בטור המפורסם של מרי שמיץ' שהפך בערבות הימים ללהיטו של באז להרמן ‘Wear Sunscreen' היא מגדירה נוסטלגיה פחות או יותר כך:
"נוסטלגיה היא הצורה שבה אנחנו ממחזרים חוויות מתוך פח האשפה של העבר, מנקים, שוטפים וצובעים אותם בוורוד, בצורה שגורמת להם להיראות שווים הרבה יותר ממה שהיו באמת".
באותו כיוון, מחקרים פסיכולוגיים על נוסטלגיה מראים שבני האדם משתמשים הכלי הפסיכולוגי בצורה מאוד סלקטיבית. היינו, זוכרים את מה שבא להם.
אני נדרש לסוגייה הזו של נוסטלגיה מפני שהשבוע התבשרנו שליברפול תעבור עד סוף העשור לאיצטדיון חדש. התוכניות לאיצטדיון החדש הזה נחשפו ומן הראוי לומר שבמבט ראשון הן מספקות רושם לא מבוטל. אבל עם כל הכבוד ליצירתיות המבורכת של האכיטקטים אותם שכרו הבעלים החדשים של ליברפול, הסוגייה המרכזית שאנו נדרשים אליה היא כמובן המשמעות של עזיבת אנפילד המיתולגי, ביתה הנצחי של ליברפול מאז הוקמה בשנת 1892.
אין ספק שבעידן הכסף הגדול בכדורגל המעבר לאיצטדיון חדש עם תכולה של פי 1.5 מהאיצטדיון הנוכחי הוא הכרחי במובן של הכנסות ממחירת כרטיסים. בהעדר אפשרות להרחיב את אנפילד מעבר לתכולתו הנוכחית המעבר לאיצטדיון חדש וגדול יותר נראה על פניו צעד מתבקש. בניית איצטדיון הייתה תנאי בסיס אותו התבקש לקיים כל אחד מהתמודדים על רכישת הקבוצה בחורף האחרון. הדואו האמריקאי שרכש את ליברפול, היקס וג'ילט, הבטיחו מייד שייקימו איצטדיון מודרני לתפארת, ואכן מהטעימה שקיבלנו השבוע הם הולכים לספק את הסחורה בגדול. זאת ועוד, אנפילד הוא איצטדיון מזדקן, שלמרות מתיחות הפנים הרבות שעבר במהלך השנים, סובל מחולאים שאינם מתאימים למועדון כמו ליברפול. בין השאר מדובר בנגישות בעייתית, עמודים שמסתירים את הצפייה ותנאים סניטריים שמזכירים איצטדיונים בארץ (לפחות ביציעים הישנים כמו המיין סטאנד והקופ). מן הראוי אם כן, שמועדון כמו ליברפול יכבד עצמו במתקן מפואר שיהווה עבורו חלון ראווה מרשים מכובד.
אלא מה שאנפילד הוא לא רק המגרש שליברפול משחקת בו. אנפילד הוא חלק בלתי נפרד מהמועדון, כמו סמל הליבר-בירד על החזה, התלבושת הכל אדומה, קני דלגליש, קווין קיגאן ורובי פאולר. אנפילד, לדוגמא, הוא האיצטדיון היחיד שאני מכיר שהאוהדים שרים לכבודו שיר מיוחד במשחקים. אנפילד הוא גם מקור לאינספור סיפורים מיתולגיים ואגדות שנכתבו על האווירה המחשמלת שניצחה לליברפול כל הרבה משחקים. ‘אפקט אנפילד' הוא משהו שיצא שמעו למרחקים בכל רחבי היבשת. כששחקני ליברפול יורדים למגרש במדרגות המובילות מחדרי ההלבשה הם נוגעים בשלט שמבשר THIS IS ANFIELD .
כדי להמחיש עד כמה משמעותי אפקט אנפילד אני אביא כאן סיפור קצר שדווקא לא התרחש באנפילד:
כשיצאתי מאיצטדיון אתא טורק באותו ערב במאי 2005 פגשתי אוהד מילאן ישראלי המום. שאלתי אותו מתי הם שם, ביציע של הרוסו-נרי, התחילו להרגיש שבלתי יאומן אכן הולך לקרות. התשובה שלו הדהימה אותי: "כבר אחרי השער הראשון" הוא אמר, "ידענו שליברפול תנצח". התפלאתי, בשלב זה מילאן עדיין הובילה 3:1 ולכל בר דעת (איזה מזל שכדורגל זה לא משחק לברי דעת..) היה ברור שהשער של סטיבי אינו אלא שער ניחומים שעוצר את המפלה ומונע מליברפול תבוסה משפילה לדורות. "נכון" הוא ענה, "אבל אז הרגשנו אותה מגיעה, כמו סופת וולקנו שאיש לא יוכל לה"! "מי"? תהיתי, "הרוח", הוא ענה, "הרוח של אנפילד"…
זו רק דוגמא אחת מיני אין ספור למשמעות העצומה שיש למושג אנפילד, מגרש כדורגל שהוא כ"כ הרבה יותר ממגרש כדורגל. הצינקנים יאמרו שההתרפקות הנוסטלגית הזוט היא היא הבעייה של ליברפול והסיבה העיקרית שמונעת מממנה לשחזר את ימיה הגדולים. כל עוד נמשיך לחיות בעבר, הם יטענו, העתיד יהיה אפור כמו הכדורגל של רפא בניטז. להם אני עונה, העניין הוא שחכמים הרבה יותר ממני כבר התריעו שמי שלא זוכר את העבר סופו שלא יהיה לו עתיד.
לכל מועדון כדורגל מפורסם בעולם ישנה היחודיות שלו. ברצולנה היא המועדון של האנשים, הייצוג היחידי כמעט של הלאומיות הקטלונית המודחקת. מילאן וריאל מדריד הם המועדונים הגדולים מנקרי העיניים שמסמלים פאר ואצילות. מועדונים כדוגמת בוקה ג'וניורס בארגנטינה, מארסיי בצרפת ובית"ר ירושלים בישראל הם המועדונים של האנשים הפשוטים מהשכבות החלשות שמסמלים את המאבק בתחושת הקיפוח היומיומית מצד העשירים והחזקים. ליברפול היא המועדון של ההיסטוריה והמסורת. אין מועדון שמקדש את ההיסטוריה והמסורת שלו יותר מליברפול. זה המהות שלו, וזה הייחוד.
אנחנו נמצאים בעידן שבו הכסף הגדול משחית כל חלקה טובה. מועדונים חסרי זהות כמו צ'לסי הם אולי אופנתיים כיום אך ההיסטוריה מלמדת שאין להם סיכוי לשרוד לאורך זמן רב. ארסנל איבדה לחלוטין את הזהות שלה כשסילקה משורותיה כל זכר לשחקן אנגלי ונטשה את הייבורי לטובת איצטדיון שנקרא על שם נסיכות במפרץ של אילי נפט וסוחרי ילדים. ליברפול החזיקה מעמד בתור מועדון פאר מאה וחמש עשרה שנה, היא תוכל להחזיק כך גם עוד מאה וחמש עשרה שנה רק אם תשמור על הייחודיות שלה. כסף בא והולך, תארים זה דבר חשוב ומספק, אבל אהבה ושייכות אי אפשר לקנות.
אז נכון, אכן הגיע הזמן לעבור לאיצטדיון חדש, הקדמה היא הכרחית והיא כרוכה בהתנתקות כואבת מהעבר. אך היא לא חייבת להיות כרוכה במחיקתו. צעד חשוב בכייון השמירה על הרוח של אנפילד כבר נעשה בעצם עיצובו של האיצטדיון בצורה א-סימטרית שמזכירה את אנפילד הישן והטוב. צעד חשוב נוסף הוא בנייתו של יציע קופ חדש ומפואר בצלמו ובדמותו של הקופ של אנפילד. נשארה רק בקשה אחת, תשאירו לנו את השם.
הדרך לשמר את הרוח של אנפילד היא פשוטה ביותר. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא לאיצטדיון החדש באותו שם. נכון שאנפילד יש רק אחד, אבל אם לאיצטדיון החדש יקראו באותו שם הדבר יקל מאוד על קביעתו בתודעה כיורשו החוקי של אנפילד המיתולוגי. הבעלים האמריקאים התבטאו בעבר בנושא, בצורה אומללה לטעמי, כשטענו שאם מכירת הזכויות על שם האיצטדיון תכניס כסף שיאפשר לקנות שחקן על אחד לפחות יש לשקול זאת בחיוב. זוהי התבטאות אומללה, כאמור, של אמריקאים קפיטלסטים עם לב של אבן חסרי כל ידע והבנה במסורת של המועדון שלנו. יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף! האפקט של אנפילד חזק ועצום יותר מאפקט של כל שחקן, טוב ככל שיהיה. אני לא מסוגל לדמיין אוהד ליברפול מגיב אחרי הפסד במשחק חוץ ש ‘בקרלסברג כבר נראה להם'. האפקט של קרלסברג אולי מרענן אבל הוא לא מנצח משחקי כדורגל ולא מחמם את הלב. ליברפול בלי אנפילד לא תהיה אותו מועדון. אם בכלל.
נתגעגע אנפילד
