גשם באלפסי

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלא יָרֵא אֱלהִים. (דברים כ"ה)

לכל אחד מאיתנו יש את ה"רגע הפרטי" שלו עם הפועל: יש כאלה שעדיין מתעוררים בבהלה עם זיעה קרה בלילה מחזיונות עוועווים בהם הופיע שוב הוולה של סיני מפרפר בחיבורים של יוסי מזרחי, ויש שכואבים אולי יותר מכל את הטראומה הכפולה מהגמרים של 99' ו- 2000. אלא שעבורי כל משחק נגד הפועל מעורר מחדש זיכרון כאוב אחר, מערב קשה וטראומתי שוודאי נמחק מהזכרון של מרבית אוהדי בית"ר אבל אותי ילווה כנראה לעד כעדות זיכרון מצמררת לימים בהם לא זרחה השמש בירושלים. כשבאחד הימים האלה, ממש כפי שמתואר בכתובים, זינב בי יוסף איש-קריות וחבורת העמלקים האדומה שלו ואני "עיף ויגע ולא ירא אלהים".

___________________________________

גרוע וגרוע יותר. כבר בעליות העקלקלות של הקסטל, בדרך חזרה מהשדה, השלמתי עם העובדה שקלייר (שם בדוי) היא כעת מנת חלקה של ההיסטוריה. מה שלא עשו 17 שעות טיסה מלוס-אנג'לס עשתה ההכרה (הרבה לפני שעלמה זהר פגשה בכלל את מיגל) שפה "מלחמה ומיתון וחמסין".. והיא?! מה מכל זה היא תבין?!… ובכל מקרה, היתה לי כעת דאגה גדולה הרבה יותר על הראש: בית"ר, אהובתי מכורתי, עמדה, שוד ושבר, לפני כלון ממש אחרי שהפריץ התורן מהכרמל נטש את העיר לבלי שוב והותיר אחריו ערמה של חלומות מנופצים ושק של חובות.

גרוע וגרוע יותר. כותרות העיתונים זעקו מרה חדשות לבקרים עת חבורת שכירי החרב שהביא אתו הפריץ הנבל עשתה דרכה חזרה לשפלה כחבורת גנבים באישון לילה בעוד בתי-המשפט מטילים עיקול עוקב עיקול על המעט שנשאר מהאפסנאות של מאיר הרוש בבית-וגן. רק אחד היה יוצא דופן, יוסף איש-קריות שמו, הממזר הזה שניצל את טוב ליבם ותמימותם של יושבי היציעים בטדי והכתיר עצמו למלכם החדש אחרי פרישתו הנסיך מאסבסטונים הי"ו, מרגע וסר חיננו מעליו עזב אותנו לטובת העמלקים הארורים מהשפלה והכריז קבל עם ועולם ש"הגעתי הביתה". לא פחות.

גרוע וגרוע יותר. לא רק צרותיה של בית"ר היו על "ראש שמחתי" בימים האחרונים של קיץ 2001 הארור, גם ל"עתיד" שלי, כפי שאמא קראה לזה, הייתי צריך לדאוג עכשיו משכלו כל חסכונתיי במרדפי שווא אחרי אהבות בלתי אפשריות ברחבי הגלובוס. בשל כך נרשמתי לקורס הכנה לבחינה הפסיכומטרית אלא כשבדיוק ועמדתי לצאת לשיעור הראשון התבשרתי על פיגוע מזעזע שהחריד את הבניין ברח' יפו בו אמור היה להיערך השיעור.. היתה זו סטירה מצלצלת של המציאות- מהעיר היפה שעזבתי נותרה כעת אסופית בודדה ומדממת. הרחבות השוקקים התרוקנו מאימת גל הפיגועים הנוראי שפקד את העיר, וכל ירושלים, לא רק המושבה המפורסמת בדרומה, הפכו כעת ל"עמק רפאים". 

גרוע וגרוע יותר. בצוק העתים מצאתי את העבודה היחידה שאפשר היה למצוא בירושלים באותם ימים- מאבטח. התמניתי אחר כבוד לקצין הביטחון של "מלון המלכים" הממוקם למול כיכר פאריז- בלב האימה, הבוקה והמבולקה. במקביל גם החלתי לעבוד כסוחב ארגזים באוניברסיטה בהר-הצופים. וכך הייתי מכלה את ימי: סוחב ארגזים בימים ומשוטט בין קומות המלון הנטושות בלילות. שני דברים הצליחו לגוון את השגרה המעיקה הזו: הנערה העובדת שהיתה מגיעה באופן קבוע בשעה 2:00 לאורח בקומה השלישית וההגיגים השנונים באתר המיתולוגי של דוד פרקנל שהייתי קורא במחשב של הקבלה.

גרוע וגרוע יותר. את אשר יגורנו בא לנו ובית"ר, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה המפוארת שלה, לא הורשתה לפתוח את העונה. המחזור הראשון עבר חלף לו, וכך גם המחזורים השני והשלישי, עד שבשעה טובה הושגה פשרה עם הנושים בביהמ"ש ובית"ר פתחה את העונה במחזור הרביעי, בחוץ, מול לא פחות מאשר האלופה מכבי חיפה. אלא שבדיעבד הפך אותו ערב בחיפה ממתכון בטוח לאסון לאחד מהערבים מרוממי הנפש שלי כאוהד בית"ר.

בית"ר התייצבה לאותו משחק בקרית-אליעזר בהרכב הבא: איציק קורנפיין; דויד אמסלם, שמוליק לבן, איתן מזרחי, תומר אזולאי; רענן דרעי, אלון אופיר, ניר חזות, זאן טלסניקוב, תמאש שאנדור; ויקטור פאצ'ה. את המחליפים אני יחסוך לכם, זה מביך. בהרכב מכבי חיפה, אם תהיתם, הופיעו מס' שחקנים אלמוניים העונים לשמות: יוסי בניון, אריק בנאדו ורמונדס ז'וטאוטאס.

בדקה ה- 17' העלה כצפוי אדורם קייסי את המקומיים ליתרון שנשנמר עד המחצית. אוהדי בית"ר שהיו שמחים על הפיגור המינימלי הופתעו עוד יותר כשבדקה ה- 61' שאנדור, השחקן האלגנטי ביותר שלבש את מדי המנורה מאז הנער מממילא הקפיץ כדור מדהים מעל ההגנה לוויקטור פאצ'ה שהטיס אותו שטוח לפינה- 1:1. מהלך כדורגל מושלם ובאותה מידה בלתי צפוי- כמו למצוא יצירת אומנות יקרה זרוקה ליד פח בסמטה שכוחת אל וחשוכה בניו-יורק. נדמה לי שמאז שער היתרון של אוחנה (גם כן נגד חיפה אגב) בגמר הגביע של 85', השער הראשון של בית"ר שראיתי בחיי, לא השתוללתי משמחה כמו אחרי השער הזה של פאצ'ה.

את ההרגשה הזו שלי ושל כל אוהד בית"ר שצפה בשער, במגרש או בטלוויזיה, תיאר היטב מאוחר יותר באותו ערב אופיר סער באתר המיתולוגי של דוד פרנקל: "אני אוהד את בית"ר כבר 16 שנה, אך היום, בשער השיוויון של וויקטור פאצ'ה- היתה תחושה שזהו השער השמח ביותר של המועדון מאז ומעולם, פשוט אי אפשר לתאר תחושה כזו. ממש תחושה שלי אישית אף אליפות לא עשתה."

מכבי חיפה ניצחה בסופו של דבר 2:1 משער של רפי כהן אבל שום דבר לא יכל לקחת את התחושה החזקה הזו שאיתה יצאו ארבעת-אלפים האוהדים שליוו את בית"ר באותו לילה היסטורי לקרית אליעזר. רשות הדיבור, שוב, לאופיר סער:
"האמת? כולם נראו כמו חבורת אסירים שיצאו כעת מכלא טורקי, בתחושה שגרוע מזה לא יכול להיות. רק טוב. על המגרש עלתה סיירת מובחרת בפיקודו של תמאש שאנדור (משחק מושלם של הנסיך) ופשוט ביצעה את משימתה בצורה מושלמת. למה מושלמת? כי מטרת המשחק לא היתה התוצאה אלא אחת ויחידה- לבוא, לתת מאה אחוז ולהראות כמו קבוצת כדורגל שהאוהדים יוכלו להזדהות איתה. תמיד אומרים שאוהדי כדורגל נמדדים ברגעים הקשים. היום הוכיחו 4000 אוהדי הקבוצה, יחד עם עשרות אלפי אחרים בבתים, כי לבית"ר אכן יש קהל אמיתי שהולך אחריה באש ובמים. תרימו את הראש ותחייכו- בית"ר ירושלים היתה ותישאר לעד אימפריה!".

גרוע וגרוע יותר. אלא שאם יש משהו שעונת 2001/02 הוכיחה זה שתמיד, אבל תמיד, יכול להיות יותר גרוע. בדיוק כשחשבנו שהגענו לתחתית החבית שמענו לפתע את הנקישות מהקומה שלמטה. לכשהיינו משוכנעים שראינו את האור בקצה המנהרה התברר לדאובננו שאין זו אלא הרכבת שבאה ממול. וכך, עם מאזן של שמונה נקודות מאחד-עשר משחקים ווניצחון אחד שהושג מפנדל מפוקפק בדקה ה- 90' (אמסלם נגד ראש"לצ בטדי), התייצבה בית"ר למשחק השלמה מהמחזור השלישי (אותו לא הורשתה לקיים לכתחילה עקב אי הבהירות לגבי עתיד המועדון) נגד הפועל ת"א בטדי. הפועל באותם ימים, כאילו כדי להכעיס, היתה בעיצומו של מסע ההופעות האירופי המזהיר שלה. ובעוד היא מדלגת מהופעה בבירה אירופית אחת לשנייה אנחנו קוששנו נקדות באשפתות קרית-גת וראשון-לציון בכדי לשרוד בליגה. בכל השנים שאני עוקב אחרי כדורגל הישראלי קשה לי לחשוב על ניגוד כל בולט וקיצוני במצב שני הקבוצות ערב משחק בינהן. עד כדי כך היה טוב מצבם של האדומים שדרור קשטן הרשה לצעמו להשאיר ביציע את הכוכב הכי גדול של הפועל באותה עונה- מילאן אוסטרץ, בגלל איזה סיפור טפשי עם השיער או משהו..

היה זה ערב ירושלמי מקפיא, מהסוג הזה של הערבים שיש לך בבירה בסוף נובמבר. סידרתי מישהו שיחליף אותי במלון ושמתי פעמי לטדי. מסופקני אם בכל ימי חיי כאוהד בית"ר יחלתי לניצחון כמו שיחלתי באותו ערב. הייתי צריך את הניצחון הזה, השתוקקתי אליו כמו תשוקה כואבת לאישה, היה זה ממש צורך גופני. האווירה היתה מדהימה, כמו שרק טדי מלא בערב חורפי נגד הפועל יכול לספק. באופן פלאי, בתחילת המשחק גם היכולת של השחקנים על המגרש היתה בהתאם: בית"ר נראתה נמרצת ומלאת חיוניות ובדקה העשירית אף עלתה ליתרון מנגיחה מקרית של ה"רכש" דימטרי מיכאלנקו שהחזיק מעמד עד המחצית. אחח.. לו רק יכל להסתיים אותו משחק במחצית..

גרוע גרוע יותר. את מה שקרה בין הדקות ה- 56' וה- 65' תייקתי בזכרון באותה מגירה יחד עם זוועות כמו היום הראשון בבקו"ם והניתוח להסרת השקדים בגרון שעברתי בגיל שש. מה שרלוונטי הוא שבסיום אותן דקות עמדה התוצה על 3:1 לטובת האדומים והתמונה בטדי היתה מבעתת: גוש אדום בקצה היציע המזרחי קופץ ושר "אנחנו לא רוצים לצאת" בתגובה לקריאות ממרכזו של אותו יציע: "אין יציאה" ו- "אתם הולכים לבית-חולים". בית"ר עוד הצליחה לצמק ל- 3:2 משער עצמי של אסי דומב, שכנראה עוד היתה בו חמלה וזכר חסד נעורים למועדון שהפך אותו לכדורגלן הכי מבוקש בקרב דוגמניות ישראל (ושאלוהים יעזור לי אם אי פעם הבנתי למה), אלא שאני לא ראיתי את השער. בדיוק עשיתי אז את דרכי החוצה. לא הבייתה- חברתי למאות אחרים כמוני ביציע המזרחי וכולנו עטנו לעבר היציע בו אוכלוסה חבורת האסירים הבטחוניים הלבושה באדום. בפעם הראשונה והיחידה בחיי נטלתי חלק פעיל בפעילות אלימה במגרש כדורגל.

גרוע וגרוע יותר. צבאנו על פתחו של השער הנעול בקצה הדרומי של היציע המזרחי- קראנו עם מבט של רצח בעניים "אתם הולכים לבית חולים" והשלכנו מכל הבא ליד, צינורות ובלוקים ומה לא.. בדיוק כמו בסיפורים על בלומפילד ופ"ת. לרגעי חשתי תחושה אדירה של התרוממות רוח, חלק מהיסטוריה ארוכה ומפוארת של מחתרת עשוייה ללא חת. בשלב מסויים פשוט התחלנו להלום בשער בכל הכח ואף לבעוט בו בכדי להפילו. בעטתי גם אני. בעטתי בשער ובדמיוני זה החבר החדש שבטח כבר יש עכשיו לקלייר; בעטתי בשער ובדמיוני זה יוסוף אבו-קיסוס שבאותם רגעים ממש חגג ורקד מול היציע המזרחי כחתן בחופתו; בעטתי בשער וראיתי בעיני את המחבלים הארורים שהפכו את עירי אהובתי לפצע מדמם; בעטתי בשער ו..

..מצאתי את עצמי מושלך בתוך שלולית עם ערימה של פרחחים אחרים כמוני. הפרסה של הסוס היתה קרובה מדי לראש שלי כשאספתי את עצמי ונמלטתי בבושת פנים מהמקום. אם היינו מצליחים לפרוץ את השער בזמן, והיום אני מודה לאלוהים שלא הצלחנו , הייתי וודאי מבלה את הלילה במעצר במגרש הרוסים. במקום זה חזרתי להשלים את המשמרת במלון שם קראתי את סיכומו של הערב באתר המיתולוגי של דוד פרנקל:

"בימים כאלה צריכים אוהדי בית"ר להתנתק מחווית הרגע, לצאת מקונכיית המרה השחורה שעוטפת את העונה הזו ולהסתכל על ממד הזמן ממעוף הציפור: הקבוצה המבולבלת וחסרת הכיוון שהפסידה הערב להפועל ת"א היא רק עוד תמונה באלבום עב קרס שידע הרבה רגעי שמחה ועצב, מתח ושעמום. מה שנראה היום תהום ללא מוצא הוא בסה"כ שפל טבעי וכמעט בלתי נמנע במחזור החיים של קבוצת כדורגל. הפרטים לא משנים. המשחק ירד לתהום הנשייה של קטעי הקישור חסרי הפנים בהיסטוריה של בית"ר ירושלים, כשנגיח שוב לחיים הוא רק ישמש לנו תזכורת איזו דרך ארוכה עשינו בדרך למעלה. בינתיים, את תחושת החידלון ואבדן התכלית שאנו חשים כרגע היטיב לתאר שכני ליציע, בחור גבה קומה ומחוטט פנים שהציג עצמו בשם רוג'ר ווטרס:

And you run and run to catch up with the sun,  
but it's sinking, racing around, to come out behind you again.
The sun is the same in a relative way,
but you're older, shorter of breath, and one day closer to death.."   

בביקורי האחרון בארץ זכיתי לצפות בסרטו הדוקומנטרי הנפלא של אמיל קוסטריצה על דייגו מראדונה. קוסטריצה עושה בסרט מאמץ יסודי וכנה לפענח את סוד קסמו של מראדונה ואת ההשפעה העצומה שלו בארגנטינה והרבה מעבר לשם. אלא שנסיונותיו של קוסטוריצה נוחלים כישלון צורב כמו שהוא עצמו מודה בסוף הסרט "לא בטוח עד כמה אנחנו יודעים כעת יותר על מראדונה". אלא שהכישלון איננו של קוסטוריצה הנפלא שמוכיח את גאונותו גם בסרט הנוכחי, הכישלון הוא של התפיסה "התבונית" ביסודה שלאנשים כמו דייגיטו ודומיו יש איזשהו רכיב קסמים באישיות שגורם למליונים להעריץ אותם כאלילים. אז זהו שאין.

הסוד של מראדונה הוא בדיוק ב"אין" הזה- בזה שהוא אף פעם לא חיפש בעצמו את מה שכולם מחפשים בו; בזה שהוא אף פעם לא ראה בעצמו את "הגאון" שכולם רואים בו; בזה שעבורו החלום הכי גדול זה לקפוץ ביציע ערום למחצה ולנופף בחולצה של בוקה כמו אחרון הבראס-בראוואס. בגלל הפשטות והתמימות הזו מראדונה הפך נערץ על מיליונים. בגלל שיש בו משהו כ"כ ראשוני, טהור ואותנטי קל כ"כ להזדהות איתו. כי כשאנחנו רואים את מארדונה אנחנו יכולים לדמיין שאם היה לנו ברגליים את את מה שיש לו בטח היינו נראים ומתנהגים אותו דבר..

אם יש משהו שלמדתי על מראדונה, השחקן, בסרט של קוסטוריצה זוהי העובדה שאף פעם, אבל אף פעם, לא היה בוחר במהלך המתבקש: כשהתבקש לכדרר- בעט, כהשתבקש לבעוט- כדרר, שטוח לפינה? בחצי גובה לקרוב.. קטנה בין הרגליים?! סומבררו! במושגים של היום היו קוראים לזה "שחקן לא ממושמע", "יש לו המון כישרון אבל הוא חייב ללמוד לתעל את זה לטובת הקבוצה" היה אומר בוודאי הבניטז/קאפלו/קשטן התורן. מחשבה מצערת כ"כ על העידן בו אנו חיים היא שבעידן הזה מראדונה כנראה לא היה הופך למראדונה.

המינוי של דייגיטו למאמן הנבחרת הוא הזוי בדיוק כמו בערך כל דבר אחר שקרה את האיש הזה בארבעים ושמונה השנים האחרונות מאז נולד בשכונת עוני בבואנוס-איירס. למרבה האירוניה, בתור מי שאוהד של הנבחרת הארגנטינית בזכות דייגיטו (אלא מה..), אני מודאג מאוד מהמהלך הזה כי אין לי שמץ של מושג מה הם כישוריו של המלך כמאמן ולא בטוח שאני רוצה לגלות… אלא שדבר או שניים אחרים דווקא כן בטוחים: אצל דייגו אף חלוץ לא יתבקש לסגור באגף ואף קשר לא יקבל מבט זעוף על כדרור מיותר.. ותודו שאם יש דבר שחסר לכדורגל היום, בעדין הטקטיקה שמקטיקה, הוא מישהו כמו דייגו, על כל השיגעון שלו, אחד כזה שיעשה את המשהו הבלתי צפוי הזה שיגרום לך לרצות לנשק אותו ולהעיף לו סטירה באותו רגע ממש..

!Ol'e Ol'e Ol'e – Diego Diego

כנראה שפתחתם עלי עין טוב טוב אחרי הביקור באמירויות שבוע שעבר (…) כי הדבר הבא בערך שקרה איתי היה שנפלתי למשכב הודות לשפעת אכזרית במיוחד הידועה כאן בכינוייה Fresher's Flu ע"ש החיידקים האקזוטיים שבמביאים איתם הסטודנטים הטריים מכל קצוות הגלובוס בפתיחת שנת הלימודים (לתשומת לב הקורא אריגיא). ומה שלא עשו עשרות אקמולים עשה שער אחד של צ'אבי אלונסו- החזיר את הצבע ללחיים, את האור לפנים ואת הטעם לפה!

חבר טוב מהליברפולייה הישראלית שעושה בלונדון בימים אלה התקשר אלי מייד עם סיום המשחק ובפיו שאלה אחת- "כמה קיבלנו?" (הוא היה בעבודה בזמן המשחק ולא עודכן על התוצאה) הייתי צריך לעמול קשה כדי לשכנע אותו שניצחנו. וזה לא רק הוא, כל אוהד ליברפול שדיברתי איתו על המשחק בשבוע האחרון שידר את אותו מסר, רק לצאת משם בשן ועין- תיקו תהיה שמחת בית השואבה. על ניצחון אף אחד אפילו לא חלם, אבל מסתבר שככה זה עם ליברפול, אין ציפיות- יש תוצאות.

כמו ששמתם לב לא ממש הייתי פעיל בבלוג בימים האחרונים (ועכשיו אתם מבינים מדוע) אבל בכל זאת השתדלתי לפחות לעקוב אחרי הדיונים בין החברים וכך קראתי החלפת דברים מעניינת שהתפתחה כאן אמש אחרי המשחק בברידג'. בגדול יש כאן התנגשות בין שני אסכולות, האחת, בצדק, רואה בליברפול אסון לכדורגל עם הטקטיקה המוגזמת והמשחק הציני שלה. השנייה, בצדק גם כן, רואה בטקטיקה הזו גאונות לשמה בעזרתה מתגברת הקבוצה על יריבות בעלות יכולת ומשאבים גבוהים בהרבה. דעתי האישית היא שהעניין תלוי בזווית ההשקפה: אוהד ליברפול, כמוני, ייקדש כמעט כל אמצעי בדרך למטרה- אליפות אחרי תשע-עשרה שנים במדבר. כל מי שלא משתייך לקבוצה המיוחסת דלעיל יחרד מהמחשבה על אחת האליפויות המכוערות בתולדות הליגה האנגלית.

בינתיים מגיע קרדיט גדול לרפא בניטז, כן בניטז, על הכנה טקטית, הרכב וניהול משחק מעולים. בניטז זיהה היטב שהעוצמה של צ'לסי, כמיטב המסורת של קבוצות של סקולארי, טמונה במשחק האגפים בראשותם של המגינים אשלי קול (אחרי שמעון גרשון שחקן הכדורגל שמעורר אצלי הכי הרבה אנטגוניזם) ובוסינגווה (שהם הרבה יותר קיצוניים משחקני הגנה למעשה) וניטרל אותה בעזרת הצבת ארבעה מגינים- שניים בכל צד (אורליו וקאוט בימין, ארבלואה וריירה בשמאל). זה ציני ומכוער, הכל נכון. אבל אליפות של ליברפול בפער האיכות הנוכחי מצ'לסי ואיחוד בני-לנקשייר תהיה בהרבה מובנים מרשימה יותר מכל השמונה-עשרה האחרות.

ובכל זאת, שום תואר לא לוקחים בסתיו, אפילו את הקרלינג-קאפ מחלקים רק בפברואר. ואולי אני סתם אחד שנכווה ברותחין ונזהר כעת בפושרין, או שאולי אני סתם מנסה להנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב שוב. אבל עדיין, שום דבר בכדורגל של ליברפול אל גורם לי לחשוב שנהיה איפה שאנחנו היום גם כשיגיעו מרץ ואפריל. האופי? זה כבר משהו אחר. ואם זה לבד יספיק אז כבר יהיה מדובר כאן "במשהו שהוא לא מעולם הכדורגל, זה מעולם הסיפורים מעולם האגדות!" (יורם ארבל מקריין את שער השיוויון של ליברפול, גמר ליגת האלופות 2005).

בזמן שנעדרתי.. (השלמת פערים קצרה):

בית"ר. לא ראיתי את המשחק באשדוד אבל שמחתי לשמוע שהניצחון הושג בראשותם של ברוכיאן ויצחקי. אם יש דבר טוב שיוצא מהמשבר הנוכחי של בית"ר זה שהוא גורם לה להראות אנושית והרבה יותר סימפטית. בית"ר של השנתיים האחרונות היתה מפלצת מכנית שלא ידענו איך לאכול- בית"ר של ברוכיאן ויצחקי שמנצחת בקושי באשדוד היא כבר משהו הרבה יותר בממדים שלנו, משהו שהרבה יותר קל וכיף לנו להתחבר אליו.

המאור הגדול. הדיווחים מבירת הנגב מרנינים, אחרי שכמעט כבה חוזר המאור הגדול (מליקסון) להאיר במלוא העוצמה, החברים בדרום כבר נשבו בקסמו- להלן מס' ציטוטים נבחרים (באדיבותו של אריגיא):

"וכמו תמיד מאור מליקסון איש המשחק שתמיד מתעלה על כולם!
מצליח באמצעות היכולת הטכנית הדהימה שלו לעבור שחקנים בקלות, הוא פשוט פנומן עובר כמה שחקנים שהוא רוצה!
שני הגולים בזכותו עם הפריצות המדהימות שלו.
פשוט כל הכבוד, צריך להריע למאור מליקסון!!"

"אח………. מאור מליקסון ? מה עוד נותר להגיד?
כל משחק הוא רק משתפר..
שני בישולים מצוינים…..
ובכלל משחק מצוין "

"היה משחק נהדר, מליקסון שוב מוכיח שהוא השחקן הכי טוב בליגה הזו".

חואנדה ראמוס. כך חולפת תהילת עולם: המאמן הספרדי שהובא בדיוק לפני שנה לטוטנהאם על תקן של משיח ועם פרסטיז'ה של אחד ממוחות הכדורגל העולים באירופה אחרי ההצלחה המסחררת עם סיבליה פוטר במוצ"ש באישון לילה, כאחרון עובדי הניקיון. היתה לי הרבה ביקורת על המהלך שעשה אז ראמוס, ועל חוסר הנאמנות שגילה למעודון שהביא אותו לאותו מעמד- סביליה, ולכן יש לי מעט סימפטיה כלפיו כעת. לזה קוראים, כנראה, צדק פואטי. הנה מס' דברים שכתבתי אז בעקבות המעבר שלו לספרס:

פורסם לראשונה ב- 4.11.2007:

למי שלא ראה, את ההצגה הכי גדולה באירופה נתנה השבת סיבליה. הקבוצה הנפלאה הזו מאנדלוסיה טיאטאה את הקבוצה הלא ברורה של ברנד שוסטר ושטפה את המגרש בדרך ל 2:0 קליל שהיה יכול וצריך להיות בקלות גם ארבע או חמש!

להצגות של סיבליה בעונות האחרונות כבר התרגלנו (מה שלא מונע מאיתנו לדרוש עוד ועוד "הלעיטני נא מהאדום האדום הזה"..). אלא שהקונצרט אתמול ראוי לציון מיוחד משום שהוא נערך פחות משבוע אחרי הנטישה העלובה של המאמן חואנדה ראמוס את המועדון. ראמוס זה לא כיבד את המעסיקים שלו, השחקנים שלו ואוהדי הקבוצה וערק באישון לילה לצפון לונדון יחד עם כל הצוות המקצועי שלו.

אז, דבר ראשון, ההתנהגות הלא מכודת ונעדרת כל אתיקה הזו ראוייה לגינוי בכל מקרה גם אם חואן לפאורטה היה על הקו. אלא שחוץ מזה לא ברור בכלל מה היה דחוף כ"כ לסניור ראמוס להחליף את הקבוצה המלהיבה ביותר ביותר באירופה בעונה וחצי האחרונות, המועדון המסודר, הקהל המדהים ומנות הטאפאס המשובחות של אנדלוסיה במועדון העגום חסר השאיפות מלונדון האפורה?

התקדמות מקצועית ממש אין בכך- סביליה זכתה בחמש תארים בשני העונות האחרונות (התואר האחרון של טוטנהאם היה כך נדמה לי כשלבעלת הבית בדאונינג 10 קראו מאגי תאצ'ר, או שמה היה זה בעצם האדון החביב ההוא.. נו.. צ'רצ'יל שמו..). היא משחקת בליגת האלופות עם סיכוי יותר מסביר להעפיל לשלב הבא (בוויט הארט ליין עדיין משוכנעים שהכדור הזה עם הכוכבים הוא סמל האיחוד האירופי הממשמש ובא..). ובנוסף, לא יהיה זה ניחוש פרוע מדי לומר שגם העונה תהווה סיבליה פאקטור משמעותי במאבק האליפות בליגה שלה (טוב.. בשביל הפעם האחרונה שזה קרה אצל התרנגולים אני באמת צריך לקפוץ למחלקה להיסטוריה, וזה בקצה השני של הקמפוס אז תסלחו לי כרגע..).

רק אל תגידו לי שגם הוא קנה את האגדות על "מולדת הכדורגל" ו"הליגה הטובה העולם".. אם זה המצב, וגם אם לא, אני מאחל לראמוס היקר להירקב במרכז הטבלה ובמשחקים חוזרים בדונקאסטר בסיבוב השלישי של הקארלינג קאפ. שם, בלילות אמצע שבוע קפואים, יהיה לו הרבה זמן להרהר בשמש המלטפת של דרום ספרד ובימים הנפלאים ההם בסאנצ'ז פיחואן…

ביציאת מתחנת ווטרלו אני שומע גבירה אנגלית מהוגנת קובלת באזני חברתה "אבל אמרו שיהיה היום יום יפה, לא?!". שיהיו בריאים האנגלים.. כל פעם אני משתגע מחדש לגלות איך הם נדהמים מזה ש- 364 מתוך 365 ימים בשנה מזג האוויר שלהם מחורבן.. חצומזה האווירה סבבה. שבת אחה"צ בתחנות הרכבת המרכזיות של לונדון מזכירה במשהו את שבת בבוקר בירושלים- כולם פוסעים במהירות ובשקט לעבר יעדם עם חיוך דבילי על הפנים. רק שכאן הם עטופים בחולצות כדורגל ובשבת בירושלים זה טליתות.

משחק ראשון שלי בקדנציה הנוכחית בממלכה, ותודות לרן ידידי הביתר"י, אני זוכה לפינוק פינוק: אירוח בבוקס פרטי באמירויות. אני עושה את דרכי בפיקדילי ליין עד לתחנת ארסנל וביציאה מגלה שלפחות ברחובות שמסביב לתחנה האווירה עדיין מזכירה כדורגל אנגלי של פעם עם דוכני הצעיפים והריח של ההמבורגרים המטוגנים. אלא שככל שאתה מתקרב לאמירויות אתה מתרחק מהייבורי, גיאוגרפית וגם הרבה מעבר לזה. רוצה לומר: אם מצאת שוטרים אנגלים משועממים נשענים על מעקה חצי שעה לפני פתיחת משחק דע לך שהכדורגל האנגלי זה מזמן כבר לא מה שהיה פעם..

עדיין כמו פעם. תחנת ארסנל

בפנים אני זוכה לאירוח מלכותי: הטרקלין שמוביל לבוקס מעוצב כמו לובי של מלון מפואר ודיילות חינניות מגישות לי את התוכנייה ומציעות משקה. בבוקס עצמו מחכה לנו, תומאס החביב, שנמצא כאן מסתבר, בכדי שחלילה לא נתאמץ ונרים בטעות כוס או מזלג.. כשאני יוצא למרפסת משם נראה את המשחק, המראה מדהים, האיצטדיון הנפלא הזה נפרס לרגליך ופעם ראשונה בחיים שאני יכול להגיד שראיתי משחק יותר טוב מאשר בטלוויזיה. רבע שעה לפתיחה אנחנו מקבלים את הדף עם ההרכבים חם מהלאפ-טופ של ארסן וונגר.

אירוח מלכותי. הבוקס

איתנו בבוקס גם בן-דודו של רן, אסי- אוהד ליברפול ומכבי חיפה (טוב אף אחד לא מושלם…) ובחורצ'יק ישראלי מהעבודה של רן שמספר לי שעד לפני חודשיים היה חסר מושג בכדורגל עד שצורף "לפנטאזי פוטבול" של החבר'ה במשרד ומאז הוא מכיר בע"פ את ההרכב של סטוק. כשאברטון עולה לאחת-אפס הוא תופס את הראש ואומר שכל העניין הזה של הכדורגל לא בשבילו כי "הכל כאן ראנדומלי", אני מחייך ואומר לרן שרואים שהוא חדש בעסק…

לראות את ארסנל זו תמיד חוויה, גם כשהיא לא בשיאה כמו שהיה במחצית הראשונה. ההתקפות שלה גלים גלים מפחידים אותי גם כאן למעלה במרפסת שמעל השער, ואני יכול רק לדמיין מה הן גורמות להגנות היריבות. למרות הפיגור במחצית, אני משוכנע שארסנל תנצח וביותר משער אחד. בינתיים אני חוזר פנימה לשתות משהו ולבדוק מה קורה באנפילד. הו אז מתקדר לי בבת אחת אחה"צ החביב עד מאוד שהעברתי עד כה: וויגאן מובילים 2:1 עם צמד של זקי, מה שלפחות משמח את החבר מהפנטזי ששם אותו בהרכב שלו השבת..

גלים גלים. ארסנל בהתקפה

במחצית השנייה הראש שלי כבר לא כ"כ במשחק שאני רואה אלא בזה שבאנפילד. וחבל, כי ארסנל מעבירה הילוך ותיק תק הופכת את הפיגור ליתרון. את השינוי מכניס ת'יאו וולקוט, אולי השחקן האנגלי הטוב ביותר כרגע, שלא ברור לי הכיצד אינו מוצא את מקומו בהרכב (למרות שקטונתי מלבקר את וונגר). דווקא פברגאס לא מזכיר את ססק של העונה שעברה, וזה אולי באמת מה שחסר לארסנל בינתיים, לדעתי הסיבה לכך היא הפריזורה הנשית החדשה והמגוחכת שלו. אצל שלמה זה לא היה עובר בשקט. בצדק

מפה לשם ארסנל כבר בשלוש אבל באנפילד עדיין אין תזוזה. אני ואסי, גם הוא אוהד ליברפול אני מגלה, עושים תורנות כל חמש דקות להיכנס פנימה לבדוק את התוצאה. בדקה ה- 80' אני כבר מתייאש ומכין את עצמי נפשית להפסד, אלא שאז מגיע אסי עם בשורות טובות על שיוויון. אני נרגע מעט וחוזר להנות מהביצועים של מכונת הכדורגל של המאסטרו וונגר ברשות סאמיר נאסרי- הכישרון הבא שוונגר לקח כחומר גלם והופך אותו במהירות ליהלום מלוטש.

הקהל באמירויות הופך נכנס למצב רוח זחוח ולועג לאוהדים של אברטון עם "You'll never get a job" במנגינה של "You'll never walk alone". את האנגלי מהבוקס השכן אני שואל האם הכבוד הזה לא שמור רק לאוהדי ליברפול והוא משיב לי "שכולם אותו זבל". אני נעלב. לא כסקאוזר. כירושלמי

מצב רוח זחוח. אוהד ארסנל

המשחק נכנס לתוספת הזמן כשלפתע אני מרגיש תפיחה קלה על הכתף..
"סיר"
"יס?" אני עונה ומסתובב לראות מי מתעניין בשלומי.
"ליברפול ת'רי!" מעדכן אותי תומאס בהתרגשות, ומייד אני מדביק לו בוסה רטובה על המצח!

עכשיו אחה"צ הזה הופך סופית למושלם. לפחות עבורי. אלא שעבור אסי עדיין יש עניין אחד פעוט לסגור:

"כמה כמה בדוחא"?
"אחת-אפס, אמרתי לך"
"לא נו תבדוק, בחייך! עכשיו שלחו לי סמס שבמחצית אפס-אפס"
"בסדר. במחצית היה אפס-אפס אבל עכשיו התחילה מחצית שנייה ו- 1:0".

בסוף רן נכנע ובדק באינטרנט של הפלאפון שאכן אחת-אפס לחיפה. רפאלוב
אסי נרגע ומתחיל לחשב את הפער שהם פותחים על בית"ר אם ככה זה נגמר.
לרגע קינאתי בו. לא על הפער. על התחושה הזו של להיות אנדרדוג שמחפש להכניס לעשירים…

חג שמח!

מה החיים האלה בלי לאהוב
באמת ומקרוב
עד שלא יהיה ללב מקום בין הצלעות,
עד לנחמה, עד שיהיה נסבל לחיות

אדם צריך לחיות בשביל אחרים
ולא רק בשביל עצמו,
לחפש ולמצוא, להתקרב ולבוא

אבל האדם – אין שלום בתוכו
ואיך ישיט את ידו לעוד שכמותו?

בל יתחפר בשתיקתו, אל יתחבא בה
אל לו לעצום עיניו, להתמכר אליה
לעמוד מנגד כשהאור גווע
רק נמצא, אבל לא נוגע

כל הזעם השקט הזה שאין לו איך לצאת
מעוור מלראות ועוצר מלתת

מה צריך לקרות כדי שנבין
שאי אפשר יותר לשאת
את הבדידות הזו שרואים על הפנים
כתובה בעיניים, כתובה בעור חריצים עמוקים,
קורעת את הנפש חתכים חתכים
בור גדול בבטן שכולנו מכסים

מה החיים האלה בלי לאהוב..

("באמת ומקרוב" מילים: מוקי, לחן" פילוני)

הית'רו, עשר בערב. יש לי מיליון דברים לחשוב עליהם: המצגת שלא הכנתי עדיין לכנס ביום שישי, החורף שנוחת עלי בבת אחת, הנערות המקומיות שנראות כרגיל כאילו עכשיו יצאו מז'ורנל, המתוקה מהרצליה שהכרתי בטיסה והמטוס הפרטי של אבא שלה.. אבל דבר אחד לא יוצא לי מהראש: דקה 88', רבאק, תעיפו את הכדור ליציע, לים הבלטי, למחוזות המריבה בגאורגיה.. לא חראם על שתי נקודות?! ואז זה זה נוחת על כמו מכה- ישראל זה המקום היחיד שבו אני יכול לאהוב באמת. ומקרוב.

מעניין לעניין באותו עניין. למחרת בבוקר אני פותח את המייל ומוצא עוד רשימה מקסימה פרי עטו של תומר ידידנו. מעיון חטוף אני מגלה שהוא ואני שירתנו באותה חטיבה, אותו גדוד, וכמעט אותה פלוגה.. כמעט כמו הקבוצות שאנחנו אוהדים: אותם צבעים, אותה שכונה, כמעט אותה קבוצה. מחר, בכל מקרה, אנחנו באותו צד של המתרס. לא מאהבת מרדכי, משנאת המן (פ.צ. יפו).

________________________________________

דה-ולנסה

תקופת החגים תמיד מזכירה לי את החודש שנעלם לי מחיי ב2004. אוקטובר של אותה השנה נמחק מהארכיון שלי על ידי צה"ל. יצאנו לחופשת ראש השנה בידיעה שאנחנו חוזרים למקוצרת בירושלים במוצאי החג כדי לאבטח את החיילים שמגיעים לאיסוף ב"טדי" ביום למחרת. את החופש כולם אוהבים וחיילים צעירים יודעים בצדק להעריך,להאדיר ולהעצים כל דקה ממנו אז מצב הרוח לא היה משהו בלשון המעטה.

לי,למאירי ופסקל לא הייתה שום כוונה לבלות את הלילה בבית החייל בירושלים בשינה בלבד. מרכז העיר התוסס של מוצאי חג קרץ לנו ויצאנו לבירה. מכיוון שבצה"ל לא אוהבים שחיילים יוצאים לשתות על מדים ועוד יותר לא אוהבים את העובדה שהם מספיק טיפשים כדי להיתפס על ידי המפקד שלהם שיצא (באישור?) לאותו המקום, נגזרו עלי 28 ימי ריתוק לבסיס. זה לא היה כל כך נורא אלמלא היה זה "שלח", הבסיס הנטוש, הערירי והמדכא ביותר בישראל. חודש בבסיס. חודש של חגים שכולם יוצאים ואני תמיד צוות שמירה. שעתיים שמירה-ארבע מנוחה וחוזר חלילה במשך כל חג וסופשבוע.

לא היה ממש קשה, עד השבת האחרונה שעשיתי לפני סוף העונש. מוצאי שבת ב"שלח" היו מוקדשים לטפ"ש (טיפול שבועי) מטבח. קרצוף יסודי של המטבח שנבחר לנקי בצה"ל שנתיים ברצף. באותה שבת כששמרתי במגדל התצפית, שממנו כמעט הקפצתי את כל הבסיס שבועיים לפני כן כשקליינמן עדכן אותי על 2-2 דרמטי מול הפועל והתחלתי לצעוק כמו משוגע, נתניה שיחקה מול ראשון. הפעם לא היה ניתן לעדכן אותי ונאלצתי לרדת מהשמירה מבלי לדעת את התוצאה.

במהלך השמירה החלטתי לזייף מחלה כדי לחמוק מהמטבח ולצפות בתקציר המשחק של נתניה במועדון, שנסגר כעונש באותו סופשבוע בגלל שחלק מהחבר'ה שברו שמירה. אבל מכיוון שלא היה איש בפלוגה,חשבתי שאוכל לחמוק פנימה לרבע שעה,לצפות בתקציר ולחזור לחדר להמשך חפש'נות. נכנסתי למועדון,מוכן לראות את נתניה אהובתי על המרקע המאובק ושם מצאתי את עמית דה ולנסה,יושב על הכורסא מול המכשיר ומחכה שתתחיל תוכנית סיכום המחזור.

עמית דה ולנסה השתייך לסגל המפקדים שאיתו שברנו דיסטנס ממש יומיים לפני כן ולכן תקוותי עדיין לא תמו. ההנחה שלי הייתה שבתור אוהד כדורגל הוא יבין את הצורך ואת הכמיהה לאיזה מבט חטוף לאהובה בצהוב אחרי 24 ימי ריתוק ב"שלח", למעשה אפילו שמחתי שיהיה לי עם לצפות בתקצירים.

"שמע,דה ולנסה, אני מת לראות את נתניה תן לי חמש דקות,רק לתקציר שלנו. לא איכפת לי משאר המשחקים"
"לא."
"דה ולנסה, אל תהיה מניאק, חמש דקות, זה לא הוגן. אני בכלל לא הייתי מאלה ששברו שמירה."
"לא."
"נו דה ולנסה, אני מתחנן. אני כבר שלושה שבועות פה אוכל חרא ומשפר לכולם יציאות בשבת במקום לראות את רובן עטר בצהוב. מה אני מבקש ממך? חמש דקות של תקציר מסריח?"
"לא. צא מהחדר."

יצאתי והוא נעל אחרי. קולותיהם של בוני גינזבורג ודני נוימן שמעולם לא נשמעו מזמינים כל כך חדרו אל מעבר לדלת העץ הירוקה ומשכו את תשומת ליבי פנימה. אני חייב לראות את התקציר הזה. החלון!! החלון היה פתוח,דרך התריס מאחורי החדר אפשר לראות את הטלוויזיה. הצצתי בדיוק כשהקופסא הופיעה על המרקע נתניה ניצחה 2-1 מצמד של רובן,השני בוולה מדהים שאחריו כבר לא ראיתי כלום. הבנזונה כבר לא יכול היה שלא לשמוע את הצעקות ושלח אותי לחדר עם הבטחה שאם אני יוצא משם אני אוכל לפחות עוד 14 יום בבסיס.

עמית דה ולנסה הוא אוהד של הפועל תל אביב ולכן אני מאוד אבל מאוד אשמח,אם בשבת הקרובה הבנזונה יתחרט על העוול שהוא עשה לאוהד נתניה. יאללה לזיין את הפועל.

תומר חרוב

לך ולנסה (למצולם אין קשר לכתבה)