כבר כשחציתי את מעבר הגבול מסיני לאילת שמחתי לגלות שבמדינה הלבנטינית הזו לפחות אפשר למצוא עיתונים באנגלית. בג'רוזלם פוסט המקומי אני מתעדכן שהנבחרת המקומית תשחק בשבת בערב בתל-אביב (למעשה רמת-גן אבל זה כמו תל-אביב אפילו בשביל המקומיים) מול נבחרת שוויץ במוקדמות המונדיאל. נראה לי נחמד לראות קצת כדורגל מקומי והחלטתי לשנות את התוכניות ובמקום להתפנק עוד על השמש האלתית להצפין לת"א כבר ביום שישי.
בת"א אין תכונה מיוחדת לקראת המשחק, בפאב האירי שעל הטיילת אני מבקש ממקומי דעתן ודובר אנגלית רהוטה (האנגלית של החבר'ה פה יופי) לספר לי קצת על התחושות לקראת המשחק. "ישראל"?! הוא מביע פליאה כשאני שואל על הנבחרת המקומית "חרא של נבחרת!" הוא פוסק, ומוסיף "עזוב אותך, אין כאן כדורגל בכלל". נו טוב, אני חושב לעצמי, לפחות נראה נבחרת אירופית מכובדת כמו שוויץ. אצלנו בניו-זילנד מאז שהאוזיס עברו לשחק עם הערבים והמלוכסנים באסיה הנבחרת הכי מרשימה שבאה לבקר באוקלנד היא איי-קלדונייאן.
בשבת אחה"צ אני עושה את דרכי לאצטדיון שעתיים לפני הפתיחה לספוג קצת אווירה. נהג המונית שמוריד אותי באמצע הכביש הראשי תוך נפנופי יד מאיימים משהו איתן בדעתו שזהו האצטדיון בו יערך המשחק. אלא הדבר היחיד שאני רואה מסביבי הוא מבנה גדול שנראה כמו קניון מצד אחד ומונמיומנט ארכיאולוגי מצד שני שנראה אולי כמו שרידים של תיאטרון רומי ישן. אני קולט כמה חבר'ה עם דגלים וחולצות כדורגל ושואל אותם איך מגיעים לאצטדיון- הם מצביעים לעבר המוניומנט ומשיבים "הנה האצטדיון, הגעת".
אני נכנס פנימה ופונה לעבר המקום המסומן בכרטיס שלי. על הכסא שלי יושב גברתן מקומי. אני פונה אליו בנימוס ומסב את תשומת ליבו שהוא כנראה התיישב במקום הלא הנכון. התגובה שלו מפתיעה ומרתיעה אותי כאחד- בתנועות ידיים חדות הוא רוכן לעברי ותוך יריקת קליפות גרעינים הוא פולט בטון תקיף משפטים קטועים בשפה המקומית שהמילה היחידה שאני מצליח להבין מהם היא "קונצרט? קונצרט?!".
אני עולה כמה שורות נוספות ומוצא לשמחתי מקום פנוי. מתיישב ונהנה מהבחורות המקומיות המפזזות על הדשא בנועזות (יופי של חתיכות יש פה!). הליין המוזיקלי המלווה אותן משעשע משהו ומערבב בין שירים שנשמעים כמו פופ לבנטיני זול למיטב להיטי ה Rn'B העכשוויים. טעם מוזר אבל מעניין יש להם פה.. מפה לשם אני קולט מקצה השורה מקומי נוסף שמנפנף לעברי בכרטיס שלו, כשהוא מגביר את קצב הנפנופים (בכלל, המקומיים מאוד אוהבים לדבר עם הידיים) אני מחליט לא להסתבך בצרות מיותרות ומפנה את הכסא.
מזלי הטוב שופר עלי שוב ושני שורות מעל אני שוב מוצא כסא פנוי, בדיוק בזמן למופע של תזמורת המשטרה המקומית שמתקבלת בגיחוך שנראה לי מאוד לא מכובד ע"י היציע כולו. עוד היא מנגנת ומקומי נוסף מתייצב לפתחי ומנפנף לעברי שוב בכרטיס, בנקודת הזמן הזו החלטתי ש-"אינף איז אינף" ולא עשו אותי עם כבשה כמו שאומרים אצלנו החבר'ה בכרייסטצ'רץ'- קם לעברו ופונה בטון תקיף "קונצרט! קונצרט!" להפתעתי זה עובד והוא פונה הלאה לשורות האחרות…
עם כל הבלגאן הזה פספסתי את הקטע האהוב עלי, זה של ההמנונים, אבל לפחות אני מצליח לקלוט על המסך הגדול את ההרכבים. את רוב השחקנים של שוויץ אני מכיר מהליגות האירופיות ומהיורו האחרון, דווקא החבר'ה הישראלים מעניינים אותי. בתוכנייה אני קורא שמס' 15 שלהם משחק בליברפול ומייד גומר אומר לשים עליו עין. ובאמת אני לא מתאכזב, כבר מהדקות הראשונות רואים שמדובר בקלאסה אמיתית: נגיעה רכה בכדור, פס, דריבל, רק חבל שהוא לא בועט בסוף. מוזר לי שאחד כזה משחק אצל רפא בניטז. את עיני גם צד המגן הימני, שקט ואחראי, כשהוא עולה בצד הקרוב אלי אני מצליח לראות שמדובר בבחור צעיר מאוד. ואכן בתוכנייה כתוב שמדובר בילד בן 18 שזו לו ההופעה השנייה בלבד בנבחרת. יפה, נראה לי שיש למקומיים יופי של מגן ימני להרבה שנים.
בכלל, כבר אחרי רבע-שעה אני מתפלא מאוד על דבריו של המקומי שפגשתי אתמול בפאב- אמנם ישראל לא ממש שוטפת את המגרש אבל היכולת שלה רחוקה מאוד ממה שהכינו אותי אליה. משחק מסודר, סגירות נכונות, יכולת טכנית לא רעה על גבול המרשימה, הדבר היחיד שאני מצר על כך היא שהם לא מעיזים ומשתמשים בה יותר. דווקא שוויץ מאכזבת אותי מאוד ונראית שבלונית ומגושמת. התחושות האלו מתחזקות ככל שמתקדמת המחצית ומרגע לרגע הנבחרת המקומית מתחבבת עלי יותר ויותר. מה שמסביר את האכזבה שלי מהעובדה ששוויץ עולה ליתרון דקה לפני ההפסקה בבעיטה חופשית נפלאה.
חבל, אבל לא נורא, אני חושב לעצמי. אלא שהקהל המקומי לא ממש מסכים ומלווה בשריקות בוז צורמות את ירידת השחקנים להפסקה. אני משוכנע שהחבר'ה כועסים על השופט ומנסה להבין על מה, כי באמת שלא שמתי לב למשהו מיוחד. אלא שהמקומי שלצידי משועשע מהפליאה שלי ומסביר לי שהשריקות הן נגד השחקנים שלהם. נותרתי המום. אמנם, שוב, לא תצוגת כדורגל מהגדולות שראיתי אבל יחסית לא רע בכלל ובטח הרבה יותר טוב מהזוועה שהכינו אותי אליה. מוזרים הישראלים האלה, בחיי.
בהפסקה אני שומע את כולם מסביבי מדברים על מישהו בשם "ארקדי", הייתי בטוח שמדובר באיזה כישרון צעיר שהם מקווים שהמאמן יעלה במחצית השנייה אבל המקומי שלצידי (שבינתיים כבר נהינו ממש חברים) מספר לי שבכלל לא מדובר בשחקן "ועזוב זה סיפור ארוך.." נשמע לי מעניין, אני רושם לפני לברר את הנושא בהמשך הביקור.
המחצית השנייה נפתחת וישראל נראית טוב, החלוץ הצעיר שנכנס במקום זה עם השם הדרום-אמריקאי שמשחק בבונדסליגה ומפגין יכולת של ליגת הרועים המקומית אצלנו צד את תשומת ליבי: חד, ערני, עם אינסטינקטים חדים של חלוץ. בדקה ה- 50 הוא מפספס במילימטרים את השוויון שכ"כ מגיע לנבחרת שלו. אלא שהמומנטום המקומי נקטע שוב, ושוב מבעיטה חופשית- אלמנט שאני קולט שלנבחרת המקומית יש בעיה אקוטית איתו- ו- 2:0 שערורייתי למדי לשוויצרים שאני מתקשה לזכור מתי ראיתי אותם מבצעים מהלך כדור אחד ראוי לשמו.
הקהל המקומי חוזר לשרוק בוז, ופונה בקריאות קצובות לעבר השחקנים. כך חשבתי לפחות, אלא שחברי החדש מעדכן אותי שהם קוראים למאמן להתפטר. בינתיים גם השם ארקדי עולה שוב ביציע וכשאני מנסה לברר אם זה המאמן שהם רוצים במקום הבחור שלידי מתגלגל מצחוק. בשלב זה נדמה לי שאני מאבד את העלילה…
אני חוזר לנעשה במגרש, שם הבחורצ'יק מליברפול לוקח את העניינים בידיים ומנסה להחזיר את הנבחרת שלו למשחק לבד. בדקה ה- 73 זה מצליח לו וישראל מצמקת ל- 2:1 שזה עדיין הרבה פחות ממה שמגיע לה. הבחור שלידי שכבר היה בדרך החוצה מתיישב. ברבע שעה האחרונה מתפתח משחק מרתק למדי כשישראל רוכנת על השער השוויצרי והאורחים מנסים להכריע סופית המשחק במתפרצות. בדקה ה- 88' החבר החדש שלי נשבר וממהר לחנייה. "חבל", אני אומר לו, "יש לי הרגשה אתם משווים". "אתה חמוד אתה", הוא משיב לי (ומלחיץ אותי קצת האמת..), "עוד מאה שנה הם לא ישימו גול העגלות האלה.."
נזכרתי בו שוב כשבדקה ה- 92' החלוץ הזה, שבינתיים התברר לי שיושב על הספל בפומפי (אני מחזיק מרדנאפ אבל כל עיוור יכול לראות שלישראלי הזה לפחות יש שפה משותפת עם הכדור בניגוד לתורן ההוא שהביאו מליברפול), משווה ומעניק לישראל נקודה שזה המינימום שמגיע לה.
למרות השוויון הדרמטי הקהל יצוא מהאיצטדיון בתחשות אכזבה שלא מסובך לפרש (בכלל, המקומיים מאוד אקספרסיביים, לא ממש צריך לשלוט בשפה בכדי לקלוט מה הם מרגישים). מה שמותיר אותי מבולבל מאוד: עפ"י כל האינפורמציה שליקטתי בימים שלפני המשחק ציפיתי לראות על המגרש נבחרת בסדר גודל של פפואה או גינאה החדשה, במקום זה ראיתי נבחרת חמודה שיש לה אולי בעיה של ביטחון עצמי אבל גם הרבה מאוד פוטנציאל. דווקא השוויצרים אכזבו אותי קשות ובשביל כדורגל כזה לא היה צריך להטריד את אוטמאר היצפלד מחופשת הדיג שלו.
אלא שאם לחזור לישראלים אני ממש לא מצליח להבין את האכזבה. זאת-אומרת, היא הייתה מובנת לי אם היו מחזיקים מעצמם איטליה או הולנד אבל לאור הציפיות הנמוכות כ"כ חשבתי שדווקא יצאו מעודדים. אבל נדמה שהישראלים בעצמם לא יודעים מה הם רוצים ומה הם מצפים מהנבחרת שלהם- מבולבלים ומסוכסכים עם עצמם. אלא שכמו כל נערה מסוכסכת עם עצמה גם הישראלים מושכים ומרתקים. אני רושם לפני להישאר כאן מעט מעבר למתוכנן בניסיון להבין את התסביך המקומי. למרות שאודה ואומר כבר עכשיו שאני מסופק אם הזמן העונד לרשותי יספיק לפענוח התופעה המורכבת הזו.
שלכם,
ג'וני
תל-אביב, ישראל.
