יורו או מונדיאל זה כמו סרט טוב שאתה מחכה שבועות ארוכים להקרנת הבכורה שלו. אלא שכסוף-סוף זה מגיע אתה פתאום מוצא את עצמך אחרי מס' דקות נע באי נוחות על המושב- הקצב אטי, העלילה לא זורמת ותחושה קלה של אכזבה ראשונית מתגנבת בקרבך. עד שמגיעה התפנית הראשונה בעלילה, הבזק של דרמה שדורך אותך מייד והופ… אתה בפנים!כמעט מחצית לתוך משחק הפתיחה של היורו ותוך כדי שאני מתאמץ להדחיק את ניצני האכזבה אלכסנדר פריי, הקפטן והכוכב הגדול של המארחת שוויץ, נאנק לפתע מכאבים על הדשא אחרי תיקול תמים למראה. שניות אחרי זה קלוז-אפ חודרני מגלה אותו ממרר בבכי כשהו מבין, ראשון לפני כולם, שהכל נגמר עוד לפני שבקושי התחיל.
פתאום יש סיפור, יש גיבור… הסרט החל!
הגיבור הטראגי הראשון של היורו. אלכסנדר פריי
כשנפתחת המערכה השנייה על המסך מופיע כבר מופיע גיבור מוכר שלא צריך שום תפנית דרמטית בעלילה בכדי לעורר את בלוטות הרגש. כריסטיאנו רונאלדו אמנם פותח את המשחק בכדרורים חסרי תוחלת באגף מול שלושה וארבעה משל היה קובי בראיינט בלואו-פוסט עד שנשבר שלו והוא חותך לאמצע בכדי להשכיב את כל שדרת ההגנה הטורקית שדודה לרגליו. בהמשך הוא עוד ידביק לקורה כדור חופשי מזווית בלתי אפשרית, ירקוד עם הכדור כאילו הוא מפזז עם נערה נועזת בחוף של מרידה, ופחות או יותר יתחיל כל מהלך מסוכן של הקבוצה שלו, אבל מבחינתי רגע אחד משקף את הגאונות שלו יותר מכל:
דקה 60', המהלך הפורטוגלי נקטע ע"י ההגנה הטורקית ופפה הבלם שעלה לתמוך בהתקפה ממהר לחזור לעמדה שלו. עוד הוא נסוג מצליח כריסטיאנו להשיג בחזרה את הכדור באגף השמאלי. ואז במקום לשעוט אל ההגנה הטורקית הלא מאורגנת או לתת כדור לאחד החברים שעוד נשאר למעלה מההתקפה ההקודמת הוא מעדיף מסירה מעט אחרונית לפפה שבכלל נמצא עם הפנים להגנה. אלא שפפה לא שואל שאלות ושועט קדימה, מחליף דאבל פס סוכרייה עם נונו גומש ומגלגל את האחת-אפס.
לכאורה לכריסטיאנו אין חלק מעשי בשער, מקסימום אם היה שחקן ישראלי בתפוצות היו כותבים למחרת בעיתונים שהוא "החל במהלך". אלא שהמסירה שלו לפפה היתה גאונות צרופה, המהלך הכי לא צפוי שפירק לגמרי את ההגנה הטורקית. באסיסט שלו הוא למעשה צירף את פפה להתקפה כמו טריילר בכדורסל שמגיע מאחור מול הגנה לא מאורגנת ומטביע.
ככה יעשה לאיש אשר האומה חפצה ביקרו. כריסטיאנו מקבל את הכבוד המגיע לו
את הטורניר אני רואה באנגליה ומכיוון שהנבחרת שלהם לא בטורניר אני צריך לסבול יחד איתם. כל איבוד כדור גורר מייד מהפרשן תגובה בנוסך "לא יכול להיות שלאנגליה אין מקום כאן", כל מחצית בינונית מסוכמת ב"איך לעזאזל הם כאן ואנחנו לא". ולמרות שהנבחרת שלהם לא ממש חסרה, הסיפור שהם מביאים איתם בהחלט חסר. עם אנגליה, חייבים להודות אף פעם לא משעמם. כל משחק זה או טרגדיה או היסטריה… בינתיים יש כאן יותר מדי נבחרות למלמיו"ת (לא מועילות, לא מזיקות).
מזל שיש את גרמניה! אז נכון שהבון-טון האחרון בקרב הפרשנים זה לגלות את "גרמניה האחרת" זו ההתקפית והמלהיבה, אלא שכמו שאמא שלי אומרת "אין אמונה בגויים". בטח לא באלה. אם יש משהו שמעורר סימפטיה בנבחרת הגרמנית הנוכחית זה שהיא מעט יותר אנושית: לוקאס פודולסקי לא חוגג שער שכבש נגד מולדתו- גרמני או לא, זה יפה ומרגש. מבחינת כדורגל גרמניה היא אותה גרמניה, באלאק ופרינגס הם המתיאוס והברמה של ימינו ובחוד קלוזה ופודלסקי הם הגירסה העכשווית של קלינסמן ופלר. בסופו של יום אני לא מצליח למצוא אצלי שום סימפטיה לנבחרת עם הנשר על החזה ושחקנים כמו 'הילצברגר', 'מטאלצאקר' ו'מצאלדר' שמזכירים לי שמות של מחנות ריכוז..
אין גרמניה אחרת (או שכן?!)
וביתיים בעולם שמחוץ ליורו..
מעבר לים בוסטון מכורתי כבר ב-2:0 מפתיע משהו על הלייקרס. ברשימה שקידמה את סדרת הגמר עסקנו באתוס של הכדורסל האמריקאי, עניין שסביבו התפתח דיון מרתק בין המגיבים כאן. בינתיים העסק מתפתח כפי שצפינו: בל.א. קובי הולך, כמו שהוא אוהב, עם הראש בקיר ונגד על כל העולם ואצל הסלטיקס פול פירס מארגן לעצמו השוואות עם בירד ומקהייל בתצוגות אישיות נפלאות וסיפור הוליוודי מופק היטב של תחייה מן המתים…
בחזרה לכדורגל, ובמקומות אחרים בגלובוס כבר מביטים קדימה לעבר המונדיאל. באסיה נערך השבוע מחזור נוסף במוקדמות לדרא"פ 2010 בו גברה עיראק על אוסטרליה 1:0. לא הייתי מטריד אתכם בעניין האיזוטרי הזה אלמלא שער הניצחון של העיראקים מרגלי הכוכב הגדול שלהם אחמד רידה המכונה (ניחשתם) "הסקאד".
שימו לב לזה, יותר טוב מכל שראינו ביורו (לפחות עד עכשיו)!
אין עלייך
איציק, תראה מה זה כדורגל: ראיתי את צרפת-רומניה, קיללתי כל רגע, ואמרתי לכל מי שרצה לשמוע: "אינעל העולם, עוד פעם אנחנו הולכים לראות יורו משעמם מוות. מה זה הכדורגל המכוער הזה? מי זה התמהוני על הספסל של צרפת? למה לא שולחים עוד חלוצים? את הזבל הזה נצטרך לסבול עוד שבועיים?"
ואז מגיע הולנד-איטליה! איזה תענוג, איזו הנאה. שוב הסובבים אותי שומעים: "תראו איזה כדורגל הולך להיות לנו בשבועיים הבאים. איזה משחק, התקפות, החמצות, שוערים ענקים, גולים, כל מה שרוצים לקבל מהמשחק הזה" (אגב, מסכנה איטליה. באמת לא הגיעה לה תבוסה כזו).
אז לא רק באנגליה אנשים נעים מטרגדיה להיסטריה. כולה 45 דקות בין המשחקים ואיזה הבדל. למה לחכות למחר? צרפת-רומניה היה חד-פעמי או דווקא הולנד-איטליה? כמו שאומרים אצלנו – נחייה ונראה!
1. בוסטון הביאה משהו שאני לא ידעתי שיש לה, עומק מדהים של הספסל. פאו למעשה עזר לפירס לנצח, אלן היה סביר וגארנט בעיקר קלקל. אבל מי שבאמת עזר היה פאו מהספסל, שהביא את כל מה שלא היה לליקרס, אגרסיביות מטורפת, חדירות לסל, ריבאונדים ופעולות מפתיעות.
2. מי שבאמת ניצח את המשחק היו השופטים – ואני לא מתכונן להגן על הטענה הזאת, כי היא עלובה… אבל נכונה.
3. אני משנה את ההימור ל 4:3 ללייקרס.
4. לצערי התחושה היא שהולנד איטליה הוא החד פעמי ולא כל השאר, התחושה מתבססת על העובדה שרוב המאמנים והקבוצות בעולם במצב של 2:0 לא תוקפות בכלל, לעומת הולנד שחיפשה גם את הרביעי.
שבי,
במשחקים של פורטוגל, הולנד וספרד תמיד יש מה לראות. לגבי השאר אני מניח שהמצב ילך וישתפר ככל שהטורניר יתקדם ויגיע לשלבים שבהם כבר חייבים לנצח.
פילוסוף,
אתה מתחיל להתקפל אה.. :)
פאו היה מצויין אבל הסלטיקס משחקים בצורה שמאפשרת לכל שחקן לבוא לידי ביטוי. בלייקרס קובי מוסר רק ממש, אבל ממש, כשהוא לא מסוגל לזרוק.
בכלל, הסלטיקס נחושים ורעבים יותר. בלייקרס זה נראה כאילו לגאסול וכל השאר לא ממש בא בטוב להיות ניצבים בהצגה של קובי.