דברי ימי המנורה (פרק שני- שנות השבעים)

בעקבות דרישת הקהל "גשם באלפסי" גאה להציג את הפרק השני בסדרה "דברי ימי המנורה"! והפעם: שנות ה- 70', העשור בהן הפכה בית"ר מקבוצה פרובינציונאלית הנעה בין הליגה הראשונה לשנייה לכוח משמעותי בכדורגל הישראלי.
את הזיכרונות מגיש לנו הקורא יאיר אלון, מפי סבו, יאיר אלון..

___________________________________

עוד סיפור נפלא מהעבר הרחוק (יחסית) של בית"ר ירושלים. ויהיה קצת שוני בין הטקסט הזה לקודם על עונת 66-68, ראשית כל את הטקסט יכתיב סבא שלי וסגנון הכתיבה יהיה שונה משום שהוא ידבר ויספר ואני אכתוב אח"כ ולא אכתוב (כמעט) מילה במילה כפי שהיה עם בני.

קצת על סבא, יהיה בקרוב בן 70, חי בירושלים כמעט חמישים שנה (הסיבה להפרשים היא שהמשפחה עלתה בשתי 'נגלות' וסבי עלה בנגלה המאוחרת יותר). אוהד בית"ר עד היום, בעיקר בזכות חשיבה מעניינת של אי קבלת המציאות נקרא לזה, מבחינתו בית"ר זה בית"ר והפועל זה הסתדרות הפועלים וקבוצות ערביות עדיין מייצגות את אלו שרוצים את המדינה שלנו וכך אפשר לאהוד את בית"ר כמו פעם ולשנוא את מי ששנאו פעם והחיים ממשיכים כרגיל.

סבא השתתף ואף נפצע במלחמת יום כיפור ולכן נעדר מהמגרשים למשך תקופה ממושכת וגם פחות הצליח להתעדכן בשהותו בבית החולים.ולסיום ההקדמה הוא רצה לציין את הקושי שיש לסקור עשור שלם בקטע אחד ועם התוצאה לא עונה על הציפיות הוא מתנצל, לכתוב ספר על בית"ר של שנות ה-70 הוא לא יכול.

מתחילים:
עם העלייה לליגה הלאומית המטרה העיקרית הייתה להישאר בליגה כמה שיותר זמן, בלי לוותר על משחק של כדורגל יפה. בית"ר כמעט ולא שינתה את פניה בתחילת דרכה, השינוי הגדול היה בעמדת המאמן, מאמן חדש הגיע לשכונה- עמנואל שפר.

זה אולי ישמע בלתי נתפס אבל אנחנו בטדי קיבלנו מאמן גדול, מצליח ומוכח כמו מונדק בספקנות גדולה, פעם ראשונה שהיה בבית"ר ירושלים מאמן כ"כ לא בית"רי. כבר היו לנו מאמנים שלא גדלו בבית"ר ולא צמחו מהרוח הבית"רית אבל מאמן גרמני קפדן ולא מחובר כמו שפר לא היה לנו. שפר לא היה מחובר לקהל או לשחקנים וזו אולי הסיבה שהוא לא הצליח כ"כ בבית"ר, שפר היה בא עושה את האימונים והמשחקים אבל שום דבר מעבר, עכשיו כל מאמן ככה אז אנחנו לא היינו בטוחים שהמאמן הזה בכלל עושה את העבודה שלו אם לא רואים אותו ברחוב ומייעצים לו עצות.

ובכל זאת לשפר שמור מקום של כבוד בהיסטוריה הבית"רית, האיש שהעלה את אורי הגדול. עד היום אנחנו לא יודעים אם היה זה סורינוב שהמליץ להעלות את ילד הפלא לבוגרים או הברקה אישית של שפר אבל אין ספק שעלייתו של אורי שינתה את פניה של בית"ר לעולם.

בשנת 75 היה נראה שתם החלום, בית"ר יועדה לרדת לליגה שנייה, בית"ר עם הרבה שחקנים גדולים ובשנה הראשונה בבוגרים של המשוגע יוסי מזרחי הייתה בדרך הבטוחה לליגה הארצית. והנה הפלא ופלא אין יורדות! פה חלה תפנית בבית"ר ירושלים מעתה ועד תחילת שנות ה-80 הקבוצה הפכה לאחת המובילות בכדורגל הישראלי.

אמנם לאורך כל העשור לא זכינו באליפות, זאת למרות שהיינו קרובים מאד והפסדנו אליפויות במחזורי הסיום למכבי ת"א והפועל ב"ש. דדש מספר שנים ארוכות אח"כ על הפחד והלחץ האדיר שהיה תוקף את מלמיליאן לפני כל משחק חשוב, אפשר לקבל את זה, אבל אם נזכרים בתצוגות שלו בגביע המדינה (רבעי גמר, חצאי גמר וגמרים), בילד שעלה ונתן שער כבר בדרבי הראשון שלו, סביר יותר להניח שלא זכינו באליפות כי עוד לא היה לנו את מה שדרוש לשם כך.

החזרה הראשונה שלי למגרשים הייתה במשחק מול הפועל פ"ת בשנת 75, משחק רע לחזור בו. היו שם מכות רצח, כל אוהדי בית"ר שחושבים שסתם יש לנו שם של חוליגנים ואוהדים אלימים דעו לכם שזה לא בגלל הקומץ הפחדני שיש היום שזורק אבנים על אוטובוסים של קבוצות יריבות כדאי שילמד על המשחק הזה ועל מה שהיה הולך בימק"א, אני לא זוכר מה הייתה תוצאת הסיום אבל את המכות שחטפו אוהדי הפועל פ"ת עם סיום אותו משחק אני לא אשכח בחיים, היו שם אוהדים שדיממו וכאלה שלא היו מסוגלים לקום מהרצפה, זה היה טירוף מוחלט.

ואחרי נקודות השפל ניזכר בנקודות האור מאותו עשור- שני גביעי המדינה:

הגמר הראשון בא כאמור אחרי אותה עונה נוראה, בחלומות הכי ורודים שלנו לא דימינו שככה זה יהיה. הדרך לגמר של 76 הייתה כ"כ טובה, דרסנו קבוצה אחרי קבוצה שבאחד השלבים המוקדמים נתנו הצגה שגם היום אחרי 32 שנה מעבירה בצמרמורת, פירקנו את מכבי יפו שהייתה קבוצת ליגה ראשונה מכובדת, לא נשאר מהם זכר. שחקנים שלהם נשכבו על הדשא באותו משחק כלא מאמינים בעוד שלנו חגגו איתנו כמו שקיבלנו את הגביע באותו היום. את התוצאה לא אוכל לספר לכם פשוט כי אני לא זוכר אותה. הגמר היה תצוגה מופלאה של שלישית הקישור שלנו: אורי, ויקטור ודני והאמת מכבי צריכה להגיד תודה שנגמר רק 2-1 ולא תוצאה גבוהה יותר לזכותנו.

הגביע של 79 היה למעין חותמת. זהו! בית"ר ירושלים לא עוד קבוצה קטנה שמשחקת התקפי עם קהל משוגע, בית"ר ירושלים קבוצה מובילה בכדורגל הישראלי! ניצחון בגמר הפעם בלי הארכות ובלי שטויות ככה שוב גביע שני לבית"ר ירושלים. יש להדגיש את שלושת השורות האחרונות בפסקה הקודמת, כי פה הייתה נקודות תפנית שלנו כקבוצות, איך אנחנו תופסים את עצמנו כקבוצה. הגביע השני וסוף שנות ה-70 בכלל סימנו את המהפך בעיר, השמאלנים האדומים כבר לא, הימנים הצהובים (הצבע החדש של הקבוצה) עכשיו כן. הירידה של הפועל פ"ת ליגה בשנות ה-70 הייתה סנסציונית מפני שהחדירה בנו אמונה (וגם בשאר קבוצות הליגה) שיש שינוי, הקבוצות הגדולות מאבדות מכוחן ועכשיו תורנו לגעת בפסגה.

זיכרון שחרוט לי היטב- זהו משחק באמצע עונת 77' כמדומני:
בית"ר ירושלים נגד בני יהודה אצטדיון ימק"א, בני יהודה מגיע למשחק כרגיל שקועה בקרבות תחתי ואילו אנחנו מגיעים אחרי תקופה איומה ונוראה של תוצאות רעות. המשחק מתחיל ואחרי מספר דקות בן טובים עולה לנגיחה 1-0 בני יהודה (שוב נזכיר שהכול מהזיכרון ויתכן שיש טעויות קטנות).

אם חשבנו שעוד הפסד צפוי לנו הרי שהתבשר לנו שהמצב נורא הרבה יותר, אורי מתקדם עם הכדור לעבר רחבת ה-16 של בני יהודה מניף את הרגל ואז בום! נופל לדשא בצרחות, בעיטה חופשית לבית"ר ירושלים אבל אורי יורד מהמגרש פצוע ואין מי שיחליף אותו. המשחק ממשיך וניסים לא עושה חילופים למרות שבית"ר נראית רע מאד, כולם מרגישים שהשער השני של בני יהודה קרב ובה אך למרות זאת התוצאה נשארת 1-0 עד למחצית.

מהמחצית עולה בית"ר ירושלים עם 11 שחקנים! אורי מלמיליאן שוב על הדשא, עם תחבושת ענקית על רגלו, אני אומר לכם בהתחלה חשבנו שהשתגעו והעלו אותו לשחק עם גבס. זה נראה טוב מההתחלה, בית"ר משתלטת על המשחק לחלוטין והקהל בימק"א נכנס לטירוף כמו שרק הקהל בימק"א יודע, אלפי צופים ספק שרים ספק צורחים בקולי קולות והנה הרוח משנה כיוון והשער של בית"ר באוויר, קרן של מלמיליאן, סביבות הדקה ה-60 בלגאן ברחבה ו.. שער עצמי של בני יהודה- 1-1, כמה טוב שחזרת אורי.

המגמה לא משתנה ובית"ר תקופת בכל מעודה, והזמן עובר מהר מאד והניצחון הזה חשוב לנו כ"כ, ואז זה בא ויקטור לוקח את הכדור בצד שמאל עובר שחקן עד שנמצא בפינה הימנית של ה-16, עוצר וחושב להגביה? למסור על הקרקע? להמשיך בדריבל? לבעוט! ויקטור נתן כזו פצצה שאם בימק"א היה דשא תהיו בטוחים שהוא היה עף באוויר 2-1 לבית"ר ירושלים. המשחק לא רק שהיה מרגש (אחרי הרבה זמן יצאנו לחגוג מאות מאוהדי הקבוצה ברחובות הבירה) אלא היה תפנית באותו עונה, כמו מהלכים שמשנים מומנטום (סבא קורא לזו מומטו) במהלך משחק זה היה משחק ששינה מומנטום במהלך העונה.

תודה.

"מלמיליאן ודני נוימן הביאו לנו התהילה!"

פורסם בקטגוריה ימק"א, כל הרשימות, עשרים ושניים משוגעים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

13 Responses to דברי ימי המנורה (פרק שני- שנות השבעים)

  1. מאת שבי כהן‏:

    יפה ומקסים. כל הכבוד על הפוסט הנוסטלגי.

    תודה ליאיר אלון כפול 2 ותודה לאיציק על היוזמה.

  2. מאת בני תבורי‏:

    הקטע הרלוונטי היחיד עבורי בפוסט המקסים הזה, הוא כמובן המשחק בפתח תקווה, שהיה בשנת 74', שנה קודם למצויין בפוסט. הייתי אז חייל בשירות סדיר, חובש קרבי, שאף הוזעק בשלב מסויים לעזור בטיפול בכמה אוהדי בית"ר שלא עמדו בלחץ. הם, אגב, היו הראשונים לחבוט בי, למרות היותי לבוש במדים. למשחק הזה קדם משחק בימק"א, גם הוא בשלב חצי גמר גביע המדינה, וגם אליו הגעתי לבוש מדים. אחרי שער של גבי רוזנדורן המנוח, עשיתי את טעות חיי וצהלתי משמחה ביציע הכבוד(?) שם ישבתי עם יצחק שניאור וצבי רוזן, איתם תפסתי טרמפ מתל אביב. גג הפח של היציע נתלש, וממה שנשאר ממנו החלו צונחים לתוך היציע אוהדי בית"ר שלא שמעו כנראה מעולם על הכלל הבלתי כתוב "שבחייל לבוש מדים לא נוגעים". הכלל הזה לא תפס גם שבועיים לאחר מכן בפתח תקווה. מבחינתי אז החלו להתפתח השנאה והתיעוב לבית"ר ואוהדיה. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אפנה את תשומת ליבכם לקטע הרלוונטי בפוסט, הוא משקף את מה שקרה שם גם ללא תיאורים פלסטיים.
    מאז זרם הרבה ביוב בארצנו הקטנטונת, בית"ר זכתה בתארים והפכה למועדון גדול ומכובד. קשה לי עד היום לקבל את השליטה המוחלטת של אותו "קומץ" ביציעים ובהנהלת המועדון והכעס מתעורר תמיד מחדש. איך שלא יהיה, הנוכחות שלי בבלוג הנפלא הזה מעידה על יכולתי להבחין ולהפריד בין קבוצות האוהדים.
    גילוי נאות: כשבית"ר משחקת באירופה, אני מתנהג כאוהד השרוף ביותר. קוראים לזה פטריוטיזם אני חושב. אין הסבר.

  3. מאת איציק אלפסי‏:

    בני.
    אני מעריך מאוד את הגישה שלך.
    השנאה שלך לקבוצה שלנו והאוהדים מובנת לאור החוויות שעברת.
    גם אני מצר על שלטונו של הקומץ ביציעים שלנו, אבל צריך לזכור שזה חלק מ"תרבות האלימות" בחברה הישראלית ולא בעייה בלבד של בית"ר ירושלים. ביום שתהיה לנו הנהלה חזקה ויציבה אני מקווה שהם יטפלו בסוגייה ואני יודע שמרבית אוהדי בית"ר, כמוני וכמו שאר החברים פה, היו שמחים להיפטר מהתפוחים הרקובים האלה שכל קשר בינם לבין כדורגל מקרי בהחלט.

    שבי.
    אתה הבא בתור :)
    מחכה לפוסט שלך על שנות השמונים.

  4. מאת יובל‏:

    פוסט מרתק, כיף לקרוא שוב ממקור ראשון על העבר של הקבוצה שלנו (קצת פחות נעים לשמוע על מקרי האלימות, אבל כמו שהיום אנו יודעים להפריד את עצמנו מהגורמים האלימים – כך אנו לא צריכים להרגיש מזוהים עם הגורמים האלימים של אותה תקופה).

    תודה לך יאיר (הסבא) ויאיר (הנכד) על המשך היזמה הנהדרת.

  5. מאת איציק אלפסי‏:

    אגב "חצי הגמר שלא נגמר" בפ"ת- כתבתי בזמנו עבודה סמינריונית על הכיסוי התקשורתי של בית"ר לאורך השנים ובמסגרתה דליתי את הדיווח הבא מאותו משחק ב"חדשות הספורט" המיתולוגי:

    "…מעשי בריונות ואלימות בדרגה המבישה והמבזה ביותר שבוצעו ע"י עדת קניבלים שנתנה פורקן ליצריה תאבי הדם; כדורגל לבנטיני שהוא נחלת מדינות נחשלות ומסגרות שאנו סולדים מהן הגם שבחלקם הם מצויים באזורינו ובשכנותנו; עכשיו כבר לא נוכל לומר זאת כך משום שזה אירע גם כאן אצלנו ואנו הרי לא חושבים עצמנו לכאלה."

    יובל.
    בעקבות התרעמותך :) 'שידרגתי' אותך להכין לנו את הפוסט על שנות התשעים.

  6. מאת שבי כהן‏:

    בני,

    ראשית – אני מאד מעריך את היכולת שלך לעשות את ההפרדה ולהשתתף בבלוג הזה. זה לא מובן מאליו. בנוסף – כל מה שאמר איציק מקובל עליי, כמובן. כל באי הבלוג הזה, ומהיכרות אישית המון אוהדי בית"ר סולדים ומתעבים את מה שקורה אצלנו ביציעים. איציק ציין זאת, זה קורה בכלל בחברה הישראלית, וביציעי בית"ר, בגלל המסות, זה בולט יותר. ברור שזה עדיין לא נותן לדברים הצדקה.

    איציק – חתיכת תיק הפלת עליי…קשה לי להבטיח שאעמוד במטלה.

  7. מאת שבי כהן‏:

    אגב, למי שלא זיהה, נדמה לי שזה שלמה קירט יושב שם ליד אורי ודני עם חיוך מאוזן לאוזן. היום הוא לבוש כמו חרדי מעיירה פולנית במינוס 30 מעלות…
    היה מגן שמאלי, למיטב זכרוני די יציב וטוב. מה שנקרא "שחקן נשמה".

  8. מאת איציק אלפסי‏:

    שבי.
    אתה בחור חזק, אני בטוח שתעמוד בזה :)

    תודה על הזיהוי, גם אני חשבתי שזה קירט אבל לא הייתי משוכנע לכן לא ציינתי את זה.

  9. מאת יובל‏:

    איציק, תודה על הקידום :) אבל עכשיו כשאני חושב על זה שוב – אני יכול לכתוב מצויין על איך שהקבוצה של שנות התשעים שיחקה ומה שהיא הייתה באופן כללי, אני לא יכול לכתוב הרבה על האווירה ביציעים.
    במהלך שנות התשעים לא הגעתי להרבה משחקים, גרתי ברעות – שזה לא רחוק, אבל בלי רישיון עקב גילי הצעיר מאוד באותן שנים (יליד 85) זה לא מאוד פשוט להגיע למשחקים בשבתות…

    אם זה בכל זאת מתאים לך, אני יותר מאשמח להכין את הפוסט הזה.

    שנה טובה ויאללה בית"ר!

  10. מאת old timer‏:

    כמה נקודות:

    אי אפשר להתייחס למשחק בפתח תקווה בלי להזכר בתרומתו לתרבות העברית ואני מצטט: "חצץ, כבוד השופט, חצץ. את הבלוקים גמרנו שבוע שעבר נגד פתח תקווה".

    מה שאני זוכר מהגמר ב – 76 זה (א) שהיתה הארכה; (ב) שאורי החטיא פנדל, (ג) שמישהו צריך לתת את הדין על זה שאין תיעוד טלוויזיוני של שער הנצחון של אורי. בעיטת עונשין מ – 35 מטר אלכסונית. אני זוכר את השדר ברדיו אומר "מלמיליאן מגביה את הכדור" אף אחד כולל השוער של מכבי תל אביב לא חשב שאורי בועט.

    בגמר ב – 79 בית"ר היתה יותר דומיננטית. היה די ברור שמכבי גנבה ממנה את האליפות באותה שנה ע"י נצחון בימק"א (1:0 קטן של בני טבק). השער הראשון היה הוצאה לפועל מושלמת של תרגיל ממצב נייח. אורי מקפיץ את הכדור מעל החומה ודני נוימן מהאויר בסיבוב יורה את הכדור למשקוף ופנימה (אגב, דני נוימן היה צריך לפרוש מכל פעילות, אני חוזר, כל פעילות אחרי השער הזה). השער השני היה ההתקפה המתפרצת הכי מדהימה שראיתי בחיי. המבקיע היה יוסי אברהמי, חלוץ שהפער בין המהירות שלו ליכולת הסיום שלו היה בלתי נתפס. בהתקפה הזו זה הצליח לו. מכבי הקטינה ל – 2-1 בגארבג' טיים.

  11. מאת old timer‏:

    היה משהו בשלמה קירט שמאוד התאים לרוח הקומץ. הוא התנגד לשיתופם של שחקנים ערבים בנבחרת.

  12. מאת איציק אלפסי‏:

    יובל,
    מתאים, בטח מתאים. תכתוב על החוויות שלך איך והיכן שהם לא היו, על האווירה ביציעים החבר'ה יוכלו להוסיף בתגובות.

    OT.
    הציטוט של הגשש כ"כ במקום! אגב, גם בו השתמשתי באותה עבודה סימנריונית שהזכרתי בתגובה הקודמת.

    אני לא חותם על זה, אבל לפי דעתי יש תיעוד טלוויזיוני של השער של אורי, אני די משוכנע שראיתי אותו איפושהו. מצד שני יכול להיות ששמעתי עליו כ"כ הרבה סיפורים שנדמה לי כאילו ראיתי אותו באמת ואולי אפילו הייתי שם במציאות (למרות שעוד לא נולדתי..) :)

סגור לתגובות.