קטגוריות
בבל יהדות השרירים ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

בפקק עם הערסים

כשאתה תקוע בפקק ישנן שתי אסטרטגיות בהן אתה יכול לנקוט- האחת, לזגזג בין הנתיבים, לחתוך את הנהג שמאחוריך כל אימת שהרכב בטור שמצדך מתקדם ולעצבן את כל הנהגים האחרים שתקועים איתך באותו פקק. השנייה, להישאר בנתיב שלך ולהמתין בסבלנות עד שיגיע תורך לחצות את הרמזור. לא ברור מי מהאסטרטגיות עדיפה, אבל התוצאה בשני המקרים תהיה כמעט תמיד דומה- את הרמזור תחצה לאחר אותו משך זמן.

נבחרת ישראל תקועה בפקק כבר למעלה מעשור. אחרי ההלם הראשוני של המעבר לאירופה שהתבטא בקמפיין הגרוע ביותר של הנבחרת באירופה- הקמפיין הראשון- מוקדמות מונדיאל 1994, אותו סיימה הנבחרת במקום האחרון בבית, הנבחרת התייצבה בעמדה קבועה- במקום שמתחת לנבחרות שדורגו מעליה בקבוצות האיכות בשיבוץ הבית ומעל הנבחרת שדורגו תחתיה (למעט חריגות בודדות כמו קמפיין מוק' יורו 2000 אותו סיימה הנבחרת במקום השני בבית, מעל אוסטריה, וקמפיין מוק' המונדיאל האחרון אותו סיימה הנבחרת במקום הרביעי מתחת ללטביה). בהתאם לכך גם התוצאות של הנבחרת צפויות כמעט באופן מתמטי- היא תסיים בתיקו או תפסיד באופן מינימאלי לנבחרות המדורגות מעליה במשחקי הבית ותפסיד נגדן בחוץ. היא תנצח את הנבחרות המדורגות מתחתיה במשחקי הבית ותסיים נגדן בתיקו במשחקי החוץ.

כדי לשבור את הדפוס הזה, לצאת מהפקק בו תקועה הנבחרת, ניסו בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל (וזה יאמר לזכותם) כמעט הכול- מאמן אירופאי קלאסי (נילסן), מאמנים ישראלים (גרנט וקשטן) וכעת שילוב של השניים- מאמן אירופאי עם מנטליות ישראלית. גם המאמנים עצמם ניסו את כל סוגי השיטות- התקפי, הגנתי, משחק המבוסס על שליטה במגרש או המבוסס על הסתגרות ויציאה למתפרצות. התוצאות לא השתנו. הנבחרת עדיין תקועה בפקק.

מה שכן קורה זה שבינתיים נבחרת ישראל מעצבנת את כל העולם. לעצבים של התקשורת אני אתייחס בחלק השני של הפוסט. מה שיותר חורה לי זה העובדה שהיא מעצבנת אותנו, האוהדים. לנו כבר אין בעיה עם התוצאות, אם תרצו התרגלנו, אם תרצו התפקחנו. אנחנו מבינים ששחקנים שרגילים לשחק על בסיס קבוע נגד אשקלון ואשדוד לא יגיעו פתאום למשחק נגד שחקנים שמשחקים באופן קבוע נגד ברצלונה וצ'לסי וישתוו לרמתם. אבל מה שמעצבן הוא שגם מה שאנחנו כן רואים מהם נגד אשקלון ואשדוד אנחנו לא רואים מהם בנבחרת בגלל הטקטיקות ההגנתיות והשינויים התכופים בשיטות המשחק שממילא מראש לא מתאימות להם.

האיכות של השחקן הישראלי טמונה בכישוריו היצירתיים, בתחום הזה הוא יכול לתת פייט לא רע למקבילו האירופי (ע"ע איתי שכטר). אבל בכל שקשור לעמידה טקטית, כדורגל ממושמע ומסודר שמבוסס על הרבה תנועה בלי כדור וסגירות אלכסוניות, הוא נופל ממנו משמעותית.

לכן הטקטיקה של לואיס פרננדז היא אולי לא בהכרח פסולה מיסודה (גם ברזיל, להבדיל, שיחקה במערך של 5:2:3 במונדיאל 2002 בו זכתה) אבל בהחלט לא מתאימה לאיכויות של הכדורגלן הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות לנצח את האירופאים בנשק שלהם. קרואטיה לא הייתה צריכה לעשות אתמול הרבה, פשוט להמתין לשטות שבא תבוא (והגוע הגיעה) בהגנה הישראלית, ולכבוש. לעומת זאת דווקא בנשק שלנו, הדריבלים של שכטר (וקצת של רפאלוב שכנכנס) התחלנו להביך אותה. רק שבמערך שהנבחרת שיחקה היה על המגרש רב הזמן רק שכטר אחד, ובמשחק הנסוג שהנבחרת שיחקה הוא ראה את הכדור מעט מדי ומאוחר מדי.

כך יוצא שכל עוד התנהל במגרש משחק מסודר על-פי התכנון הטקטי המוגדר מראש של המאמנים התוצאה הייתה זו הצפויה- 2:0 לקרואטיה. ואילו כאשר, במחצית השנייה, פרננדז נטש את התכנון הטקטי המוקדם והשחקנים קיבלו חופש, התפתח משחק שכונתי שבו היה לישראל מה למכור והיא גם כבשה שער אחד יותר מהקרואטים (אם כי לומר שניצחנו את המחצית השנייה זו גניבת דעת כי ברור שאם הקרואטים היו זקוקים לשער או שניים נוספים בכדי לנצח הם היו יכולים להבקיע אותם בכל רגע נתון).

אז מה המסקנה? שמהפקק אנחנו לא נצא בזמן הקרוב אבל אם לפחות נישאר בנתיב שלנו, היינו נשחק כדורגל בעל אוריינטציה התקפית שמבוסס על החזקת כדור משמעותית כמו שהשחקנים שלנו רגילים ואוהבים, לפחות לא נעצבן את כל מי שלידינו ואפילו אולי נעביר את הבאעסה בסבבה.
________________

הקמפיין המנוהל בתקשורת נגד לואיס פרננדז ונגד הנבחרת בכלל הוא נבזי ודוחה. יש מקום לביקורת על פרננדז, גם לי יש כזאת כמו שיכולתם לראות בשורות שמעל, אלא שברגע שהיא נעשית אישית ונמוכה היא מאבדת את הלגיטימיות שלה.

המהפך בהתייחסות ללואיס פרננדז, שכשהגיע לכאן הפליגו בשבח הליכותיו המקצועניות- שעות העבודה הארוכות, היסודיות בהכנה למשחקים וחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי לאתר מועמדים פוטנציאליים לסגל הנבחרת- וכעת הפך לדמות נלעגת, מזכיר את השינוי ביחס להפועל תל-אביב עליו עמדנו כאן לא מזמן.

מרגע שהתברר שפרננדז, למרות שמוצאו ביבשת הנכספת, הוא בסך הכול די כמונו, בעל מנטלות ים תיכונית חמה, הפכה התקווה ממנו לאכזבה רבתי. איך כתב מישהו (תוך שימוש בדימוי יפה כשלעצמו) באחד הטורים ב- Ynet: "זה כמו להגיע לברלין ולשתות קפה בסניף של ארומה"

עת התחוור שפרננדז הוא אחד משלנו הוא החל לקבל מהתקשורת את היחס שכולנו מקבלים ממנה- התנשאות, לעג וזלזול, במסווה של ביקורת עניינית.

במהלך סופ"ש יצא לי לקרוא פוסט מבחיל בבלוג המופיע באתר שמפאת הכבוד שאני רוכש לשאר הכותבים בו לא אפנה אליו קישור. מי שקרא יודע על מה אני מדבר ומי שלא הנה טעימה ממצה:

" …כבר התייחס היטב לשיר החדש של הנבחרת. כל מה שיש לי להוסיף שמדובר בשיר של ערסים, במדינה של ערסים, שהתמכרה לשירים מהסוג הזה. אייל גולן, מגה סטאר ככל שיהיה, משמח חתן וכלה ככל שיהיה, הוא אייקון של ערסים.

דידי הררי מסתובב בין הרגליים של כולם על הדשא במשחקי הבית, תוכניתו, הדמויות מתוכניתו, הם המופת הרדיופוני של הערסיאדה. פעם הגורמט היה סממן ערסוואתי חיצוני, היום, משום מה, כובע הבייסבול הוא סימן ההיכר של אל תתעסקו איתי. אז לא נתעסק.

אם מישהו חושב שדרך השיר הזה הקהל השפוי שהפסיק לבוא למגרשים יחזור אליהם, לא היה מעולם ביציע המזרחי של איצטדיון רמת גן ולא נעקף ונדחף על ידי הערסים בתור, גם כן תור, במשפך הכניסה לאיצטדיון. לא מאמין, לא מפחד וכבר עדיף אל אל ישראל. מתסכל, כוס אמו – ערס."

אין לי בעיה עם תוכן הדברים האלה. זכותו של הכותב לחשוב שהתרבות בישראל נחותה, שהאנשים נחותים, והנבחרת שמייצגת אותם נחותה. האמת שאני אפילו די מרחם עליו על זה שהוא נאלץ לחיות במקום שהוא כל כך סובל בו לצד אנשים שהוא כל כך סולד מהם.

ובכלל, מי שמעדיף שאת ההמנון של הנבחרת יכתוב אביב גפן וישיר אריק ברמן, תבוא עליו הברכה. על טעם וריח וכו'.

אני אישית מעדיף את המילים בשיר של איל גולן וגם נהנה כמו תמיד לשמוע את הביצוע הנפלא שלו.

גם אין לי בעיה להודות שאני ערס. אני עומד בתור ליציע המזרחי, שומע איל גולן ואת התוכנית של דידי הררי.

אני מעדיף להידחף קצת בכניסה ליציע (אם כי מזמן זה כבר לא קורה ואם הכותב היה טורח להגיע למגרשים בארץ, כמו שהוא מעיד בעצמו שהוא לא נוהג לעשות כבר שנים, הוא היה מגלה את זה בעצמו) עם ערסים כמוני שמבקשים ממני "אחי, תן לילד לעבור" ו- "נשמה, אל תדחוף", מאשר להיכנס בתור סטרילי למגרש באנגליה ששם מי שבטעות ישפשף לי את הציפורן יתנצל אלף פעמים אבל ישאיר אותי להירטב בגשם עד לשד עצמותי בקור של אפס מעלות ברחוב חשוך בסוף המשחק ולא יחשוב גם בחלום לעצור ולשאול "גבר, לאן ת'צריך?"

אבל יש לי בעיה עם כל אותם אלה שבמקום לשים את הקלפים על השולחן ולומר בפה מלא שהם נגעלים ממני וחושבים שהם הרבה יותר טובים, מנסים לספר לי סיפורים על זה שהם נאורים והומאניים ואני שונא אדם חשוך.

אותו כותב מדובר כינה לא מזמן את הקבוצה שאני אוהד ומייצגת את בירת ישראל בשם "בית"ר מערב ירושלים", ותרץ זאת בכך ש"ברגע שיהיה שם שחקן ערבי נקרא לה בשמה".

וואלה? באמת?! איזו נאורות! הרי מהיכן הגיעה בדיוק תרבות הערסים שאותו כותב כל כך נגעל ממנה? משוויץ?! ואם יהיה שחקן ערבי בבית"ר אז אותם מתעבי ערסים פתאום יתייחסו אלינו בכבוד? הרי בסך הכול זה יאמר שבבית"ר יהיה עוד ערס (שזה כידוע תמיד מבורך מבחינתי)- ההיגיון אומר שזה רק יגרום להם להבאיש את שמנו יותר (וזה יגרום, הם רק יתרצו את זה בטעמים אחרים).

אז שלא יתפלספו עלינו, הם שונאים את מי ששונה מהם בדיוק כמונו. ואגב, אובייקטיבית, השנאה שלהם הרבה פחות מובנת, שהרי אף ערס מעולם לא התפוצץ בלב אוטובוס מלא נשים וילדים בצפון תל-אביב.

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

באנו ליהנות (ניר הופמן על חיפה-בית"ר)

לקראת הביקור של בית"ר מחר בקרית אליעזר גשם באלפסי גאה לארח את הכותב הנפלא ניר הופמן (הופ) מהבלוג "מצד שני" ובמקביל להתארח בבלוג שלו >>
____________

אני לא מאלה שאהבו כדורגל כבר בגיל חמש. במשפחה שלי לא היו אוהדי כדורגל, אבא שלי מעולם לא הביע התעניינות במשחק, ולמען האמת זה לא ממש חשוב במה הוא התעניין כי גדלתי עם אמא. האמת, בכלל לא ברור איך הגעתי לכדורגל ומי או מה גרם לי להתחיל לראות את המשחק. מה שכן ברור לי זה איזה משחק – ולמעשה איזה רגע – הכניס אותי לעניינים באופן סופי.

***

1989. מכבי חיפה – בית"ר ירושלים. גמר גביע. הדקה: עמוק בתוך זמן פציעות. התוצאה: 1:2 לבית"ר. הכל אבוד, אומר לעצמו בכאב ניר הקטן שעומד לבוש חולצה ירוקה בסלון מול הטלוויזיה, והגוש כבר מטפס במעלה גרונו. ולפתע, ממש כאילו היה דמות מ"הספורטאים הצעירים" שהפיחו בה חיים, עושה אחד עופר מזרחי את מעשה הגבורה הכדורגלני האולטימטיבי, זה שכולנו חולמים עליו מאז שאנחנו בועטים בכדור לראשונה. מבעד ללחלוחית שמשבשת את ראייתו, צופה ניר הקטן במזרחי מקבל את הכדור על קו מחצית המגרש ומתחיל לדהור לעבר שער בית"ר. הוא עובר שחקן אחד, שניים, שלושה, ארבעה וחמישה, וכשהוא נמצא כשלושים מטר מהשער, הוא מניף את רגלו ושולח פצצה לחיבורי שערו של בוני גינצבורג. 2:2. ניר הקטן, ויחד איתו עשרות אלפי צופים במגרש ומאות אלפים בבית, בוהה במסך בשתיקה המומה למשך עשירית השניה, מעכל את שהתרחש, ואז מניף ידיים וצורח בכל הכוח.

כשראיתי שנים אחר כך את השער ההיסטורי הזה, הבנתי שדמיוני קצת תעתע בי, הוא לא ממש עבר כל כך הרבה שחקנים, וזה גם לא היה משלושים מטר, ובכלל הפסדנו באותו משחק. אבל מי זוכר את כל אלה. ממילא בכדורגל הדמיון חשוב לא פחות ממה שקורה על המגרש. ואולי זה מה שהפך אותי באותו רגע לאוהד כדורגל: השילוב בין פנטזיה נאיבית של ילד לבין האפשרות הריאלית לגמרי שהפנטזיה הזו, של שער שמשנה את כל התמונה, בדקה ה-90 של המשחק הכי חשוב של העונה, תתממש. כך או כך, אפשר להגיד שבזמן הפציעות של גמר הגביע ב-1989, עופר מזרחי הניף את רגלו, בעט בי בעוצמה אדירה ונעץ אותי בין החיבורים של הכדורגל. ומאז אני תקוע שם, בין המשקוף לקורה, ולא יכול (או רוצה) לצאת.

אז כנראה שזו לא היתה הפעם הראשונה בה ראיתי כדורגל, אבל זה בהחלט היה הרגע המכונן. ומאז, כך נדמה לי, כל משחק נגד בית"ר ירושלים מחייה בי בזעיר אנפין את הרגע הזה. כי משחק נגד בית"ר זה לא עוד משחק נגד הפועל עכו, כזה שאתה רוצה לנצח אבל גם קצת רוצה לגמור-עם-זה-כבר. זו גם לא תחרות לחיים ולמוות נגד אחת התל אביביות השנואות, משחק שחייבים לנצח או לפחות לא להפסיד, כדי שלא להתבייש בעצמך אחר כך במשך שבוע לפחות. נגד בית"ר זו חגיגה של כדורגל. כל קבוצה אחרת באותו גמר גביע היתה סוגרת את החצי שלה במנעול כפול עם קוד סודי כבר מהדקה ה-73, מהרגע שעלתה ליתרון. אבל בית"ר היא קבוצה שמחויבת קודם כל למשחק, ורק אחר כך לניצחון. בית"ר באה לשחק כדורגל. כמו בשכונה, כמו פעם. כמו שכדורגל צריך להיות, כמו שהוא היה לפני כל התיאוריות והלפטופים. כמו מכבי חיפה.

***

אני מנסה לחשוב מה גרם לזה ששתי הערים קידשו את הכדורגל היפה. אולי זו הפריפריאליות היחסית של שתי הערים – לא חיפה ולא ירושלים הן פריפריות, שתיהן ערים מרכזיות וגדולות, אבל התקשורת התל אביבית הופכת אותן לכאלו. אז אולי חיפה וירושלים מנסות להכות את תל אביב בנשק של הדחויים, לא עוצמה אלא השראה, לא כוחניות אלא יצירתיות.

ואולי זה פשוט הנוף. קבוצה היא תבנית נוף העיר שלה, אמר פעם צ'רנוחבסקי, שזה כמו טשרניחובסקי אבל בכדורגלנית. וערים שהן הרים, ערים שמלאות בעליות קשות ומפרכות שהופכות ברגע אחד לצלילה נהדרת בירידה תלולה, חייבות קבוצות שמשחקות ככה, במין מניה-דיפרסיה משגעת.

וזה גם האתוס שלנו. או לפחות היה האתוס שלנו, לפני שהפכנו לקבוצה שמשיגה תארים בכל שנה. לפני שהנשיא התל אביבי שלנו הכניס קצת שפיות מישורית לשיגעון ההררי שלנו, שפיות שאיזנה את השכונתיות והכניסה בה מימד תחרותי (חשוב ומבורך, טפו טפו טפו, אין תלונות). אבל האופי הזה, העולה ויורד, תודעת ההר, לא הלך לאיבוד. והאופי הזה הוא מה שגורם לנו, גם כשאנחנו מנצחים, לא לוותר על השאיפה לשחק יפה, לגרום הנאה לקהל. וכשאנחנו לא משחקים ככה, האופי הזה הוא מה שגורם לאוהדים למחות ולצעוק ולהזכיר (לפעמים בהגזמה, אבל ככה זה בשכונה).

***

בית"ר היא קבוצה שמזכירה לנו מאיפה באנו – מאהבה למשחק, משחק שהוא קודם כל כיף גדול, ורק אחר כך תחרות. היי, זה כדורגל! לא עוד ספורט, לא איזו משיכת חבל שבה חשוב רק מי יהיה יותר חזק, מי יישאר לעמוד ומי ייפול. את זה אנחנו משאירים למפגשים עם התל אביביות.

לכן, המשחקים עם בית"ר תמיד היו כאלה שבהם נחגג הכדורגל, לא התיאוריה של הכדורגל. כאילו במנהרה בדרך למגרש, כל השחקנים הסכימו ביניהם שלא באים לסגור או לשמור אישית או "לשחק טקטי". באים לשחק כדורגל, וכדורגל זה אומר כמה שיותר שערים, ועדיף שיהיו כמה שיותר יפים. אם זה עופר מזרחי או סטפן שאלוי או אלון מזרחי (בירוק) או אלון מזרחי (בצהוב) או רררובן עטר בירוק או רררובן עטר בירוק (מצטער, אבל גם כשהוא היה בצהוב הוא היה ירוק) – מישהו ייתן שער במספרת, או לפחות יבקיע צמד.

המשחקים מול בית"ר הם כאלה שמחזירים אותנו לאן שהכל התחיל, למשחק בשכונה, משחק שיותר חשוב בו שהחברים שלך יראו שלמדת לעשות עקב, מאשר לסגור אלכסונית נכון כדי לא לחטוף. כי אם ככל שמתבגרים מבינים שאל העולם, מה לעשות, כנראה שלא באנו ליהנות – בכדורגל אנחנו באים ליהנות, זה ככה כשאתה ילד וזה ככה כשאתה מבוגר, או לפחות צריך להיות ככה.

במשחקים מול בית"ר אנחנו חוזרים להיות ילדים, ילדים שמדמיינים רגעים שלא קיימים, כאלה שכתובים בספרים כמו "הספורטאים הצעירים". רגעים אגדתיים, שלפעמים, לעתים נדירות ובלי כל התראה מראש, מתממשים. מול בית"ר אנחנו חוזרים להיות ילדים בני 11, שמבעד למסך הלחלוחי של העיניים רואים במטושטש אחד, עופר מזרחי, מקבל את הכדור על קו מחצית המגרש.

ניר הופמן

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

שערי דמעה

null

באופן פרדוקסאלי הייתה לי הרבה יותר סימפטיה לשמעון גרשון כשהיה שחקן הפועל ת"א מאשר בתקופה ששיחק בבית"ר. תמיד הערכתי את העובדה ששמעון גרשון היה משהו שונה ומרענן בנוף הכדורגל שלנו- רגיש, אינטליגנט, רהוט, ומקצוען ברמה הגבוה ביותר. כשהיה בשורות האדומים התייחסתי אליו כמו שמתייחסים ליריב מר ממנו חוששים אבל גם מאוד מכבדים, קצת כמו במקרה של עודד הקטש השחקן במכבי ת"א או של אלכס פרגוסון. כשעבר לבית"ר חשדתי בו שעשה זאת ממניעים של כסף וראיתי בו את המייצג המובהק של החבורה אותה כיננו "שכירי חרב" שנחתו כאן הודות למזומנים של ארקדי גאידמק.

גם אם שיחק אצלנו ארבע עונות מעולם לא חשתי ששמעון גרשון הוא שחקן בית"ר ותמיד היה מוזר עבורי לראות אותו בצהוב שחור. אני עדיין חושב שהמעבר של שמעון גרשון מהפועל לבית"ר היה טעות מבחינת כל המעורבים- הפועל, בית"ר ובמיוחד גרשון עצמו, אבל ייאמר לזכותו שבמשך כל התקופה אצלנו היה לויאלי למועדון בצורה יוצאת מן הכלל והפגין מחויבות ראויה להערכה על המגרש. במיוחד אני זוכר לו שתמיד, גם לאחר הפסדים קשים, לא ירד מן המגרש לפני שהגיע להודות לנו על העידוד מן היציע המזרחי בניגוד, למשל, לשחקנים אחרים, כולל כאלה שגדלו במועדון, שנוהגים במצבים כאלה להיבלע אל תוך מנהרת השחקנים מיד עם שריקת הסיום.

בניגוד לדמעות שהזיל באותה מסיבת עיתונאים בה הודיע על עזיבת הפועל והמעבר לבית"ר, דמעות בהן ראיתי ניסיון להסוות את העובדה שבסופו של דבר מה שעמד מאחורי המהלך הלא טבעי זה היה תמורה חומרית, הדמעות שהזיל אתמול במסיבת העיתונאים בה הודיע על פרישה מכדורגל נגעו לליבי. קשה היה ללב להישאר חתום לנוכח הבעת הרגשות האותנטית של האיש שעם רקע וכישרון כמו שלו יכל להצליח בהרבה תחומים ועדיין כואב מאוד את העובדה שיותר לא יוכל לרוץ על כר הדשא ולבעוט בכדור.

כל מה שנותר הוא לאחל לו המון בריאות ולהביע תקווה שנראה אותו משתלב בתפקיד כזה או אחר בבית"ר, אולי אפילו לצדו של איציק קורנפיין. בהרבה מובנים יש דמיון רב בין השניים- כמו קורנפיין, שמעון גרשון הוא אישיות בדיוק מהסוג שבית"ר ירושלים צריכה להראות כפנים החדשות שלה ואני משוכנע שתוכל להיות לו תרומה לא מבוטלת למערכת שלנו. בהנחה שבהפועל הוא "שרוף", ההפסד שלהם יכול בהחלט להיות הרווח שלנו.
_________________

ערב יום הכיפורים וזה הזמן לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה. למרות שאני מאמין גדול ברעיון התשובה אודה שיש לי בעיה מסוימת עם עניין בקשת הסליחה. הרבה פעמים, ורק על עצמי לספר ידעתי, בקשת סליחה איננה אלא מס שפתיים. הסליחה האמיתית והטובה ביותר היא פשוט לתקן ולא לחזור על העוול שהצריך מראש את אותה בקשת סליחה.

ואף על פי כן יש ערך בהבעת חרטה כנה גם אם לא עומדת מאחוריה הבטחה לשינוי דרך בה ניתן בהכרח לעמוד. כזה הוא המקרה הנוכחי בו אני מבקש להתנצל בפני כל מי שבמהלך השנה החולפת נפגע ממני מעל במה זו בדרך כזו או אחרת בעקבות דברים שכתבתי. האופי הטעון מאוד רגשית של הנושאים בהם אנו עוסקים והאופי הרגשני והאימפולסיבי לעתים שלי לא מאפשר לי להבטיח שמקרים כאלה לא ישנו בעתיד אבל אני עדיין מוצא מקום בערב יום הכיפורים, לפני שאני ניגש לבקש מחילה מבורא עולם, להכפיף קומה ולבקש אחת גם ממכם.

גמר חתימה טובה.

קטגוריות
בבל ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

ירושלים מחולקת

את הצפוי להתרחש אפשר היה לחוש כבר אחה"צ כשניגשתי לקופות למשוך את המנוי (שכמובן עדיין לא היה מוכן*)- מסביבי נפתחה מהומה זוטא כשצמד נערים עם חולצות לה-פאמיליה הותקפו מילולית ע"י אוהדים אחרים- "הרסתם את הקבוצה! תראו איפה הפועל ת"א ואיפה אנחנו, והכול בגללכם!" אנשי "המשפחה" ניסו להתגונן ולומר משהו על מעצר חבריהם באישון הלילה הקודם כשהתערבתי והפניתי כלפיהם שישראל איננה מדינת משטרה ואם זו פוקדת ביתו של אזרח בשעת לילה יש לה וודאי סיבה מספיק טובה לכך.

אני חוזר מאנגליה, שם מתגאים הלונדונים בכך שהם גרים בעיר "הכי קוסמופוליטית בעולם". אלא שבעיני דווקא ירושלים היה העיר הכי קוסמופוליטית בעולם. בכניסה בודק אותי מאבטח ערבי שמפנה את צמד המתנחלות שמלפני לבודקת שמחשוף נדיב מבצבץ מהווסט הצהוב של חברת האבטחה אותו היא לובשת שממהרות לומר שלום לבחור ישיבה שציציות מציצות ממותניו שנראה נבוך בחברת זוגתו (?) בחצאית משתרכת וחולצה ארוכה אך הדוקה ומגרת דמיון שמתחבק עם איש ההשקעות התל-אביבי שלא פגש מאז משחק הבית האחרון של העונה הקודמת במאי שהביא איתו את איגור מהעבודה, עולה חדש מאוקראינה שבא פעם ראשונה לראות כדורגל ישראלי שנדלק על הג'ואיש-פרינסס האמריקאיות מהשורה למעלה שהגיעו לחוות קצת אוריינט אותנטי בחברת…

בגלל הפקק בכביש בגין יוצא שאני נכנס רק בדקה הרביעית, בדיוק בזמן לראות את אחד מראשי הכנופיה המשפחתית זועם בנתיניו החצופים על כך שבניגוד להוראות מגבוה הם מעודדים. ניכר בהם שהם קרועים מבפנים בין הרצון, אולי יותר נכון האינסטינקט, לעודד, לבין המשמעת לפאמיליה.

הדקה השלושים הייתה אחד הרגעים הטעונים ביותר רגשית שלי בטדי מאז החלתי את דרכי כילד מתלהב במרומי היציע המזרחי. מעלי הונף שלט נגד איציק קורנפיין על-ידי הפאמילייה כשלפתע התעוררו כנגדם יושבי המערבי, המזרחי התחתון ואפילו רב המזרחי העליון- האזור ביציע שנחשב למעוזם המובהק, ופצחו בקריאות קצובות – א-י-צ-י-ק ק-ו-ר-נ-פ-י-י-ן!! זה היה רגע חזק שאנתרופולוגים או דוקומנטריים היו עושים ממנו מטעמים. רגע שבו שני הכוחות שניסו להימנע בכל דרך אפשרית מלהגיע להתנגשות החזיתית הזו מצאו עצמם אחד מול השני בכלים שלופים ובלי דרכי נסיגה.

זה היה רגע קשה עבורי. רגע מורכב. מצד אחד חשתי גאווה גדולה על כך שהמחנה הביתר"י האותנטי מרים את ראשו ויחסי הכוחות, המספריים לפחות, בינו לבין הפאמיליה מוכרעים באופן חד משמעי לטובתו קבל עם ועולם, אבל מצד שני חוויתי את אחד מחלומות הבלהה שלי של מלחמת אחים ביציענו שלנו.

את התוצאה במשחק ישכחו בעוד מספר ימים אבל מה שהתרחש ביום ראשון בערב ביציע המזרחי היה אירוע בקנה מידה היסטורי לא מבוטל בתולדות בית"ר ירושלים ואפילו, אם להאמין לכמה חוקרים במדעי החברה (שעליהם נמנה גם כותב שורות אלה) הרואות בבית"ר ירושלים את אחת הבבואות היותר מדויקות של החברה הישראלית, עבור החברה הישראלית.

מה יהיו השלכותיו לעתיד של ערב זה ושל התהליך שהגיע בו לנקודת רתיחה?

כשנשאל פעם יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסינית מאו-צה-טונג על דעתו באשר להשלכות המהפכה הצרפתית השיב: "מוקדם לדעת".

* אני בארץ כמו ששמתם לב..

עדכון:
והנה אבישי סלע ברשימה מרגשת מאוד ברוח הדברים דלעיל:
קישור>>

null

null

התמונות באדיבות בית"ר.נט

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

האהבה הראשונה (דוד אוזן פותח עונה)

J'ai tout oublié des campagnes
D'Austerlitz et de Waterloo
D'Italie, de Prusse et d'Espagne
De Pontoise et de Landernau

Jamais de la vie
On ne l'oubliera
La première fille
Qu'on a pris dans ses bras

כבר שכחתי את כל הקרבות
את אוסטרליץ ו-ווטרלו,
איטליה פרוסיה וספרד
את פּונטוּאָז ולֶנדֵרנָאוּ.

אבל אף פעם, בחיים
לא נשכח אותה
את הבחורה הראשונה
שלקחנו בזרועותינו

("הבחורה הראשונה", מילים ולחן: ז'ורז' ברסאנס)

בכדורגל, כמו בחיים עצמם, שום דבר לא מובן באהבה.

אם בבחירת קבוצה לאהוד יכולים להיות עוד שיקולים רציונאליים (לוקאל פטריוטיזם, שיוך פוליטי, אהדה משפחתית וכדומה…), את השחקנים הראשונים שאהבנו לא יכולנו לבחור, הם פשוט היו שם.

מאורי מלמיליאן ועד לאלי אוחנה, ילד הולך לאצטדיון, ושחקן יכול לקנות אותו במחיר של מהלך אחד. סיבוב על המקום ובעיטה לקורה של אחרון השחקנים יכולים בקלות לגרום ל"אבא מי זה?" וגם אם התשובה תהיה "עזוב זה סתם שחקן" בהרבה מקרים זה לא יעזור, זהו, הילד התאהב וכמו בחיים – את האהבה הראשונה אף פעם לא שוכחים.

זה לא דבר שניתן לזלזל בו, זהו עניין מהותי מאוד, השחקן הראשון שילד מעריץ יכול פתאום לבגוד ולעבור לקבוצה השנואה ביותר (ע"ע אבוקסיס או פיגו), אבל אין מה לעשות, כמה פעמים הבחורה שאהבנו הופכת לבת זוג של הבנאדם שהכי שנאנו בכיתה?!

לפעמים הערצה לשחקן מסויים גורמת לאהדה של קבוצות שונות שאליהן הוא עבר, יש לי חבר שהיה מת על ריבאלדו, כך יצא שהוא כיום אוהד של ברצלונה מילאן ואולימפיאקוס (!), אחר אהב את רונאלדו (האמיתי) ועצר רק כשהוא הגיע לריאל מדריד, אני לפני 13 שנה ראיתי משחק בו שיחק חבייר זאנטי ומאז אני אוהד של אינטר (לא נראה לי שזאנטי מתכנן מעבר בקרוב, כך שאני כנראה אשאר עם אינטר).

כל זה מביא אותי לחשוב על העונה הקרובה של בית"ר ירושלים דווקא מהזווית הזאת. ואני חייב להודות שאני יותר ממקנא באוהדים הצעירים שייצטרפו אלינו השנה ביציעי טדי, כי דווקא מהמצב המעט מוזר שנקלעה אליו בית"ר ירושלים בשנתיים האחרונות, נוצרה קבוצה שכל כולה מושא להערצה.

מהיו"ר דרך המאמן ועד אחרון השחקנים, כל אחד נמצא שם כי הוא רוצה ואוהב את בית"ר, ואני מאמין שגם על המגרש האהבה הזאת תבוא לידי ביטוי.

אני לא זוכר עונה שלפניה היו כל כך הרבה הצהרות אהבה של שחקנים לקבוצה בה הם חותמים, אני גם לא זוכר שחקן זר מתלבט בין הצעה של קבוצה בחו"ל ובין בית"ר כשהשיקולים שלו הם לא רק פיננסיים.

ומחוץ למגרש (ההתנהלות של קורנפיין, הקמת העמותה וכו') מתעוררת התקווה שאולי סוף סוף מתחיל שינוי בתרבות האהדה של הקבוצה שלי ובתדמית הציבורית שלה.

כל אלה גורמים לכך שלא חיכיתי לפתיחת העונה ככה מאז שהייתי ילד, ולקנאה שיש לי בילדים שימצאו שחקן להעריץ, לא משנה מי מהרוש ועד לבן שושן כל פגיעה תהייה בול.

והנה ז'ורז' ברסאנס שר על האהבה הראשונה:

דוד אוזן ('דוד מירושלים')


La Première Fille (live) Brassens
Uploaded by Ben-Yehuda. – Music videos, artist interviews, concerts and more.