גשם באלפסי

כמו הרצל בזמנו כך גם כריסטיאנו רונאלדו עמד אתמול בבאזל מהצד, על המרפסת, משקיף בעניין על ההתרחשויות ולא מתערב. ובכך הוא נכשל במבחן האולטימטיבי של הגדולים באמת- המבחן הגרמני. רשימת השחקנים שהעיזו להסתכל לגרמניה בעיניים מבלי להשפיל מבט ולנצח אותם במשחק מכריע נדירה ומצומצמת: מארדונה בגמר מונדיאל 86', ואן-באסטן בחצי-גמר יורו 88' ורונאלדו בגמר מונדיאל 2002.אתמול הוא יכל להיכנס לרשימה הזו, אבל הוא העדיף כאמור את הנוף מהמרפסת…

פורטוגל קיבעה את אמש מעמדה כלוזרית לפחות (אם לא יותר) כמו אחותה הגדולה ספרד. זה לא חוכמה להיות גיבורים על האנגלים, אולי הנבחרת היחידה בעולם שיותר חלשה מנטלית מהנבחרות הלטניות, את הכסף סופרים נגד גרמניה ואיטליה. ופורטוגל לא הראתה עדיין, וכנראה כבר לא תראה, שהיא מסוגלת לנצח את "ציר הרשע" של הכדורגל העולמי בשלב נוק-אאוט. אפילו נגד חיקוי דהוי שלהם בדמות הנבחרת היוונית של לפני ארבע שנים (ועוד בבית!) הם קרסו. למעשה היחידה בעולם שהוכיחה עד כה באופן עקבי שהיא לא עושה במכנסיים במצב הזה זו ברזיל.

מבחינה מקצועית נחשפה אתמול נקודת התורפה הגדולה של פורטוגל והיא העדר חלוץ דומיננטי. ההתקפה הפורטוגזית נראתה כמו אתר בנייה ישראלי ביום של סגר בשטחים: הרבה מנהלי עבודה בלי אף אחד שיתקע את המסמרים.

מגרמניה, כרגיל, אני מתרשם. לאו דווקא מהכדורגל החיובי יחסית, אלא מהיעילות. איכשהו הם תמיד יעשו בדיוק את מה שצריך בשביל לשרוד- להיות רעים, להיות טובים, יפים.. מכוערים… הכל הולך. כמו שכתבתי כאן בתחילת הטורניר, אין גרמניה אחרת. הכדורגל שלהם הוא כעת התקפי יותר לא מתוך אידאולוגיה אלא מתוך הכרח המציאות: בכדורגל של היום כל נבחרת כמעט (כמו שהוכיחה יוון בטורניר הקודם) יכולה לסגת לקרב חפירות, לגנוב איזה גול ולנצח. אז הגרמנים עשו את ההתאמות שלהם בחלק ההתקפי ועל הדרך זה גם נראה יותר יפה. מזכיר את המניאק ההוא במשרד שיום אחד נהיה פתאום חייכן וסימפטי ועד שהבנת שזה בסה"כ הצגה הוא כבר מזמן השיג ממך את מה שרצה.

בקצב הזה שלא נתפלא אם בסוף נמצא את עצמנו עם גמר של איטליה נגד גרמניה. לא סתם הנבחרות האלה הם המצליחות ביותר בהיסטוריה. הכדורגל הוא המיקרוקוסמוס של החיים. והחיים, יודע היטב כל מי שבדומה לעבדכם מתקרב לגיל שלושים, זה עסק מאוד ציני.

אז זהו, אני וכריסטיאנו כבר לא!
הרומן (כצפוי) הסתיים מוקדם מששיערתי, באופן פתאומי, והותיר משקעים בשני הצדדים…

תגיד כריסטיאנו, אתה לא מתבייש לשלוח אותן ככה הביתה מאוכזבות?

בפיגור 2:0 רבע שעה לסיום הפרשן של ITV (הערוץ המסחרי הבכיר של בריטניה, המקבילה של ערוץ 2) המליץ לטורקים להעלות את הבלם הגבוה האקאן באלטה להתקפה ולהתחיל להעיף אליו כדורים בכדי לחזור למשחק. לתדהמתו הטורקים "הפרימטיביים" העדיפו להמשיך בהנעת הכדור המסודרת והאיטית שלהם ואת הסוף כולם יודעים…

המשחק של טורקיה אתמול היה הפגנה מרשימה של ביטחון עצמי. תוכנית המשחק שלהם לא עבדה, הם נקלעו לפיגור שנבחרת ים-תיכונית לא אמורה לחזור ממנו מול נבחרת מרכז אירופית קשוחה וממושמעת, אבל עדיין המשיכו בשלהם. המסר שלהם היה ברור- את המשחק הזה אנחנו מנצחים בכדורגל שלנו או שלא מנצחים בכלל. כמו שכתב עברי לידר: "יותר טוב כלום מכמעט".

וזה בולט במיוחד על רקע התבוסתנות של שכניהם היוונים שבראשות המאמן הגרמני שלהם הגיעו לטורניר מראש מתוך גישה שאין להם מה לחפש כאן (האלופה, להזכירכם) והסיכוי היחיד שלהם להוציא משהו יהיה בקרב חפירות כמו המשחק נגד שבדיה. התגובה של רהאגל לביקורות אחרי הזוועתון ההוא העליבה יותר מכל לטעמי את היוונים עצמם "אם לא היינו משחקים ככה היינו חוטפים חמש לא שתיים". רק על זה הם צריכים להעיף אותו מכל המדרגות של האקרופוליס. אדוני, הם צריכים לומר לו, אם אתה חושב שאנחנו לא שווים דרכמה לך תאמן במקום אחר.

לעומת רהאגל שנראה על הספסל כמו משקיף בדעה מייעצת פתיח טרים הוא בשר מבשרם של הטורקים- הוא חי את המשחק כמו אחרון האוהדים וגומע על הקווים יותר קילומטראז' מהקיצוניים שלו. ביום שלאנגלים יהיה מאמן שכמו טרים מסיים את המשחק כשחליפתו ספוגה בתמהיל דביק של גשם וזיעה, ולא כשהיא מגוהצת יבשה ונקייה כאילו עכשיו יצאה מהמפעל, אולי גם הם יתחילו לשחק כדורגל כמו הטורקים. בינתיים שיסתכלו ויקנאו.

בכלל הכיסוי של האליפות כאן בממלכה הוא אורייטליזם במיטבו: הטורקים הם "חובבי קונספירציות" (דברים כלשונם מפי אלו שעד היום מאשימים את הדשא הסינטטי במוסקבה בזה שהם לא כאן), הפורטוגלים "רמאים" והיוונים "אלימים". האדום של וולקאן בתוספת הזמן לווה בצקצוקי שפתיים מתנשאים והערות מעליבות על הטמפרמנט והעדר השליטה העצמית של הטורקים ושכניהם כאילו ווין רוני לא חירב להם רק לפני שנתיים את המונדיאל עם בעיטה לאשכיו של שחקן יריב שרוע על הריצפה ללא כל הודעה מוקדמת…

יותר מכל אני מאושר עבור הטורקים מהסיבה הפשוטה שאת הניצחון של צ'כיה היו חוגגים בפראג באיזה פאב על כוס בירה. לעומת זאת, נציג ה"גשם" על גדות הבסופרוס- עמיתי ארקיף גוזל, מדווח מאיסנטבול שברחבי הממלכה העות'מנית הוכרזו שבעה ימי משתה וששון (או לפחות חמישה, עד הרבע), זקנים נשים וטף רקדו כל הלילה ברחובות ושידורי הטלווזיה הממלכתית הופקעו עד להודעה חדשה להקרנה מעגלית של שער הניצחון המדהים של ניהאט לצלילי להיטי הזהב של טראקאן!

צריך סבלנות עם הטורנירם האלה… המחזור הראשון הוא בד"כ שלב הגישושים שבו כל נבחרת רק רוצה להימנע מהפסד שיכניס אותה לברוך כבר אחרי משחק אחד, והכדורגל בהתאם. החל מהמחזור השני כשהקבוצות כבר חייבות להתחיל לנצח העסק נוטה להעביר הילוך. כך גם עם היורו שלנו- אחרי מחזור ראשון סולידי שסיפק הבלחות קלות של כדורגל איכותי אבל אפס דרמות ומהפכים הגיע אמש המחזור השני ואיתו גם הערב הדרמטי הגדול הראשון של הטורניר.

היה רגע אחד אתמול במשחק של פורטוגל שפשוט ריגש אותי והפך אותה סופית לפייבוריטית שלי בטורניר. זה קרה בערך בדקה ה-70' כשבעיצומו של הלחץ הצ'כי ובשלב הכי קריטי של המשחק מצא דקו זמן לאיזה עקב שובב כזה וחצוף שכמעט גרם לשדר המהוגן של הבי.בי.סי לחטוף התקף לב בשידור…

היתה בעקב הזה אמירה:
כדורגל, לחץ, מתח, סבבה… אבל אנחנו יודעים גם לשים את זה בפרסקטיבה ולזכור ברגע הכי 'לא מתאים' שעדיין מדובר סה"כ במשחק, בהצגה. שלמרות שאנחנו מרוויחים מילונים ושווים יותר מהתל"ג של מדינה בינונית במרכז אפריקה אנחנו לא לוקחים את עצמנו יותר מדי ברצינות. שיש מישהו בעפולה שחתך מוקדם מהמפעל ויושב עכשיו עם קילו גרעינים מול המסך ורק רוצה לשכוח קצת מהצרות ולהנות.

בפורטוגל, המקום והאנשים, התאהבתי שכביקרתי שם ביורו הקודם בקיץ של 2004. כבש אותי השילוב הנדיר והיפהפה בין סטייל וקלאסה אירופאים לשמחת חיים ושובבות לטיניים. את האיזון הנפלא הזה הם מביאים גם לכדורגל ולנבחרת שלהם. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא השילוב בין דקו לרונאלדו- אחד משלים את השני, אחד מפרגן לשני, אחד שמח בשביל השני. אני במקום קאפלו מושיב את ג'רארד ולמפארד עם עט ונייר מול המסך ומבקש מהם לסכם.

אחוקים! רונאלדו ודקו

על כל זה מנצח פילפה סקולארי שיש באישיות ובכדורגל שלו בדיוק את השילוב המנצח הזה בין קשיחות וחבר'מניות. כשסימאו התחיל לעשות לו שרפות ולקח מדקו איזו בעיטה חופשית בצורה די מכוערת ביג פיל החליף אותו שתי דקות אחרי זה אבל גם נתן לו ליטוף אבהי כשהוא חלף על פניו בדרך לספסל. החדשות על החתימה שלו בצ'לסי הרסו לי את הערב שעד אז היה נפלא…

ואיך אפשר בלי, נכון.. כריסטיאנו.
החוויה לצפות בו במדי האדום העז של פורטוגל ללא יסוריי המצפון המלווים את אותה חוויה כשהוא במדי האדום המזעזע של יונייטד נעימה לי עד מאוד! אני מרגיש קצת כמו ברומן אסור ומתוק שמן הסתם ייגמר עד הסוף הקיץ אבל בינתיים אני משתדל למצות ממנו כל רגע…
אני יודע שהרבה אנשים רואים ברונאלדו שחצן, בכיין ורמאי. אפילו רונן דורפן שלא חשוד בחיבת חסר לרונאלדו כתב עליו פעם שיש לו מוסר של "כייס איטלקי"….
אז בשורה התחתונה, באהבה כמו באבה זה עניין של טעם… ואישית אני מעדיף את הכייס הפורטוגזי הזה, ששנייה אחרי שיכייס אותי מסוגל (בלי לראות בכך שום סתירה) להזמין אותי לארוחת מלכים אצלו בבית, על פני כל אחד מהאנגלים האלה שאולי לא נופלים ברחבה אבל ישאירו אותך לדמם למוות אם אתה תיפול ברחוב.

גשם באלפסי?! מבול ביורו!

טורקיה-שוויץ זוכה ללא מתחרים בתואר המשחק ההזוי של הטורניר. לא יודע מה יש במפגשים בין השניים האלו שתמיד קורים בהם דברים מעניינים.. המבול שירד במחצית הראשונה אמש בבאזל (איפה נח? התיבה בשיפוצים?!) שיחק לטובת המארחים המתבססים פחות על הנעת כדור ויותר על כדורים ארוכים כמו זה של סנדרוס שהוביל לשער הראשון והמשעשע של הקאן יאקין (שעם שם כזה בכלל היה צריך לשחק אצל הטורקים, לא?!). במחצית השנייה, כשנרגע הגשם, הטורקים (שאימצו משום מה את התלבושת של נבחרת ישראל..) כבר יכלו לפתח את משחק הנעת הכדור שלהם וניצחו בצדק עם שער נפלא ודרמה אדירה בדקה ה-90'. בניגוד מובהק לשכנים/אויבים שלהם מיוון הטורקים מראים שאפשר להצליח בטורניר גם תוך כדי משחק כדורגל. השמחה של השחקנים והאוהדים בסיום היתה מרגשת ובמיוחד נהניתי לראות את פתיח טרים משתולל כמו אחרון האוהדים…

ושוויץ?! היא לא ממש תחסר לנו.. אוסף אקלקטי של שחקנים דלוחים וחסרי כל אופי או יחודיות. בדיוק כמו המדינה אותה הם מייצגים.

מי אמר ששוויץ לא תרמה כלום ליורו?!