצת ירד מהפסים. איבד קשר קל עם המציאות.. במצב של פיגור 3:0 וכמו שליברפול נראתה באותה מחצית איומה ונוראה באתא-טורק ההתנהגות של סטיבי הזכירה לי יותר את אותם חסידי חב"ד שוטים שמסרבים להאמין שרבם נפרד מהעולם לבלי שוב.
את הסוף כולם יודעים…
אתמול בוילה פארק, בדקה ה-85, זה היה נראה רע, לא רע כמו באותה מחצית באיסטנבול אבל מייאש כמעט באותה מידה. אחרי משחק פתיחת עונה סביר ביותר בסטנדרטים שלה ליברפול עמדה שוב לצאת בידיים ריקות (נקודה בוילה פארק לקבוצה שרוצה אליפות זה ידיים ריקות). פנדל טיפשי של קאראגר, ומאמץ של תשעים דקות אם לא של קיץ שלם עמד לרדת לטמיון, לפחות תודעתית.
או אז הגיע סטיבי.
עמיחי שליו כותב היום יפה ומדויק שרק משחקני בית אתה יכול לצפות לרמה כזו של מחויבות. בעידן של הכסף הגדול, הרבה אנשים למצער שכחו את זה. בעיניים של סטיבי אפשר היה לראות באותם שניות של אחרי הפנדל את התסכול, לא רק שלו אלא של מיליוני אוהדי ליברפול בכל העולם, משבע עשרה שנה עקרות ללא אליפות. את הייאוש מהבינוניות והאת העלבון מהעובדה שהקבוצה ההיא קוראת תיגר על מעמדה ההיסטורי הבלתי מעורער של האימפריה ממרסי-סייד.
כדי למחוק את העלבון הזה סטיבי עשה מה שכל סקאוסר אמיתי בלב ובנפש היה עושה באותם רגעים- הוא לא ראה בעיניים ולא ספר אף אחד.
הוא לא ספר את הטקטיקה של רפא, הוא לא ספר את המתחסדים שיאמרו אח"כ שסחט עבירה לו לא, הוא גם לא ספר את ריסה או אלונסו שהכדורים החופשיים הם בימים כתיקונם חזקתם בטאבו. בסוף, הוא גם לא ספר את השוער..
אז בפעם הבאה שתשאלו אותנו מדוע ישראלים כמותנו כ"כ משתוקקים לשחקני בית אנגליים בהרכב תיזכרו בשער הזה.
יתרה מזאת, אם.. אם… ההמתנה הארוכה תסתיים סוף סוף במאי 2008 תזכרו את הדקה ה-89 אתמול בוילה פארק ואת המבט ההוא בעיניים של סטיבי!
סטיבי והמבט בעיניים. אתמול בוילה-פארק
מבט של רוצח המתכונן לתקוף.
זה רק מוכיח שלמרות כל הכסף, כל האגו וכל הבצע, הכדורגל בסוף שייך לשחקנים שמלהיבים ת הקהל לא רק בתרגילים אלא גם במחויבות.
מבטיח לבקר בבלוג בקביעות מעכשיו, נהניתי.
אור, ברוך הבא.
לכבוד הוא לי.