אני יודע שלא תופסים אדם בשעת צערו, ואחרי ההשפלה הזו זה גם קצת לעג לרש, אבל בכל זאת אתם תסלחו שאני לא יכול להתאפק.. 7789 קולות… זה אפילו לא חצי יציע בטדי!
ועכשיו מספרים לנו שארקשה (כל הזכויות על הכינוי הנפלא שמורות לאריגיא) פגוע, שהוא מרגיש שבגדו בו, שהוליכו אותו שולל.. תגיד אדון ארקשה- באמת אין גבול לטפשות?! מה חשבת? שזה שאתה זורק לעברנו שטר של 20 דולר יגרום לנו להשתטח לרגליך ולהפוך לעבדים נרצעים של השגיונות ההזויים שלך? אתה מזכיר לי את הילד ההוא בביה"ס, השמן והמחוצ'קן שלא היו לו חברים, רק אבא עשיר. אז הוא היה מביא ממתקים לכיתה, מחלק לכולם וחושב שבגלל זה הם יהפכו לחברים שלו.. הם לא. הם זללו את הסוכריות לשובע ורק צחקו עליו יותר..
אחח.. ארקשה, ארקשה.. שמעתי שאתה שוכב בבית עם שפעת, אז לא נעים ואני אעצור כאן. העיקר הבריאות באמת, השאר מעליש..
בפוסט האחרון הזכרתי, בהקשר של הזלזול והאדישות של ארסן וונגר כלפי מבקריו, סיפור יפה ששמעתי פעם ושייכתי לפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה. לבושתי, מסתבר שטעיתי והסיפור הוא בכלל על הפילוסוף היווני דיוגנס (ותודה לידידנו הבא בימים- Old Timer שתיקן אותי). מפה לשם, גיל- שליחנו בבוסטון הרחוקה, שולח לנו את המדרש המקסים הבא פרי עטו של הרב חיים נבון, אחד מנציגיו המוצליחים של דור הרבנים הצעירים בארץ:
"הפילוסוף היווני דיוגנס מהעיר סינופֵּי, שחי במאה הרביעית לפני הספירה למניינם, היה ידוע בהסתפקותו במועט. דיוגנס חי דרך קבע בתוך חבית. יום אחד, הכובש הגדול אלכסנדר מוקדון, ששמע על הפילוסוף המיוחד, הגיע לבקרו. "מה אני יכול לעשות בשבילך?" שאל אלכסנדר את דיוגנס הספון בחביתו. "לזוז", ענה דיוגנס. "אתה מסתיר לי את השמש".
"דיוגנס, כאיש המסתפק במועט, היה תלוי באלכסנדר הגדול הרבה פחות משהיה תלוי בו אם היה חובב מותרות. אך גם דיוגנס לא השתחרר מתלות. הוא היה תלוי – באלוהים. אלוהים יכול להביא עליו שמש או גשם, שלום או מלחמה, בריאות או מחלה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בנו, באנשים שאינם מתנזרים מכל הנאות העולם. תלותנו בקב"ה גדולה פי כמה".
ואחרון, אך חביב ביותר, רשימה ששולח לנו בני תבורי, ידיד המחלקה באם-המושבות, ועוסקת בימים הקשים שעוברים על הקבוצה האהודה עלי (ועליו) ב- NFL, הסן-פרנסיסקו פורטי-ניינרס.
שבת שלום!
_________________________________
אזעקה במפרץ
רציתי להתחיל בקפיצת שמחה, והאמת היא שעד כמה דקות לתום הרבע הרביעי של המשחק בין סאן פרנסיסקו פורטי ניינרס לבין אריזונה קרדינלס, יכולתי להשתעשע במחשבה שהנה זה הולך לקרות.
אבל זה לא קרה. החדשות הרעות מבשרות על הפסד נוסף, שביעי במספר לקבוצה שבמשך כעשור (אמצע האייטיז לאמצע הניינטיז פחות או יותר), בעטה בכל ישבן במכנסיים הדוקים וזכתה בארבעה סופרבולים.
החדשות הטובות, אולי, אם נסתפק במועט שבמועט, הן שלא היינו כל כך רעים אתמול, ואפילו הובלנו בשלבים רבים של המשחק. היה אפילו רגע של מחלוקת שניות לסיום, אבל השופטים פסקו לטובת אריזונה וזה נגמר.
זה כמובן לא מספיק. כשאתה מנצח רק שניים מתוך תשעה משחקים, סביר מאוד להניח שאת הפלייאוף תראה מהכורסא, כשלצווארך צעיף. נכון שאפשר, בנסיבות מיוחדות, להתנחם ששני ניצחונות יש לנו.
הניינרס, הקבוצה שהביאה לעולם שמות כמו ג'ו "קול" מונטנה, סטיב יאנג, ג'רי רייס ואחרים שבניצוחו של המאמן הגאון ביל וולש ו"התקפת החוף המערבי" שהגה והייתה מגה אימפריה, הפכה בשנים האחרונות, למשהו עלוב ומעורר רחמים, מן קוקר ספנייל שעיניו דולפות ועכוזו נבעט על ידי כל בר בי רב.
תאמינו או לא, מיקומה הנחות והישגיה העלובים, הביאו לקבוצה את זכות הבחירה הראשונה בדראפט של 2005. הבחירה הייתה בשחקן שדורג ראשון, הקווטרבק אלכס סמית'. לא נרחיב בנדון, רק נציין שהתועלת שסמית הביא לקבוצה, שווה בערכה לתועלת שברקוביץ' ורוסו הביאו למכבי ת"א.
מאז, פוטר המאמן דיק נולן, ואת מקומו תפס מייק סינגלטרי, שחקן ענק ונערץ עלי, דווקא בשיקגו ברס. גם הוא אינו מצליח בינתיים, הטבלה הרי אינה משקרת, אבל יש פרשנים הטוענים כי רוח חדשה מנשבת במפרץ ויש למה לצפות. לא העונה כמובן.
מתסכל. לא רק שרשרת ההפסדים המתארכת משנה לשנה. גם העובדה שאי אפשר למצוא נחמה אפילו בקלישאה הגורסת כי "הכדור הוא עגול", אינה מוסיפה. אבל אני, איש למוד אכזבות, אופטימיסט נצחי ואוהד שרוף.
יום ראשון הקרוב, ארבע אחרי הצהרים שעון פסיפי, סנט לואיס אצלנו בבית. נקרע להם ת'אמא!! אולי…
בני תבורי
היו ימים במערב.. ג'ו מונטנה הגדול!
