התחושה שיוצאת מההופעה של המשלחת שלנו בבייג'ינג היא מעורבת: בטור ההישגים אפשר למנות את השחיינים שמרביתם שיפרו את השיאים הישראליים ועמדו במטרות שהציבו להם; את גל יקותיאל שהיווה הפתעה נעימה בג'ודו כשהיה רחוק ניצחון אחד ממדליה; את אלכב שטילוב שלמרות הנפילה בגמר הביא לישראל הישג יפה במקצוע אולימפי יוקרתי. וכמובן, כרגיל יש לומר, את השיט- קורניצקי ובוסקילה עם מקום רביעי, מעיין דוידוביץ' עם הופעה מכובדת ועלייה לשיוט המדליות וכמובן השחר (צוברי) העולה ומדליית הארד הנפלאה שלו.
בטור הכשלונות אפשר למנות, בראש ובראשונה, את התקוות הגדולות שלנו למדליה ערב המשחקים: אריק זאבי, אנדיוני, גל וקליגר. גם ההופעה של אברבוך במוט עשתה חסד קטן מאוד עם הקריירה המופארת שלו ואותו כנ"ל לגבי קלגנוב בקייאקים. ניקי פאלי בגובה עשה הרבה רעש לפני התחרות שלו אבל נאלם דום מייד אחריה.
תבנית אחת ברורה עולה מהתבוננות בסיכום הקצר שלעיל: ישנו מתאם כמעט מושלם בין גובה הציפיות לעומק הכישלון. שימו לב, זה פשוט מדהים ואפשר אפילו לשרטט את זה בצורה גרפית- ככל שעולה רף הציפיות יורדת רמת ההופעה המקצועית: אלה שסומנו לפני המשחקים כתקוות שלנו למדליה (זאבי, אנדיוני, גל וקליגר) אפילו לא הגיעו לבייג'ינג. אצל האחרים, ככל ש"ראדאר" הציפיות הלך והתביית עליהם כך גם הלכה והתרחקה התקווה שלהם למדליה. הדוגמא הבולטת ביותר היא השייטים: אחרי ימי השיוטים הראשונים היינו בדרך הבטוחה לזהב (צוברי) וארד או כסף (קורניצקי ובוסקילה), בסוף הוצאנו בשיניים ארד אחד. לעומת זאת, אלה "שפיספסנו" לפני המשחקים (יקותיאל, השחיינים ובמידה מסויימת גם שחר צוברי) רשמו הופעה מצויינת.
המסקנה, אם כן, ברורה: הספורטאים שלנו קורסים תחת הציפיות. השאלה היא למה? שני תשובות מיידיות תקבלו לכך בד"כ: א. הציפיות שלנו מוגזמות מדי ומלחיצות את הספורטאים. ב. הספורטאים עצמם חלשים מאוד מנטלית. התשובה, לדעתי, מצוייה אי שם באמצע בשילוב בין השניים.
נכון, הציפיות מספורטאי ישראלי הן עצומות ולעיתים מוגזמות ביחס ליכולת האמיתית שלו- כל ג'ודוקא שהביא מקום חמישי בתחרות נידחת ביפן מסומן מייד כתקווה האולימפית הבאה וחצי מדינה מתעוררת באמצע הלילה לצפות בקרבות שלו. לעומת ספורטאי אוסטרלי או בריטי, שאם ייכשל יוזכר מקסימום בשורה אחת בדיווחים מהמשחקים, הישראלי מרגיש שעתיד העם היושב בציון מונח על כתפיו. וזה מעמסה כבדה מאוד על כתפי כל אחד יהיו רחבות אפילו כאלו של אריק זאבי..
מצד שני הספורטאים שלנו יעשו לעצמם הנחה גדולה מאוד ושירות קטן מאוד אם יתחבאו מאחורי הסיבה הזו. לא סתם קוראים לספורט האולימפי "ספורט הישגי". עם כל הכבוד לססמאות החביבות על "רוח המשחקים" ו- "העיקר ההשתתפות" האולימפיאדה בסופו של יום היא עסק מאוד (מאוד) תחרותי. וזה נכון גם לגבי מייקל פלפס וגם לגבי אחרון המדדים במקצה ל- 100 משוכות מאיי קיטס וסט.-נייביס. וכן, תחרות היא עניין מלחיץ ולכן מי שלא עומד טוב בלחץ לא נמצא במקצוע הנכון.
יש המון דרכים להתמודד עם לחץ- מהתכסות בשמיכה של איסינבייבה ועד הריקודים המוזרים של יוסיין בולט. זה לא משנה מה הדרך של הספורטאי להביא את עצמו לשיא בשניות, השעות או הימים בהם הוא צריך להוציא מעצמו את המיטב, העיקר שהדרך הזו עובדת בשבילו. התחושה שלי, ולאור התוצאות זו יותר מתחושה, שהספורטאים הישראלים הגיעו לבייג'ינג מאוד לא מוכנים מבחינה מנטלית.
וחבל, כי יש הרבה דברים שאפשר היה לעשות איתם לפני המשחקים בכדי להכין אותם למעבר הלא פשוט הזה, שנעשה די בין לילה, מאלמוניות כמעט מוחלטת למעמד שבו עיניה שלמדינה שלמה נשואות אליך בתחינה. למשל: אפשר היה לחשוף אותם בהדרגתיות לתקשורת כבר זמן רב לפני המשחקים. בנוסף, אפשר וצריך היה להפגיש אותם עם ספורטאי עבר, לאו דווקא כאלה שהצליחו אלא דווקא אולי כאלה שנכשלו, שישתפו אותם בחוויה ויספרו מה הם למדו ממנה. בכלל, הייתי רוצה לראות הרבה יותר מעורבות של ספוטאי עבר במשלחת הישראלית- איפה גל פרידמן? למה ליעל ארד אין תפקי רשמי במשלחת? שווה אולי היה גם לקחת אותם כמה חודשים לפני לאתרי התחרויות עצמם- שירגישו את המים, את המסלול, שלא יקבלו הלם בפעם הראשונה שהם נכנסים אליו.
הרבה דברים אפשר היה לעשות אם רק היה לוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי (למה לעזאזל צריך את הכפילות הזו?) צוות פסיכולוגי מסייע. ומבלי לסדר לעצמי אפשרויות תעסוקה עתידיות (…) נדמה לי שבמיוחד לאור המסקנות הדי מתבקשות מההופעה שלנו באולימפידה הנוכחית טוב יעשה הוועד האולימפי אם יעסיק פסיכולוג או שניים במשרה מלאה שיכינו תוכנית מסודרת, ממש כמו המאמנים, לספורטאים למשך ארבע השנים ויביאו אותם לשיא בשנה האחרונה לקראת המשחקים וילוו אותם במהלכם. זה לא פחות חשוב מצוות מסייע של מאמנים פיזיותרפיסטים וכו' ונהוג כיום בכל העולם.
לסיום אני רוצה לתייחס לאריק זאבי שהוא אולי המקרה המייצג הטוב יותר להופעה של הספורטאים שלנו במשחקים. אבל תחילה חוב קטן: בפוסט שפירסמתי בבוקר שבו הפסיד אריק זאבי הבעתי כעס גלוי מההופעה המאכזבת שלו. חשוב לציין, וציינתי זאת גם אז אם כי כנראה לא בהדגשה מספקת, שיש לי הערכה עצומה לזאבי הספורטאי ואהבה גדולה לאריק האדם. ודווקא בגלל זה כעסתי אליו. מותר לכעוס על מי שאוהבים, זה לא אומר שאוהבים אותו פחות. להיפך, אנחנו נוטים לכעוס ולהתאכזב דווקא ממי שאנחנו אוהבים- כלפי מי שאין לנו רגש יש לנו יחס אדיש. ע"ע היחס שלנו למדינה שנדמה שאנחנו כ"כ כועסים עליה בגלל שאנחנו כנראה כ"כ אוהבים אותה..
ועכשיו להופעה של אריק- לפני התחרויות אריק ניסה לשדר ביטחון ופאסון אולם בדיעבד ברור שאריק היה מאוד לא מוכן לתחרות. ההופעה שלו היתה אנמית וחסרת ביטחון כמו שהוא עצמו, בגילוי הלב המקסים והאופייני לו, הודה. "לא היה לי על מה להישען" אמר אריק זאבי אח"כ. ונתן הצצה נדירה לנבכי נפשו: כל אדם, בכל מצב, צריך את מה שנקרא בשפה המקצועית- Safe Heaven שהתרגום הכי נכון שלו בעברית לדעתי הוא "חוף מבטחים"- בסיס בטוח להישען עליו. "חוף המבטחים" המנטלי נוטע באדם תחושת הביטחון שמאפשרת לו התגבר על החששות והספקות הטבעיים ואז ליצור, להתפתח ולהצליח.
אריק מצא עצמו בסיטואציה בה הרגיש שהוא עלול לאכזב את האנשים שאוהבים אותו ולא הצליח לנתק את עצמו מהפחד הזה. הפחד הזה אכן ניצח אותו ועשה את מה שפחד עושה הכי טוב- לשתק. אלא כשנחת אריק בארץ גילה להפתעתו (כפי שהעיד בעצמו) שכולם עדיין אוהבים אותו לא פחות, אם לא יותר, גם אחרי שנכשל. בסופו של יום זה עדיין רק ספורט ומי שאוהב, כמוני, את אריק האדם לא ישנה את תחושותיו רק בגלל שהוא נכנס לא טוב לאו-צ'י-גארי נגד הבריזלאי או ההולנדי. נדמה לי שאם אריק היה יודע את הדבר הזה לפני התחרות הוא היה מגיע במצב מנטלי טוב הרבה יותר. האהבה הזו, כמו כל אהבת אמת, היתה מספקת לו את "חוף המבטחים" הדרוש. חבל, אם כן, שאריק גילה את זה רק בדיעבד. וכאן נכנסת לתמונה העבודה המנטלית שלפני- אם מישהו רק היה טורח להראות ולשכנע את אריק שזה המצב לאשורו לפני התחרות אני כמעט משוכנע שהיינו רואים בשבוע שעבר אריק אחר לגמרי.
אמנם בספורט עסקינן אבל חלק מרכזי ממנו הוא גם העניין המנטלי- לא מספיק שהגוף יגיע מוכן צריך שגם הראש. או כמו שאמר יפה הרמב"ם- "נפש בריאה בגוף בריא".
