ביום ראשון האחרון נערך בטדי לפני המשחק נגד מכבי ת"א טקס הוקרה מרגש לשחקני הקבוצה המיתולוגית של בית"ר ירושלים מ- 1968, הקבוצה שהעלתה את בית"ר לליגה הלאומית. את הטקס יזם וארגן המוזיקאי שי נובלמן, אוהד בית"ר וותיק שמאס כמונו בקבוצה הפלסטית הנוכחית והתגעגע לימים הרחוקים בהם שיחקו במדי המנורה שחקנים שהסמל ולא חופן הדולרים של מתעשר תימהוני זה או אחר היה עבורם המוטיבציה האמיתית. נובלמן החליט לעשות מעשה, לאתר את כוכבי הקבוצה מלפני ארבעים שנה ולהעניק להם את הכבוד הראוי להם כ"כ.
לקבוצה של 1968 מקום של כבוד בדברי ימי המנורה, אמנם העלייה ההיסטורית בסיום אותה עונה לא הייתה הראשונה של בית"ר לליגה הבכירה, קדמה לה העלייה בשנת 1955. אמנם בניגוד לאותה עלייה שהייתה חד פעמית, כאשר אחרי עונה אחת בלבד חזרה בית"ר לליגה השנייה, הדור של 1968 הצליח לתקוע יתד בליגה הלאומית ולמעשה החל את שושלת ההצלחות המפוארת של בית"ר ירושלים בארבעים השנים הבאות.
עונת 1968 החלה למעשה כבר בספטמבר 1966 אולם נפרסה על תקופה של כמעט שנתיים עקב מלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967 ועצרה את המשחקים. לאחר ליגה מפרכת של שישים משחקים ניצבה בית"ר במקום הראשון במחוז ליגה א' דרום עם מאזן יוצא דופן של 104 נקודות מתוך 120 אפשריות (אז חולקו שני נקודות לניצחון) ו- 161 שערי זכות אל מול 36 חובה בלבד. העלייה הובטחה באופן רשמי שני מחזורים לסיום העונה במאבק ישיר בימק"א מול המתמודדת השנייה על הכרטיס ללאומית- מכבי רמת עמידר, עם שער ניצחון דרמטי של אודי "חמודי" רובוביץ' בדקה ה- 86'.
בשורות המנורה כיכבה באותם ימים שלישיית ה- שוקולד-מנטה-מסטיק הראשונה אולי בתולדות המועדון: שאול "המלך" מזרחי, ד"ר ראול גלר ואודי "חמודי" רובוביץ'. נפלאותיהם של שלושת הכוכבים חקוקים לעולם על קני המנורה. ומכיוון שכמו שאמרו רבותינו "צריך אדם בכל דור דור לחוש כאילו יצא הוא מגלות מצריים", או במקרה שלנו מגלות עמידר, אני מפנה כאן את הבמה לקורא בני שהייתה לו הזכות הגדולה לראות את אותה קבוצה נפלאה בפעולה ומספר לנו דברים מרגשים עליה ועל ימים אחרים שכולנו מתגעגעים אליהם.
_________________________________________
קצת על עצמי, הגעתי לפה בזכות נכד של אח שלי, יאיר.
אני בן 59, חי בי-ם 50 שנה.
אני לא הייתי בטדי אתמול, האמת היא שלא הייתי בטדי כבר שנים ארוכות, קשה לי להתחבר לבית"ר של היום, זו לא אותה הבית"ר שאני עניתי, אפילו הסמל השתנה. עוקב אחרי תוצאות כנראה מתוך הרגל, ואם משדרים את המשחק בערוץ פתוח לרב אני גם רואה מתוך אהבה לכדורגל, הפסדים כבר לא כ"כ צורמים לי, גם נצחונות לא מביאים לי אושר גדול במיוחד.
אבל אתה איציק (יצחק במקור?) הצלחת להחדיר בי איזושהי תחושה שלא הייתה הרמה זמן, אני גם מסכים עם מה שהחבר'ה למטה ואתה רשמתם שהיה משחק כדורגל די טוב ומעניין. ראיתי גם שיש התיחסות לבית"ר של שנות ה-60 והייתי רוצה קצת (ממש על קצה המזלג) לספר לכם על המועדון באותה תקופה.
אני הייתי נער צעיר באותם ימים, והקבוצה הייתה קבוצה קבועה בליגה הארצית, שיחקנו באיצטדיון ימק"א (למה שיחקנו? כי אז הרגשתי ממש חלק מהמועדון) שהיה מלא כל שבת.
המאמן היה רזניק, אחד שהייתה לו רוח בית"רית אמיתית יותר מכל אחד אחר שראיתי בקבוצה במרוצת השנים. הוא האמין בסגנון משחק התקפי מאד והיה בעל עין נהדרת למציאת שחקנים, אישית אני יכול לספר לכם על אדם נחמד מאד שהיה חבר קרוב של אמא של אשתי (נשמע קשר קצת מרוחק אבל אתם צריכים להבין שבאותם ימים באיזור הקטן בו חיינו כולם הכירו את כולם והיו חברים באמת קרובים).
ושלושת השחקנים המרכזיים היו: שאול מזרחי, גלר ואהוד רובוביץ' (שאותו העלה לבוגרים אלפסי, המאמן הקודם של הקבוצה).
רובוביץ', קשה להגדיר מה היה תפקידו, הוא היה בהתפקה ועשה כל מה שצריך, הבקיע ובישל ונתן מסירות חכמות, מזכיר מאד את אורי מלמיליאן.
הבקיע את השער הכי חשוב באותה עונה נגד עמידר, הוא היה כובש בחסד.
ב1969 שעלינו לליגה הלאומית כאילו מאס בהיותו שחקן התקפה ועבר להיות בלם, מעולם לא ראיתי עוד בלם כמותו, נחספנו ליכולות הגנה מרשימות אבל היכולת ההתקפית, בעיקר המסירות על מגרש שלם לא נעלמו, וגם בתור בלם אם זכרוני אינו מטעני כבש הרבה שערים.
אודי היה המדריך של אחי בקייטנה והיה מרבה לבוא ולבקר בבית הספר את התלמידים, בעיקר בהפסקות.
אני חושב שהוא מסמל הכי טוב את החיבור שהיה לאותה קבוצה עם הקהל.
ראול גלר, אחד משני החלוצים הכי טובים שהיו בבית"ר אי פעם, סיפור עליה נפלא, איש משכיל מאד, על המגרש היה דרום אמריקאי אמיתי וחם מזג (עד היום אני בטוח שכל אוהדי בית"ר זוכריםא יך היה צורח מתחת לשפם שלו על מהלכים שלא הלכו כפי שתכנן) אבל מחוץ למגרש היה הרבה יותר סגור ולא תיקשר איתנו הרבה, הוא אהב את השקט שלו אמרו לנו בקבוצה.
גלר היה מנהיג אמיתי על המגרש, השחקן אליו הולכים ששום דבר לא הולך. הוא פרש מוקדם בסוף שנות ה-60 (מקווה שבגילי הזיכרון עוד עובד) ולכולנו הייתה הרגשה שהוא יכול לתת עוד, ואכן אחרי מספר שנים הוא חזר והראה לכולנו שיש לו מה למכור, בסוף עונה בודדת הוא פרש סופית, הפעם היה לנו טעם טוב של פרידה ממנו.
כדי להבין כמה טוב הוא היה כדי לדעת שהוא היה שחקן סגל נבחרת פרו ואחד השחקנים הטובים בליגה הפרואנית באותן שנים.
והדובדבן שבקצפת, שאול המלך. קפטן בית"ר ירושלים במשך שנים רבות מה אפשר עוד להוסיף.. שאול בשנותיו הגדולות היה חלוץ אדיר, אימת הגנות הליגה השניה, האמת בשנים הטובות ביותר של בית"ר הוסט אחורנית יותר ולא הצטיין, אם כי נשאר בהרכב הקבוצה.
למרות שלא היה טוב כמו בימים עברו ופציעות ופגיעות קשות שהיה סופג מהגנות היריב פגעו בו פיזית לא יתכן מצב שבית"ר עושה העפלה היסטורית (לא ראשונה, היסטורית) לליגה הלאומית ותוקעת בה יתד בלי שאול שלנו.
מעבר היותו שחקן טוב, שאול היה האישיות הכובשת ביותר, היה אפשר לראות אותו כל שישי בבית הכנסת והוא היה ראשון השחקנים לעלות למגרש ולבוא להודות לנו האוהדים שבאנו (למרות שידע שמרביתנו כלל לא שילמנו כרטיס).
אין לי הרבה מה להוסיף על האדם הענק הזה, אלא שמזרחי כשמו כן הוא, המלך.
* למרות שהוא סרב והשתכנע אני רוצה להודות ליאיר שהקליד עבורי את כל הטקסט הזה.
מקווה שהעשרתי אתכם, ובהצלחה לכל אוהדי בית"ר ירושלים.
כותרות העיתונים למחרת ניצחון העלייה ההיסטורי על רמת-עמידר (באדיבות בית"ר.נט)
מחזור 68' אז והיום (התמונות באדיבות בית"ר.נט)
אין לך מושג איציק כמה בני שמח שסיפרתי לו שהתגובה שלו עלתה לעמוד הראשי.
האמת הוא הופתע מאד שיש אוהדי בית"ר שמתעניינים בבית"ר בימיה הראשונים.
אחזור שוב על דברי מהפוסט הקודם: תודה רבה לבני שהצליח לרגש אותנו!
איציק, כל הכבוד על היוזמה להעלות את התגובה לבמה לה היא ראויה. יש לפוסט הזה גם מקום באתר האוהדים ביתר.נט, כמובן.
rd.
תמסור לבני שהעונג כולו שלנו ושמגיע לו המון תודה על דבריו המרתקים שהחכימו וריגשו אותנו.
סיפור מרגש. נהנתי מכל רגע. בני – אשמח אם תכתוב גם על בית"ר של שנות השבעים – קבוצה לא פחות מכובדת בהיסטוריה של בית"ר ירושלים.
נ.ב.
איציק, קלטת את זה?
אלפסי העלה את רובוביץ' לבוגרים!
האמת יובל הצבת אותי בפני דילמה קשה (בתור אחד שלא ראה את הקבוצה בימים אלו) האם אכן בית"ר של שנות ה-70 הייתה קבוצה לא פחות מכובדת של סוף שנות ה-60. מצד אחד כידוע בשנות ה-70 סופסוף החזקנו מעמד בליגה הבכירה ואף הגענו לצמרת, השגנו את שני התארים הראשונים שלנו. אם החלשות הפועל הפכנו לקבוצה הבכירה של י-ם, ושינינו את המדים.
אבל קשה לקבוע כי הקבוצה של 66-68 הייתה כ"כ גדולה שיש הרגשה שבלעדיה כל מה שהשגנו עד היום לא היה קורא (ואילו אם לא היינו לוקחים גביע ב76' זה היה מונע מאיתנו מלקחת תארים נוספים?).
ככה שהחלטתי לא להליט ופשוט ללכת איתך…
אני אשאל את בני אם איכפת לא להקדיש יותר זמן, אבל אני בספק הוא לא בתקופה שיש לו יותר מדי זמן פנוי (הוא ואני לא נפגשים או מדברים על בסיס קבוע).
אולי סבא שלי (שהוא כן אוהד בית"ר עד היום) ירצה, אבל תצפו לעברית קצת שונה..:P
rd.
אני מצטרף לבקשה של יובל.
נשמח מאוד לשמוע על הקבוצה של שנות ה- 70' מבני או מסבא שלך.
אולי באמת נהפוך את זה לסדרת כתבות כשבהמשך, שבי למשל, יוכל לספר לנו על הקבוצה של שנות ה- 80', אני אוכל להרחיב על הקבוצה של שנות ה- 90' ויובל על הקבוצה של העשור הנוכחי.
יובל.
סופסוף נעשה הצדק ההיסטורי וכולם יודעים למי אתה חייב את הקריירה המפוארת שלך. :)
מצד אחד זה באמת מרגש ומרשים.
מצד שני, זה קצת רחוק מדי בעבר בשבילי ואני מניח שגם בשביל הרבה אוהדי בית"ר נוכחיים.
הרבה פעמים גם יש נטייה לרומנטיזציה של העבר ולהתייחסות לא צודקת להווה.
ברור לכולם שיש היום בעיות בבית"ר וש"זה לא מה שהיה פעם", ואני לא יודע מתי היו יותר אוהדים לבית"ר ואם היום יש יותר (לא כולל טמרפיסטים מהזן הנחות יותר), ומה הגיל הממוצע שלהם=כמה שנים ארחוה הם מכירם את בית"ר.
אני חושב שמה שהיה פעם לא יחזור, לטובה או לרעה, ולמרות שברור שיש מה לתקן בבית"ר הנוכחית – זה מה יש, וקצת קשה להתחבר לקבוצה של 68', לעניות דעתי.
הם בהחלט ראויים לכבוד והטקס הזה היה מצויין וכדאי שבית"ר תמשיך לכבד אותם ולהזמין למשחקים ולהיות בקשר, אבל אני לא יודע כמה אוהדים שהיו בזמן הטקס באמת התחברו והבינו מה זה בית"ר של פעם.
כדאי להסתכל קדימה…
אין עתיד בלי עבר..
איציק, אני כמעט נעלב. טוב שלא הצגת אותי כתלמיד בית-ספר יסודי וזהו :-)
התחלתי להיות אוהד בית"ר בתחילת שנות התשעים (1992), כך שעל שנות התשעים גם אני יכול לספר – אתה לא צריך להשאיר לי את העשור השחון שאנו נמצאים בו (והוא שחון מבחינתי למרות שתי האליפויות האחרונות, ואני יודע שגם מבחינתך). בשביל זה יש את כל המקורות העכשוויים באינטרנט.
הסיפורים המעניינים באמת הם על קבוצות העבר מהתקופה בה התקשורת עוד לא הייתה מתקדמת כמו היום, והסיפורים המעניינים ביותר היו של האוהדים – כמו בני שסיפר לנו כאן סיפור מאלף על שנות השישים של בית"ר.
rd – מה שבני יחליט יהיה מקובל, ואני אשמח גם לסיפורים של סבא שלך. בסופו של דבר אלה סיפורי אוהדים, סבא שלך לא צריך להיות סופר דגול כדי שנהנה לשמוע את הסיפורים שלו על בית"ר של פעם, וזה מה שיפה בסיפורים האלה – שאפשר להנות מלשמוע את ד"ר אבשלום קור מדבר על בית"ר, ובאותה מידה להנות מלשמוע את סימיקו (שכבודו במקומו מונח, כמובן – אני רק נותן דוגמא לאוהד מוכר שהוא לא אקדמאי בכיר אלא ירושלמי פשוט מהרחוב).
חחח ברור שלא צריך להיות סופר
זו הייתה בדיחה (שלא ציפיתי שתבינו) על העברית של סבא שלי…
התיחסות קטנה ליובל, ברור שזה לא העשור הגדול ביותר שלנו אבל עשינו בו דאבל ראשון בהיסטוריה שכלל גביע אחרי 19 שנה ועוד בניצחון בפנדלים על הפועל..
יש המון שלילי, אבל לא נגיד שחון כי יש גם נקודות אור …
הכל זה רק משחק?
קודם כל קראו את ידיעות ירושלים.
ולפי מה שאפשר להסיק מהקריאה בעיתון בכל הקשור לארקדי כל "נושא גרשון" היה כדי לנסות להוכיח לאוהדים ולתקשורת שארקדי הוא אוהד.
לשכנע ולשקר לנו שאיכפת לו מהמועדון עצמו כמו אחרון האוהדים שבית"ר היא בלב שלו.
עם מהלך שכזה עקרונית אין לי בעיה, מנסים לעשות אותו גם אחרים מלבד גאידמק, אבל לפגוע ככה בבנאדם בשביל מטרה כזאת… מספרים שגרשון הסתובב כמעט כל השבוע עם הראש באדמה רמסו את הכבוד שלו כל מי שחשבו שהוא צריך לקום ולעזוב את בית"ר וכשלא עשה את זה שתו את דמו וכל זה בשביל מה? למה זה קרה? כי גאידמק רצה להוכיח משהו, שהוא אוהד את הקבוצה שלו.
הערכה לארקדי פשוט יורדת מיום ליום.. גאד שיעשה כבר משהו טוב (סטייל תרומה גדולה) כדי שיהיה אפשר שוב לסבול את הפרצוף שלו.
לא אוהד בית"ר אני מברך על היוזמה של בני,נחמד לשמוע סיפורים על הכדורגל של לפני 40 שנה כשהוא היה קהילתי ורומנטי. אפילו בלי לחוות אותו אני יודע שאני מתגעגע אליו,לכדורגל בלי גאידמקים וזכויות שידור וכו'….