חי בבלוג! בית"ר-קראקוב

אנחנו הולכים לנסות היום משהו חדש שראיתי ואהבתי אצל רונן דורפן: בלוג חי! במהלך היום נעביר כאן ביחד את השעות מורטות העצבים עד שריקת הפתיחה ותוך כדי המשחק ננהל דיון בזמן אמת על המתרחש במגרש. שיהיה לנו בהצלחה- יאללה בית"ר!__________________________________________

המילה האחרונה.

אתם אוהבים אוכל סיני? אני מקווה שכן, כי חמוץ מתוק זה הטעם שיש לנו בפה עכשיו. במחצית רציתי לקבור את עצמי, כמו עוד מיליוני אוהדי בית"ר בכל העולם אני מניח.. שטות נוראית של קאלה ונאיביות טיפשית של כל השאר, שלא השכילו לתרגם את היתרון הבולט שלנו במגרש לשערים, נתנו תחושה שהסיפור הקבוע באירופה של בית"ר והקבוצות הישראליות בכלל חוזר לעצמו. דווקא במחצית השנייה, בה הפולנים היו הרבה יותר טובים, בית"ר הצליחה להפוך את התוצאה ולנצח. זה נותן המון עידוד בעיקר בגלל הפגנת האופי.

ומילה אחרונה לאחד אלוהינו- כינוי שעד עכשיו זכו לקבל ממני רק עדי גורדון וסטיבן ג'רארד- אבירם ברוכיאן! איזה קלאסה, איזה סטייל, איזה נגיעות של אומן! מינימליזם טהור. תענוג כמעט אירוטי במהותו! גם אם לא נעבור, רק בשביל המשחק ההיסטורי הזה של הילד שגדל אצלנו בשכונה ליד הבית היה שווה לזכות באליפות בעונה שעברה ולעלות למוקדמות האלופות.

תל-חי.

93'. נגמר. אוווףףףףף… נגמר לי כל האוויר.. ולחשוב שזה היה רק המשחק הראשון של העונה..

91'. קאלה בשני הצלות מדהימות מציל את הניצחון. נזכר באמת.. 

 89'. אדום לפולנים! יאללה לגמור אותם!!

 88'. ברוכיאן בקונצרט! השלישי קרוב קרוב..

 79'. ברוכיאאאאאןןןןןןן!!!!!מי אמר שאורי פרש, מי?!

70'. דווקא הפולנים נראים יותר טוב עכשיו.

65'. קאלה מרחיק כדור ברחבה בעקב.. עוד יהרוג אותי הקאלה הזה… 

 61'. מסי? קאקה?! ברוכיאן!!

 58'. יצחקי מחליף את טוטו שהתחיל נהדר אבל נעלם.

50'. ברוכיאן הנפלא מסדר עוד הזדמנות נהדרת לאבראו. זה יבוא.. 

46'. זנברג מחליף את טל הפתאטי עם פתיחת המחצית.

מחצית. בא נירגע- אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים! 

 40'. עידן טל מעיף כדור לגן-החיות. רגע.. עוד אני מדבר ושני "הכוכבים" בן-יוסף וקאלה כמעט מסדרים לפולנים את השני!

 33'. ברוכיאן במהלך נפלא מבשל גול נהדר לאבראו שנפסל באופסייד של מילימטר, אבל אופסייד.

27'. את אשר יגורתי בא לי! קאלה ובן-יוסף מעלים את הפולנים ליתרון. בא לי למות…

20'. בן יוסף איטי להחריד. יש לי פלאשבקים מחצי הגמר נגד נתניה עונה שעברה. אני מודאג.

15'. שיירגעו עם ההגבהות לאבראו. חוצמזה נראה טוב עד עכשיו, טפו.. טפו..

דקה  5'. נגיעה ראשונה של פרנאנדז- איזה שחקן! 

חצי שעה לשריקה.

אני רואה עכשיו תמונות ראשונות מטדי ובא לי לבכות… ברגעים האלה אני מקלל את הרגע שנדדתי לממלכה.. מה לא הייתי נותן בשביל לקרוע את הגרון עכשיו עם החבר'ה מהמזרחי! יאללה בית"ר מלחמממממה!!

שעתיים וחצי לפני.

הפולנים מקשקשים הרבה- זה טוב. סה"כ יש לי הרגשה טובה, הכי חשוב לא לספוג. בגלל חוק שערי החוץ הדבילי של אופ"א (באותה מידה היה אפשר לקבוע שבמקרה של שיוויון- הקבוצה שרשמה לזכותה מס' גבוה יותר של קרנות תעלה) אפילו 0:0 תהיה תוצאה טובה. המשמעות היא שלא צריך להילחץ מהפתיחה, גם אם יהיה 0:0 בדקה ה-70' עדיין אפשר לכבוש ולנצח 1:0 שזו תוצאה מצויינת לגומלין- במקרה כזה שער אחד בפולין וקראקוב תצטרך לכבשו שלושה.

בינתיים קצת מורשת קרב ברוח ביתרי"ת:

בֵּיתָר – מִגוב רִקָּבוֹן וְעָפָר
בַּדָּם וּבַיֶּזַע יוּקַם לָנוּ גֶּזַע גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר;
בֵּיתָר הַנִּלְכָּדָה, יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, תוָּרמְנָה בְּעז וְהָדָר!

הָדָר – עִבְרִי גַם בָּעונִי- בֶּן־שַׂר;
אִם עֶבֶד אִם הֵלֶךְ- נוֹצַרְתָּ בֶּן־מֶלֶךְ בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֶטָר.
בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר זְכוֹר אֶת הַכֶּתֶר -עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתָגָר.

תָּגָר – עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצַר!
אִם תַּעַל אוֹ תֵרֶד בְּלַהַב הַמֶּרֶד- שָׂא אֵש לְהַצִּית, אֵין דָּבָר.
כי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ, הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ לְמַעַן הַהוֹד הַנִּסְתָּר
!

לָמוּת אוֹ לִכְבושׁ אֶת הָהָר- יוֹדֶפֶת, מַסָּדָה, בֵּיתָר!

חמש שעות לפני.

אני קורא עכשיו טור מעניין של היואבים- בורוביץ' וגורן- בספורט 5. הם נוגעים בנקודה נכונה: המשחק הערב הוא משחק העונה על פתיחת העונה. מצב לא אידאלי בלשון המעטה. הפסד הערב יכול למעשה לסיים את העונה של בית"ר עוד לפני שהתחילה- בלי אירופה נישאר רק עם הביקורים בדוחא ובאורווה ולא בשביל זה מרימים תקציב כמו של בית"ר ומביאים תותחים כמו אבראו.

השאלה הגדולה היא מה האיזון בין אירופה לליגה מבחינת בית"ר? אם אירופה היא רק הקצפת אזי שום דבר נורא לא יקרה, עדיין נוכל לאכול בתאבון את העוגה, הליגה. אם אירופה היא המטרה, החשיבות של המשחק הערב אמורה לגרום גם למנוסים שבחקני בית"ר לרעידות קלות ברגליים ככל שתתקרב שעת המשחק. אולי זה מסביר בעצם את הלחץ הגדול שהגיע מגזרת שום-שפיגל בשבוע האחרון.

כל זה גורם לי להיזכר במחזור השני של העונה הקודמת- הגענו לבלומפילד אחרי ההדחה הכואבת מול קופנהאגן וזכינו לקריאות "ירושלים זה לא אירופה- ירושלים זה ירדן" מפי יוצאי ובאי הוויסקי א-גו-גו. בתגובה קראנו לעברם- "לא רצינו את אירופה- רצינו לז*** אתכם".

ירושלים זה באמת לא אירופה, זה הרבה יותר טוב מזה. הניצחון הגדול שלנו יהיה לאו דווקא בהעפלה לליגת האלופות כי אם בכך שכל שבוע בטדי תעלה על הדשא קבוצה שמחה שתשחק כדורגל יצירתי ומלהיב ובכך תשמור אמונים למסורת ההדר הביתרי"ת. וכשמסתכלים על הדברים כך הפסד הערב יהיה כואב אבל לא סוף העולם כפי שרמזו האדונים גורן ובורוביץ'.

עדכון מיוחד.

למי מאיתנו שנמצא כמוני בחו"ל, סביר מאוד שהשידור באתר ספורט 5 יחסם, לכן אני נותן כאן כמה לינקים אחרים:

אתר בחינם, צריך רק להוריד תוכנה למחשב (רצוי סופקאסט):
https://www.myp2p.eu/broadcast.php?matchid=15588&part=sports

אתרים בתשלום:
https://www.israeli-tv.com/

https://www.jumptv.com/en/channel/thesportchannelpackage/?&ref=

תשע שעות לפני.

היום הגדול הגיע- מאז ההפסד לקופנהאגן, שהותיר תחושת כמעט חמצמצה ומעצבנת בפה, חיכינו להזדמנות הזו לנסות שוב. ההגרלה זימנה לנו קבוצה שבמושגים של ליגת-האלופות היא סבירה לגמרי אבל עדיין כזו שיהיה קשה מאוד לעבור. ראיתי את קראקוב לפני עשרה ימים במשחק ידידות נגד ליברפול והתרשמתי מאוד- מדובר בקבוצה טכנית ופיזית שמשחקת כדורגל אירופאי ממושמע מהסוג שאיפשר לקופנהאגן לעבור אותנו בעונה שעברה למרות שהייתה פחות טובה בסיכום שני המשחקים.

על בית"ר עבר קיץ מצויין- אבראו הוא כוכב בקנה מידה בינלאומי, יצחקי שכזה ישראלי ועל דאריו פרננדז אני שומיע בינתיים רק דברים טובים. גם משה אוחיון הוא התחליף הכי טוב שאפשר היה למצוא לאלברמן, שאני מקווה שחסרונו יורגש כמה שפחות. עם סגל שכזה בית"ר חייבת לתת עונה יפה באירופה, אלא שכל זה עובר דרך המשחקים הערב ובשבוע הבא נגד הפולנים. קראקוב היא לא קוטלת קנים, אבל אם בית"ר רוצה להתקדם לאנשהו באירופה זה קבוצה מהסוג שהיא חייבת, פשוט חייבת, לעבור!

ההרכב המסתמן הוא כזה:
קאלה; אלבארז, בן-יוסף, בנאדו, זיו; טל, בואטנג, פרננדז, ברוכיאן; טוטו, אבראו.
על פניו נראה כמו הרכב התקפי- 5:5. בהנחה שטל יתפקד כקשר שמאלי ופרנאנדז הוא אכן כמו שמספרים קשר התקפי שעסוק בעיקר בלפנק את החלוצים ולא בלקצץ את היריבים, דרק בואטנג הוא שחקן הקישור היחיד בעל תפקיד הגנתי מובהק.

טוטו הוא הנעלם הגדול בהרכב הזה- מצד אחד עברה עליו עונה קשה אשתקד, מצד שני עד כה במשחקי האימון הוא נראה חד ורעב ומחזק את התחושה שאפשר היה לקבל כבר בשלהי העונה שעברה שהבחור עשה סוויץ'. טוטו במיטבו הוא בונוס ענק, חלוץ אירופאי לכל דבר ועניין: מהיר, פיזי וטכני מאוד יחסית לחלוצים מסוגו. שנה שעברה נגד קופנהאגן הוא היה מצויין למרות שהחמצות מסמרות שיער שלו בגומלין בטדי מנעו מאיתנו לסגור את הסיפור עוד לפני ההארכה הארורה. אם הפעם הוא יהיה טיפה יותר מפוקס אולי אולי אפשר יהיה לסגור את הסיפור כבר הערב.

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 28 תגובות

בית-שמש יונייטד

לא זכיתי באור מן ההפקר- גם כשנכנסתי בשעריהם של היכלי הכדורגל המפורסמים בעולם: סאן סירו, אולד טראפורד, קאמפ נואו ואחרים ידעתי לזכור היכן הכל התחיל: שם, בין העצים של יערות בית שמש, בחורבת הבטון המכונה ללא כל בושה ה- 'אצטדיון העירוני'.

"גשם באלפסי" מנצל את הפגרה וחוזר עשרים שנה אחורה לקולות, הטעמים והריחות של נוף ילדותו- המקום והזמן שבו התחיל כל השיגעון הזה…

___________________________________

בילדותי בילינו את מרבית סופי השבוע אצל סבתא בבית שמש. היתרון העיקרי של הבית של סבתא היה טמון במיקומו האסטרטגי- חצי קילומטר בקו אווירי מהמגרש של הפועל בית שמש. וכך לכל שבת היה נוהל קבוע- בערך בשעה אחת, מייד לאחר שסיימנו את ארוחת הצהריים, היינו מתחילים להתארגן לקראת הירידה למגרש. אנחנו זה אבא, דוד בני ואני. היינו אוספים צידה לדרך- פיצוחים פרות ושאר קטניות ויורדים בדרך העקלקלה של החורשה למגרש.

כל זה בשבת רגילה שבה מזג האוויר אינו מהווה מטרד מיוחד. להלן יוצא מן הכלל א': בשבת שבה ירד גשם היינו נוקטים באסטרטגיה הבאה- שליחת כוח חלוץ (דוד בני) לבדוק האם מהשופט אישר את המגרש והמשחק מתקיים. יוצא מן הכלל ב': בשבת סוערת במיוחד היינו מציצים מהחלון בכדי לראות פליטים השבים מהמגרש ולשאול אותם אם יש משחק. יוצא מן הכלל ג': והיה ותוכניות א' ו- ב' לא יצאו אל הפועל נשארנו בבית של סבתא ואז יכולנו לשמוע לפי קריאות הקהל אם יש משחק או לא. למותר לציין שבידיעה רטרואקטיבית זו לא הייתה שום תועלת מעשית שהרי גם אם התקיים משחק כל מה שנותר לנו זה לנחש את התוצאה לפי קריאות הקהל בעודנו אוחזים בכוס מהביל של תה עם נענע והרבה סוכר.

בשבת שבה מזג האוויר לא היווה מכשול כאמור, היינו יוצאים אחר כבוד והולכים בדרך הפתלתלה רצופת המהמורות והסלעים בין עצי היער והאצטרובלים ומגיעים לאצטדיון. הזריזים למצוות כבר הקדימו וטיפסו מעל חומות הבטון, השתחלו בין גדרות התיל ונכנסו פנימה. אנחנו בחרנו בדרך אורתודוקסית יותר ונעזרנו ברפול, חבר ילדות של אבא, שהיה השוטר שעמד בכניסה. חיבוק קצר בין חברים ותיקים של אבא ורפול, קריצת עין לשומר ואנחנו בפנים!

באותם ימים כיכבה הפועל בית שמש במחוז דרום של הליגה השלישית, ליגה א', ואירחה למאבקים מורטי עצבים יריבות מיתולוגיות כמו הפועל מרמורק, קריית אונו, ובית"ר רמלה. הכוכבים הגדולים של הפועל היו הקיצוני סופה בני תמוזרטי ועושה המשחק המחונן, מספר עשר קלאסי- עמוס מימון האגדי!

אולם עם כל הכבוד לנעשה במגרש האקשן האמיתי היה ביציעים. כל אותם חברים יקרים שהתכנסו בשבת בבוקר לתפילת שחרית וקריאת התורה בבית הכנסת המיתולוגי 'שבת אחים' לא נפקד מקומם גם אחרי הצהריים במשחק של הפועל. כל אושיות החברה המקומית היו שם: בנישתי מהפיצוחים במרכז, ביטון מהירקות, בוסקילה מהבנק ועוד רבים וטובים… השיחות בטריבונה נסובו סביב עניינים ברומו של עולם: הפסטרמות שעלו על המדפים בחנות של פיני פיקנטי בצעד שמהווה לא פחות מהכרזת מלחמה על קרטל הבשר של משפחת חזן, המחיר המופקע שבה קנה הבוקר דוד שמעון את ההפטרה מתחת לאף של בוסקילה בהצהרת כוונות בלתי משתמעת לשני פנים לקראת משחק העונה- הפטרת 'שבת הגדול', ועוד..

אני בכל ההמולה הזו ניסיתי לאתר את אותו זקן חביב שישב עם טרנזיסטור והאזין ל 'שירים ושערים'- שהרי עם כל הכבוד להפועל בית שמש מעייני היו נתונים במקביל לא פחות גם לתוצאה של בית"ר. וכך הייתי ניגש ושואל בעדינות, מה עם בית"ר? ואם התוצאה היתה צמודה הייתי נשאר לשבת לידו עד שתישמע שריקת הסיום. בסוף המשחק הייתי חוזר לשבת ליד אבא שהיה מחבק אותי בחמימות כמו שרק הוא יודע ושואל: "מה עשו בית"ר?" ניצחון, והייתי זוכה להבטחה שנלך למשחק הגביע הבא שיערך באמצע השבוע. הפסד, והתגובה הייתה: "אה.. קשה בחיפה/ת"א/באר שבע, מה חשבת שינצחו?!"

בחזרה לבית הייתה מקבלת את פנינו סבתא במבט שיש בו שילוב נפלא שבין אכזבה, רחמים וייאוש.. ומפטירה: "אש תעמ'ל פיל הדי ל'קורה" (במרוקאית: מה יצא לכם מהכדורגל הזה?). אח"כ היינו מצטרפים ל- 'שעת התה הנינוחה' בחברת הוגי דעות בעלי שם עולמי מסניף הליכוד המקומי שבד"כ הסתיימה כשהיא על סף תגרת ידיים המונית… כל מה שנותר לי הוא לשבת בצד וליהנות מהמופע בעודי סופר את הדקות עד שתצא כבר השבת ואני אוכל להתעדכן בכל תוצאות המחזור ומיקומה העדכני של בית"ר בטבלה אצל עמי פזטל ב"ממגרש הספורט".

בימי ראשון הייתי פותח את העיתון ואחרי שהייתי עובר על הציונים שקיבלו שחקני בית"ר הייתי מדפדף לעמודים האחרונים לדיווחים ממשחקי ליגה א'. שורה אחת עניינה במיוחד: "כ- 500 צופים חזו במשחק במגרש העירוני בבית-שמש"- הידיעה שאני זכיתי להיות אחד מאותם חמש-מאות 'מאושרים' מילאה אותי תחושת גאווה!

עד היום אני טורח לבדוק בעיתון של יום ראשון מה עשתה בית-שמש (כיום בליגה ג', מחוז מרכז). עמוק בפנים יש לי עדיין חלום שאיזה נובוריש מקומי יקנה את הפועל בית-שמש ויהפוך אותה למיני-אימפריה מקומית.. למה לא?! בהחלט יש פוטנציאל במקום- עיר קטנה עם אנשים חמים (גם אם לפעמים קצת יותר מדי) שכמו כולנו חולים על כדורגל. אז אם אתם מכירים מישהו עם מיליון או שניים מיותרים לבזבז על קבוצת כדורגל תנו לו את המייל שלי..

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי, סיפורים, עשרים ושניים משוגעים | 10 תגובות

מסע אחר

כל קיץ זה פחות או יותר חוזר על עצמו- היורו/מונדיאל/קופה מסתיימים, אפילו את הדשא בווימבלדון כבר מכסחים ואני נותר משועמם ומטפס על הקירות.. בחוסר חשק בולט אני מעביר ליורוספורט ובוהה בטור דה פראנס- מה כבר כול להיות מעניין, אני חושב לעצמי, בלצפות שעות על שעות בטור ארוך של אנשים מדוושים בפדלים? אלא שתמיד זה קורה, בלי לשים לב אני מוצא עצמי פתאום מהופנט, משהו במאמץ הסיזיפי של הרוכבים על המרקע מושך אותי אליו פנימה כמעט באופן לא רצוני, ובכלל בלי שתכוונתי אני כבר עוקב מרותק כולי על מי ומה בפלוטון..

הטור דה פראנס הוא אירוע הספורט הטהור ביותר שאני מכיר- שלושה שבועות של מאמץ גופני עילאי יום אחרי יום, כמעט בלי מנוחה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי שטח אפשריים. זוהי פסגת היכולת האנושית, לא רק מבחינה פיזית אלא גם מנטלית: חמש עד שמונה שעות ביום לבד, אתה והאופניים.. אין מי שייתן כתף בעליות, אין מי שידחוף כשנגמר הכוח.

זה אולי ישמע לכם מצחיק אבל בתור ילד חלמתי להיות רוכב בטור.. כן! לא חלוץ בליברפול או קשר 50/50 בבית"ר.. משהו במאמץ הזה משך אותי. לסיים, אפילו קטע אחד בטור, נראה לי משהו שנותן תחושת סיפוק לא נורמלית. משהו שונה לגמרי אפילו מלכבוש שער בדקה ה-90' של גמר גביע. תחושת מלאות שרק מי שסיים מסע ארוך וקשה יכול להבין אותה.

וזו כנראה בדיוק הנקודה- המסע.

לאנס ארמסטרונג, הרוכב הגדול ביותר בתולדות הטור (ולטעמי גם הספורטאי הגדול בכל הזמנים), הסביר פעם מתי הוא התאהב באמת ברכיבת אופניים: היה זה בשלב מאוחר יחסית בקריירה שלו, בשלב שבו הוא לראשונה חזר לרכוב אחרי שניצח את הסרטן. הגוף שלו היה חלש נורא ואפילו עלייה שהייתה עבורו לפני המחלה טיול של אחה"צ בפארק נדמתה עבורו כעת כטיפוס לפסגת האלפים. "ובאותו רגע", הוא כותב בספרו, "הבנתי את דפוס חיי ומטרתם, לפתע זה היה פשוט וברור- נועדתי לטיפוס ארוך קשה".

מעטים הם האנשים שנועדו לטיפוס ארוך וקשה, אנשים שמוכנים להשקיע מאמץ סיזיפי יומיומי בלי לראות תוצאות. ההתקדמות שהם עושים איטית וזר לא יבחין בה. זה דורש חזון, אמונה, שאר רוח וכוח רצון יוצא דופן. לא פלא אם כן שלאנס ארמטרונג מדבר על מסע, ולא רק זה שעל אופניים, כפי שסיפור חייו המדהים מעיד.

גם בתורתו של ר' נחמן מברסלב המסע הוא מוטיב מרכזי. מסעו של ר' נחמן לארץ-ישראל הוא האירוע המשמעותי ביותר בביוגרפיה שלו כפי שהוא עצמו העיד. המסע הזה היווה מעיין נובע לתובנות עמוקות עד אין קץ וסודות כבירים שטובי תלמידיו ניסו שנים על גבי שנים לפענח. פרט אחד במסע המופלא הזה סתום ומרתק יותר מכל: וכך סיפר ר' שמעון, שמשו של ר' נחמן, שליווה אותו לאורך המסע:
"כי אמר שתיכך שהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג ורצה לסובב לחזור".
היינו, לא הביקור בא"י היה מטרת המסע המייגע והמסוכן כי אם משהו אחר. ומהו אותו משהו? המסע עצמו כמובן.

קל להבין זאת כשמתבוננים בתורתו של ר' נחמן שם המסע הוא מוטיב מרכזי: "כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם. וכל עוד נפשי בי אסע לשם" (שבחי הר"ן, סימן ו'). המסע של ר' נחמן אף פעם לא מסתיים, אפילו אם הוא מגיע לכאורה לנקודות הסיום. עבורו הדרך היא זו שחשובה, לא המטרה שבסופה. כי רק בדרך אדם חי באמת את חייו- חווה, לומד, נופל וקם. בעזרת ההתבוננות בדרך אדם הופך חכם יותר, שלם יותר ומורכב יותר. נקודת הסיום, הפסגה כביכול, היא רק ההתחלה של מסע חדש.

אני נזכר בכל זה כשאני צופה בסרטה המופלא של נורית קידר "שבויה" המספר את סיפורה של קרנית גולדווסר. באופן מדהים אני מגלה תוך צפייה בסרט שקרנית היא רוכבת אופניים אדוקה. כמה וכמה פעמים במהלך הסרט היא מצולמת במהלך רכיבה והציוד המקצועי שבו היא משתמשת לא מותיר מקום לספק שאופניים הם עניין מאוד רציני עבורה.

וראו איזה פלא, מהו המוטיב המרכזי בסיפורה של קרנית כפי שהיא עצמה מעידה? נכון- מסע.

וכך נפתח הסרט: קרנית ותומר (שהיה עם אודי בסיור שהותקף) פוסעים בשביל לאורך הגבול סמוך למקום ממנו נחטף אודי כשלפתע היא פונה לתומר ואומרת: "מכאן יצאנו למסע של החיים.. אה?!"

קרנית גודלווסר היא אישות מדהימה, כל מי שעקב אחריה בשנתיים האחרונות לא יכל שלא להתפעם אל מול שאר הרוח של האישה הצעירה הזו שנאלצה להתבגר בבת אחת ולהפוך לגיבורה בעל כורחה. קרנית צריכה להוות עבור כולנו מקור להשראה: התבונה והרגישות שלה, היכולת לשמור על קור רוח בסיטואציה כ"כ נוראה, ובעיקר הכח ללכת נגד כל הסיכויים ולהמשיך גם כשכולם אומרים אבוד- אופטימיות שמגיעה לא מתוך נאיביות אלא מתוך ראייה נכוחה של המציאות, הסתכלות אל תוך העיניים שלה ואמירה: זה יהיה קשה זה, אולי זה יהרוג אותי, אבל אני אנצח. אני אשלים את המסע.

המסע של קרנית אכן הושלם, גם אם למרבה הצער והיגון לא בצורה שכולנו פיללנו אליה. קרנית, כמו לאנס ור' נחמן הם אנשים של מסע. מעטים ונדירים האנשים האלה, במיוחד בעולם מהיר של סיפוקים מידיים, וסיפורם צריך להיות נר לרגלינו. כי החיים, בסופו של דבר, הם מסע אחד ארוך: לפעמים, כמו אצל לאנס, הסוף נפלא ומרגש. לפעמים, כמו אצל קרנית, הסוף עצוב וכואב. ולפעמים, כמו אצל ר' נחמן, המסע אף פעם לא נגמר. אבל דבר אחד בטוח- אותם נדירים שהמסע הוא דרך חייהם מתייצבים כל בוקר מחדש, כמו הרוכבים בטור, לעוד יום של עליות ומורדות, עמקים ופסגות, במסע שלהם. המסע של החיים.

"12 ביולי 2006, תשע ושש דקות, והזמן שלך עצר מלכת.
התחיל מסע עבור שנינו, אתה ואני, אנחנו, המשפחה, כולנו, המדינה ואתם. כיום, מסע זה של כולנו תם, הגיע לקיצו. אנחנו, אתה ואני, עוברים למסע הבא – למסע חיי. אתה תהיה שותף מלא, דומם אך פעיל, נסתר מעיני כל אך גלוי לי בכל עת. תמשיך להיות הקול הפנימי שלי, הצעיר הנצחי, המלווה אותי לאורך כל חיי. אמנם בלעדיך אהובי, אבל יהיה זה לעולם איתך.
17 ביולי 2008, צהרי היום, זמן חדש מתחיל את ספירתו".
(מילות ההספד האחרונות של קרנית גולדווסר בהלווית בעלה אודי הי"ד).

פורסם בקטגוריה כל הרשימות, נשמת כל חי | 18 תגובות

להציל את ליברפול (פוסט בהזמנה)

באחד מדיוני סוף העונה שנערכו בבלוג הליברפולי המצויין של עמיחי שלו "חדר הנעליים" זכיתי לדברי התוכחה הבאים מהמגיב Old Timer המוכר גם מהערותיו מאירות העיניים בדיונים כאן אצלנו:

"איציק אני נורא אוהב לקרוא אותך כותב על דברים אחרים אבל מוציא אותי מדעתי שכל פעם שאתה כותב על ליברפול זה נשמע כמו נאום בחירות. אנא פרט את תוכניתך לשנה הבאה וזכור – המילים "קהל" "קבוצה גדולה" "מסורת" ו"אהדה" אינן מהוות תוכנית."

ואכן אחרי שפישפשתי במעשיי נוכחתי לדעת שיש צדק מסויים בדבריו של ידידי באבא בימים- ומכיוון שאיני מעוניין להידמות לפוליטקאי ישראלי מצוי, שתמיד שמח לומר מה הממשלה לא עושה נכון אך אף פעם לא מציע חלופה משלו, כינסתי את מיטב המוחות של "גשם באלפסי" לסיעור מוחות אינטנסיבי שבסיומו גובש מסמך מפורט להצלת ליברפול שאלו עיקריו:

1. להתקשר לאיזיג'ט ולהזמין למחר בבוקר כרטיס בכיוון אחד:

 ( Liverpool (LPL) to Valencia (VLC 

2. סגל.
2.1. לשחרר את כל שחקני הסגל הנוכחי למעט הבאים:
ג'יימי קראגר, דניאל אגר, מרטין סקרטל, חאבייר מסצ'ראנו, סטיבן ג'רארד, יוסי בניון, ראיין באבל ופרננדו טורס.
2.2.
בתקציב שיגוייס ממכירת החיסול לרכוש שניים (או שלושה אם יש מספיק כסף) מהשחקנים הנ"ל:
 רפאל ואן-דר-וארט, דייגו, ז'ואו מאוטיניו, דייגו קאפל, אנדרי ארשבין, דויד סילבה.
2.3. שאר הסגל של הקבוצה הבוגרת יושלם ע"י שחקנים מקבוצות הנוער והמילואים הנוכחיות.

3. הנהלה וצוות מקצועי.
3.1. להעיף את ריק פארי לקיבינימט ולהביא במקומו תותח בשיווק מהשוק הפרטי (עדיף שלא מתחום הכדורגל).
3.2. למנות את קני דלגליש למנג'ר על מקצועי בעל סמכויות נרחבות שבראשם: קביעת אסטרטגייה מקצועית למועדון מבחינת רכש, שילוב צעירים וסגנון המשחק.
3.3. למנות אלן האנסן או ג'ון בארנס לתפקיד המאמן, במידה והדבר לא מסתייע בשום אופן אז את אלן שירר.

4. נוער ואקדמיה.
4.1.
להחזיר באופן מיידי את סטיבי הייוואי לניהול האקדמיה.
4.2. למנות תחתיו כמאמני קבוצות הנוער שחקני עבר במועדון- רשימת מומלצים חלקית:
מאט לורנסון, ג'ון אולדריג', סטיב מקמנמן, ג'יימי רדנאפ, יאן מולבי.
4.3. לצרף לאקדמיה מאמנים מפורטוגל והולנד שיעבדו בצמוד למאמנים הראשיים של קבוצות הגילאים על פיתוח היכולות הטכניות של השחקנים.
4.4. להחתים כל שחקן באקדמיה, שהצוות המקצועי רואה בו פוטנציאל סביר ומעלה להשתלבות בקבוצה הבוגרת, על חוזה מקצועני עד גיל 24 שבתוכו סעיף שחרור בגובה של- 20 מיליון ליש"ט.
4.5. להקים תשתית שלוחות של האקדמיה באירלנד, סקנדינביה ואוסטרליה- מקומות בהם כדורגל המועדונים לא מפותח וליברפול תוכל לחלוש על מיטב הכשרונות הצעירים. היתרון שבהבאת שחקנים צעירים מהארצות הנ"ל הוא שמדובר בארצות עם מנטליות יחסית דומה לבריטניה ולכן השחקנים שיגיעו משם יהיו בעלי סיכוי גבוה יחסית להתאקלם במועדון בצורה מהירה ומוצלחת. בנוסף, בארצות אלה יש בסיס אהדה נרחב לליברפול מה שיגביר את כח המשיכה של הפרוייקט ויאפשר לגדל בסביבתם הטבעית שחקנים שהם למעשה שחקני בית לכל דבר ועניין.
4.6. הכישרונות הבולטים מהשלוחות בחו"ל יצטרפו בגיל 16 לאקדמיה הראשית בליברפול ויוחתמו על החוזה דלעיל.

5. לפטר לאלתר את הגברת ג'ואן בירן ולמנות במקומה את נאסוס סיריוטופוס האחד והיחיד!

YNWA

פורסם בקטגוריה אנפילד, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים | 33 תגובות

געגועים לחיבוקים חמים

בוא ידידי שב ליד מדורתי ואשאלך שאלה
האם גורלי תמיד יהיה שחור כמו לילה?
איך הלכתי שוב אחרי דמיון שווא מעורפל
איך פיתה אותי השד המנוו
ל

את האשה שלי אמר לי לעזוב
יותר טובות ממנה, כך אמר, תמצא ברחוב
משך אותי ללכת למקומות לא טובים
עשיתי לעצמי בושות, רקדתי עם כלבים

יום אחד התעוררתי בביב שופכין
וליבי כבד עלי כאבן שאין לה הופכין
ועכשיו אני רוצה הביתה לחזור אל האשה
תגיד לי איך אני יוצא, איך אני יוצא מהבושה?

אל דאגה חבר יקר שלי, אל תתייאש!
בוא ואתן לך גפרור שבליבך ידליק את האש
דע לך זהב טהור זורח בביתך
ואין בכל העיר טובה כאישתך

אבל אתה צריך כל יום לראות אותה אחרת
כמו שמש חדשה ששוב ושוב זוהרת
אתה צריך לראות אותה כל לילה מקודשת
כמו הלבנה המתחדשת. 

 ('אש', מילים: אהוד בנאי)

זה היה לפני כמעט שנתיים.. בבוקר חם ולח של סוף הקיץ אספתי את מטלטלי, נפרדתי מהחברים והמשפחה ויצאתי להגשים את חלום חיי.

מאז שהייתי עולל צעיר הסתכלתי בהערצה על העולם שמעבר לשער היציאה בנתב"ג- עולם גדול ומלא באפשרויות, כך דמיינתי, מחכה לי שם. אחרי שנים של ערגה וכיסופים סופסוף נחתתי לי בצהריים של יום שטוף שמש נדירה בנמל התעופה הית'רו שבלונדון בכדי להתחיל את החיים שלי מחדש. כאן, חשבתי לעצמי, איש לא יעקם אפו כשישמע את שם משפחתי, הנערות לא ישאלו מה עשיתי בצבא ודיבורים גבוהים על פילוספיה ותרבות יתקבלו בהערצה ולא בבוז.

עד מהרה התחוור לי עד כמה הייתי שבוי בחזיון תעתועים:
עארסים יש גם באנגליה, והם הרבה פחות חביבים מאלה שלנו בכיכר ציון.
הנערות חומריות אף יותר מאלה המכתתות רגליהן ברח' שינקין וכיכר המדינה.
הבירוקרטיה נוראית ואין אפילו אפשרות להוציא ת'עצבים ולהפוך שולחן על הפקיד…
והאנגלי הממוצע, אוי לבושה, ניחן בהשכלה כללית שמתאימה לבוגר מערכת החינוך של רונית תירוש.

אבל אלו שהיו קשים עלי יותר מכל היו הבדידות והניכור.

בשבועות הראשונים הכל דווקא היה נראה נפלא- הוצפתי בהזמנות לבילויים, מסיבות, ובעיקר- לפאב. נדמה היה שכולם מבקשים בחברתי והייתי מוחמא. אלא שאחרי מס' שבועות הבנתי את הבלוף: "החברים" החדשים שלי התבררו כלא יותר מאנשי אגד.. אף אחד לא התעניין באמת בקשיים הרבים שחוויתי כ'יורד חדש' (והיו הרבה כאלה מטבע הדברים), לא חשב אפילו להציע עזרה ולמעשה התחוור שאני מעניין אותו בערך כמו שהתחממות כדוה"א מעניינת את הישראלי הממוצע.

הימים הלכו והצטברו והחורף הקר והחשוך הגיע. עד מהרה מאסתי במפגשים החברתיים הדלוחים בפאב ומצאתי את עצמי מבלה ערבים ארוכים, לבד, בקור (השותפים שלי לא ראו צורך להפעיל את החימום כל עוד הטמפ' נמצאת מעל לאפס)- בוהה בקובנטרי נגד פלימות' משחקים בגשם שוטף מה שאמור להיות כדורגל אבל נראה יותר כמו חיי-שרה…

בחלוף השבועות והחודשים חילחלה אלי התובנה שלמרות כל התכחשויותיי בעבר אני ישראלי הרבה יותר ממה שחשבתי- ישראלי שכונתי בכל רמ"ח אבריו! ערגתי בשקיקה לכל דבר קטן בארץ: לבורקסים של מאפיית חבה בשוק, לשווארמה בציון-הקטן, לשבת על הפוך בקפית או לראות סרט איטלקי בלב-סמדר. התגעגעתי אפילו לדברים שגרמו לי לרצות לברוח: גסות הרוח, הברדאק, ה"סמוך על סמוך" וה"יהיה בסדר אח שלי!"… קראתי לזה: "אפקט בני ישראל על הים" על שם ערגתם של בני ישראל לשומים והבצלים שאכלו במצריים כשפרעה וחייליו סגרו עליהם על שפת ים-סוף.

סוף-דבר,
בעזרת המון סייעתא דשמעייא, אהבתם הגדולה של הוריי ואחיותיי ומשפחה הודית מקסימה שאימצה אותי כאחד מבניה הצלחתי לבסוף לשרוד את אותם ימים קשים. בימים אלו אני כבר מסכם שנתיים שלמות בממלכה האפרורית- משהו שלא נתתי לו שום סיכוי באותו חורף ארור. ובכל זאת שנתיים ימים ואף אחד עדיין לא הזמין אותי אליו הבייתה לראות איזה משחק.. אין אף "אם אתה צריך משהו תתקשר- אל תתבייש!" ובטח שלא: "שישי בערב אתה אצלנו, אני לא רוצה לשמוע לא!".

____________________________________

אני מטריד אתכם עם החוויה האישית שלי מכיוון שמה שקורה בימים אלו עם ברק יצחקי מזכיר לי אותה מאוד. גם אני הייתי פעם מאלה שחשבו שהשחקן הישראלי מפונק וזלזלו בכאלה שחזרו לארץ בגלל ש"התגעגעו לאוכל של אמא". אלא שכמו שאמרו חז"ל "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו" וכעת אני מבין היטב ש"האוכל של אמא" אינו אלא מטפאורה למצב פסיכולוגי בלתי נסבל: העדר תחושת בית.

בדידות היא לא מצב פיזי- היא מצב קיומי. שדה תעופה הוא אחד המקומות העמוסים שאפשר להעלות על הדעת- אולם מי כל מי שנחת פעם לבדו בשדה זר מכיר את תחושת הניכור הנוראה. במצב פסיכולוגי שכזה לשחקן כדורגל, או לכל בעל מקצוע אחר, אין שום סיכוי לגלות אפילו אחוז סביר מיכולתו האמיתית- לפתע הוא מוצא עצמו מתקשה גם בפעולות אותן עשה בעיניים עצומות. מכאן הדרך קצרה לתהליך שמתחיל באיבוד הביטחון ויכול אף להסתיים בטרואמה נפשית שדרוש זמן וטיפול מקצועי בכדי להתאושש ממנה (ע"ע היכולת המאכזבת בד"כ של השחקן הישראלי החוזר מחו"ל).

ברק יצחקי עושה נכון מאוד כשהוא מבקש לחזור הבייתה- ברגע שהוא ישמע את הקהל מהמזרחי קורא "ברק יצחקי בא לפה" גנק תישאר זיכרון רחוק ומעומעם. לא מדובר בכישלון, לא אישי ולא מקצועי:
מבחינה מקצועית- הליגה בלגית היא ליגה בינונית והאשלייה שהיא מהווה מקפצה לליגות הבכירות באירופה היא בדיוק זה, אשלייה. איזה שחקן שהגיע מהליגה הבלגית אתם מכירים באחת הליגות הבכירות ביבשת?
מבחינה אישית- לענות את עצמך רק בשביל להוכיח שהצלחת לשרוד זה איננו מעשה גבורה, זה מעשה אהבלות! וחוצמזה, נראה אותם מסתגלים למטליות שלנו! או בקיצור- ביום שתראו בלגי מוכר פיתות שתיים בחמש ביום שישי בצהריים בשוק תעשו לי טלפון..

פורסם בקטגוריה בבל, ימק"א, כל הרשימות, ממשיך לנסוע, נשמת כל חי, עשרים ושניים משוגעים | 27 תגובות