שלושה ימים אחרי ועדיין קשה לי להשתחרר מהתחושה הקשה שמלווה אותי מאז טקס הפתיחה של אולימפיאדת בייג'ינג. הטקס, שהיה מרהיב ועוצר נשימה מבחינה אסטתית ואומנותית, החזיר אותי אל הפעם הראשונה שבה צפיתי בקטעים מתוך סרט התעמולה הנאצי "ניצחון הרצון" שביימה לני ריפשנטאל. בסרט, שתיעד את כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג בספטמבר 1934, הישתמשה ריפנשטאל בטכניקות קולנועיות שהיו פורצות דרך באותם ימים בכדי להעביר בצורה תמימה לכאורה מסר שטני. "ניצחון הרצון" מפורסם בזכות הסצינות הגרנדיוזיות בהן מוצג ההמון בצורה אחידה ומסודרת במטרה להציג תמונה של כח ואחדות מאחורי הנאציזם. הסרט משתמש בטכניקות מגוונות בכדי לשדר אשלייה של גודל, אחדות ועוצמה.
באופן מבחיל זה בדיוק התחושה שקיבלתי מצפייה בטקס הפתיחה של אולימפידת בייג'ינג- מפגן מרהיב של המון אנושי חסר קול ופנים הנע בסינכרוניזציה מושלמת עפ"י מצוותה של יד נעלמה. סצינת הפתיחה של הטקס בה צולמה בייגי'ינג ממטוס העושה דרכו דרך אתריה המפורסמים ולבסוף מתביית על האיצטדיון האולימפי הזכירה באופן מצמרר את סצנת הפתיחה בסרט של ריפנשטאל שמתחיל בתצלום של העננים מעל העיר נירנברג כשלאט לאט יורדת המצלמה דרך העננים ומראה את ההמונים המתכנסים מתחת. כל אחד משלבי הטקס היה מאופיין בתצוגה מעוררת פלצות של משמעת וסדר המשדרים תחושה של כוח מאוחד ,נחוש ועצום. המסר שעבר מהטקס היה כפול: החוצה, לעולם- של כוחה ועוצמתה של סין; ופנימה לסינים עצמם- של תפקידו של היחיד כפרט חסר שם בתוך חברה מגוייסת הפועלת בהרמונייה מושלמת למען המטרה אותה מכוונת אותה יד נעלמה. בשלב מסויים בטקס, סביר מאוד להניח שבטעות, ניתן היה לראות לרגע חולף מתנדבים במדים מסמנים לצופים בקהל מתי ובאיזה קצב למחוא כפיים.
וזה ממשיך גם לתוך המשחקים כשתחושה קשה של סטריליות עוברת דרך המסך. הכל מצוחצח ונקי, המתנדבים באולם המשקולות ממהרים להחליף את המשקלים במהירות ויעילות מבהילה כאילו מישהו מצמיד להם אקדח לראש, בהפסקות בין התחרויות באולמות משומעים להיטי פופ קיטשיים משנות ה-80' והכרוז מכריז (אם כבר, אז למה גם באנגלית?) ש- "כולנו אחוזי התרגשות ועוצרים את נשימתנו לקראת יום המשחקים החדש"! דבר נוסף מטריד שעליתי עליו הוא שכמעט ואין תצלומי קלואז-אפ של הקהל, רק לונג-שוט בכדי שנראה שאתרי התחרויות מלאים שכולם בסין נהנים מהמשחקים.
אין יחיד, רק כלל- אומרים לך מה להרגיש, מה לחשוב, מה להגיד ומה לעשות. וזה מזכיר משטרים פאשיסטיים, שם היחיד הוא רק "בורג במערכת" כפי שטען להגנתו בלי להניד עפעף הצורר אדולף אייכמן במשפטו בירושלים. אני לא טוען שסין היא מדינה פאשיסטית- בשלב זה היא כנראה לא. אבל הכח העצור שהיא אוגרת בתוכה, ושהמשחקים הנוכחיים נותנים לנו הצצה נדירה לגודלו ועוצמתו, יכולים להתפוצץ לנו בפנים בכל רגע. מדינה שבה ליחיד אין דעה, אין ביקורת והוא לא חושב (ובמובנים רבים גם לא רוצה לחשוב) על מה שקורה סביבו היא הקרקע הפורייה ביותר לשגיונותיהם של מטורפים צמאי דם כמו שנוכחנו לדעת בגרמניה לפני שבעים שנה.
הקמפיין נגד אירוח המשחקים בסין עשה רעש גדול בעולם אבל לא התרומם והמשחקים זוכים לפופלריות עצומה- אף אחד לא מחרים אותם ומלבד כמה הזכרות רפות בתקשורת נדמה שהם עוברים ללא תקלה. הסינים הצליחו במשימתם. הם הצליחו כי הביקורת המערבית שוב לא הגיעה מהמקום הנכון. מי שהפנה את הביקורת היו בעיקר אנשי שמאל ותנועות זכויות אדם למינם שהאג'נדה שלהם נגועה פעמים רבות באוריינטליזם וקולוניאליזם תרבותי. רוצה לומר, מטרתם להציג את עצמם ואת המערב כתרבותי יותר מהמזרח.
אין בכוונתי לזלזל בשום אופן בחשיבות מאמציהם לחשוף זוועות המרחשות בסין על בסיס יומיומי כמו קציר האיברים וההתעמרות באנשי הפאלון-גונג- ובהקשר זה ראוי לציין את הרשימות המרתקות שמפרסם מדי יום במהלך המשחקים העיתונאי אלון זנדר אצל רונן דורפן– אלא שהבעייה של העולם, מסתבר, גדולה הרבה יותר מרמיסת הזכויות של כמה נזירים שוחרי חופש בטיבט. הבעייה של העולם היא שמתחת לאף שלנו (שוב) צמחה מפלצת ענקית בממדים מבהילים שהעולם עוד לא הכיר. עכשיו היא חייכנית ונחמדה אבל מה יקרה אם וכאשר תחליט לחשוף את שיניה? המשחקים בסין חייבים להיות כישלון, אחרת הסינים יתחילו גם הם להאמין בכוחם ואז יכול מאוד להיות שבפעם הבאה שהם יפגשו את העולם הם לא יארחו אותו- הם יבואו להתארח..
מצא את ההבדלים. "ניצחון הרצון" מול טקס הפתיחה בבייג'ינג
