קטגוריות
ימק"א כל הרשימות סיפורים עשרים ושניים משוגעים

געגועי לגארי ואנדרמולן.. (בחזרה לעונת האליפות הראשונה- ספיישל מיוחד לפתיחת הליגה!)

 עונת 1986/87 הייתה שונה מכל בחינה שהיא. נתחיל בדבר הכי אלמנטרי, התלבושת. בית"ר נטשה את הצהוב שחור המסורתי ועברה לשחק בחולצות תכולות ומכנסיים לבנות. בתלבושת הזו נראו השחקנים כאילו יצאו מז'ורנל אופנתי. חמור מזה, המגרש העלוב של אגודת ימק"א במרכז ירושלים ננטש לטובת אצטדיון בלומפילד המודרני ביפו, ירושלים נעזבה לטובת ת"א.. כל זה היווה את נקודת הפתיחה למהלך שבו הפכה בית"ר מקבוצה מקופחת וסימפטית לאימפריה שדורסת את הליגה. אולם נדמה שהדבר הביזארי ביותר שקרה באותה עונה הייתה העובדה שלחלוץ המרכזי בהתקפה של בית"ר קראו  גארי, כן גארי, ואנדרמולן! הבחור, מוכשר כשלעצמו, היה עולה חדש מאנגליה עם שורשים הולנדיים כמו שמעיד ה ‘ואן-דר' בשמו. עוד לפני שהזרים החלו להציף את הליגה בקצב שפועלים זרים הציפו את איזור התחנה המרכזית בת"א ייבאה בית"ר חלוץ זר מאנגליה. אותו ואנדרמולן הפך להיות בורג מרכזי בקבוצה שלנו באותם ימים כך שאפילו הסוחרים בשוק מחנה יהודה נאלצו להתאים עצמם למציאות החדשה ובנוסף ל- "כל תפוז מלמיליאן" ו- "כל עגבנייה אוחנה" הוסיפו לרפרטואר את "כל שסק ואנדרמולן"…

בית"ר פתחה את אותה עונה היטב. אולם למודי אכזבות שכמותנו לא התפתינו עדיין  להאמין שמשהו שונה קורה כאן. ‘תעירו אותנו כשנאבד את האליפות במחזור האחרון' התרסנו כלפי כל אותם כתבי צבע שבאו לחוש את האווירה בשוק מחנה-יהודה בבוקר יום ראשון של אחרי עוד ניצחון גדול. ובכל זאת קשה היה להתעלם מהעובדה שהפעם זה באמת היה נראה שונה. בית"ר נתנה הצגות על המגרש וחשוב מזה נראתה מלאת ביטחון כמאמינה שהפעם אפשר וצריך לעשות את זה! במחזור השישי הבסנו 6:0 את בית"ר נתניה בבלומפילד ועלינו למקום הראשון. המקום הראשון לא היה ממש חדש עבור בית"ר אולם מהקטמונים ועד הקסטל לא מצינו ביתר"י אחד שהעיז לנבא באותו יום את אשר יקרה והוא: שלא נרד משם עד סוף העונה! בית"ר המשיכה לנצח והעניין הפך מושלם באופן מחשיד.

במחזור ה- 12 אירחנו את הפועל ת"א במה שהיה משחק בית שלנו במבצרה הביתי של זו האחרונה. הפועל ת"א הייתה הסוס השחור שלנו לאורך השנים וזה היה המשחק שאמור היה לתת סוף סוף אינדיקציה אמיתית האם באמת משהו שונה קורה כאן. בית"ר הישנה והאהובה הייתה מפסידה משחק שכזה, יורדת מושפלת מהמגרש וחוזרת למקומה הטבעי. את אותה שבת, כמו את מרבית השבתות באותם שנים, ביליתי במשכנה שומר השבתות וחגי ישראל של סבתי.

המתח הרג אותי כל השבת, כשהתקרבה שעת המשחק היעודה היה לי ברור שאני חייב לעשות משהו כדי להתעדכן בזמן אמת בנעשה בבלומפילד. האפשרות שאחכה עד מוצאי שבת כדי לשמוע את התוצאה לא עמדה על הפרק.. לאחר התייעצות חרום עם דוד בני, אחיה הצעיר של אמי וביתר"י שרוף בעצמו, החלטנו לעשות מעשה! התגנבנו מהבית של סבתא אל האוטו שלו, הדלקנו את הרדיו על שירים ושערים וכיוונו את הרדיו על  הווליום הכי נמוך שאפשר. היינו חייבים לשבת בדממה מוחלטת כדי שאף אחד משכנינו לספסלי בית הכנסת בתפילת שחרית לא יעבור פתאום ויגלה אותנו בקלקולנו…  

בקושי אפשר היה לשמוע את עמי פזטל אבל כשהוא קרא את מילות הקסם המרטיטות "יש לנו איתות מבלומפילד" נדרכנו כמו קפיץ!

השידור עבר לבלומפילד…

 "דקה עשרים וחמש כאן בבלומפילד בית"ר ירושלים אחת הפועל ת"א אפס"!

"יש!" שאגתי בקול גדול, בעודי שוכח לרגע את כללי הזהירות בהם הייתי אמור לנקוט…

"רגע, רגע! שקט! מי הבקיע?" מיהרנו להטות אוזן לרדיו: "זהו שערו החמישי של אבי גולדר העונה" ‘גולדר' קפץ דוד בני, ‘גם בשבוע שעבר הוא הבקיע'- ‘אמרתי לך שהוא יבקיע'! ניכס לעצמו הדוד היקר את הבקעת השער..

אחרי שנרגענו מעט הנמכנו שוב את הרדיו וחזרנו למצב כוננות כדי להיות דרוכים הן לקראת איתות אפשרי נוסף מבלומפילד והן מביקור של אורחים בלתי צפויים ולא ממש קרואים..

הצפירה מהאוטו שנצמד אלינו הקפיצה את עצבינו הדרוכים ממילא. "שבת שלום"! פלט בסרקסטיות שלמה אסור, חבר בכיר בפרלמנט השבת של סבתא תמר. חיוך מלא סיפוק עצמי היה מרוח על פניו, כזה של מישהו שתופס אותך על חם.

דוד בני התעשת ראשון:  "אה שלמה מה העניינים"? פלט במבוכה.

 "כמה בית"ר'? התריס שלמה.

 "בית"ר", מה בית"ר"? השיב דוד בני במבוכה.. והמשיך בניסיון פתאטי למדי לצמצם נזקים: "אה לא… שלמה?! רק ירדנו לחפש את העדשות שלי בתא הכפפות".

 "אהה.. או. קיי." חייך שלמה והמשיך מלא שביעות רצון. אנחנו, זאת אומרת צוות החיפוש המיוחד של העדשות של דוד בני, המשכנו להאזין למשחק. הסכמנו בשתיקה שלצרה שזה עתה נקלענו אליה נדאג מאוחר יותר ופיללנו בליבנו ששלמה ודודה שושנה יידעו לשמור על הפה. איתותים נוספים, מבלומפילד כמו גם מהפרלמנט, לא נרשמו בהמשך אחה"צ ובית"ר ניצחה 1-0. גם שלמה ושושנה מילאו את חלקם בהסכם שבשתיקה ועל השבת הנוכחית ניתן היה לסמן וי גדול!   

לאחר שעמדה במבחן א' הגיע המבחן השני שבוע מאוחר יותר. בית"ר שוב יצאה למשחק חוץ בבלומפילד הפעם מול התל-אביבית השנייה – מכבי. המשחק נערך בתנאים חורפיים ובלומפילד, נאמן לשמו המקורי ‘באסה', היה בעאסה של מגרש- עיסה בוצית אחת גדולה. בית"ר, למודת קרבות מ ‘האצטדיון המפואר' בימק"א, הרגישה כמו בבית. הירושלמים הבקיעו שני שערים מוקדמים ולמרות שער מצמק של עודד מכנס לא נמנע מבית"ר ניצחון שני רצוף על נציגה תל-אביבית במבצרה הביתי. המשמעות של הניצחון הזה כבר החלה לעורר פחד גבהים- בית"ר רצה לאליפות!!

בשבועיים שלאחר מכן כבשה בית"ר רביעייה בכל אחת מן השבתות. תחילה היה זה לרשתה של מכבי נתניה במשחק בלתי נשכח. המשחק הזה ניפק את אחת התמונות של העונה כשאחרי שער מדהים, בבעיטת בננה לחיבורים, טבע אורי מלמיליאן את התנועה המזוהה איתו יותר מכל על פיה הוא רץ לקהל ומנופף בידו כאילו זה עתה נגע בתפוח אדמה לוהט. והוא היה לוהט, גם אורי וגם בית"ר, שניצחה 4:3 בתוצאה שמחמיאה מעט דווקא לנתניה. שבוע לאחר מכן כבשה בית"ר שוב רביעייה הפעם לרשתה של הפועל פ"ת בבלומפילד. הניצחון בתוצאה המרשימה כל כך של 4:1 על נציגת אם המושבות התקבל בצורה שגרתי,ת כמעט אפילו מעליבה. "אם זה כ"כ פשוט למה לא עשיתים את זה עד עכשיו"?! חשבתי לעצמי. אלי אוחנה צוטט למחרת בעיתון כשהוא אומר אחרי המשחק לשחקנים שקיבלו באדישות עוד הצגה של האימפריה בתכלת לבן  "מה זה הדיכאון הזה"? "התרגלתם לתת כל שבוע רביעייה"… אין ספק שבכך ביטא אלי את ההרגשה של כולנו- בית"ר דרסה את הליגה והכול הלך חלק בצורה מגוחכת.

באותם ימים נהניתי כל כך להתענג על הביצועים של האימפריה בתכלת והייתי רואה מסביב לשעון את התקצירים ממשחק השבת שדוד בני היה מקליט בווידיאו החדש והחדיש שלו על קלטות קטנות. כך התבשמתי מההצגות הנפלאות אורי, אלי ושות' גם בסיבוב השני שהיה המשכו הישיר של הסיבוב הראשון. בית"ר דרסה את הליגה- אוחנה, מלמיליאן וסמי מלכה הפכו לשלישיית שוקולד מנטה מסטיק החדשה. בית"ר הפכה לאייקון לאומי, שירים חוברו לאליפות המתקרבת והשחקנים כיכבו בתוכניות האירוח בטלוויזיה. הכול הלך כמתוכנן והתחושה הייתה שהפעם אף אחד כבר לא ייקח לנו את זה. וכך הגענו לשלב שבו היה חסר לנו ניצחון אחד כדי באליפות.

במחזור ה-26 ‘התארחנו' אצל הפועל ת"א וניצחון היה מספיק כדי לפתוח את בקבוקי השמפניה. זה היה צריך להיות מושלם- לזכות באליפות במגרשם של הקומוניסטים השנואים שרק לפני שלוש שנים מנעו מאיתנו אליפות היסטורית בצורה אכזרית כשבאו לימק"א וניצחו 3:1 במשחק שהיה חסר חשיבות מבחינתם ונחקק לדיראון עולם בדברי ימי המנורה. אולם בית"ר לא הצליחה לנצח. המשחק הסתיים בתיקו 0:0 מדכא והחגיגות נדחו בשבוע.

בשבוע שלאחר מכן אף אחד כבר לא יכול היה לקחת את זה מאיתנו. אלפיים שנים של כמיהה וערגה להעלות את ירושלים על ראש שמחתנו הגיעו לקיצם! שער נפלא מטיל קרקע אוויר של סמי מלכה שהלם את המעמד ועוד אחד במחצית השנייה של הקיצוני סופה מומו ‘דיו דיו' שירזי נתנו את האות לפתיחת החגיגות. "זה חלום שהתגשם דלקה המנורה בית"ר ירושלים באליפות זכתה" היטיב לבטא את התחושה שיר האליפות הרשמי. עשרים אלף אוהדים פרצו למגרש בסדר מופתי בשריקת הסיום וחגגו בשיכרון חושים את התגשמות החלום. אולם החגיגה נאלצה להיקטע. רצה הגורל, וכשמדובר בחגיגות ירושלמיות אין צורך להתפלא, ואותו ערב היה ערב יום הזיכרון ועם צאת השבת נאלצו החגיגות להיפסק עם פתיחת טקסי יום הזיכרון. אוהדי בית"ר כיבדו את היום ומילאו בצורה מעוררת כבוד את הבטחתם לראש העיר טדי קולק לא לחגוג את האליפות באותו ערב.

בית"ר הפכה להיות מותג לאומי. כ"כ שונה וכ"כ מוזר להפוך מדחוי ומובס לקונצנזוס. בית"ר ערכה סיבוב אליפות בכל מגרש אליו הגיעה, מוספים מיוחדים יצאו בעיתונים ובית"ר זכתה לכבוד אמיתי של אלופה. האמת היא שבמחנה יהודה לא ממש ידעו איך לעכל את זה הם היו מעדיפים בסתר ליבם אליפות בדקה ה-90 של המחזור האחרון בצורה מפוקפקת כשכולם נגדנו. העובדה שבית"ר הפכה להיות הקבוצה של המדינה הייתה אולי מחמאה אבל הייתה בעצם חיבוק דב עבור כל אותם זקני ימק"א שחוו את ההשפלות והכאבים הגדולים ורצו את האליפות הזו לעצמם ולא לאף אחד אחר..

בשבילי קובעה בית"ר בזיכרון הפרטי כאימפריה. לא זכרתי את ההליכה במדבר בדרך לא זרועה. עם שני גביעם ואליפות בשלושת השנים הראשונות שלי בחוג המנורה התחושה הייתה שאלו הם חיי. הכדורגל בשלב הזה היה עבורי מקור לאושר וגאווה. תסכולים, אכזבות ומלחמות? הם היו שייכים לדור קודם. אני שייך לדור אחר והימים, ימי המנורה..

9 תגובות על “געגועי לגארי ואנדרמולן.. (בחזרה לעונת האליפות הראשונה- ספיישל מיוחד לפתיחת הליגה!)”

איציק כרגיל פוסט יפה, הייתי רק בת שנה אז אז דבר מהאליפות ההיסטורית לא זכור לי, בית”ר של אז נשמעת קבוצה שבאמת הייתי אוהדת, הגאידמקיה של היום לא מזכירה אותה, בסתר ליבי אני קצת מתגעגעת לדדש ולמפיות שלו!
בקריאה לא לשחרר את יצחקי אבל את זיו כן וכמה שיותר מהר!
יאללה יאללה יאללה יא’ בית”ר!!!

אכן ענבל, אלו היו ימים יפים עם קבוצה ירושלמית למהדרין ללא כל שכירי חרב.
אבל הכדורגל (וגם העולם..) היה אז מקום תמים ויפה יותר.
הכסף השחית את הכדורגל ופגם מאוד באהבה לקבוצה ולמשחק.
בהעדר ציפור שיר גם הזרזיר זמיר ואנו נאלצים להסתפק במה שיש ולהתנחם ביצחקי, ברוכיאן ושות’ בתקווה שיהוו גורם כמה שיותר משמעותי בקבוצה בעונה הבעל”ט.

מרגש.
הייתי בן שנתיים באליפות הראשונה (זקן בא בימים לעומתך, ענבל :lol:), וכיף לשמוע על כך ממישהו שחווה את אותה אליפות שמזכירה לי במשהו (רק תשנה את ירושלים ואת הבית הדתי) את איך שאני חוויתי את האליפות של 92/93 – כשגרתי בגליל העליון והייתי צמוד כל שבת למקלטי הרדיו, וחיכיתי ל”משחק השבת” בערוץ הראשון, בהגשתו של אורי לוי, כדי לראות את השערים של אוחנה, חרזי וגרשנייב.

אחד הפוסטים היותר יפים שנתקלתי בהם במהלך גלישותיי.
לצערי בשנה זו עוד לא נולדתי ולכן אינני יכול להרחיב יותר מפאת אי התמצאות בפרטים אבל אכן היה מרגש לקרוא.

מוזר רשמתי שנה, אך הייתי בת שנתיים בדיוק כמוך יובל, הנני ילידת תחילת 85 ולא 86!
(איציק, סליחה שפרסמתי משהו לא קשור לפוסט פשוט הטעות הציקה לי)

ענבל, אני אראה את המשחק ומייד אח”כ אצא לטדי.
למזלי חברנו היקר יובל הבטיח לשמור לי מקומות במזרחי :)
כמו שנאמר:
“כל אוהדי בית”ר ערבים זה לזה”!
בתקווה שיהיה לנו יום מוצלח היום:
א. הפסד של המאנקס בדרבי
ב. ניצחון על צ’לסקי
ג. ניצחון על השכונה

לו יהי!!

סגור לתגובות.