היציע המזרחי (האוריינטליזציה של אוהדי בית”ר)

לפני כשנתיים כתבתי עבודה סימנריונית בקורס "אנתרפולוגיה ישראלית" על אוהדי בית"ר. המנחה בקורס, ניסים ליאון, הציע לי להשתמש בפרדיגמה של אדוארד סעיד, אוריינטליזים, בכדי לנתח את יחסי הגומלין בין התופעה שנקראת בית"ר ירושלים לבין החברה הישראלית. הצעתו של ניסים התבררה כהברקה לא קטנה כשתהליך המחקר והכתיבה היה מרתק והתוצר הסופי היווה מסמך אנתרפולוגי מרתק על החברה הישראלית, ועל היחס אלינו, אוהדי בית"ר. 

להלן עיקרי הדברים: 

עפ"י ההגדרה של אדוארד סעיד למונח "אוריינטליזם" מדובר בגישה שמייצרת אבחנה בסיסית בין מזרח למערב. כתוצאה מאותה אבחנה, שורה ארוכה של אקדמאים, אנשי רוח ותקשורת עיצבו במהלך השנים את המזרח (והמזרחי) במושגים של "נכשלות" ו "פרימטביות" לעומת "הקדמה" ו "הנאורות" בה מאופיין לכאורה המערב. בשפה הסוציולוגית קוראים לתהליך שכזה "אוריינטליזציה". השימוש בתהליך הזה נועד כדי לקבע בתודעה את יחסי הכח והשליטה של המערב באוצרות הטבע וכח האדם הקיימים במזרח ולהקנות לו יתרון בהקצאת המשאבים הגלובלית. התהליך הזה בוצע בהצלחה כל כך מרשימה שאנשי המזרח הפנימו אותו לדימוי העצמי והחברתי שלהם, עדי כדי ששאיפתם הגדולה ביותר היא לחיות, לחשוב ולהתנהג "כמו באירופה" או "לתפוס אמריקה".

גם בחברה הישראלית התרחש תהליך מסוג זה, כאשר את תפקיד המערביים תופסת אוכלוסיית העולים הוותיקה ממזרח אירופה והמזרחיים הם יוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה.  על פי השיח המקובל בחברה הישראלית הציונות האירופאית הוציאה את המזרחיים מתוך תנאים פרימיטיביים של "עוני ואמונות טפלות" והובילה אותם לחברה מערבית מודרנית המאופיינת בסובלנות, דמוקרטיה וערכים הומאניים. ערכים "שהכירו רק במעורפל" בשל הסביבה הלבנטינית ממנה באו. האוריינטליזציה של המזרחיים ע"י יוצאי מזרח אירופה קשורה בעיקרה לרווח חומרי, שכבת האליטה הישראלית הטרייה יצרה את מערך הדימויים הזה על מנת להבטיח לעצמה יתרון הזדמנויות בחברה המתגבשת.

תנועת הספורט בית"ר באה לעולם במסגרת ניהול המאבקים בין הרביזיוניסטים לבין ראשי היישוב המאורגן בהנהגת מפא"י. מפא"י ניצחה בבחירות לקונגרס הציוני שנערכו בשנת 1935, והציונות הרביזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי החליטה לפרוש מהתנועה הציונית ולהקים את ה"הסתדרות הציונית החדשה". בעקבות פרישה זו מהיישוב המאורגן הואץ תהליך הקמת המוסדות הנפרדים של התנועה הרביזיוניסטית במגוון רחב של תחומי חיים. כך הוקמו הסתדרות עובדים, קופת חולים ולשכות עבודה נפרדות. בנוסף, הוקם ארגון צבאי עצמאי (אצ"ל) וגם אגודת ספורט נפרדת. הסניף הירושלמי של אותה אגודה הוקם בשנת 1936 תחת השם "בית"ר ירושלים". מטבע הוויתו, מאז ומתמיד היה בית"ר ירושלים מועדון כדורגל בעל זהות פוליטית מובחנת ודומיננטית. מראשית ימיו סימל המועדון מאבק אנטי ממסדי והקריאות "אבל בהסתדרות" לאחר ניצחונות הקבוצה (בעיקר על קבוצות מרכז ‘הפועל') היו לסימן ההיכר של אוהדיה. מהר מאוד נוסדה ברית, שאיננה טבעית כלל ועיקר, בין השכבה הסוציו-אקונומית (בעלת המוצא האתני המאוד מסויים) שממנה הורכבה אוכלוסיית אוהדי בית"ר לבין התנועה פוליטית האופוזיציונית, ‘חרות', תנועה שמנהיגיה הגיעו מרקע שונה לחלוטין מזה של אוהדי בית"ר. מדובר היה בסממן אחד מיני רבים של העוצמה והפופלריות שצברה תנועת ‘חירות'- הזרוע הפוליטית של בית"ר- בקרב יוצאי עדות המזרח, תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

קשה להתעלם מהקשר המובהק שקיים בין הישגיה של בית"ר על המגרש לבין התקדמותה הפוליטית\חברתית של תנועת חרות (לימים ‘הליכוד'). החל מסוף שנות ה-60 החלו הניצנים הראשונים של קץ שלטון מפא"י בישראל. הלגיטימציה שקיבל מנחם בגין עת מונה לשר ערב מלחמת ששת הימים החלה אט לאט להכין את הקרקע למהפך הפוליטי שהתרחש בשנת 1977. במקביל, בית"ר ירושלים תקעה באותם שנים יתד בליגה העליונה והחלה לבסס את מעמדה כקבוצה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי. ב-1976 (במה שבעיני פרשנים רבים ניבא את המהפך הפוליטי שנה מאוחר יותר) זכתה בית"ר לראשונה בגביע המדינה לאחר ניצחון 2:1 על מכבי ת"א לעיני למעלה מחמישים אלף צופים, מרביתם ירושלמים, באיצטדיון ר"ג.   

ניצחון הליכוד בבחירות 1977 היווה נקודת מפנה עבור בית"ר ירושלים ואוהדיה. כפי שמתאר זאת ד"ר שלומי רזניק מאונ' בר-אילן: "ה ‘פורשים' הפכו להיות ‘מפרישים' והעמידו עצמם כממסד החדש". הליכוד היה למושא הזדהות לא רק של חברי ‘חרות' לשעבר או בוגרי התנועה הרביזיוניסטית אלא גם של רבים מהעולים החדשים של שנות ה-50 ו ה-60, יוצאי ארצות האסלאם וכל מי שחש שקופח או הופלה ע"י ממסד מפא"י. אותה קואליציה שהביאה את הליכוד לזכייה בבחירות 1977 הייתה למרכיב מרכזי בין אוהדי בית"ר החדשים. האהדה לבית"ר הפכה לדרך היומיומית להביע את ההזדהות עם ערכי הליכוד ואת רגשות התיעוב כלפי הממסד הישן.  

לא רק בסאטירה של הגשש החיוור (ע"י "אופסייד סטורי") אלא בכל פינה בתרבות, בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל הנרטיב של אוהד בית"ר ירושלים הוא אחד: ימני, מסורתי, חסר השכלה ונטול מקצוע מכובד. לא סתם כשמעוניינים "לבחון את הלך הרוחות בקרב אוהדי בית"ר" ערב משחק חשוב מבקרים דווקא בשוק מחנה יהודה ולא, למשל, במדרחוב בן יהודה או במתחם הפאבים במגרש הרוסים. הדימוי הזה שורשי ומקובע היטב בתודעה הישראלית. כבר מראשית שנות ה-50 תוארו אוהדי בית"ר בעיתונות הארצית בגוונים שכאלה. כך למשל מתוארות באותה תקופה  החגיגות של אוהדי בית"ר בסיום משחק העלייה נגד הפועל רחובות במחזור הסיום של עונת  1953/54: "סיום המשחק היה אופייני לירושלמיםההמונים פרצו את הגדרות, נכנסו למגרש והניפו את אליליהם על הכתפיים" ('ספורט לעם', פברואר 1954). התיאור הנ"ל מכיל את המוטיבים "מזרחיים" המובהקים- עדריות וחוסר שליטה. כך בנוסף, דברים שכותב  עיתונאי תל-אביבי באותם ימים לתיאור ‘החוויה' שעבר בבייקורו הראשון בימק"א: "כמה מאוהדי בית"ר ישבו בקרבה אלי, הסתכלתי עליהם ולא האמנתי למה שאני רואה- כיצד הם לבושים"?!

אוהדי בית"ר הוצגו כשונים, מוזרים ומתוך כך כמפחידים. כך בסיקור אופייני של משחק בית"ר מראשית שנות השמונים: "למעלה מ 8,0000 אוהדים פנאטיים הטילו אימה על השופט מר קליין למן שריקת הפתיחה… במחצית השנייה כבר היה מר קליין חסר הגנה לחלוטין ומשרוקיתו הוציאה מנגינות שכוונו ע"י הקהל". למען הסדר הטוב של העובדות זה המקום לציין כי באותו משחק פסל מר קליין שער חוקי לטובת בית"ר ששחקניה לא שמו לב שהשער נפסל והמשיכו לחגוג. את העובדה הזו ניצלו שחקני היריבה (מכבי ת"א) כדי להפגין ‘רוח ספורטיבית למופת' ולכבוש שער ניצחון משלהם. מר קליין, אגב, יצא את שערי ימק"א ללא כל פגע.

בתחילת יוני 1974 יצאה בית"ר ירושלים למשחק חצי גמר גביע המדינה בפתח-תקווה נגד הפועל המקומית. לאחר 1:1 בתום הזמן החוקי נכנס המשחק להארכה בה עלתה הפועל פ"ת ליתרון, אולם המשחק מעולם לא הגיע לסיומו… מספר דקות לפני סיום מועד ההארכה פרצו אוהדי הקבוצות לכר הדשא והחלו לנהל קרבות רחוב למול עיניהם המשתאות וחסרות האונים של הכוחות האמונים על שמירת הסדר במקום. כך תוארו האירועים למחרת בעיתון הספורט הראשי של אותם ימים ‘חדשות הספורט':

"…מעשי בריונות ואלימות בדרגה המבישה והמבזה ביותר… כדורגל לבנטיני שהוא נחלת מדינות נחשלות ומסגרות שאנו סולדים מהן הגם שבחלקם הם מצויים באזורינו ובשכנותנו… עכשיו כבר לא נוכל לומר זאת כך משום שזה אירע גם כאן אצלנו ואנו הרי לא חושבים עצמנו לכאלה…" (יזהר ברנר ‘חדשות הספורט', 9.6.74). תיאור שכזה מייצר את ההבחנה ‘בינינו' (או ליתר דיוק בין איך שהיינו רוצים לראות את עצמנו), ל- ‘בינם'. ברשימה אחרת שעסקה באותו נושא כבר משתמש הכותב בדברים מפורשים לגמרי ומכנה את אוהדי בית"ר "עדת קניבלים שנתנה פורקן ליצריה תאבי הדם" (אברהם פינקלשטיין, שם).  

גם ההצלחות על מגרש הכדורגל והפיכתה של בית"ר למועדון לגיטימי ומכובד בצמרת הכדורגל הישראלי לא תרמו לשינוי בצורת ההתייחסות לקבוצה ואוהדיה. כך, למשל, במאמר המערכת של ‘ספורט מעריב' למחרת המחזור בו הבטיחה בית"ר את האליפות הראשונה בתולדותיה, בסיום עונת 1986/7: הכותב ממאן לברך את בית"ר ואוהדיה בשעת חגם אלא מעדיף דווקא להזהיר ש "אסור להסתנוור מהתנהגות המכובדת של אוהדי בית"ר, בסה"כ מדובר בהצלחות שהיוו עבורם סם מרגיע… אין לקנא בקבוצה שאלה אוהדיה, כי כשהמכונה מזייפת והניצחונות לא נקטפים בזה אחר זה מסוגל חלק מן החבורה הזו לאבד את הראש" (אבי בטלהיים, ‘מעריב ספורט' 26.4.87).

נתונים מחקריים שהתפרסמו במהלך השנים לא ממש תומכים בדימוי של אוהדי בית"ר כאלימים ונבערים. במחקר מקיף שערכו מנחם אמיר ועמירם קלאוס עבור מכון ווינגייט בתחילת שנות השמונים נמצא כי "בעיות ההתנהגות של קהלי האוהדים מתחלקות כמעט באופן שווה בשווה בין מרכזי הספורט השונים בהתאם למספרם היחסי של הקבוצות בליגות שנבדקו" ('אלימות בכדורגל הישראלי', מנחם אמיר ועמירם קלאוס. מכון ווינגייט, 1981). גם הנתונים הבאים עשויים להפתיע במקצת את מי שמכיר את אוהדי בית"ר רק דרך המסננת של התקשורת הישראלית: מדו"ח מחקר שהגישו במהלך שנות ה-70 ד"ר גבי יציב ויעקב נהון לרשות הספורט עולה כי פערי ההשכלה בקרב האוהדים של קבוצות הכדורגל בארץ הם קטנים ממה שאפשר היה לשער: 79.2% מקרב אוהדי הפועל הם בעלי השכלה תיכונית אולם בית"ר לא מפגרת בהרבה עם 76.9%; 23.1% מאוהדי בית"ר הם בלי השכלה על תיכונית לעומת 20.8% בלבד בקרב אוהדי הפועל. נתונים אלה נכונים, כאמור, לאמצע שנות ה-70 ובהחלט סביר להניח שבעקבות תהליכי צמצום הפערים ההשכלתיים ופתיחת שערי ההשכלה הגבוהה שהתרחשו מאז נתונים עדכניים יהיו ‘מפתיעים' אף יותר.

עבור רבים בחברה הישראלית מסמלת בית"ר את כל מה שהם לא היו רוצים לחשוב שהם: קולניים, חמי מזג, רגשנים ואימפולסיבים. אם כך הדבר, יש להניח שתייר מזדמן לארצנו יסיק מהר מאוד שכולנו אוהדי בית"ר ירושלים… ואכן, זו לא רק תחושה- בית"ר ירושלים היא הקבוצה שלמשחקיה, עפ"י נתונים רשמיים של ההתאחדות לכדורגל, מגיע בממוצע מספר האוהדים הרב ביותר בארץ. כשלפני מספר שנים עמדה בית"ר ירושלים בפני הליכי פירוק בבית המשפט אפילו יריבותיה המרות ביותר של בית"ר על המגרש לא חפצו בהיעלמותה מהמפה. לכולם היה ברור שאין ערך לכדורגל הישראלי בלי בית"ר ירושלים. לאורך היסטוריה של שבעים שנה מיתגה עצמה בית"ר ירושלים כאחד הסמלים המובהקים ביותר של הישראליות, תהליך מרשים כפליים כשלוקחים בחשבון את נקודת הפתיחה הנמוכה ממנה החלה. ממעמד של נחשלת ומנודה הצליחה בית"ר להתקדם לאורך השנים ולמקם עצמה בלב הקונצנזוס הישראלי. האנלוגיה החברתית-פוליטית ברורה.  

אין בדעתי לנקות ולו לרגע את חלקם של אוהדי בית"ר מהמחזות הנוראים שהיינו עדים להם אותו ערב בטדי. רק חבל לי שבמקום לנהל שיח ציבורי נאור על בעיית האלימות בחברה הישראלית בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט, הזדרזו כולם לנצל את ההזדמנות להבנות שוב את תדמיתם של אוהדי בית"ר כ- "עדר פילים בג'ונגל" כמאמר הזהב של יו"ר התאחדות הכדורגל בישראל. מדוע, אני תוהה, כשבאמתחתם של אוהדי הפועל, כחלק מציוד הכוננות לדרבי, נמצא רימון הלם (!) באמצעותו תיכננו לפגוע באבי נמני לא קם איש וטוען שמדובר ב ‘עדת ברברים מסוכנת לציבור שמקומה מאחורי סורג ובריח'? במקום זה ברור לכולם שמדובר במס' מצומצם של "עשבים שוטים". מדוע כשעולה טענה דומה, שהעבריינים מקרב אוהדי בית"ר גם הם רק "קומץ קטן ולא מייצג", היא מבוטלת בגיחוך- האם זה לא כדי לומר שכולנו (אוהדי בית"ר) כאלה?!

כולנו כאלה  "הקומץ"

פורסם בקטגוריה בבל, ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 Responses to היציע המזרחי (האוריינטליזציה של אוהדי בית”ר)

  1. מאת ד"ר אורי אמיתי‏:

    בסיעתא דשמייא
    שלום וברכה!

    (א) בעניין ה”מזרחיות” – צריך להפטר אחת ולתמיד מהביטוי השיקרי והמעצבן הזה. רוב היהודים ה”מזרחיים” מגיעים מארצות מערביות למדי, וההיפך ה”אשכנזים” מגיעים מהמזרח (וזה לפני שאמרנו משהו על הטיעון הכוזרי). האבחנה האמיתית היא בין יהודים שהגיעו מארצות הנצרות, לאלה שהגיעו מארצות האישׂלאם.

    (ב) בכדורסל התחולל תהליך מקביל לזה שאתה מתאר, עם מכבי ת”א. גם תנועת מכבי (קופת חולים והכל) היתה מעין חלופה צנועה ללוייתן ההסתדרותי, זה שהחזיק את כל מרכזי הפועל על כתפיו האיתנות. הוא ייצג אוכלוסיות שונות, וגם עלה לגדולה בשלב מוקדם יותר.
    אבל רגע הפריצה זהה – אביב 77′. גביע אירופה הראשון הוא שעשׂה את מכבי מה שהיא היום (ומי זוכר שזכינו בשני נצחונות טכניים מתוך עשׂרה משׂחקים…). כמו ביתר בכדורגל, מכבי בכדורסל מביאה את הקהל הרב ביותר למגרשים.

    (ג) אני עצמי הייתי בעבר אוהד בית”ר (לא מן הפנאטיים, לבטח). נשברתי כשביבי התחיל להגיע למשׂחקים, בתור ראש ממשלה. והוא, אגב, מזרחי הרבה יותר מכל המרוקאים שבעולם.

  2. מאת rd17‏:

    איזו כתיבה איציק

    כמה השתנת הכתיבה שלך מיום הפתיחה המחודשת לבלוג להיום, מדהים ממש.

    מאמר מעולה :-) קצת חופר…

סגור לתגובות.