גשם באלפסי

באחד השיעורים בקורס על החברה הישראלית במסגרת לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטה זכיתי לשמוע מפי המרצה ד"ר שלומי רזניק, מורי המובהק ואינטלקטואל בחסד עליון, את התיזה המרתקת על  היותה של ישראל מדינת עולם ראשון שלישי.

בדומה למדינות כמו ברזיל, ארגנטינה ומקסיקו, ישראל היא מדינה שרושמת בתחומים רבים הישגים שלא היו מביישים את המדינות המערביות המתפתחות המובילות, (סקר עדכני של האו"ם דירג אותנו במקום השש-עשרה בעולם ברמת החיים) אלא שבתחומים נרחבים אחרים היא מתנהלת כמדינת עולם שלישי. אפשר להביא לכך אין ספור דוגמאות אבל אם תרצו דוגמא עכשווית מצוינת יכולה להיות הפארסה התיאטרלית שמרכיבה את התנהגותו של החשב הכללי (בקרוב לשעבר, נקווה) אדון זליכה הנכבד.   

לצד הישגים אדירים בתחומים כמו טכנולוגיה מתקדמת, מדע ותרבות ישראל היא אלופת העולם המכהנת בשחיתות שלטונית, תשתיות רקובות ואפליית מיעוטים. הדיסוננס הקוגניטיבי הזה הוא נקודת הבסיס לתחושת המאניה-דפרסיה שאופפת אותנו. המחשה חיה לכך מצינו בסקר הנרחב שפורסם בסוף השבוע בידיעות אחרונות  והצביע על כך שלמעלה משמונים אחוז מתושבי המדינה רואים בה מקום נפלא לחיות בו אולם באותה נשימה, למעלה מרבע מאזרחי אותה מדינה בדיוק שקלו באופן מעשי להגר ממנה במהלך השנה החולפת. 

בקיצור- מדינה מתוסבכת, שלא לומר פסיכית…

הדיסוננס בין תשתית רעועה לבין הבלחות יוצאות דופן הוא בהרבה מובנים תבנית נוף מולדתנו. בעזרת יצירתיות ותושייה הצלחנו לייצר כאן מדינה שהיא דוגמא ומפת בתחומים נרחבים בזמן קצר של לא יותר  משישים שנה, אולם אי היסודיות, חוסר תשומת לב לפרטים והאלתור שהם נחלתו של היצירתי נמצאים בעוכריו של המקצוען.

הכדורגל, כמו בכל מקום, הוא בבואה מצוינת של החברה המקומית.

מצד אחד יש לנו הברקות כמו יוסי בניון, רביבו וברקוביץ' ומצד שני צייה ושיממון ברב ימות השנה. גם ההצלחה של נבחרת ישראל בכדורסל היא דוגמא טובה להרבה יצירתיות ותושייה אבל בשום אופן לא עדות לכך שישי בישראל כיום תשתית רחבה וטובה של כדורסל. תשתית טובה של כדורסל רואים בניצחונות על נבחרות כמו בולגריה ומקדוניה בטורנירי מוקדמות מתישים ולאו דווקא בהתעלויות חד-פעמיות יוצאות דופן כמו ניצחונות על סרביה וקרואטיה באליפות אירופה. כך גם ספורטאי צמרת ברמה העולמית כמו שחר פאר, גל פרידמן ואריק זאבי הם יוצאים מן הכלל שאינם מעידים הכלל. והכלל צריך להיות תשתית של עשרות ואולי אף מאות ספורטאים צעירים באותם מקצועות עם פוטנציאל לרשום הישגים בינלאומיים בזמן נתון. עדיף ארבע חמש טניסאיות במאייה הראשונה מאשר שחר פאר אחת במקום השש-עשרה בעולם.

אלא שבשביל לייצר תשתית כישרונות שכזו צריך ימים ולילות של עבודה קשה ויסודית. אנחנו דווקא יותר בכיוון של הצלחות גרנדיוזיות עם הרבה תהילה וכמה שפחות עבודה קשה. הגדיר זאת יפה ריצ'ארד נילסן שיתמצת את הישראליות כניסיון להשיג מקסימום תמורה במינימום השקעה. זה אולי מוביל להברקות ולהמצאות יוצאת דופן אבל לא בסיס שאפשר לבנות עליו הצלחות לאורך זמן, בטח לא בספורט. בכלל, ספורט זה לא משהו שמתאים לאופי הלאומי שלנו. הוא דורש עבודה סיזיפית יסודית לאורך שנים שבקציה רגעי תהילה בודדים, אם בכלל. אנחנו, כאמור, מחפשים קודם את התהילה ואם ממש חייבים אז גם נרביץ פזצטו"ת באימון.   .

נבחרת ישראל יכלה אולי להוציא תוצאה טובה אתמול בוומבלי, אולי אפילו לנצח כמו באותו ערב בפארק דה פראנס. אלא שבשביל זה היא הייתה צריכה בנדיטים כמו רובן עטר ואייל ברקוביץ' שהיו באותו ערב בפאריז ובהברקה אחת יכלו להפוך על פניו מאזן אימה מקצועי מובנה וברור. אגב, ייתכן מאוד שזה היה מסתיים בחמישייה כמו נגד דנמרק, אלא שקשטן בחר דווקא בדרך שבכל מקרה תוביל להפסד. הוא הציב הרכב משמים ועלוב של שחקני בינוניים חסרי יצירתיות וחמור מזה, בכושר אישי נוראי. ההרכב הזה מנע כל סיכוי לאיזושהי הצלחה מקרית יוצאת דופן ומראש אותת על תבוסה, שלמצער אכן התרגשה עלינו. נכון, ישראל רחוקה שנות אור מאנגליה. די אם ננסה להשוות בין מתקני האימונים של קבוצות מהליגה השנייה והשלישית בממלכה לבין האצטדיון הלאומי העלוב שלנו. הסיכוי היחיד שלנו להוצאי משהו מוומבלי עם נתוני הפתיחה הלא שוויוניים האלו היה בהרכבת שחקנים מסוגם של אבירם ברוכיאן, ליאו רפאלוב ואפילו אולי מאור בוזגלו. אלא שקשטן טעה קשות בהערכת המציאות שלו וכך עלה עם הרכב שניסה להתמודד עם אנגליה בכדורגל. ושם, כפי שנוכחנו לדעת, אין לנו ממש סיכוי. 

בכדי לייסד כאן תשתית ספורט אמיתית צריך לשנות הכול מהיסוד ולהתחיל מהדבר הבסיסי ביותר כמו מתקנים ומאמנים לילדים ונוער. זה מה שצרפת עשתה אחרי אותו שער של ראובן עטר. ישראל, לשם השוואה, גידלה עוד ראובן. ראובן עובד.

צרפת זכתה מאז במונדיאל וביורו והגיע לגמר מונדיאל נוסף. ישראל נראתה אתמול כמו בתבוסה ההיא באוסטריה (5:2) במשחק הראשון שלנו באירופה. אז לפחות היה לנו את איציק זוהר ששם שני שערים יפהפיים, היום גם את זה אין.

כתבתי כאן בשבוע שעבר על ההצלחה של יוון. המנטאליות היוונית מזכירה בהרבה מובנים את המנטאליות הישראלית אלא שהם בעשור האחרון זכו באליפות אירופה בכדורגל וכדורסל ואירחו אולימפיאדה למופת. באותו זמן ממש, בארצנו הקטנה, צצו תופעות כמו ארקדי גאידמאק שהתנהלותו היא תמצית הישראליות: מגושמת, מצועצעת ומנקרת עיניים.

אלא שצריך ואפשר גם אחרת. ואתם יודעים מה בואו נתחיל ממש עכשיו. בואו לא ניכנס לדיכאון ונלקה את עצמו מבוקר עד ערב. התבוסה אמש בוומבלי שמה מראה מול הפנים שלנו והתמונה הנשקפת מעליבה. בלי מייק-אפ ופעלולי פוטו-שופ שיכולים להפוך גם פרה כמו נינט טייב ליפהפיה אלוהית כמו שרה ווין קאליס, אנחנו די מכוערים. אלא שבמקום להיכנס להיסטריה ולהלקות את כל העולם ועצמנו הגיע הזמן לקחת את העניינים לידיים. לעשות דיאטה (רובן עובד, שומע?) לעבוד קצת בחדר כושר והכי חשוב- לפתח אישות בוגרת, יציבה, אחראית ואותנטית. לא להסתובב במועדונים כל לילה בתקווה למצוא איזה "איש עסקים" עשיר שמחר עוד יכנס למו"מ על רכישת עירוני אבי נימני רק כדי שערוותו תיחשף ויתברר שנושי ההוצאה לפועל בעקבותיו.

כך אולי, בעוד עשור או שניים, תהיה לנו נבחרת שתשחק כדורגל יפה ומאורגן ותתייצב גאה מול כל נבחרת בכל מגרש. לא, גם אז לא סביר שנגיע למונדיאלים או ליורו, אבל לפחות יהיה לנו כבוד עצמי ומדי פעם אפילו נשיג ניצחון יפה, לא סתם נגנוב אותו.

ים של דמעות  נינט ונבחרת ישראל

ערב המשחק בין ישראל לאנגליה בוומבלי אני רוצה לעסוק כאן באחת הסוגיות המסקרנות ביותר מבחינתי בכדורגל העולמי. למעשה מדובר כאן בשני חידות שונת, אלא שהן שזורות אחת בשנייה ויש מקום סביר להניח שהפיתרון לשניהם הוא ביסודו דומה.

החידה הראשונה נוגעת לסגנון המשחק האנגלי- כיצד יכול להיות שמדינת כדורגל מפוארת כמו אנגליה (ועזבו לרגע את זה שהיא המציאה את המשחק בגרסתו המודרנית, זה לא רלוונטי) לא צומחים שחקנים טכניים אפילו ברמה המתקרבת לסבירה? למעשה השחקנים האנגלים, גם המשובחים שבהם, סובלים מלקויות טכניות בסיסיות שמעמידות בספק את כשירותם להוות גורם תחרותי בכל ליגה אחרת בעולם.

החידה השנייה היא הנבחרת האנגלית- כיצד יכול להיות שנבחרת שמתפארת בכוכבים “הטובים בעולם” ומייצגת מדינה עם אחת הליגות הטובות בעולם נכשלת כל פעם מחדש בטורנירים הגדולים ועוד מוסיפה חטא על פשע ומציגה כדורגל עלוב, לעתים כמעט מפגר.

תיאוריה סמי מבוססת שלי טוענת שישנו קשר ישיר בין סגנון המשחק לאופי הלאומי.: התרבות השמחה והמשוחררת של ברזיל מתבטאת בסמבה, בקרנבל ובז’וגו בוניטו. היעילות והטכנוקרטיות הגרמנית משתקפת בדמותה האפורה של נבחרת גרמניה. המאצ’ואיזם האיטלקי מתבטא בקרבות אדם בקולוסיאום ובסגנון הקטאנציו המפורסם של הנבחרות והקבוצות האיטלקית,. בספרד, אגב, סתם אוהבים סייסטה רק חבל שיוצא בד”כ באזור שמינית הגמר של הטורנירים….

התרבות האנגלית היא מורכבת. היא תוצר של מאות שנות היסטוריה מרובת תהפוכות, של גיאוגרפיה ואקלים. שתי תכונות מרכזיות מאפיינות את האנגלים: א. אימפריאליזם. ב. בדלנות.

נדמה לי שכאן מצוי הרמז הראשון שלנו לפיתרון התעלומה. תחושת העליונות המלווה בתחושת הבדלנות מונעת מהאנגלים פתיחות להשפעות תרבותיות מבחוץ. הבדידות הגיאוגרפית של האי הבריטי עם תרבות האימפריאליזם יוצרת טיפוס לאומי שחצן ומתנשא שכל השפעה מבחוץ מאיימת על הדימוי הלאומי השברירי שלו. ולמה שברירי? כי אנגליה היא מזמן כבר לא מעצמה גדולה כל כך. למעשה כיום היא בסה”כ עוד מדינה מערבית מתועשת כאשר גרמניה, למשל, היא מעצמה הרבה יותר חשובה ומשפיעה ממנה באירופה. המחשבה הזו אינה מתקבלת על הדעת עבור האנגלים והם מעדיפים לטמון את ראשם בחול. היינו להתעלם ממה שקורה סביבם ולהמשיך להחזיק בדעה שהם מעצמה כמו ביבמי פלסטינה העליזים. מבחינה תרבותית מדובר בגישה הרת אסון. ומכיוון שכדורגל הוא תרבות, התוצאות ניכרות גם בתחום הזה.

הכדורגל האנגלי, למרות השיטפון הגדול של כדורגלנים זרים נשאר שבלוני ובנוי על כוח ומהירות בדיוק כמו לפני עשרים, שלושים ומאה שנה. שחקנים שמגיעים לפרמייר-ליג מתבקשים להסתגל לכוח ומהירות של המשחק האנגלי ולא להיפך וכך נוצר מצב שלמרות שמרבית הקבוצות בפרמייר-ליג משופעות בכוכבים זרים עם טכניקה נפלאה הסגנון האנגלי נשמר ומי שלא מתאים נפלט גם אם כישוריו מעולים.

לזכותם של האנגלים יאמר שזוהי גישה מצוינת לשמור על השפעתה התרבותית של בריטניה ותכונה מצוינת למעצמה שרוצה לשלוט בחצי עולם, אלא שבקץ עידן הקולוניאליזם זה פחות רלוונטי. האנגלים לא ממש מסכימים ולכן אזרח זר המהגר לבריטניה יידרש לסגל לעצמו את התכונות האנגליות ע”מ לשרוד. כל התנהגות אחרת תתקבל בבוז ובחוסר נורמטיביות.  .

המשך פתרון התעלומה נעוץ בתכונה אחרת של האנגלים, יעילות וחוסר יצירתיות. כן, בד”כ אנו מייחסים תכונות אלו לגרמנים, אבל צריך לומר שמדובר בתכונות אנגליות במקורם. מדובר בתוצר של מאות שנות אימפריאליזם וחינוך ויקטוריאני ספרטני. האנגלים מעודדים הסתגלות חברתית יותר מכל דבר אחר ומכאן מנהגי הנימוס המפורסמים שלהם. הכול בשביל שהכול יראה מושלם על פני השטח. מי שפורץ את המסגרות חייב להיות שיכור או משוגע ובד”כ שניהם. בכלל תרבות השתייה האנגלית נובעת מהצורך שלהם בתירוץ כלשהו להתנהג בשחרור וחופשיות. בנוסף, כאמור, האנגלים מאוד יעילים ויסודיים, הבירוקרטיה אצלם היא חזות הכול, כל דבר רשום ומתוייק.

כל זה מוביל מן הסתם לתמונה שבה שחקן יצירתי חופשי ומשוחרר לא יכול להתפתח. כבר מגיל צעיר השחקן האנגלי מחונך לבצע אך ורק פעולות יעילות כמו בעיטת חזקות, תיקולים והגבהות לרחבה. פעולות כמו דריבלים, סומבררוס ופדאלאדות למינם שלא מקדמים את המשחק באופן המיידי והברור לעבר שער היריב מתקבלות בעין לא סימפטית בלשון המעטה ע”י המאמנים והחברים לקבוצה. בסביבה שכזו שום כריסטיאנו רונאלדו, רונאלידניו או אפילו סתם יוסי בניון לא יכולים להתפתח. האנגלים, ככלל, רואים ביצירתיות איום על המוסכמות והסדר החברתי ומפחדים ממנו מאד. ומהו כדורגל אם לא מפגן יצירתיות?

וכך כדי שיגדל שחקן יצירתי באנגליה הוא צריך להיות מטורף כמו גאזה או בסט או וולשי כמו ראיין גיגס… עליהם מן הסתם אי אפשר לבנות הצלחה מסודרת של נבחרת. אלא שחוסר ההצלחה הזו לא גורם לאנגלים לשנות מדרכם וגם לא ההשפעות החיוביות ממקומות מחוץ לאי. וכך, האנגלים ממשיכים להשלות, בעיקר את עצמם, שהם עדיין אחת הנבחרות הטובות בעולם ולא ממש נותנים לתוצאות לבלבל  אותם.

תוצר של מאות שנים  נבחרת אנגליה חונכת את וומבלי המחודש

בסוף שנות התשעים, כשהאימפריה האחרונה שבנה לנו משה דדש (המפית והאגדה) הלכה וירדה מנכסיה הגיע לבית"ר שחקן הונגרי בשם טמאש שאנדור. שאנדור זה היה חולייה נוספת בשרשרת של כוכבים מארץ הגולאש שפיארו את הרכב המנורה בשנות התשעים העליזות. עוד זכורים לטוב מאותה רשימה, שלישית האישטבאנים, שאלוי, האמר וכמובן פישונט שאותו למעשה החליף שאנדור לאחר שזה עזב לפרנקפורט במהלך שמזכיר את עזיבתו התמוהה של קולאוטי למנשנגלדבאך ועורר עליו את חמתו של יקירנו דדש. שאנדור הגיע לאחר עונה בינונית בטורינו האיטלקית מהליגה השנייה שבעקבותה תויג בתווית המורכבת כ"כ של "פוטנציאל לא ממומש".

הרבה פעמים קל לכעוס על פוטנציאל לא ממומש, מדובר באנשים שהתברכו בכישרונות יוצאי דופן ומשום מה בחרו לזרוק אותם לפך. הם לא התאמצו מספיק, לא היו רציניים ולא מיצו את הפוטנציאל הגלום בהם. אבל נדמה לי שיש פה איזושהי מידה של פטרוניות. היכן כתוב בתנ"ך שכל אחד שהתברך בכישורים מיוחדים חייב לממש אותם לטובת האנושות?! בהחלט יתכן שאנשים כמו דוד רביבו מעדיפים לקום בשתיים עשרה בצהריים, לרדת על סטייק במסעדה של חיים ולשחק פינג פונג במשחקונים של עד אחד-עשרה על מאה שקל עם עידן שריקי. מי אנחנו שנשפוט אותם? רצונו של אדם כבודו!

העניין עם שאנדור היה אחר. לא מדובר היה ב "כשרון לא ממומש" קלאסי. הבחור לא היה עצלן אלא מקצוען אמיתי שבא תמיד לעבודה. אלא שלשאנדור הייתה תופעה מוזרה. הבחור היה נוטה להיעלם דקות ארוכות על המגרש, לפעמים אף משחקים שלמים. אם לא האוכל המזעזע במזנונים בטדי היית בקלות יכול לחשוב שהוא קפץ להרביץ איזה נקניקיה וקולה במזנון (עם המשכורת שלו ככדורגלן, אפילו בעידן המפיות הטרום גאידמקי, לפחות הוא יכל להרשות לעצמו את התענוג). אלא שאז הוא היה מגיח משום מקום ובחמש דקות היה רושם הספק של עונה שלמה עבור שחקנים אחרים. כדרורים מופלאים, מסירות אומן בין שלושה וארבעה מגנים ודברים שרק הוא יכול לראות על המגרש. אי אפשר שלא היה להתאהב בהונגרי החביב הזה ובמשחקו שווה העין. אמירה מפורסמת באותם ימים ביציעי טדי הייתה- "רק שאנדור"! היה בא כדי לבטא את העובדה שמול הקבוצה הדועכת שאנחנו רואים היחידי שיכול שחק כדורגל כמו שבאמת התכוונו אליו הוא שאנדור. הוא גם היחיד ששווה בגללו לחוות את החוויה המפוקפקת של רכישת כרטיס במשרדי בן-נאים.

אלא שברקע תמיד ריחפה שאלה אחת- למה כ"כ מעט? למה היו אלה הבלחות נדירות? ולאן לעזאזל הוא נעלם בכל שאר חלקי המשחק??

את התעלומה הזו לא הצלחתי לפענח עד היום. אלא שאני נדרש לעניינו של שאנדור משום שבמים אלה ממש סיימתי את התיזה שלי במסגרת לימודי התואר השני בפסיכולוגיה. לא שאני משווה את עצמי ולו במעט מגאונותו של שאנדור בתחומו, אלא ששמתי לב שיש לנו משהוא משותף. גם אני מצליח לכתוב רק לעיתים נדירות, בשאר הזמן אני נעלם ומוחי יוצא להפסקות סיגריה ארוכות במיוחד (תרתי משמע). זה גרם לי לכעוס על עצמי ולהרגיש שאני לא ממצה את הפוטנציאל שבי. אלא שמכיוון שבי אין לא פוטנציאל ובטח לא מה לממש אין מה לכעוס.

אלא שאין מה לכעוס גם על שאנדור. כי שאנדור היה שאנדור בגלל שהוא כזה. הוא יכל לפעול רק ברגעים בודדים בהם שרתה עליו ההשארה. אנחנו מכירים את זה בעיקר מתחומים האמנות שם הגאונים הגדולים לא בהכרח הו הפוריים ביותר אלא הביעו פרצי גאונות שהותירו את חותמם לנצח. ייתכן שכדי לייצר ברק כ"כ מרשים אתה צריך שעות ארוכות של טעינה. שחקן דומה, אגב, הוא לואיס גארסיה מליברפול אלא שרפא הדוגמטי לא ידוע בסבלנותו לגאונות מסוג שכזה.

אבל עובדה היא שהשחקנים האלו הם אלו שזוכרים לאורך שנים גם הרבה אחרי שעזבו למקום אחר. תזכיר לכל יושב ביציעי טדי את שמו של שאנדור והוא מייד יחייך בהנאה רק מהזיכרונות.. כך גם בפרידה המרגשת מלואיס גארסיה שאין לי ספק שלא יישכח שנים רבות באנפילד, הרבה אחרי שכל מיני נגרים כמו מומו סיסוקו (שכבודם במקומם מונח) ישכחו מהתודעה. נראה, אם כך, שבאמת אין מה לכעוס על שאנדור ודומיו. גדולתם תמונת בחסרונם לכאורה. איזה יופי, אפילו המצאתי מינוח מקצועי חדש לטובת העניין- "תופעת שאנדור"! זה באמת המעט שאני יכול לעשות כדי לשמר בתודעה את גדולתו של השחקן הנפלא הזה.