גשם באלפסי

כמה שבועות לפני הנסיעה ההיסטורית לאיסטנבול אני מקבל טלפון:
"הלו?"
"איציק?!"
"כן?!"
"אהלן זה איציק!"
איציק זה איציק לוי מאשדוד, והוא התקשר אלי בעניין חוג האוהדים של ליברפול שהוא רוצה להקים בארץ. את עבדכם הנאמן לא היה קשה להלהיב בעניין ומאז התפתחה בנינו ידידות מופלאה שהיא חלק אחד בסיפור מדהים שנקרא חוג האוהדים של ליברפול בישראל.

פגישת היסוד של החוג נערכה מס' שבועות אחרי שחזרנו מאיסטנבול וקצת התעשתנו מהחוויה המופלאה שחווינו שם. כעשרה חבר'ה הגיעו לגג של בנין עזריאלי בת"א ובאותו הערב החלנו לגבש בקווים כלליים רעיונות להפעלת החוג. בשבועות ובחודשים שעברו מאז העסק צבר תאוצה אדירה ומס' הנוכחים בפגישות שערכנו בפאב התל-אביבי לצפייה במשחקי ליגת האלופות של האדומים הכפיל את עצמו ממפגש למפגש.

החלק הכי יפה בסיפור הוא החברות המופלאה שנרקמה בנינו. אנשים מכל שכבות האוכלוסייה ומכל קצוות הארץ הפכו לחברים בלב ובנפש בזכות העניין הזה שנקרא האהבה לליברפול. אנשים שבכל נסיבות אחרות סביר להניח שלא היו מוצאים דבר במשותף. כדורגל, חברים, יעשה לכם חברים!

אחד הדברים שהכי חסרים לי בגלות, יחד עם הביקורים בטדי, הוא המפגשים של החוג. לכן בכל ביקור בארץ כינוס של החברים בפאב הבית שלנו בת"א, המייקס פלייס, בערב ליגת האלופות הוא חובה עבורי. גם אתמול נפגשנו שם לעוד ערב נפלא ועמוס חוויות כשהמשחק מהווה בעצם רק תירוץ לראות אחד את השני. זו גם ההזדמנות באמת להזמין כל אוהד ליברפול שעדיין לא הצטרף אצלנו לחבור למשפחה הנהדרת הזו- פרטים אפשר למצוא באתר המעולה של החוג (שמומלץ בלי קשר גם למי שלא אוהד הקבוצה).

_____________________________

רוח רעננה מנשבת באנפילד. נדמה שמאז השער העצמי המקרי של ווז בראון במשחק נגד יונייטד משהו השתנה לטובה בקבוצה. בכלל, הניצחון על יונייטד הוא ניצחון מומנטום שנותן רוח גבית ואמונה שהם ערך מוסף גדול הרבה יותר משלוש נקודות בטבלה. מאז הניצחון הזה ליברפול נראית בטוחה בעצמה וחזקה כמו שלא ראינו כבר מזמן.

מבחינה טקטית נדמה שהשינוי המשמעותי העונה נובע מהתפקוד של המגנים- ארבלואה ואורליו. השניים מרבים לתמוך בהתקפה ובכך נותנים גיוון מתבקש להתקפה של ליברפול שבעונה שעברה נסמכה בעיקר על הציר ג'רארד-טורס (שבלי קשר ממשיך עדיין לספק את הסחורה שלו). גם העובדה שבמשחקים האחרונים ליברפול, לראשונה מזה שנים, משחקת ללא חוטב עצים מוגדר במרכז השדה הופכת את המשחק שלה להרבה יותר נעים לעין ואפקטיבי.

נתון אחד מעניין צד את עיני במהלך המשחק- אחוזי החזקת הכדור היו 60-40 אבל מס' המסירות של ליברפול היה כמעט פי ארבעה מזה של אינדהויבן. רוצה לומר: את מרבית המשחק ליברפול מעבירה בהנעת כדור במרכז השדה. הנעת הכדור שהיא אמנם לא תכליתית, כאשר השערים מגיעים ממצבים נייחים או מהתקפות מתפרצות, אבל הנעת הכדור מתישה את היריבה ויוצרת אשליה אופטית של שליטה במשחק. זה אפקטיבי במיוחד כאשר הקבוצה עולה ליתרון מוקדם, כמו שקרה אתמול, ומהווה אלמנט שמחזק את הביטחון העצמי שהוא נדבך כ"כ חשוב בהצלחה של ליברפול העונה עד כה.

נ.ב.
באטה בוריסוב מביכה את יובה, קלוז' את צ'לסי, אנרתוזיס מביסה את פנתנייקוס- גם לכם צובט הלב מהמחשבה שאחת מהן יכלה להיות בית"ר שלנו…

"הקופ הישראלי". אמש בת"א

משחק כאוטי היה אתמול בטדי, אפילו הזוי. זה התחיל עם ההרכב המוזר של ראובן עטר שעלה עם שלושה חלוצים (ברוכיאן תיפקד באותה עמדה של בן-שושן, רק בצד ימין) שהתבררו כארבעה- 4:2:4 בלי קישור. המשיך עם משחק עצבני שירד מהפסים כבר מהתאקל הראשון ונמשך בעצבנות לא ברורה ביציעים בהתחשב בשלב המוקדם הכ"כ של העונה.

נתחיל עם עטר שכנראה לקח קשה מדי את הביקורות על הכדורגל "האנגלי" שלו בנתניה והחליט לעלות עם ההרכב הכי התקפי שיש. אלא ששוב הוכח שמשחק התקפי לא מגיע מכמות החלוצים אלא מסגנון המשחק, וסגנון המשחק של בית"ר אתמול, היה.. אנגלי- בלי קישור, כדורים שעפים קדימה בלי כתובת ופרננדז אחד שלוקח את הכדור, רץ קדימה ואת אחריתו מי ישורנו.. גם ההצבה של עידן טל כנגן שמאלי, מהלך מהסוג של צל"ש או טר"ש, התברר ככישלון חרוץ. כאן, אגב, אני חייב להוריד את הכובע בפני ידידי שבי כהן שהתריע מראש שהרעיון "המהפכני" הזה לא יעבוד.

הרבה ביקורת נשמעה על אלון יפת שאיבד את רסן המשחק, אלא שלפי דעתי יותר משהוא אשם בקרבות הכל בכל שהתנהלו אמש בטדי אשמים בעיקר השחקנים: יצחקי, ש"ההתעלפות" שלו אחרי הצ'אפחה הידידותית של קינן הייתה מביכה ומיותרת, בואטנג הפרחח שבמשחק מסוג זה הדבר הכי צפוי בעולם זה שהוא יקבל אדום, וכל שאר שחקני השדה שהפכו כל דחיפה קלה לפציעה בדרגת בינוני עד קשה. אם כבר אז ליפת מגיעה מילה טובה על ההיעזרות שלו בקוונים בשני הפנדלים (זה שאושר וזה שבוטל)- בשביל זה הם שם.

שורה תחתונה היא שאין שורה תחתונה ומה שנשאר הוא לצטט שיחה ששמעתי ביציאה מהמגרש ומסכמת יפה את ההערב ההזוי הזה:
"טל הזה אין לו מקום אפילו באורתודוקסים לוד בליגה ב'"
"צודק, בחיי שלא האמנתי שאני יתגעגע לזיו, למרות שזה לא שחקן בשביל בית"ר"
"וואלה"

_________________________________________

איש השנה. הבאה

מזמן שלא ראיתי כזו תצוגה מופלאה של ספורטאי ישראלי כמו זו שהציג דודי סלע בסופה"ש בבייג'ינג. שלמה צורף, שלמרות הפרח'יות שלו תמיד תענוג לשמוע אותו מדבר על טניס, אמר שבטניס זה הכול בראש. אני לא יכול להסכים יותר- אין משחק שדורש תעצומות מנטאליות יותר מהספורט הלבן. וכך, אולי בגלל ההישג בדיוויס, אולי בגלל החום שקיבל בארץ, דודי שיחק בשבוע שעבר עם ביטחון עוצמתי והראה לנו איזה שחקן גדול חבוי בו.

אודה ולא אבוש שלא האמנתי שיש בדודי את הטניס הזה. עכשיו, משהתברר שיש בו את זה, חובה על כל מי שצריך לקחת אותו כפרויקט וליצור עבורו את הסביבה התומכת שתוציא ממנו את הטניס שראינו בשבוע האחרון. עם כזה טניס שכולל: גב יד מושלם, חבטות העברה מהספר, וחבטות תילול (לובים) לאספנים- עוד עבודה קטנה על הסרב ובערב רה"ש הבא דודי הוא לפחות (לפחות) טופ 20.

בהזדמנות זו אני רוצה לאחל לקוראי הבלוג ולכל בית ישראל חג שמח ושנה טובה- שנת בריאות, שמחות קטנות ושערים גדולים!

בעקבות דרישת הקהל "גשם באלפסי" גאה להציג את הפרק השני בסדרה "דברי ימי המנורה"! והפעם: שנות ה- 70', העשור בהן הפכה בית"ר מקבוצה פרובינציונאלית הנעה בין הליגה הראשונה לשנייה לכוח משמעותי בכדורגל הישראלי.
את הזיכרונות מגיש לנו הקורא יאיר אלון, מפי סבו, יאיר אלון..

___________________________________

עוד סיפור נפלא מהעבר הרחוק (יחסית) של בית"ר ירושלים. ויהיה קצת שוני בין הטקסט הזה לקודם על עונת 66-68, ראשית כל את הטקסט יכתיב סבא שלי וסגנון הכתיבה יהיה שונה משום שהוא ידבר ויספר ואני אכתוב אח"כ ולא אכתוב (כמעט) מילה במילה כפי שהיה עם בני.

קצת על סבא, יהיה בקרוב בן 70, חי בירושלים כמעט חמישים שנה (הסיבה להפרשים היא שהמשפחה עלתה בשתי 'נגלות' וסבי עלה בנגלה המאוחרת יותר). אוהד בית"ר עד היום, בעיקר בזכות חשיבה מעניינת של אי קבלת המציאות נקרא לזה, מבחינתו בית"ר זה בית"ר והפועל זה הסתדרות הפועלים וקבוצות ערביות עדיין מייצגות את אלו שרוצים את המדינה שלנו וכך אפשר לאהוד את בית"ר כמו פעם ולשנוא את מי ששנאו פעם והחיים ממשיכים כרגיל.

סבא השתתף ואף נפצע במלחמת יום כיפור ולכן נעדר מהמגרשים למשך תקופה ממושכת וגם פחות הצליח להתעדכן בשהותו בבית החולים.ולסיום ההקדמה הוא רצה לציין את הקושי שיש לסקור עשור שלם בקטע אחד ועם התוצאה לא עונה על הציפיות הוא מתנצל, לכתוב ספר על בית"ר של שנות ה-70 הוא לא יכול.

מתחילים:
עם העלייה לליגה הלאומית המטרה העיקרית הייתה להישאר בליגה כמה שיותר זמן, בלי לוותר על משחק של כדורגל יפה. בית"ר כמעט ולא שינתה את פניה בתחילת דרכה, השינוי הגדול היה בעמדת המאמן, מאמן חדש הגיע לשכונה- עמנואל שפר.

זה אולי ישמע בלתי נתפס אבל אנחנו בטדי קיבלנו מאמן גדול, מצליח ומוכח כמו מונדק בספקנות גדולה, פעם ראשונה שהיה בבית"ר ירושלים מאמן כ"כ לא בית"רי. כבר היו לנו מאמנים שלא גדלו בבית"ר ולא צמחו מהרוח הבית"רית אבל מאמן גרמני קפדן ולא מחובר כמו שפר לא היה לנו. שפר לא היה מחובר לקהל או לשחקנים וזו אולי הסיבה שהוא לא הצליח כ"כ בבית"ר, שפר היה בא עושה את האימונים והמשחקים אבל שום דבר מעבר, עכשיו כל מאמן ככה אז אנחנו לא היינו בטוחים שהמאמן הזה בכלל עושה את העבודה שלו אם לא רואים אותו ברחוב ומייעצים לו עצות.

ובכל זאת לשפר שמור מקום של כבוד בהיסטוריה הבית"רית, האיש שהעלה את אורי הגדול. עד היום אנחנו לא יודעים אם היה זה סורינוב שהמליץ להעלות את ילד הפלא לבוגרים או הברקה אישית של שפר אבל אין ספק שעלייתו של אורי שינתה את פניה של בית"ר לעולם.

בשנת 75 היה נראה שתם החלום, בית"ר יועדה לרדת לליגה שנייה, בית"ר עם הרבה שחקנים גדולים ובשנה הראשונה בבוגרים של המשוגע יוסי מזרחי הייתה בדרך הבטוחה לליגה הארצית. והנה הפלא ופלא אין יורדות! פה חלה תפנית בבית"ר ירושלים מעתה ועד תחילת שנות ה-80 הקבוצה הפכה לאחת המובילות בכדורגל הישראלי.

אמנם לאורך כל העשור לא זכינו באליפות, זאת למרות שהיינו קרובים מאד והפסדנו אליפויות במחזורי הסיום למכבי ת"א והפועל ב"ש. דדש מספר שנים ארוכות אח"כ על הפחד והלחץ האדיר שהיה תוקף את מלמיליאן לפני כל משחק חשוב, אפשר לקבל את זה, אבל אם נזכרים בתצוגות שלו בגביע המדינה (רבעי גמר, חצאי גמר וגמרים), בילד שעלה ונתן שער כבר בדרבי הראשון שלו, סביר יותר להניח שלא זכינו באליפות כי עוד לא היה לנו את מה שדרוש לשם כך.

החזרה הראשונה שלי למגרשים הייתה במשחק מול הפועל פ"ת בשנת 75, משחק רע לחזור בו. היו שם מכות רצח, כל אוהדי בית"ר שחושבים שסתם יש לנו שם של חוליגנים ואוהדים אלימים דעו לכם שזה לא בגלל הקומץ הפחדני שיש היום שזורק אבנים על אוטובוסים של קבוצות יריבות כדאי שילמד על המשחק הזה ועל מה שהיה הולך בימק"א, אני לא זוכר מה הייתה תוצאת הסיום אבל את המכות שחטפו אוהדי הפועל פ"ת עם סיום אותו משחק אני לא אשכח בחיים, היו שם אוהדים שדיממו וכאלה שלא היו מסוגלים לקום מהרצפה, זה היה טירוף מוחלט.

ואחרי נקודות השפל ניזכר בנקודות האור מאותו עשור- שני גביעי המדינה:

הגמר הראשון בא כאמור אחרי אותה עונה נוראה, בחלומות הכי ורודים שלנו לא דימינו שככה זה יהיה. הדרך לגמר של 76 הייתה כ"כ טובה, דרסנו קבוצה אחרי קבוצה שבאחד השלבים המוקדמים נתנו הצגה שגם היום אחרי 32 שנה מעבירה בצמרמורת, פירקנו את מכבי יפו שהייתה קבוצת ליגה ראשונה מכובדת, לא נשאר מהם זכר. שחקנים שלהם נשכבו על הדשא באותו משחק כלא מאמינים בעוד שלנו חגגו איתנו כמו שקיבלנו את הגביע באותו היום. את התוצאה לא אוכל לספר לכם פשוט כי אני לא זוכר אותה. הגמר היה תצוגה מופלאה של שלישית הקישור שלנו: אורי, ויקטור ודני והאמת מכבי צריכה להגיד תודה שנגמר רק 2-1 ולא תוצאה גבוהה יותר לזכותנו.

הגביע של 79 היה למעין חותמת. זהו! בית"ר ירושלים לא עוד קבוצה קטנה שמשחקת התקפי עם קהל משוגע, בית"ר ירושלים קבוצה מובילה בכדורגל הישראלי! ניצחון בגמר הפעם בלי הארכות ובלי שטויות ככה שוב גביע שני לבית"ר ירושלים. יש להדגיש את שלושת השורות האחרונות בפסקה הקודמת, כי פה הייתה נקודות תפנית שלנו כקבוצות, איך אנחנו תופסים את עצמנו כקבוצה. הגביע השני וסוף שנות ה-70 בכלל סימנו את המהפך בעיר, השמאלנים האדומים כבר לא, הימנים הצהובים (הצבע החדש של הקבוצה) עכשיו כן. הירידה של הפועל פ"ת ליגה בשנות ה-70 הייתה סנסציונית מפני שהחדירה בנו אמונה (וגם בשאר קבוצות הליגה) שיש שינוי, הקבוצות הגדולות מאבדות מכוחן ועכשיו תורנו לגעת בפסגה.

זיכרון שחרוט לי היטב- זהו משחק באמצע עונת 77' כמדומני:
בית"ר ירושלים נגד בני יהודה אצטדיון ימק"א, בני יהודה מגיע למשחק כרגיל שקועה בקרבות תחתי ואילו אנחנו מגיעים אחרי תקופה איומה ונוראה של תוצאות רעות. המשחק מתחיל ואחרי מספר דקות בן טובים עולה לנגיחה 1-0 בני יהודה (שוב נזכיר שהכול מהזיכרון ויתכן שיש טעויות קטנות).

אם חשבנו שעוד הפסד צפוי לנו הרי שהתבשר לנו שהמצב נורא הרבה יותר, אורי מתקדם עם הכדור לעבר רחבת ה-16 של בני יהודה מניף את הרגל ואז בום! נופל לדשא בצרחות, בעיטה חופשית לבית"ר ירושלים אבל אורי יורד מהמגרש פצוע ואין מי שיחליף אותו. המשחק ממשיך וניסים לא עושה חילופים למרות שבית"ר נראית רע מאד, כולם מרגישים שהשער השני של בני יהודה קרב ובה אך למרות זאת התוצאה נשארת 1-0 עד למחצית.

מהמחצית עולה בית"ר ירושלים עם 11 שחקנים! אורי מלמיליאן שוב על הדשא, עם תחבושת ענקית על רגלו, אני אומר לכם בהתחלה חשבנו שהשתגעו והעלו אותו לשחק עם גבס. זה נראה טוב מההתחלה, בית"ר משתלטת על המשחק לחלוטין והקהל בימק"א נכנס לטירוף כמו שרק הקהל בימק"א יודע, אלפי צופים ספק שרים ספק צורחים בקולי קולות והנה הרוח משנה כיוון והשער של בית"ר באוויר, קרן של מלמיליאן, סביבות הדקה ה-60 בלגאן ברחבה ו.. שער עצמי של בני יהודה- 1-1, כמה טוב שחזרת אורי.

המגמה לא משתנה ובית"ר תקופת בכל מעודה, והזמן עובר מהר מאד והניצחון הזה חשוב לנו כ"כ, ואז זה בא ויקטור לוקח את הכדור בצד שמאל עובר שחקן עד שנמצא בפינה הימנית של ה-16, עוצר וחושב להגביה? למסור על הקרקע? להמשיך בדריבל? לבעוט! ויקטור נתן כזו פצצה שאם בימק"א היה דשא תהיו בטוחים שהוא היה עף באוויר 2-1 לבית"ר ירושלים. המשחק לא רק שהיה מרגש (אחרי הרבה זמן יצאנו לחגוג מאות מאוהדי הקבוצה ברחובות הבירה) אלא היה תפנית באותו עונה, כמו מהלכים שמשנים מומנטום (סבא קורא לזו מומטו) במהלך משחק זה היה משחק ששינה מומנטום במהלך העונה.

תודה.

"מלמיליאן ודני נוימן הביאו לנו התהילה!"

ביום ראשון האחרון נערך בטדי לפני המשחק נגד מכבי ת"א טקס הוקרה מרגש לשחקני הקבוצה המיתולוגית של בית"ר ירושלים מ- 1968, הקבוצה שהעלתה את בית"ר לליגה הלאומית. את הטקס יזם וארגן המוזיקאי שי נובלמן, אוהד בית"ר וותיק שמאס כמונו בקבוצה הפלסטית הנוכחית והתגעגע לימים הרחוקים בהם שיחקו במדי המנורה שחקנים שהסמל ולא חופן הדולרים של מתעשר תימהוני זה או אחר היה עבורם המוטיבציה האמיתית. נובלמן החליט לעשות מעשה, לאתר את כוכבי הקבוצה מלפני ארבעים שנה ולהעניק להם את הכבוד הראוי להם כ"כ.

לקבוצה של 1968 מקום של כבוד בדברי ימי המנורה, אמנם העלייה ההיסטורית בסיום אותה עונה לא הייתה הראשונה של בית"ר לליגה הבכירה, קדמה לה העלייה בשנת 1955. אמנם בניגוד לאותה עלייה שהייתה חד פעמית, כאשר אחרי עונה אחת בלבד חזרה בית"ר לליגה השנייה, הדור של 1968 הצליח לתקוע יתד בליגה הלאומית ולמעשה החל את שושלת ההצלחות המפוארת של בית"ר ירושלים בארבעים השנים הבאות.

עונת 1968 החלה למעשה כבר בספטמבר 1966 אולם נפרסה על תקופה של כמעט שנתיים עקב מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967 ועצרה את המשחקים. לאחר ליגה מפרכת של שישים משחקים ניצבה בית"ר במקום הראשון במחוז ליגה א' דרום עם מאזן יוצא דופן של 104 נקודות מתוך 120 אפשריות (אז חולקו שני נקודות לניצחון) ו- 161 שערי זכות אל מול 36 חובה בלבד. העלייה הובטחה באופן רשמי שני מחזורים לסיום העונה במאבק ישיר בימק"א מול המתמודדת השנייה על הכרטיס ללאומית- מכבי רמת עמידר, עם שער ניצחון דרמטי של אודי "חמודי" רובוביץ' בדקה ה- 86'.

בשורות המנורה כיכבה באותם ימים שלישיית ה- שוקולד-מנטה-מסטיק הראשונה אולי בתולדות המועדון: שאול "המלך" מזרחי, ד"ר ראול גלר ואודי "חמודי" רובוביץ'. נפלאותיהם של שלושת הכוכבים חקוקים לעולם על קני המנורה. ומכיוון שכמו שאמרו רבותינו "צריך אדם בכל דור דור לחוש כאילו יצא הוא מגלות מצריים", או במקרה שלנו מגלות עמידר, אני מפנה כאן את הבמה לקורא בני שהייתה לו הזכות הגדולה לראות את אותה קבוצה נפלאה בפעולה ומספר לנו דברים מרגשים עליה ועל ימים אחרים שכולנו מתגעגעים אליהם.

_________________________________________

קצת על עצמי, הגעתי לפה בזכות נכד של אח שלי, יאיר.
אני בן 59, חי בי-ם 50 שנה.
אני לא הייתי בטדי אתמול, האמת היא שלא הייתי בטדי כבר שנים ארוכות, קשה לי להתחבר לבית"ר של היום, זו לא אותה הבית"ר שאני עניתי, אפילו הסמל השתנה. עוקב אחרי תוצאות כנראה מתוך הרגל, ואם משדרים את המשחק בערוץ פתוח לרב אני גם רואה מתוך אהבה לכדורגל, הפסדים כבר לא כ"כ צורמים לי, גם נצחונות לא מביאים לי אושר גדול במיוחד.

אבל אתה איציק (יצחק במקור?) הצלחת להחדיר בי איזושהי תחושה שלא הייתה הרמה זמן, אני גם מסכים עם מה שהחבר'ה למטה ואתה רשמתם שהיה משחק כדורגל די טוב ומעניין. ראיתי גם שיש התיחסות לבית"ר של שנות ה-60 והייתי רוצה קצת (ממש על קצה המזלג) לספר לכם על המועדון באותה תקופה.

אני הייתי נער צעיר באותם ימים, והקבוצה הייתה קבוצה קבועה בליגה הארצית, שיחקנו באיצטדיון ימק"א (למה שיחקנו? כי אז הרגשתי ממש חלק מהמועדון) שהיה מלא כל שבת.
המאמן היה רזניק, אחד שהייתה לו רוח בית"רית אמיתית יותר מכל אחד אחר שראיתי בקבוצה במרוצת השנים. הוא האמין בסגנון משחק התקפי מאד והיה בעל עין נהדרת למציאת שחקנים, אישית אני יכול לספר לכם על אדם נחמד מאד שהיה חבר קרוב של אמא של אשתי (נשמע קשר קצת מרוחק אבל אתם צריכים להבין שבאותם ימים באיזור הקטן בו חיינו כולם הכירו את כולם והיו חברים באמת קרובים).
ושלושת השחקנים המרכזיים היו: שאול מזרחי, גלר ואהוד רובוביץ' (שאותו העלה לבוגרים אלפסי, המאמן הקודם של הקבוצה).

רובוביץ', קשה להגדיר מה היה תפקידו, הוא היה בהתפקה ועשה כל מה שצריך, הבקיע ובישל ונתן מסירות חכמות, מזכיר מאד את אורי מלמיליאן.

הבקיע את השער הכי חשוב באותה עונה נגד עמידר, הוא היה כובש בחסד.
ב1969 שעלינו לליגה הלאומית כאילו מאס בהיותו שחקן התקפה ועבר להיות בלם, מעולם לא ראיתי עוד בלם כמותו, נחספנו ליכולות הגנה מרשימות אבל היכולת ההתקפית, בעיקר המסירות על מגרש שלם לא נעלמו, וגם בתור בלם אם זכרוני אינו מטעני כבש הרבה שערים.

אודי היה המדריך של אחי בקייטנה והיה מרבה לבוא ולבקר בבית הספר את התלמידים, בעיקר בהפסקות.
אני חושב שהוא מסמל הכי טוב את החיבור שהיה לאותה קבוצה עם הקהל.

ראול גלר, אחד משני החלוצים הכי טובים שהיו בבית"ר אי פעם, סיפור עליה נפלא, איש משכיל מאד, על המגרש היה דרום אמריקאי אמיתי וחם מזג (עד היום אני בטוח שכל אוהדי בית"ר זוכריםא יך היה צורח מתחת לשפם שלו על מהלכים שלא הלכו כפי שתכנן) אבל מחוץ למגרש היה הרבה יותר סגור ולא תיקשר איתנו הרבה, הוא אהב את השקט שלו אמרו לנו בקבוצה.

גלר היה מנהיג אמיתי על המגרש, השחקן אליו הולכים ששום דבר לא הולך. הוא פרש מוקדם בסוף שנות ה-60 (מקווה שבגילי הזיכרון עוד עובד) ולכולנו הייתה הרגשה שהוא יכול לתת עוד, ואכן אחרי מספר שנים הוא חזר והראה לכולנו שיש לו מה למכור, בסוף עונה בודדת הוא פרש סופית, הפעם היה לנו טעם טוב של פרידה ממנו.
כדי להבין כמה טוב הוא היה כדי לדעת שהוא היה שחקן סגל נבחרת פרו ואחד השחקנים הטובים בליגה הפרואנית באותן שנים.

והדובדבן שבקצפת, שאול המלך. קפטן בית"ר ירושלים במשך שנים רבות מה אפשר עוד להוסיף.. שאול בשנותיו הגדולות היה חלוץ אדיר, אימת הגנות הליגה השניה, האמת בשנים הטובות ביותר של בית"ר הוסט אחורנית יותר ולא הצטיין, אם כי נשאר בהרכב הקבוצה.

למרות שלא היה טוב כמו בימים עברו ופציעות ופגיעות קשות שהיה סופג מהגנות היריב פגעו בו פיזית לא יתכן מצב שבית"ר עושה העפלה היסטורית (לא ראשונה, היסטורית) לליגה הלאומית ותוקעת בה יתד בלי שאול שלנו.
מעבר היותו שחקן טוב, שאול היה האישיות הכובשת ביותר, היה אפשר לראות אותו כל שישי בבית הכנסת והוא היה ראשון השחקנים לעלות למגרש ולבוא להודות לנו האוהדים שבאנו (למרות שידע שמרביתנו כלל לא שילמנו כרטיס).
אין לי הרבה מה להוסיף על האדם הענק הזה, אלא שמזרחי כשמו כן הוא, המלך.

* למרות שהוא סרב והשתכנע אני רוצה להודות ליאיר שהקליד עבורי את כל הטקסט הזה.
מקווה שהעשרתי אתכם, ובהצלחה לכל אוהדי בית"ר ירושלים.

כותרות העיתונים למחרת ניצחון העלייה ההיסטורי על רמת-עמידר (באדיבות בית"ר.נט)

מחזור 68' אז והיום (התמונות באדיבות בית"ר.נט)