ציונות זה פאסה?! (2)

עופר שלח אמר פעם שבישראל לא מקווים לנסים- בונים עליהם. נבחרת ישראל בכדורסל המוכיחה את זה כל פעם מחדש הצליחה שוב, בדרך לא דרך, להעפיל לאליפות אירופה והפעם אפילו בלי טורניר ההזדמנות האחרונה המגוחך. וכמו שבמקרה והנס אתמול לא היה מתרחש כל החיצים היו מופנים כלפי צביקה שרף כך גם ההצלחה בסופו של דבר צריכה להיות רשומה על שמו של המאמן. ככה זה בספורט- עם תוצאות לא מתווכחים. ולכבוד המאורע המשמח אני מפרסם כאן שוב דברים שכתבתי כאן לפני שנה, ערב הקמפיין הקודם של הנבחרת, בעניינו של צביקה.

_________________________________________

פורסם לראשונה 15.08.2007

אחת הסצנות האהובות עלי בסדרה "טירונות" ששודרה לפני מס' שנים בערוץ 2 הייתה זו בה סמל המחלקה מלמד את הטירונים החדשים את המנון גבעתי. הטירונים המלוקקים לא ממש התלהבו מניסיון הזרקת הרעל הזו ואחד הטירונים אף אזר עוז וטען שהשיר הזה הוא קצת, איך לומר, ‘פאסה'. הטיעון הזה עורר את חמתו של הסמל שבתגובה שואג לתוך אוזנו את מאמר הזהב "ציונות זה פאסססה"?! בתור עונש חינוכי נשלח החייל לבלות לילה שלם כשהוא כותב באבנים על הגבעה הסמוכה את המנון גבעתי אות לאות. עד הבוקר הוא כבר שר את אותו המנון בגרון ניכר..

נבחרת ישראל בכדורסל תתייצב הערב לאחד המשחק המכריעים שלה בשנים האחרונות. המשחק נגד בלגיה בטורניר ההזדמנות האחרונה לעלייה לאליפות אירופה. עזבו רגע את העובדה שהקונספט הזה של הזדמנות אחרונה הוא מגוחך, פתטי ואנטי ספורטיבי בעליל, זה עדיין לא סיבה מספיק טובה לכך שפתאום כולם מזלזלים בנבחרת ישראל.
הברדק סביב הנבחרת התחיל כבר בקיץ כשהשחקנים, בתואנות מתואנות שונות, ניסו להתחמק מאימוני הנבחרת. הדבר עורר את זעמו של המאמן צביקה שרף שכינה אותם "משתמטים".

הבעיה היא שלמרות ההסכמה הכללית ששחקנים שלא מתייצבים למשחקים הם פשוט חוצפנים, ההתייחסות הכללית כלפי צביקה שרף היא שמדובר באיזשהו ארכאי תמהוני. המוהיקני האחרון.. צביקה בעצמו התלונן לא פעם שהוא מרגיש שנטשו אותו לבד במערכה, והאמת שיש הרבה צדק בדבריו.

ייתכן מאוד שמבחינה מקצועית צביקה הוא קצת פאסה, אולי שיטת ההגנה שלו קצת מיושנות והכדורסל שהוא משחק התאים יותר לימים היפים של שנות ה-80′. אלא שהערכים שצביקה מטיף אליהם רלוונטיים יותר מתמיד.
מתי בדיוק הפכנו למעצמת ספורט כזו גדולה שהעפלה לאליפות אירופה בספורט השני בחשיבותו אצלנו הפך לעניין שמעניין כמו איזה משחק כדורמיים זניח? בליטא, אני שומע, 12 אלף (!!) אוהדים הפכו עולמות במשחק אימון! ביוון אלפים שטפו את רחובות אתונה אחרי הניצחון על נבחרת ארה"ב באליפות העולם האחרונה. ופה? נהיינו אדישים! עם אווירה שכזו מה הפלא ששחקנים מנסים להתחמק בכל מחיר?

הפוזה הזו של הכול קטן עלינו לא נראית לי. מדובר פה בסימפטום נוסף של הניסיון להראות כחברה נורמאלית לכאורה שלא מתלהמת בלאומניות. אלא שפטריוטיות זה דבר ראוי וחשוב בקונטקסט הנכון. וספורט הוא בהחלט הקונטקסט הנכון לכך. זה שנבחרת ישראל לא מצליחה כבעבר רק צריך להגביר את האהדה לנבחרת. הייתי רוצה לראות את אוהדי הכדורסל בארץ נותנים גב לנבחרת דווקא ברגעים האלה כשהיא זקוקה להם יותר מכל. לא חכמה למלא את יד-נוקיהו כל יום חמישי כשהציונים הנלהבים שאראס ופארקר קורעים את אירופה.

ואולי זו בעצם הבעיה- לנבחרת ישראל בכדורסל קוראים בעצם מכבי ת"א. וכמו את הליגה היא הרסה גם את הנבחרת. שחקן כדורסל ישראלי שואף להגיע למכבי ת"א, לאו דווקא לנבחרת, ודרכה לרכוש הצלחה בינלאומית. נדמה שגם עבור האוהד הישראלי הממוצע הצלחה של מכבי ת"א ביורוליג רלוונטית וחשובה יותר מהצלחה של נבחרת ישראל. מדובר לדעתי בעוד סימפטום עצוב של אפקט "הקבוצה של המדינה". אחרי שהרסה את הליגה הורסת מכבי גם את הנבחרת.

אולם, דווקא הנבחרת הזו שלא משופעת בשחקני מכבי ת"א היא ההזדמנות של אוהדי הכדורסל הישראלי ושונאי מכבי ת"א לבא ולעודד. וצביקה?! אנשים כמוהו, מיושנים פחות או יותר, היו ונשארו העוגן של מדינת ישראל. ההערכים שלהם רלוונטיים מתמיד ויישארו כאן הרבה אחרי נינט.

"פוסט מה?!" צביקה חוגג אתמול בהיכל.

פורסם בקטגוריה LOW פוסט, יהדות השרירים, כל הרשימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

10 Responses to ציונות זה פאסה?! (2)

  1. מאת פילוסוף רדום‏:

    נינט ? מי זאת…?

  2. מאת rd17‏:

    מצטער, ציונות רצון טוב אהבה וכל זה, זה לא מספיק בשביל לאמן את הנבחרת.

    צביקה הוא לא קצת הוא הרבה פאסה ולדעתי הוא צריך לפרוש (או שיפרישו אותו) מכדורסל.
    הוא באמת לא מתאים יותר לאמן את נבחרת ישראל וגם לא לאיזה תפקיד מנכ"ל או יו"ר ארגון חדש כמו שמציעים לו בתקשורת, מקצועית אין לצביקה יותר מה לתת.

    * ציטט משפט יפה מאד של עופר שלח. אבל אל תעשה את זה יותר מדי… השם הזה עושה לי קצת להקיא…

  3. מאת שבי כהן‏:

    איציק ידידי,

    לא אכנס איתך לדיון בנושא ציונות, אבל כדאי שתזכור דבר אחד חשוב: כדורסל ישראלי זה ממש, אבל ממש ל-א מ-ע-נ-י-י-ן. כנראה שאפילו לא את השחקנים עצמם שלא כל כך רוצים לשחק בנבחרת. את כל מאמרי הביקורת שנשמעים כלפי צביקה שרף אני לא קורא. למה? כי כדורסל ישראלי לא מעניין. נכון, אני רוצה שהפועל ירושלים תנצח, אבל בזה מסתכם המעקב שלי אחרי הכדורסל שלנו.

    אפשר לכתוב מאמר שלם על השעמומון הזה, אבל מה שמפתיע אותי, איך אתה, שבניגוד לפרשני הכדורסל המשועממים שאף אחד לא טורח לקרוא, לך יש את הכדורגל שאתה חזק בו, איך אתה מסוגל לכתוב בכזו רצינות תהומית על משהו כל כך לא מעניין?

    יוחזר איציק לכדורגל, ומיד!

  4. מאת איציק אלפסי‏:

    שבי.
    אני כמוך בעניין הפועל י-ם כמובן. אגב, הסוגייה של אוהדי בית"ר בכדורגל והפועל בכדורסל היא מעניינת ואני ארחיב עליה בהזדמנות. אתה מוזמן לעשות את זה כאן אם אתה מעוניין.

    בלי קשר, נבחרת ישראל בכל ענף יקרה לליבי. בחודש שעבר הייתי קם באמצע הלילה לראות את בחורינו המצויינים שטים במפרץ צ'ינדאו (השייט, מסתבר, פופולרי מאוד בממלכה וכל השיוטים באולימיפיאדה שודרו בשידור ישיר) אין לי תקנה, אני יודע :)

    rd.
    בגדול אני מסכים לגבי צביקה, אבל בתפקיד מאמן נבחרת ההשפעה המקצועית מינורית וצריך יותר "מוטיבטור" ובזה אין לצביקה מתחרים..

    נ.ב. 1
    מדוע אתה לא סובל את עופר שלח?

    נ.ב. 2
    יש חדש מבני לגבי הקבוצה של שנות ה- 70'?

  5. מאת rd17‏:

    צביקה רק מוטיבטור.. בנבחרת הזאת זה פשוט לא עובד, אין לי מושג למה ולא נראה לי שלמישהו מלבד השחקנים יש את התשובה.
    אבל ברגע שהוא מצליח להחדיר בהם מוטיבציה רק שהם אם הגב לקיר או אנדרדוג מוחלט אז עדיף שילך.

    למה אני לא סובל את שלח? סיפור ארוך מדי בשביל לספר אותו עכשיו על רגל אחת (אני קצת ממהר).

    טרם הספקתי לשאול אותו, בוא נגיד שהמצב המשפחתי שם לא כ"כ טוב עכשיו ואני די נמנע מלהרים טלפון או להגיע לביקור (אם מישהו מתנדב הוא גר בגבעה הצרפתית חחח)

  6. מאת תומר‏:

    אני מאוד לא אוהב את הטרחן הצרחן שהופך משחק תחרותי למלחמה ושולח צווי מילואים לשחקניו,שמשפיל אותם וממרר את חייהם,שלא מסוגל לקבל ביקורת,נפוח מחשיבות,חסר חוש הומור,חסר ביקורת עצמית,מכביסט,חבר טוב של שמעון מזרחי,בכיין ובהמה.
    האדם הזה לא ראוי שיחזיק תפקיד ציבורי(ולא אכפת לי כמה הוא מרוויח) ולא ראוי לאמן את הנבחרת ולא רק בגלל שהוא לא מקצועי מספיק. העלוב הזה שביקר ללא הפסק את נבאן ספאחיה ולגלג עליו,שחתר ולעג לעודד קטש ,רק כדי להפסיד אליפות עם קבוצה שלא מפסידה אליפות,לוזר נצחי שלא מסוגל לקחת גמר אבל חושב שהוא המאמן הכי טוב בעולם.

  7. מאת בני תבורי‏:

    תומר,
    להוציא את "מכביסט,חבר טוב של שמעון מזרחי…" ו "בהמה" אני מזדהה לחלוטין עם כל מה שכתבת. העניין של הזהות והחברות אינן עילא לפסילת מישהו לתפקיד כלשהו, ובוודאי לא השיוך לעולם החי. פרט לכך, אתה צודק ואני מקווה שמישהו יקח זאת לתשומת ליבו.

  8. מאת תומר‏:

    המכביסט וחבר של שמעון זה בהומור. אם זו הייתה המגרעה היחידה שלו ניחא.
    מכיוון שציבקה שרף מתנהג בבהמיות אין לי שום בעיה לכנות אותו כך ואין לי שום בעיה לפסול אותו לתפקיד ציבורי,רשמי וחינוכי בגלל זה.

  9. מאת יאיר וrd17‏:

    עוד סיפור נפלא מהעבר הרחוק (הכל יחסית) של בית"ר ירושלים.
    ויהיה קצת שוני בין הטקסט הזה לקודם על עונת 66-68, ראשית כל את הטקסט יכתיב סבא שלי וסגנון הכתיבה יהיה שונה משום שהוא ידבר ויספר ואני אכתוב אח"כ ולא אכתוב (כמעט) מילה במילה כפי שהיה עם בני.

    קצת על סבא, יהיה בקרוב בן 70, חי בי-ם כמעט 50 שנה (הסיבה להפרשים שהמשפחה עלתה בשתי 'נגלות' וסבי עלה בנגלה המאוחרת יותר).
    אוהד בית"ר עד היום, בעיקר בזכות חשיבה מעניינת של אי קבלת המציאות נקרא לזה, מבחינתו בית"ר זה בית"ר והפועל זה הסתדרות הפועלים וקבוצות ערביות עדיין מייצגות את אלו שרוצים את המדינה שלנו וכך אפשר לאהוד את בית"ר כמו פעם ולשנוא את מי ששנאו פעם והחיים ממשיכים כרגיל.
    • סבא השתתף ואף נפצע במלחמת יום כיפור ולכן נעדר מהמגרשים למשך תקופה ממושכת וגם פחות הצליח להתעדכן בשהותו בבית החולים.
    • ולסיום ההקדמה הוא רצה לציין את הקושי שיש לסקור עשור שלם בקטע אחד ועם התוצאה לא עונה על הציפיות הוא מתנצל, לכתוב ספר על בית"ר של שנות ה-70 הוא לא יכול.

    מתחילים:
    עם העלייה לליגה הלאומית המטרה העיקרית הייתה להישאר בליגה כמה שיותר זמן, בלי לוותר על משחק של כדורגל יפה.
    בית"ר כמעט ולא שינתה את פניה בתחילת דרכה, השינוי הגדול היה בעמדת המאמן, מאמן חדש הגיע לשכונה: עמנואל שפר, זה אולי ישמע בלתי נתפס אבל אנחנו בטדי קיבלנו מאמן גדול, מצליח ומוכח כמו מונדק בספקנות גדולה, פעם ראשונה שהיה בבית"ר ירושלים מאמן כ"כ לא בית"רי. כבר היו לנו מאמנים שלא גדלו בבית"ר ולא צמחו מהרוח הבית"רית אבל מאמן גרמני קפדן ולא מחובר כמו שפר לא היה לנו. שפר לא היה מחובר לקהל או לשחקנים וזו אולי הסיבה שהוא לא הצליח כ"כ בבית"ר, שפר היה בא עושה את האימונים והמשחקים אבל שום דבר מעבר, עכשיו כל מאמן ככה אז אנחנו לא היינו בטוחים שהמאמן הזה בכלל עושה את העבודה שלו אם לא רואים אותו ברחוב ומייעצים לו עצות.
    ובכל זאת לשפר שמור מקום של כבוד בהיסטוריה הבית"רית, האיש שהעלה את אורי הגדול. עד היום אנחנו לא יודעים אם היה זה סורינוב שהמליץ להעלות את ילד הפלא לבוגרים או הברקה אישית של שפר אבל אין ספק שעלייתו של אורי שינתה את פניה של בית"ר לעולם.

    בשנת 75 היה נראה שתם החלום, בית"ר יועדה לרדת לליגה שניה, בית"ר עם הרבה שחקנים גדולים ובשנה הראשונה בבוגרים של המשוגע יוסי מזרחי הייתה בדרך הבטוחה לליגה הארצית.
    והנה הפלא ופלא אין יורדות! פה חלה תפנית בבית"ר ירושלים מעתה ועד תחילת שנות ה-80 הקבוצה הפכה לאחת המובילות בכדורגל הישראלי.
    אמנם לאורך כל העשור לא זכינו באליפות, זאת למרות שהיינו קרובים מאד והפסדנו אליפויות במחזורי הסיום למכבי ת"א והפועל ב"ש. דדש מספר שנים ארוכות אח"כ על הפחד והלחץ האדיר שהיה תוקף את מלמיליאן לפני כל משחק חשוב, אפשר לקבל את זה, אבל אם נזכרים בתצוגות שלו בגביע המדינה (רבעי גמר, חצאי גמר וגמרים), בילד שעלה ונתן שער כבר בדרבי הראשון שלו, סביר יותר להניח שלא זכינו באליפות כי עוד לא היה לנו את מה שדרוש לשם כך.
    החזרה הראשונה שלי למגרשים הייתה במשחק מול הפועל פ"ת בשנת 75, משחק רע לחזור בו. היו שם מכות רצח, כל אוהדי בית"ר שחושבים שסתם יש לנו שם של חוליגנים ואוהדים אלימים דעו לכם שזה לא בגלל הקומץ הפחדני שיש היום שזורק אבנים על אוטובוסים של קבוצות יריבות כדאי שילמד על המשחק הזה ועל מה שהיה הולך בימק"א, אני לא זוכר מה הייתה תוצאת הסיום אבל את המכות שחטפו אוהדי הפועל פ"ת עם סיום אותו משחק אני לא אשכח בחיים, היו שם אוהדים שדיממו וכאלה שלא היו מסוגלים לקום מהרצפה, זה היה טירוף מוחלט.

    ואחרי נקודות השפל ניזכר בנקודות האור מאותו עשור שני גביעי המדינה.
    הגמר הראשון בא כאמור אחרי אותה עונה נוראה, בחלומות הכי ורודים שלנו לא דימינו שככה זה יהיה.
    הדרך לגמר של 76 הייתה כ"כ טובה, דרסנו קבוצה אחרי קבוצה שבאחד השלבים המוקדמים נתנו הצגה שגם היום אחרי 32 שנה מעבירה בצמרמורת, פירקנו את מכבי יפו שהייתה קבוצת ליגה ראשונה מכובדת, לא נשאר מהם זכר. שחקנים שלהם נשכבו על הדשא באותו משחק כלא מאמינים בעוד שלנו חגגו איתנו כמו שקיבלנו את הגביע באותו היום. את התוצאה לא אוכל לספר לכם פשוט כי אני לא זוכר אותה.
    הגמר היה תצוגה מופלאה של שלישית הקישור שלנו: אורי, ויקטור ודני והאמת מכבי צריכה להגיד תודה שנגמר רק 2-1 ולא תוצאה גבוהה יותר לזכותנו.
    הגביע של 79 היה למעין חותמת, זהו בית"ר ירושלים לא עוד קבוצה קטנה שמשחקת התקפי עם קהל משוגע, בית"ר ירושלים קבוצה מובילה בכדורגל הישראלי.
    ניצחון בגמר הפעם בלי הארכות ובלי שטויות ככה שוב גביע שני לבית"ר ירושלים.

    יש להדגיש את שלושת השורות האחרונות בפסקה הקודמת, כי פה הייתה נקודות תפנית שלנו כקבוצות, איך אנחנו תופסים את עצמנו כקבוצה.
    הגביע השני וסוף שנות ה-70 בכלל סימנו את המהפך בעיר, השמאלנים האדומים כבר לא, הימנים הצהובים (הצבע החדש של הקבוצה) עכשיו כן.
    הירידה של הפועל פ"ת ליגה בשנות ה-70 הייתה סנסציונית מפני שהחדירה בנו אמונה (וגם בשאר קבוצות הליגה) שיש שינוי, הקבוצות הגדולות מאבדות מכוחן ועכשיו תורנו לגעת בפסגה.

    • זיכרון שחרוט לי היטב זהו משחק באמצע עונת 77 כמדומני:
    בית"ר ירושלים נגד בני יהודה אצטדיון ימק"א, בני יהודה מגיע למשחק כרגיל שקועה בקרבות תחתי ואילו אנחנו מגיעים אחרי תקופה איומה ונוראה של תוצאות רעות.
    המשחק מתחיל ואחרי מספר דקות בן טובים עולה לנגיחה 1-0 בני יהודה (שוב נזכיר שהכל מהזיכרון ויתכן שיש טעויות קטנות).
    אם חשבנו שעוד הפסד צפוי לנו הרי שהתבשר לנו שהמצב נורא הרבה יותר, אורי מתקדם עם הכדור לעבר רחבת ה-16 של בני יהודה מניף את הרגל ואז בום! נופל לדשא בצרחות, בעיטה חופשית לבית"ר ירושלים אבל אורי יורד מהמגרש פצוע ואין מי שיחליף אותו.
    המשחק ממשיך וניסים לא עושה חילופים למרות שבית"ר נראית רע מאד, כולם מרגישים שהשער השני של בני יהודה קרב ובה אך למרות זאת התוצאה נשארת 1-0 עד למחצית.
    מהמחצית עולה בית"ר ירושלים עם 11 שחקנים! אורי מלמליאן שוב על הדשא, עם תחבושת ענקית על רגלו, אני אומר לכם בהתחלה חשבנו שהשתגעו והעלו אותו לשחק עם גבס.
    זה נראה טוב מההתחלה, בית"ר משתלטת על המשחק לחלוטין והקהל בימק"א נכנס לטירוף כמו שרק הקהל בימק"א יודע, אלפי צופים ספק שרים ספק צורחים בקולי קולות והנה הרוח משנה כיוון והשער של בית"ר באוויר, קרן של מלמיליאן, סביבות הדקה ה-60 בלאגן ברחבה ו.. שער עצמי של בני יהודה- 1-1, כמה טוב שחזרת אורי.
    המגמה לא משתנה ובית"ר תקופת בכל מעודה, והזמן עובר מהר מאד והניצחון הזה חשוב לנו כ"כ, ואז זה בא ויקטור לוקח את הכדור בצד שמאל עובר שחקן שחקן עד שנמצא בפינה הימנית של ה-16, עוצר וחושב להגביה? למסור על הקרקע? להמשיך בדריבל? לבעוט! ויקטור נתן כזו פצצה שאם בימק"א היה דשא תהיו בטוחים שהוא היה עף באוויר 2-1 לבית"ר ירושלים.
    המשחק לא רק שהיה מרגש (אחרי הרבה זמן יצאנו לחגוג מאות מאוהדי הקבוצה ברחובות הבירה) אלא היה תפנית באותו עונה, כמו מהלכים שמשנים מומנטום (סבא קורא לזו מומטו) במהלך משחק זה היה משחק ששינה מומנטום במהלך העונה.
    תודה.

סגור לתגובות.