קטגוריות
יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי

כל חוף בעת צרה (סיכום ההופעה שלנו בבייג'ינג)

התחושה שיוצאת מההופעה של המשלחת שלנו בבייג'ינג היא מעורבת: בטור ההישגים אפשר למנות את השחיינים שמרביתם שיפרו את השיאים הישראליים ועמדו במטרות שהציבו להם; את גל יקותיאל שהיווה הפתעה נעימה בג'ודו כשהיה רחוק ניצחון אחד ממדליה; את אלכב שטילוב שלמרות הנפילה בגמר הביא לישראל הישג יפה במקצוע אולימפי יוקרתי. וכמובן, כרגיל יש לומר, את השיט- קורניצקי ובוסקילה עם מקום רביעי, מעיין דוידוביץ' עם הופעה מכובדת ועלייה לשיוט המדליות וכמובן השחר (צוברי) העולה ומדליית הארד הנפלאה שלו.

בטור הכשלונות אפשר למנות, בראש ובראשונה, את התקוות הגדולות שלנו למדליה ערב המשחקים: אריק זאבי, אנדיוני, גל וקליגר. גם ההופעה של אברבוך במוט עשתה חסד קטן מאוד עם הקריירה המופארת שלו ואותו כנ"ל לגבי קלגנוב בקייאקים. ניקי פאלי בגובה עשה הרבה רעש לפני התחרות שלו אבל נאלם דום מייד אחריה.

תבנית אחת ברורה עולה מהתבוננות בסיכום הקצר שלעיל: ישנו מתאם כמעט מושלם בין גובה הציפיות לעומק הכישלון. שימו לב, זה פשוט מדהים ואפשר אפילו לשרטט את זה בצורה גרפית- ככל שעולה רף הציפיות יורדת רמת ההופעה המקצועית: אלה שסומנו לפני המשחקים כתקוות שלנו למדליה (זאבי, אנדיוני, גל וקליגר) אפילו לא הגיעו לבייג'ינג. אצל האחרים, ככל ש"ראדאר" הציפיות הלך והתביית עליהם כך גם הלכה והתרחקה התקווה שלהם למדליה. הדוגמא הבולטת ביותר היא השייטים: אחרי ימי השיוטים הראשונים היינו בדרך הבטוחה לזהב (צוברי) וארד או כסף (קורניצקי ובוסקילה), בסוף הוצאנו בשיניים ארד אחד. לעומת זאת, אלה "שפיספסנו" לפני המשחקים (יקותיאל, השחיינים ובמידה מסויימת גם שחר צוברי) רשמו הופעה מצויינת.

המסקנה, אם כן, ברורה: הספורטאים שלנו קורסים תחת הציפיות. השאלה היא למה? שני תשובות מיידיות תקבלו לכך בד"כ: א. הציפיות שלנו מוגזמות מדי ומלחיצות את הספורטאים. ב. הספורטאים עצמם חלשים מאוד מנטלית. התשובה, לדעתי, מצוייה אי שם באמצע בשילוב בין השניים.

נכון, הציפיות מספורטאי ישראלי הן עצומות ולעיתים מוגזמות ביחס ליכולת האמיתית שלו- כל ג'ודוקא שהביא מקום חמישי בתחרות נידחת ביפן מסומן מייד כתקווה האולימפית הבאה וחצי מדינה מתעוררת באמצע הלילה לצפות בקרבות שלו. לעומת ספורטאי אוסטרלי או בריטי, שאם ייכשל יוזכר מקסימום בשורה אחת בדיווחים מהמשחקים, הישראלי מרגיש שעתיד העם היושב בציון מונח על כתפיו. וזה מעמסה כבדה מאוד על כתפי כל אחד יהיו רחבות אפילו כאלו של אריק זאבי..

מצד שני הספורטאים שלנו יעשו לעצמם הנחה גדולה מאוד ושירות קטן מאוד אם יתחבאו מאחורי הסיבה הזו. לא סתם קוראים לספורט האולימפי "ספורט הישגי". עם כל הכבוד לססמאות החביבות על "רוח המשחקים" ו- "העיקר ההשתתפות" האולימפיאדה בסופו של יום היא עסק מאוד (מאוד) תחרותי. וזה נכון גם לגבי מייקל פלפס וגם לגבי אחרון המדדים במקצה ל- 100 משוכות מאיי קיטס וסט.-נייביס. וכן, תחרות היא עניין מלחיץ ולכן מי שלא עומד טוב בלחץ לא נמצא במקצוע הנכון.

יש המון דרכים להתמודד עם לחץ- מהתכסות בשמיכה של איסינבייבה ועד הריקודים המוזרים של יוסיין בולט. זה לא משנה מה הדרך של הספורטאי להביא את עצמו לשיא בשניות, השעות או הימים בהם הוא צריך להוציא מעצמו את המיטב, העיקר שהדרך הזו עובדת בשבילו. התחושה שלי, ולאור התוצאות זו יותר מתחושה, שהספורטאים הישראלים הגיעו לבייג'ינג מאוד לא מוכנים מבחינה מנטלית.

וחבל, כי יש הרבה דברים שאפשר היה לעשות איתם לפני המשחקים בכדי להכין אותם למעבר הלא פשוט הזה, שנעשה די בין לילה, מאלמוניות כמעט מוחלטת למעמד שבו עיניה שלמדינה שלמה נשואות אליך בתחינה. למשל: אפשר היה לחשוף אותם בהדרגתיות לתקשורת כבר זמן רב לפני המשחקים. בנוסף, אפשר וצריך היה להפגיש אותם עם ספורטאי עבר, לאו דווקא כאלה שהצליחו אלא דווקא אולי כאלה שנכשלו, שישתפו אותם בחוויה ויספרו מה הם למדו ממנה. בכלל, הייתי רוצה לראות הרבה יותר מעורבות של ספוטאי עבר במשלחת הישראלית- איפה גל פרידמן? למה ליעל ארד אין תפקי רשמי במשלחת? שווה אולי היה גם לקחת אותם כמה חודשים לפני לאתרי התחרויות עצמם- שירגישו את המים, את המסלול, שלא יקבלו הלם בפעם הראשונה שהם נכנסים אליו.

הרבה דברים אפשר היה לעשות אם רק היה לוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי (למה לעזאזל צריך את הכפילות הזו?) צוות פסיכולוגי מסייע. ומבלי לסדר לעצמי אפשרויות תעסוקה עתידיות (…) נדמה לי שבמיוחד לאור המסקנות הדי מתבקשות מההופעה שלנו באולימפידה הנוכחית טוב יעשה הוועד האולימפי אם יעסיק פסיכולוג או שניים במשרה מלאה שיכינו תוכנית מסודרת, ממש כמו המאמנים, לספורטאים למשך ארבע השנים ויביאו אותם לשיא בשנה האחרונה לקראת המשחקים וילוו אותם במהלכם. זה לא פחות חשוב מצוות מסייע של מאמנים פיזיותרפיסטים וכו' ונהוג כיום בכל העולם.

לסיום אני רוצה לתייחס לאריק זאבי שהוא אולי המקרה המייצג הטוב יותר להופעה של הספורטאים שלנו במשחקים. אבל תחילה חוב קטן: בפוסט שפירסמתי בבוקר שבו הפסיד אריק זאבי הבעתי כעס גלוי מההופעה המאכזבת שלו. חשוב לציין, וציינתי זאת גם אז אם כי כנראה לא בהדגשה מספקת, שיש לי הערכה עצומה לזאבי הספורטאי ואהבה גדולה לאריק האדם. ודווקא בגלל זה כעסתי אליו. מותר לכעוס על מי שאוהבים, זה לא אומר שאוהבים אותו פחות. להיפך, אנחנו נוטים לכעוס ולהתאכזב דווקא ממי שאנחנו אוהבים- כלפי מי שאין לנו רגש יש לנו יחס אדיש. ע"ע היחס שלנו למדינה שנדמה שאנחנו כ"כ כועסים עליה בגלל שאנחנו כנראה כ"כ אוהבים אותה..

ועכשיו להופעה של אריק- לפני התחרויות אריק ניסה לשדר ביטחון ופאסון אולם בדיעבד ברור שאריק היה מאוד לא מוכן לתחרות. ההופעה שלו היתה אנמית וחסרת ביטחון כמו שהוא עצמו, בגילוי הלב המקסים והאופייני לו, הודה. "לא היה לי על מה להישען" אמר אריק זאבי אח"כ. ונתן הצצה נדירה לנבכי נפשו: כל אדם, בכל מצב, צריך את מה שנקרא בשפה המקצועית- Safe Heaven שהתרגום הכי נכון שלו בעברית לדעתי הוא "חוף מבטחים"- בסיס בטוח להישען עליו. "חוף המבטחים" המנטלי נוטע באדם תחושת הביטחון שמאפשרת לו התגבר על החששות והספקות הטבעיים ואז ליצור, להתפתח ולהצליח.

אריק מצא עצמו בסיטואציה בה הרגיש שהוא עלול לאכזב את האנשים שאוהבים אותו ולא הצליח לנתק את עצמו מהפחד הזה. הפחד הזה אכן ניצח אותו ועשה את מה שפחד עושה הכי טוב- לשתק. אלא כשנחת אריק בארץ גילה להפתעתו (כפי שהעיד בעצמו) שכולם עדיין אוהבים אותו לא פחות, אם לא יותר, גם אחרי שנכשל. בסופו של יום זה עדיין רק ספורט ומי שאוהב, כמוני, את אריק האדם לא ישנה את תחושותיו רק בגלל שהוא נכנס לא טוב לאו-צ'י-גארי נגד הבריזלאי או ההולנדי. נדמה לי שאם אריק היה יודע את הדבר הזה לפני התחרות הוא היה מגיע במצב מנטלי טוב הרבה יותר. האהבה הזו, כמו כל אהבת אמת, היתה מספקת לו את "חוף המבטחים" הדרוש. חבל, אם כן, שאריק גילה את זה רק בדיעבד. וכאן נכנסת לתמונה העבודה המנטלית שלפני- אם מישהו רק היה טורח להראות ולשכנע את אריק שזה המצב לאשורו לפני התחרות אני כמעט משוכנע שהיינו רואים בשבוע שעבר אריק אחר לגמרי.

אמנם בספורט עסקינן אבל חלק מרכזי ממנו הוא גם העניין המנטלי- לא מספיק שהגוף יגיע מוכן צריך שגם הראש. או כמו שאמר יפה הרמב"ם- "נפש בריאה בגוף בריא".

קטגוריות
בבל יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים תרבות הגוף

עלות השחר (ורגעים קסומים אחרים מבייג'ינג)

קריעת ים-סוף. אוףףףףףף…. קשה היתה עלינו המדליה הזו כמו לידה.. אחרי שהוציאו לי את העיניים עם מבול המדליות שלהם (שלושים ושש, שש-עשרה מזהב. אבל מי סופר?!) כמה כיף היה לתקוע לבריטים ולקחת דווקא מהגולש שלהם את המדליה! ואל תראו בזה עניין של מה בכך. האמת שעד לפני שבוע לא ידעתי את זה, אבל הבריטים הם מעצמת גלישה והספורט הזה פופלארי מאוד בממלכה. לראייה כל השיוטים בדגמים השונים משודרים כאן מדי בוקר בשידור ישיר.

אני לא מבין גדול בגלישת רוח, ולא אתיימר להיות כזה עכשיו, אבל דבר אחד שבלט גם למי שלא מצוי ברזי המקצוע היתה הדומימנטיות של שחר צוברי לכל אורך השיוט. דומיננטיות שמשדרת כוח וביטחון באופן שהוא כ"כ בולט על רקע הקריסה המנטלית של שאר הנציגים שלנו (אליה עוד נגיע בצורה מסודרת אי"ה בסיום המשחקים).

אני מסכים עם יהודה מעיין, יו"ר איגוד השייט, שאמר הבוקר שמסורת של ענף מייצרת הצלחות. אני רואה את זה היטב אצל הבריטים- בשייט כאמור, וגם בחתירה (קייאקים) ובמיוחד באופנים שם הם שחטו בוולודרום את כל שאר המדינות. כנראה שהעובדה שחברים שלך הצליחו איפה שאתה עומד להיבחן נוטעת בך ביטחון מצד אחד ומוטיבציה בריאה מצד שני.

שאפו גדול גם לגור שטיינברג. חבל רק שהחיכוחים המיותרים (לא יודע מי התחיל) עם גל פרידמן מסיטים את תשומת הלב מכך שמדובר בגדול המאמנים האולימפיים שהיו לישראל עם יבול עצום במונחים ישראלים של שלוש מדליות אולימפיות.

מברוק שחר, תודה!

_________________________________

ארגנטינה-ברזיל. עד עלות השחר היה זה הרגע הכי מתוק מבחינתי במשחקים. שנה שלמה חיכיתי לנקמה על ההפסד הכ"כ לא צודק (לא עפ"י המשחק, עפ"י הטורניר) בגמר הקופה בקיץ הקודם והנה היא הגיעה בגדול. ועוד במקום שהכי כואב לברזיליאים: האולימפיאדה- הטורניר היחיד שמעולם לא זכו בו. השילוש הקדוש- האב (ריקלמה), הבן (מסי) ורוח הקודש (דייגו מהיציע) הובילו את ארגנטינה לאחד הנצחונות המפוארים שנראו על במה כזו בשנים האחרונות.

ארגנטינה הציגה נבחרת כמעט מושלמת למעשה עם 6:3:1 (ה- 4:4:2 החדש) קלאסי: מאסצ'רנו וגאגו (נפלא!) משמשים למעשה כבלמים קדמיים; בהתקפה שלישיית הקישור שכוללת את מסי (ימין) שכל מילה שנגיד עליו רק תגרע, ריקלמה (מרכז) שאני חולה עליו לא רק בגלל הגאונות המנימליסטית במשחק שלו אלא גם בגלל הפוזה המיוסרת והעובדה שיעדיף לפרוש ממשחק פעיל לפני שירד לתאקל, ואנחל די-מאריה (שמאל) ששמתי עליו עין כבר באליפות העולם לנוער בשנה שעברה ובטורניר הנוכחי מוכיח שלא טעיתי (ולחשוב שליברפול מחפשת קשר שמאלי בנרות); בחוד- אגוארו. שלא עשה כלום חוץ משני השערים, שזה בדיוק מה שאתה רוצה להגיד על החלוץ שלך בסוף המשחק (מי אמר טורס?!).

כולי תקווה שההפסד של ברזיל יוביל לסוף דרכו של דונגה בנבחרת- הניסיון שלו להפוך את ברזיל לנבחרת אירופאית הוא אחד הפשעים החמורים נגד הכדורגל שבוצעו במהלך ההיסטוריה. מילה גם על לוקאס לייבה שהוכיח שהוא לא רק שחקן גרוע אלא גם טיפש, כשמכל השחקנים במגרש בחר לקצץ דווקא את חברו למרסיסייד, מאסצ'רנו, וקיבל על כך אדום מוצדק. בכלל, לוקאס זה הוא דוגמא נוספת לחדלונו של דונגה- יש רק שני מאמנים בעולם שחושבים שלוקאס הוא שחקן כדורגל: האחד, כאמור, הוא דונגה עצמו והשני הוא רפא בניטז. ועל זה בדיוק נאמר- אמור לי מי חברך ו…

יששש! הגדול מכולם מתמוגג ביציע אתמול בבייג'ינג.

למבאדה. פעם בארבע שנים אני מתעדכן בנעשה במשחק היפה אצל המן היפה. אני חייב להודות שכל פעם מחדש אני מתלהב לנוכח ההשתפרות הטכנית של הבנות. האטרקציה של טורניר כדורגל הנשים הנוכחי היא ברזיל.

לעומת הגברים הנשים משחקות את הז'וגו בוניטו הישן והטוב כמו בקופה-קבאנה, וכבונוס מוסיפות נענועים מרהיבים אחרי כל שער. הקונצרט שלהם בחצי הגמר, 4:1 על גרמניה, היתה התצוגה המרהיבה ביותר של נבחרת בריזלאית שראיתי בשנים האחרונות והזכירה לי 4:1 ברזילאי אחר על נבחרת אירופאית- זה על איטליה במקסיקו 70'. מעל כולן בולטת אחת: מרטה. עם מסירה של קאקה, דריבל של רונאלידניו וסיומת של רומאריו הייתי מחתים אותה בליברפול או לפחות בבית"ר, לא צוחק.

פאי-שוואיי. התעמלות הנשים היא תמיד באנקר להפעלת בלוטות הרגש: קרי סטראג קופצת עם רגל נקועה להבטיל לאמריקאיות את הזהב באטלנטה, קורקינה נופלת וקמה (ונופלת וקמה) בסידני ועוד.. במשחקים הנוכחיים מי שכבשה את ליבי הייתה הסינית צ'אנג פאי.

לא יאמן כמה אישיות נכנסת במטר שישים: פאי זו הובילה את הסיניות לזכייה במדליית הזהב הקבוצתית תוך שהיא מתפקדת על תקן האמא של הבנות- מעודדת, מנחמת ומדרבנת. בתחרויות האישית פאי סבלה מטרגדיה ספורטיבית (מה שגרם לי להתאהב בה סופית) ומעדה בתרגיל הקרקע, מכשיר שבו הזהב היה אמור להיות מונח אצלה בכיס. כל זה לא מנע ממנה להתאושש ולהתפנות לעודד את הרומנייה איזבסה ברגעים הבלתי נסבלים שבין סיום התרגיל לקבלת התוצאה, תוך שהיא מסמנת לה עם הידיים "תרגיל מעולה- מס' 1".

לפחות אתמול צ'אנג פאי יכלה להתנחם סופסוף במדליה אישית עם הארד בתרגיל הקורה. וגם זה רק אחרי שהייתה קרובה יותר מפעם אחת ליפול שוב מהמכשיר הבוגדני הזה.. בזהב אגב זכתה שון ג'ונסון, עוד ילדה מקסימה עם החיוך הכי מתוק שראיתי אי פעם.

אצילות. צ'אנג פאי מברכת את ג'ונסון.

איסינבייבה. התמונה של אלנה איסינבייבה מתכסה בפוך שדפקה מהחדר בכפר האולימפי היא אחת התמונות ההזויות ומעוררות ההשראה של המשחקים. מעבר להישג הספןרטיבי העצום של איסינבייבה מה שמרשים אצלה יותר מכל היא העוצמה המנטלית. קפיצה במוט הוא אולי המקצוע הכי מורכב באתלטיקה שדורש הבאה לשלמות בחלקיק שנייה ותזמון מושלם מס' רב של אלמנטים. לכן גם התחרות הזו כ"כ פתוחה ופעמים רבות מתרחשים בה הפתעות גדולות. אפילו סרגיי בובקה האגדי נכשל פעם אחר פעם במשחקים האולימפיים.

במובן הזה איסינבייבה מוכיחה שהיא אולי הגדולה בכל הזמנים במקצוע, עם יכולת להגיע לריכוז מקסימלי ברגעים הכי קובעים. שוב, עוצמה מנטלית ראוייה להערכה במיוחד בגלל שהיא לא מגיעה מאיזה קרחונית אלה מאישה מאוד אקסצנטרית ואמוציונלית כפי שאפשר היה לראות מכל ההתנהלות שלה במהלך ולאחר התחרות.

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים תרבות הגוף

מיסטר קאנן בא לפה! (השבת הראשונה של העונה)

יש הרבה ראשים לשנה: א' בתשרי הוא ראש-השנה לבריאת העולם, ט"ו בשבט הוא ראש-השנה לאילנות ואחד בינואר הוא ראש-השנה למניינם. אבל עבורינו, שוחרי המשחק היפה, ראש-השנה האמיתי הוא אי שם באמצע אוגוסט- השבת הראשונה של העונה!

יש משהו מקסים וחגיגי בשבת הראשונה של העונה, לתקווה שהיא טומנת בחובה אין תחליף. כמו בתחילתו של קשר חדש- משקעי העבר מושמים בצד לטובת אופטימיות חסרת בסיס, באוויר יש ריח משכר של התחלה חדשה ולרגע קט ומתעתע הכל נראה אפשרי… בשבת הראשונה של העונה עדיין אין פער לסגור מהמובילות, אין פתיחת עונה חלשה לכפר עליה ואתה יכול בכיף למקם את הקבוצה שלך במקום הראשון בטבלה..

את העונה אני פותח סולידי- ליברפול משחקת בסנדרלנד הרחוקה ואני עושה דרכי למשחק הבית הראשון העונה של סאות'המפטון נגד בירמינגהאם. קיץ סוער למדי עבר על הסיינטס אחרי חילופי בעלות שבסיומם השתלטו מחדש על הקבוצה הבעלים החדשים ישנים רופרט לואו ומייקל וויילד. האוהדים כאן קיבלו את הצעד הזה בחששות רבים משום שבקדנציה הקודמת שלהם השניים דידררו את הסיינטס למחשכי הליגה השנייה אחרי רצף של 27 שנים בליגה הראשונה. מכירת החיסול שביצעו הקיץ בסגל רק הגבירה את החששות שהגיעו לשיאם אחרי שבצעד תמוה הוחתם המאמן ההולנדי האלמוני יאן פורטבילט במקומו של נייג'ל פירסון שזכה להערכה רבה בחוף הדרומי אחרי שהצליח להציל את הסיינטס מירידה במחזור האחרון של העונה שעברה.

שמש נפלאה עוטפת את העיר אחרי ימים ארוכים של עננים קודרים וממטרים פזורים ומשתלבת היטב באווירה החגיגית של פתיחת העונה. אלא שכבר בעלייה לאוטובוס שלוקח אותי לאיצטדיון ההנהלה החדשה מתחילה איתי רע כשמסתבר שהסידור הקבוע של נסיעה חינם באוטובוסים ביום המשחק עם הצגת הכרטיס בוטל, וכך הלכו לי שלוש פאונד עוד לפני שהתחלתי את היום..

בדרך לספסל האחורי אני כבר נרגע ומתפנה להתרגש מהמחזה מרהיב של גברים נשים וטף העושים את דרכם לאיצטדיון בחולצת הבית החדשה, מצוחצחת ומגוהצת, כשחיוך הבלי על פניהם.. חיוך שנסוך גם על פני כשאני יורד בתחנה ומצטרף למצעד העובר ב- "דרך הפאבים" שמובליה ממרכז העיר לאיצטדיון. כשמבין העצים והבניינים נגלה לפני סופסוף האיצטדיון אני שם לב איך באופן טבעי צעדי הופכים קלים יותר ומהירים ואני כמעט ועף על אדי ההתרגשות..

עטה חג. סט. מריז

עשר הדקות הראשונות מותירות אותי פעור פה. איך אומר שייע: כדורגל טוטאל! אני תופס את הראש ולא מאמין שמי שאני רואה על כר הדש הם אשכרה הסיינטס- כדורגל שוטף ומהיר, מסירות מדוייקות מרגל לרגל בנגיעה אחת ושום זכר לבעט ורוץ המוכר והטוב… אני משפשף עיני בתדהמה בעוד הכדור שורק פעם אחר פעם על פי השער של בירמינגהאם. לרגע אני חוזר בדימוני לסתיו של- 2006 ולמאמן הולנדי אלמוני אחר שהפך בין לילה קבוצה אחרת שאני אוהד לסוג של אייאקס מקומית. אנוכי אמנם בסט. מריז אבל בראשי מהדהדות לפתע הקריאות מהיציע המזרחי אחרי עוד תצוגה נהדרת של מליקסון ושות' באותם שבועות קצרים וקסומים- "מיסטר קאנן בא לפה!"

אלא שכמו ימי קאנן גם כאן הייתה זו חמימות חולפת, אחרי דקות הפתיחה המדהימות הולכות ונגלות החולשות של הסיינטס- הגנה לא מתואמת, חוסר ניסיון ונאיביות. לאט אבל בטוח בירמינהאם מתאוששת מההלם הראשוני ומשתלטת על המשחק. במחצית זה אמנם אחת-אפס מפתיע לסיינטס אבל במחצית השנייה בירמינגהאם כובשת ארבע פעמים- פעמיים השער נפסל בנבדל אבל השניים שאושרו מספיקים לה לנצח 2:1 ולשלוח אותי למהר הבייתה בכדי לתפוס את המחצית השנייה של משחק פתיחת העונה של ליברפול בסנדרלנד.

אני מגיע בדיוק בזמן לניתוח המחצית של צוות השידור באיצטדיון האור בו הפרשן סטיב מקמנמן מדווח על חושך. אני לא מופתע ואפילו שואב אופטימיות מזה שעדיין אפס-אפס. המחצית השנייה מתחילה וצ'אבי אלונסו נכנס למגרש. אלונסו זה ספג פגיעה קשה באגו הקיץ כשבניטז חיפש נואשות להחליף אותו בבארי ובכדי להוסיף מלח על הפצעים גם העדיף היום את פלסיס הצעיר במקומו בהרכב. אלא שכבר מהנגיעה הראשונה שלו בכדור נדמה שהפגיעה הזו דווקא מוציאה מאלונסו את הטוב- הוא חד ומלא חיוניות, בשונה כ"כ מאלונסו של השנה וחצי האחרונות. ניסיון הכיבוש שלו משבעים דונם לקראת הסיום היה רגע כדורגל קסום ומרגש שהזכיר לי את הפעם האחרונה שראיתי אותו מבצע ניסיון דומה- מהיציע באנפילד נגד ניוקאסל לפני שתי עונות. מה שהוביל לאחד מקלסיקות היציע שלי כשחברי הטוב טל בינימין שהיה איתי באותו משחק והיה באמצע שיחה בפלאפון עם חבר מהארץ נאלם לפתע דום שהכדור עשה את הדרך הארוכה לרשת ואז פלט לתוך המכשיר: "אחי, איזה גול! אתה מחרבן!"…

עוד נקודת אור, כרגיל, היוותה היכולת של מראדונה מדימונה. וכאן גם המקום להתרעם על זה שיוסי לא מקבל את הקרדיט שמגיע לו- השחקן היחיד בקבוצה שלנו עם דריבל ראוי לשמו ויכולת לתת כדור חכם דרך הגנה צפופה. כל פעם שהכדור ברגליים שלו קורא משהו וכל התקפה מסוכנת של ליברפול עברה דרכו. בשקט בשקט יוסי הופך לשחקן הכי חשוב במערך שלנו. מי שמאכזב הוא רכש ה-214 מיליון שקל מטוטנהאם, שלמרות הרבה נמרצות ורצון טוב הולך ומתברר כגירסה משופרת אך במעט של קרייג בלאמי. לפחות ייאמר לזכותו שהצליח לעשות מה שטובי המגינים בפרמייר-ליג לא הצליחו וזה לעצור את פרננדו טורס מלכבוש שער בטוח לבד מול שער ריק..

ואם באל-ניניו עסקינן. אז נדמה שכמו כלה מבית חרדי ששודכה עם חתן עקום הוא מאוד לא מרוצה מהפרטנר שזיווגו לו- לכל אורך שבעים הדקות בהן היה קין על המגרש פרצופו היה חמוץ והוא נראה עצבני ולא מרוכז. בשער שלו הייתה אמירה: לבד. בלי שותפים! ג'ריקן ג'ריקן- פח פח, כמאמר הזהב של ויקטור חסון בגבעת חלפון..

לא שידוך משמיים (בינתיים). קין עוצר את טורס

הניצחון של ליברפול בסנדרלנד לא היה החדשות הטובות היחידות שהגיעו מהמחזור הראשון בפרמייר-ליג- גם התיקו של ניוקאסל שנראתה נהדר באולד-טראפורד טמן בחובו שמחה. לא, אני לא מתרשם מאיבוד הנקודות של איחוד בני-לנקשייר שגם את העונה שעברה פתחו זוועה ובסוף זכו באליפות, אני פשוט שמח בשביל מישהו שאני מאוד אוהב – קווין קיגאן. והסיבה לכך היא לא רק שקינג קווין היא אגדה עבר ליברפולית אלא גם העובדה שמדובר באיש חם, כנה ואמוציונלי שקונה את ליבי מחדש בכל פעם שאני שומע אותו. אגב, קינג קווין ציין בסיום שהשחקן המצטיין שלו היה דני גות'ארי- שחקן בית שלנו שרפא בניטז לא מצא בו שימוש ושיחרר אותו עבור פרוטות בקיץ האחרון.

מבזק אולימפי.
ריצת המרתון באולימפיאדה בד"כ מבטיחה לספק סיפורים אנושיים מרתקים וגם הפעם לא הכזיבה. כבר לפני המשחקים היה ברור שפאולה רדקליף הבריטית הולכת להיות הספור הגדול. רדקליף, רצת המרתון המובילה בעולם ומחזיקת השיא העולמי, סוחבת טראומה מהריצה באתונה לפני ארבע שנים לשם הגיע פצועה ונאלצה לפרוש קילומטרים ספורים לפני הסיום כשהיא ממרת בבכי. ארבע שנים היא התכוננה לחוויה המתקנת שלה בבייג'ינג אבל, שוד ושבר, שלושה חודשים לפני המשחקים התברר שוב שהיא סובלת משבר הליכה- משהו הקרביים שמביננו בטח יודעים כמה הוא לא נעים.. אלא שהיא לא הלכה להוציא גימלים אצל החובש ובמקום עברה לשחות, לחתור ופחות או יותר לעשות כל דבר אפשרי שלא מצריך עמידה על שני רגליים.

בסופו של דבר היא התייצבה לפתיחת המרתון בבייגי'נג ולמרות שנראתה בסבל גדול מיריית הזינוק שמרה על מרחק נגיעה מהמובילות עד הק"מ השלושים-ושבע. שם כבר לא עמד לה כוחה והיא נאלצה לעבור לסוג של הליכה כשבקילומטר הארבעים היא כבר נאלצה לעמוד ממש. התמונות הנוראיות מאתונה הציפו אותה שוב. החודשים בהם לא השתמשה למעשה ברגל השמאלית נתנו את אותותיהם והיא סבלה המהתכווציות נוראיות. בדרך לא דרך, כשאח"כ היא מספרת שמשלב זה ואילך רצה למעשה על רגל אחת, הצליחה לסיים את המרתון במקום העשרים ושתיים- לא המדליה שקיוותה לה אבל נחמה פורתא מהעובדה שבניגוד לאתונה הפעם נכנסה לאיצטדיון וחצתה את קו הסיום. ממוטטת רגשית ופיזית הדבר הראשון שעשתה אחרי שחצתה את הקו היה להזעיק עזרה רפואית ולהמתין לחברתה לנבחרת, ליז יילינג, שהגיעה מעט אחריה. יילינג זו נפלה בצורת כואבת במהלך הריצה וסבלה מחבורות לא נעימות למראה, ומן הסתם עוד פחות לתחושה, בידה ורגלה הימניים. מייד כשסיימה נטלה אותה רדקליף בזרועה והבהילה אותה לקבלת טיפול רפואי. איזו אישה!

אישה קטנה גדולה. פאולה רדקליף בדמעות עם סיום ריצת המרתון.

קטגוריות
כל הרשימות נשמת כל חי תרבות הגוף

שקר החן והבל היופי (סיכום התחרויות בבריכה)

בבלוג של רונן דורפן התפתח דיון מעניין (כרגיל) על טיבן של הנשים המתחרות בתחרויות השחייה האולימפיות. הנקודה המרכזית היתה סביב המאבק המלוכלך משהו בין השחיינית האיטלקית פדריקה פלגריני לבין הצרפתייה לאורה מנאדו. מסתבר שפלגריני זו גנבה למנאדו את החבר שלה, שחיין איטלקי אלמוני יחסית בשם לוקה מארין. מפה לשם מנאדו לא הצליחה להתאושש, קרסה מנטלית, ונראתה בבייג'ינג כמו צל חיוור של עצמה כשהיא מסיימת את התחרויות בכישלון צורב. ופלגריני?! היא הולכת הבייתה עם מדליית הזהב ב- 200 חופשי כשבדרך היא שוברת את השיא העולמי של? נכון.. מנאדו.

כל זה הוביל אותי למחשבה על ההבדל המנטלי בין נשים לגברים. לנשים יש תכונה מאוד בולטת השונה מגברים- הטוטאליות הרגשית. לכן קיים אצלהן המושג "ביצ'יות". בניגוד לגברים, ואל תתרשמו מההתחנחנויות שלהן אחת עם השנייה, הן לא לוקחות שבויות בדרך למטרה. לא סתם המושג "אחווה" מתורגם באנגלית ל- Brotherhood ולא- Sisterhood. לכן גם גברים נוטים יותר לשמור על כבוד המפסיד ולא להשפיל אותו כפי שעשתה פלגריני למנאדו כשנופפה לעברה בתנועת יד משפילה אחרי שגברה עליה באליפות אירופה האחרונה.

בכל מקרה, לקראת סיום התחרויות בבריכה "גשם באלפסי" מציג לכם את דירוג המדליות האלטרנטיבי שלו. כפי שתשימו לב, כמו בג'ודו, גם אנחנו מחלקים כאן שני מדליות ארד בכדי לקפח כמה שפחות בנות (ועדיין אנחנו מקפחים).

_____________________________

מדליית ארד (1): נטלי קוכלין (ארה"ב).
אפיל- מלכת הכיתה.
נימוקי חבר השופטים- הבחורה המושלמת להביא לאמא ביום שישי בערב.

 _____________________________

מדליית ארד (2): סטפני רייס (אוסטרליה).
אפיל- הבת של השכנים.
נימוקי חבר השופטים- תפלרטט עם החבר'ה כל הערב, תגרום להם להוזיל ריר ובסוף תחזור הביתה איתך.

 _______________________________

מדליית כסף: פדריקה פלגריני (איטליה).
אפיל- ביצ'ית.
נימוקי חבר השופטים- זה לא היופי, זה האופי. כן בטח…

________________________________ 

מדליית זהב: לאורה מנאדו (צרפת).
אפיל- הקדושה המעונה.
נימוקי חבר השופטים- תמיד היתה לי חולשה לנשים רגישות.

קטגוריות
אנפילד יהדות השרירים ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

באביב (ימים בינוניים)

נעבור את החורף ואחר כך נראה
באביב, באביב..
בינתיים שב תחת עץ הקלמנטינות
זה עונתי, עונתי

קבל את הדין זה נופל מלמעלה
תחשוב שזה גשם, תחשוב שזה חורף,
ואחר כך נראה..
נעבור את החורף ואחר כך נראה
באביב, באביב..

באביב אני אלבש חולצה לבנה
ואחצה את הרחוב כמו מלך
באביב, בחולצה לבנה, כמו מלך!
נעבור את החורף ואחר כך נראה
באביב, באביב..

(באביב/ מילים: מיכה שטרית)

אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי זה שאומרים לי שאני "מכור לספורט". מזת'ומרת "מכור"?! אנשים מתמכרים למשהו שמאפשר להם לברוח מהחיים האמיתיים, אבל בשבילי הספורט הוא החיים האמיתיים! ובימים כמו אלו אני מבין עד כמה. עד כמה מצב-הרוח שלי, היכולת לתפקד בחיי היומיום, היחס שלי לאנשים שאני אוהב מושפע ממצב חיי הספורט שלי.

שבוע קשה עבר על כוחותינו בכל הגזרות.

זה התחיל עם מופע אימים נוסף של ה"תופעה החברתית". עוד לא הספקתי להרים את הראש מההשפלה בקראקוב והטמבל הזה גרם לי להתחפר עוד מאה מטר טובים מתחת לאדמה מרב בושה. האפס הזה גורם לי למשהו שגם התבוסות הכי גדולות שבית"ר חטפה לא גרמו לי- להרגיש מושפל להיות אוהד של הקבוצה. מה כבר אפשר עוד להגיד? שהוא עושה מאיתנו צחוק? שלא איכפת לו בכלל מהקבוצה?!

מילא אנחנו האוהדים, אין לנו לאן ללכת. אבל איך אנשים "שמכבדים" את עצמם כמו שום ("צ'מפיונליג") יצחק (ואנחנו נבכה) ולואיס פרננדס מרשים לעצמם להשתתף בכל הפארסה הזו?! מזת'ומרת לעזאזל "נראה איך הם יסתדרו"? מי יראה? מה יראה?? מה זה דייט שאם לא הולך אז חותכים? איך, בשם ריבונו של עולם, איך האיש הזה יושב על מיליארדים? מי עושה איתו עסקים, מי?? מילה זה לא מילה, יציב כמו מזג האוויר באי-טרופי ונתון להשפעה כמו נערה בגיל הטיפש-עשרה. חנות מכולת לא הייתי לו לנהל. מה לנהל?! להתקרב לקופה לא הייתי נותן לו!

הלאה. ליברפול פתחה אמש רשמית את עונת 2008/09 ועזבו רגע שאני לא זוכר מתי הייתי כ"כ חסר ציפייה לקראת עונה של ליברפול בעשרים שנה שאני אוהד את הקבוצה, המצב אפילו הרבה יותר גרוע ממה ששיערתי! זוללי הוופלות מליאז' היו צריכים להכניס לנו שלוש חתיכות כבר בחצי שעה הראשונה. התחת של גרנט? התחת של בניטז! עצוב לראות את הקבוצה ש"הגאון הספרדי" מעמיד על הדשא. אוסף לא קוהרנטי של שחקנים מוגבלים וחסרי אוריינטציה. 18 (שמונה עשרה!) מיליון ליש"ט- 122.4 מיליון שקל עפ"י השער היציג של הבוקר- שפך משיח השקר על אורן ניסים של טוטנהאם. תודה לאל שהאמריקאים סגרו לו את הברז לפני שגם מרטין אונ'יל עושה סיבוב על הקופה המדלדלת שלנו, לפחות בכל מה שקשור לכסף הם עדיין מבינים.

יש לליברפול בעיות מבית-וגן ועד האלברט דוק אבל דבר אחד זועק יותר מכל לשמיים- זו קבוצה בנאלית, טיפשה ושבלונית. אין אף שחקן שיעשה מהלך בלתי צפוי בהתקפה. היחיד שיש לו מושג זה יוסי בניון אבל כשהוא קבור באגף בתפקיד "עוזר מגן" גם מראדונה מדימונה לא יכול להושיע. לפחות יש תירוץ- לוקאס לייבה "הקוסם" בבייג'ינג… במשחבה שנייה, לא פלא שכל שחקן של ליברפול שייכל קפץ על המציאה לשחק באולימפיאדה. בשביל לברוח לאיזה שבועיים שלושה מבניטז גם אני הייתי מוכן ליסוע אפילו לקצה השני של העולם…

אבל מה ששבר אותי סופית היה מופע האימים של אריק זאבי הבוקר בבייג'ינג. אני אוהב את אריק. אני חושב שהוא ספורטאי ענק, והרבה יותר חשוב, בנאדם מדהים. אבל הוא לכלך בגדול הפעם, ואני כותב את זה בכאב עצום. אני לא מדבר על ההפסדים, אני עוקב אחרי הג'ודו באולימפיאדה וראיתי לכל אורך השבוע אלופי עולם ואירופה מכהנים עפים באיפונים לכל כיוון בסיבוב הראשון או השני. אני מדבר על ההופעה הכבוייה, השטוחה, האפאטית שלו.

קמתי בחמש לפנות בוקר בלי ציפייה למדליה, אבל עם ציפייה לראות את אריק נלחם כמו אריה בפעם האחרונה שנזכה (כנראה) לראות אותו מתחרה. אבל כנראה שהלחץ העצום מהציפיות של מדינה שלמה הכריע אותו. זה עצוב, עצוב נורא. אבל למרות שאני אמשיך להעריץ את אריק ולהחזיק ממנו אחד הספורטאים הגדולים שהיו כאן אני חייב לומר, שעבור ספורטאי שמייצג את ישראל באולימפיאדה כבר בפעם השלישית ומכיר את ה"תיק" שכרוך בכך, היה אפשר לצפות למעט יותר חוסן מנטלי.

"נעבור את החורף ואחר כך נראה..
באביב, באביב.."