קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

כדורגל ארוטי

הכדורגל הספרדי הנוכחי הוא מעין חזרה לימים בהם מין היה ארוטיקה ולא פורנוגרפיה.

הזכייה של נבחרת ספרד באליפות אירופה עד גיל 21 היא סממן נוסף של תור הזהב הספרדי בכדורגל. התחייה של הכדורגל הספרדי היא תופעה מרתקת, בייחוד בזכות הדרך בה היא מתרחשת.

הטיקי-טאקה, שהיא בעצם הגרסה העדכנית של הטוטאל-פוטבול או ה- Pass & Move, איננה המצאה ספרדית חדשה (כפי שהאיר את עיננו דורפן) – הולנד שיחקה את הכדורגל הזה בשנות ה- 70', הנבחרת הגדולה של פלה ושות' במקסיקו 70' היתה בנויה על אותם עקרונות. ביל שאנקלי, כבר בתחילת שנות השישים, בנה את ליברפול הגדולה שלו על סמך עיקרון טקטי מרכזי אחד: "תמסרו את הכדור לשחקן הכי קרוב אליכם בחולצה אדומה".

אז איך ומדוע גילתה ספרד לפתע את "האור" – שהרי שחקניה הטכניים שיוועו מאז מעולם לשיטת משחק שכזו – ויותר מכך: למה הסגנון הזה, שיעילותו מוכחת בימים אלה מעבר לכל ספק ע"י ברצלונה והנבחרות הספרדיות, נעלם כמעט כליל מהכדורגל במשך למעלה מדור?

יש לכך מטבע הדברים סיבות רבות ומגוונות, אולם נדמה לי שבשביל להתחקות לפחות אחרי אחת מהן יש לחזור כמעט שלושים שנה לאחור אל, כמה אירוני, ספרד עצמה.

המונדיאל בספרד ב- 82' נחקק בתודעה הקולקטיבית של שלוש אומות כסוג של טראומה – האחת –ישראל – בגלל שנערך במקביל למלחמת לבנון (כפי שהונצח בסרטו הנפלא של ערן ריקליס "גמר גביע"), השתיים אחרות – ברזיל וצרפת – מסיבות שונות לגמרי ומעט יותר רלוונטיות.

הגמר הקלאסי של מונדיאל 82' אמור היה להיות בין ברזיל של זיקו וסוקראטס לצרפת של פלאטיני. על ברזיל 82' אומרים שזו היתה אולי הנבחרת הברזילאית הגדולה ביותר, יותר אפילו מזו של מקסיקו 70' וכמעט בוודאות יותר מאלו של 1994 ו- 2002 שזכו בגביע. צרפת של אותו טורניר סימנה את תור הזהב של הכדורגל הצרפתי שהתבסס על חוליית קישור טכנית מעולה (הטריו: פלאטיני-ז'ירס-טיגאנה) ומשחק התקפי שווה עין. במובנים רבים היתה זו בעצם ספרד של אותם ימים.

גם ברזיל וגם צרפת הודחו מאותו מונדיאל בצורה טראומתית – ברזיל הפסידה במשחק המכריע בשלב הבתים של רבע-הגמר 3:2 לאיטליה של פאולו רוסי באחד המשחקים המפורסמים בתולדות גביע העולם. צרפת הפסידה בפנדלים לנבחרת גרמנית אלימה אחרי שכבר הובילה 3:1 בהארכה, במה שנחשב לאחת הטרגדיות הספורטיביות הגדולות של הכדורגל.

הכישלונות האלה, של שמי שהיו הנציגות המובהקות דאז של משחק המסירה ותנועה, השפיעו בצורה משמעותית, לפחות על ההיסטוריה של גביע העולם, בכמעט שלושים השנים הבאות.

במהלך השנים האלה נטשה ברזיל את מה שכונה ה"סמבה פוטבול" (לימים ה"ז'וגו בוניטו"), ואחרי כישלונות נוספים ב- 86' ו- 90', בנתה נבחרת אירופאית לכל עניין ודבר שזכתה לבסוף בגביע בארה"ב ב- 94'.

צרפת מיצתה את הדור של פלאטיני ושות' בהמשך שנות ה- 80', ואף קצרה הצלחה עם הזכייה הביתית באליפות אירופה ב- 84'. אבל אחרי הכישלון באליפות אירופה בשבדיה ב- 92' ומוקדמות מונדיאל 94' עם נבחרת טכנית שהתבססה על שחקנים צרפתיים מסורתיים כמו פאפן, קנטונה וז'ינולה – שינתה לקראת המונדיאל שאירחה ב- 98' את הסגנון שלה ובנתה נבחרת שהתבססה על העליונות הפיזית של צאצאי המהגרים השחורים.

מלבד ארגנטינה של 1986, שבגלל הדומיננטיות הבלתי משוחזרת של מראדונה היתה תופעה יוצאת דופן שקשה למקם בקונטקסט היסטורי, כל הנבחרות שזכו במונדיאלים מאז אותו כישלון של ברזיל וצרפת ב- 82' היו נבחרות שהתבססו בראש ובראשונה על כדורגל יעיל עם דגש פיזי-הגנתי: גרמניה 90', ברזיל 94', צרפת 98', ברזיל 2002 (כאן אולי יש מקום לסייג מעט, כי לנבחרת הזו היתה שלישייה התקפית נהדרת בדמות: רונאלדו-ריבאלדו-רונאלדיניו) ואיטליה 2006. ספרד 2010 היתה הראשונה, מאז אותו טורניר בספרד 82', שהחזירה עטרה ליושנה.

אפשר להסתכל על זה גם מההיבט הכלכלי-חברתי: הבום הכלכלי הגדול של הכדורגל, שהחל בשנות השמונים וצבר תאוצה בשנות התשעים והאלפיים, הביא איתו סגנון משחק ששיקף השקפה כלכלית המבוססת על עקרונות של יעילות ותועלתנות.

אם יש ביקורת על הסגנון הספרדי הנוכחי היא עוסקת בשאלה היעילות שלו. ביקורת מסוג זה מקורה בהנחה שתכליתו של סגנון משחק באשר הוא לספק תוצאות – הנעת הכדור האינסופית לפעמים, עושה רושם של בזבוז זמן במקום חתירה לעבר כיבוש המטרה.

אלא שהשליטה המוחלטת שהשיגה בזמן קצר ספרד על הכדורגל העולמי בזכות הדרך הזו מראה, שכמו בסקס, משחק מקדים ארוך דווקא מוביל לאורגזמה.

אם תרצו, הכדורגל הספרדי הנוכחי הוא מעין חזרה לימים בהם מין היה ארוטיקה ולא פורנוגרפיה.

וסקס היה עדיין סקסי.

דה באזר בפייסבוק

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אנחנו אוהבים כדורגל

ברצלונה הנוכחית היא התעלות שקוראת לעתים נדירות בהיסטוריה של תחום כלשהו- כמו הפילוסופיה ביוון הקדומה, כמו האומנות בתקופת הרנסאנס.

המוזאיק שהציגו שני מחנות האוהדים עם עליית הקבוצות למגרש סיפר מראש את הסיפור של המשחק הזה:

בצד המזרחי אוהדי יונייטד יצרו את הכיתוב: "Spirit of 68".

הם באים בשם הרוח, המסורת, של המועדון.

בצד המערבי אוהדי ברצלונה יצרו את הכיתוב: "We Love Football".

הם באים בשם הכדורגל.

בעשר הדקות הראשונות התברר כי ענן האפר הוולקני שהתפזר מהר הגעש באיסלנד אכן עיכב בסופו של דבר את הגעתה של ברצלונה ללונדון.

ואז התחילה הטחינה.

בקטלוניה נאסרו לאחרונה מלחמות השוורים. אבל קבוצת הכדורגל של ברצלונה מציגה גרסה עדכנית, מעודנת ולא פחות קטלנית של הענף – היא מענה את היריב באיטיות והנאה גלויה, ממתינה לרגע שבו תנעץ בו את החרב באלגנטיות אצילית.

במהלך סדרת הקלאסיקוס ביקרתי כאן בחריפות את ריאל מדריד על הגישה התבוסתנית, לדידי, שנקטה. אני מודה שאחרי אמש אני מרגיש צורך לחזור בי מעט – זה לא משנה באיזו גישה תנקוט, ברצלונה תגרום לך להיראות כמו הפועל יהוד.

יונייטד לא באה להחנות את האוטובוס ברחבה של ואן דר-סאר ועדיין נראתה מעוררת רחמים. עשרים ואחת וכל השחקנים שלה באמצע.

את השאלה האם ברצלונה היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה נשאיר לילדים ולנכדים שלנו בעז"ה. אבל אני, לפחות, לא ראיתי בעשרים וחמש שנה שאני עוקב אחרי המשחק משהו שאפילו מתקרב לזה (ויסלחו לי חברי אוהדי ליברפול – ראיתי בשנים שגרתי באנגליה משחקים של הקבוצה הגדולה משנות השישים והשבעים ובאמת שאין מה להשוות).

ברצלונה הנוכחית היא התעלות שקוראת לעתים נדירות בהיסטוריה של תחום כלשהו. נקודת מסוימת מאוד בזמן שבה הכול מתחבר לכדי שלמות – כמו הפילוסופיה ביוון הקדומה, כמו האומנות בתקופת הרנסאנס.

הגדולה של ברצלונה הנוכחית היא העובדה שתשאיר אחריה מורשת מפוארת שרבים יבקשו לחקות גם הרבה לאחר שתרד מהבמה.

ועל כך אנחנו, אוהדי הכדורגל, חבים לה תודה גדולה.

ברצלונה טובה לכדורגל. מועדונים בכל העולם רוצים להיות כמו ברצלונה – ולהיות כמו ברצלונה זה לשחק כדורגל מהנה ויצירתי, לגדל שחקנים בבית, וללכת בדרך מובחנת – בדיוק הערכים שהקפיטליזם איים לחמוס מהמשחק ובתוך כך להרוס אותו.

ויש כאן גם מסר אנושי. בשאלה הנצחית מה עדיף- לחיות מכוער או למות יפה? ברצלונה מראה שהתשובה היא בכלל האופציה השלישית- לחיות יפה.

מעבר לכדורגל המושלם של ברצלונה יש רגע אחד מהגמר הזה שייחקק בזיכרון – פויול מפנה את הבמה ומעניק לאריק אבידל את הזכות להניף את הגביע.

שגיא כהן אמר בשידור דבר מדוייק – אם יש עכשיו מישהו שעומד להיכנס מחר לניתוח קשה ורואה את אריק אבידל מניף עכשיו את גביע אירופה, אחרי שרק לפני מספר חודשים שכב בביה"ח עם גידול סרטני בכבד, הוא וודאי מקבל עכשיו השראה.

ואכן, אם באיזשהו מקום בעולם ישב מישהו וקיבל מהתמונה הזו כוחות לקום היום בבוקר ולהילחם על החיים, ועל היופי שבחיים, אז כל הגמר הזה, כל הליגת אלופות, כל הכדורגל הזה- היו שווים.

כי הכדורגל הוא לא רק משחק, הוא בבואה של החיים.

ובגלל זה אנחנו אוהבים אותו. בגלל זה אנחנו אוהבים כדורגל.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מנפלאות הקיזוז

צחוק הגורל הוא שהקיזוז נהגה במקור על-מנת לשמור באופן מלאכותי על התחרותיות במאבק האליפות בתקופת הבזבוזים הגדולה של ארקדי וכעת, במקום למנוע ממנה לטייל לאליפות, הוא מסבך אותה במאבק נגד הירידה.

אחרי כל הדרמה והאכזבה צריך להיות כנים ולהודות שבשורה התחתונה בית"ר נמצאת במקום שבו ראוי לה להיות, שבו היתה במשך הרוב המוחלט של העונה. גם אם היינו משתחלים לפליי-אוף של הים על חשבון באר-שבע זו היתה לא יותר מגניבה.

ואחרי כל זה אי אפשר שלא להתרעם על חוסר הספורטיביות המשווע שבקיזוז שמעמיד אותנו, נכון לשעה זו, מרחק שש נקודות בלבד מהקו האדום.

יש סיבה לדאגה, בית"ר לא בנויה למאבקי תחתית- בעשרת המשחקים עד כה העונה נגד הקבוצות אותן נפגוש בפליי-אוף התחתון צברנו 10 נק'. לשם השוואה, במשחקים נגד הקבוצות שישחקו (נכון לעכשיו, לפני המשחקים של יום א') בפליי-אוף העליון צברנו 18 נק'.

צחוק הגורל הוא שהקיזוז נהגה במקור על-מנת לשמור באופן מלאכותי על התחרותיות במאבק האליפות בתקופת הבזבוזים הגדולה של ארקדי.

במקום למנוע ממנה לטייל לאליפות הוא מסבך את בית"ר במאבק נגד הירידה – מי אמר שבית"ר סיימה לשלם את החשבון על אותה תקופה?!

אבל מה לנו כי נלין…

מה יגידו ידידנו מהכרמל, שערב המחזור הוליכו את הליגה בפער של שבע נקודות ובזכות נפלאות הקיזוז נמצאים כעת מרחק הפסד אחד מאיבוד אליפות שנייה ברציפות המגיעה להם בדת ובדין?

בניגוד לדעה הרווחת אולי, אני לא חושב שאבי לוזון הוא יו"ר התאחדות כזה גרוע. ייאמר לזכותו שהוא לפחות מנסה לעשות ולהזיז דברים. אעפ"י כן, אלא אם כן יקרה משהו דרמטי בהמשך, כמו העפלה של הנבחרת לטורניר גדול, המורשת הכי גדולה מהקדנציה שלו כ"ראש הממשלה של הכדורגל" תהיה הקיזוז הנ"ל.

מצד שני, לפחות הוא ישאיר איזושהי מורשת.

*

טוב, אז לא הולכים לים ועדיין אפור ושלכת.

אז הנה מירי מסיקה, מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע", בחידוש ל"שלכת" שכתב יעקב אורלנד וביצע במקור זוהר ארגוב. אני משאיר לכם להחליט לבד אם זה נופל לקטגוריה של חידוש "אשכנזי" לשיר "מזרחי", או להיפך.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

גאודי היה גאה בהם (לקראת סדרת הקלאסיקוס)

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

כנסיית לה סגראדה פאמיליה

פעם היו נהגי אגד מעטרים את האוטובוסים בירושלים בסטיקרים גדולים ודגלים של בית"ר, היום תמצאו בהם את אלו של ריאל מדריד או ברצלונה.

סדרת הסופר קלאסיקוס שתפתח בשבת תרתק את אוהדי הכדורגל הישראלים יותר ממאבקי האליפות והגביע בארץ שיערכו במקביל. סביר אפילו להניח שכמות הצופים הישראלים במגרשים עצמם בספרד במשחקים אלה תהיה גדולה מכמות הצופים במרבית המשחקים שיערכו בארץ.

זוהי תופעה מעניינת, יש כאלה שיאהבו אותה יותר ויש כאלה שפחות, בתור אחד שגם הוא בעצמו חלק מהתופעה וכמו כל עם ישראל ואשתו היה לפחות פעם אחת בקלאסיקו, אין לי אלא להצטרף אליה ופשוט להנות.

ואם להנות, אז רק ברצלונה.

לקראת הסדרה אני חוזר לטקסט שכתבתי לפני כשנתיים בסיום עונת הטראבל המופלאה של הקבוצה של גווארדיולה, טקסט שמנסה להתחקות אחרי השורשים של הכדורגל המיוחד של הקבוצה באתוס של העיר אותה היא מייצגת.

______________

"מי יודע אם התעודה הזו ניתנה למשוגע או לגאון? רק הזמן יגלה" (אנטוניו גאודי במעמד בו הוסמך לארכיטקט, 1878)

אם יש משפט שמתמצת באופן מושלם את המהות של מועדון הכדורגל ברצלונה, אז הוא נאמר ע"י אנדראס אנייסטה אחרי המשחק הראשון נגד צ'לסי בקאמפ-נואו בחצי גמר ליגת האלופות של עונת 2008/09 בו סחטה צ'לסי 0:0 בבונקר מפואר שלא הספיק לה לבסוף (בזכות אותו אנייסטה והשער המופלא בדקה ה- 90' גומלין בסמפורד-ברידג') אבל שוחזר ביתר הצלחה שנה מאוחר יותר ע"י אינטר של מוריניו:

"אם אנחנו היינו משחקים כך, האוהדים שלנו לא היו סולחים לנו על זה".

האתוס של ברצלונה, שדוגל בכדורגל אסתטי בכל מחיר, הגיע לכדי שלמות בקבוצה של גווארדיולה. בכדי להבין מהיכן שואב האתוס הזה את השראתו אני מבקש לקחת אתכם לסיור באתריה המפורסמים של העיר, אלה שנבנו ע"י הארכיטקט הגאון אנטוניו גאודי.

מסופקני אם ישנם אתרים מונומנטלים אחרים שהותירו עלי רושם עז כמו שהותירה ה-"סגראדה פאמילייה" (המשפחה הגדולה)- הכנסייה שגאודי החל בבנייתה בשנת 1883 ובעקבות התהפוכות הרבות שעברו על העיר במאה העשרים לא הושלמה עד היום (נכון להיום מתוכננת הבנייה להסתיים ב- 2026).

במבט ראשון ה"סגראדה" נראית כמו מערת הנטיפים, רק מבחוץ… אך כשאתה מתקרב אתה שם לב לאלמנטים הקישוטיים המדהימים שמרכיבים את המגדלים החיצוניים שלה, ויכול למצוא עצמך בוהה בה שעות על גבי שעות.

מעבר לכל דבר אחר משקפת ה"סגראדה" את היצירתיות של גאודי. יצירתיות שלא מחוייבת לשום עיקרון אסתטי קיים אלא נאמנה אך ורק לאינסטינקטים היצירתיים הספונטניים שלו, שמבטאים בעיקר הרמוניה והשפעות של הנוף הטבעי- רעיון שחוזר בכל היצירות שלו.

דוגמא נוספת מצויינת לכך היא "פארק גואל" הממוקם בגבעה הצופה על העיר. הפארק נבנה במקור כפרוייקט מגורים לעשירי העיר בהזמנתו של הרוזן אוזביו דה-גואל, פטרונו של גאודי, אך עשירי העיר של סוף המאה ה- 19 לא ששו לעזוב את מרכז העיר, המיזם נכשל, והמקום הפך לפארק ציבורי.

בביקורי הראשון בפארק גואל חשבתי שעובדים עלי, המקום נראה כמו גן משחקים אחד גדול- כאילו מישהו נתן לילד לקשקש משהו ואז בא איזה אדיוט ובנה את זה. אבל ככל שהמשכתי להלך בין שביליו של הפארק התאהבתי. היצירתיות הספונטנית של גאודי, שמשתקפת מעיצוב הספסלים, המבנים המיניאטוריים ואפילו השבילים בפארק משרה עליך מעין רוגע רך ונעים. בדיוק כמו הכדורגל של אנייסטה.

פארק גואל

הפשטות והטבעיות לא סתם מאפיינים את יצירותיו של גאודי, הם גם אפיינו את חייו. גאודי היה אדם פשוט וחי כמעט בסגפנות ללא צורך במנעמים חומריים, כפי שמעידות על כך, יותר מכל כנראה, דווקא נסיבות מותו:

הוא נפגע באורח קשה כאשר נדרס על ידי חשמלית בעודו צועד לאחור, אוחז בתוכניות הבנייה של ה"סגראדה" ומסתכל על מגדליה. בשל לבושו המרושל לא זיהו אותו עוברי האורך וחשבוהו לקבצן, נהגי המונית שעברו במקום סירבו להעבירו לבית החולים מחשש שאין בידו לשלם את דמי הנסיעה. לבסוף הועבר לביה"ח מוזנח בפרברי העיר שם לא זיהה אותו איש. למחרת, כשהגיעו חבריו לבקרו, הם ניסו לשכנע אותו לעבור לביה"ח מודרני יותר במרכז העיר. גאודי סירב, "אני שייך לכאן, עם פשוטי העם" פטר אותם.

שלושה ימים אח"כ נפטר גאודי בביה"ח. על האיש, שאף אחד לא רצה לאסוף פצוע מהרחוב, התאבלה כל ברצלונה. עשרות אלפים הגיעו להלווייתו, והתור לפקוד את ארונו שהונח ב"סגראדה" השתרע על-פני קילומטרים.

סיפורו של גאודי הוא סיפורה של ברצלונה. כנראה שבאף עיר אחרת בעולם לא היו נותנים לגאודי יד חופשית שכזו לעצב את דמותה החיצונית בסגנונו ה'משוגע'. אבל בברצלונה אהבו את גאודי והיו גאים בו. יותר משזה מעיד על גאודי, זה מעיד על העיר, שכנראה יש משהו באופי שלה, באתוס שלה, שמעודד יצירתיות.

לא רק אמנים "משוגעים" כגאודי מצאו בית חם בברצלונה. גם "משוגעי" כדורגל כמראדונה, רונאלדו, רומאריו, סטויצ'קוב, ריבאלדו, רונאלדיניו ועוד מצאו בברצלונה בית חם ומזור לנפשם המבעבעת שאיפשר להם להנות מחדוות יצירה שברי מזל בודדים זוכים לה. חדווה שהובילה אותם לפסגות מקצועיות אותן לא שחזרו בשום מקום אחר (למעט מראדונה). אותה חדווה בדיוק שמשתקפת היטב בסגנון המשחק של הקבוצה של גווארדיולה.

הדוגמא הכי דומה לברצלונה שאני יכול להעלות בדעתי היא אייאקס אמסטרדם. גם שם מדובר בקבוצה שמשקפת בסגנון משחקה את אופייה היצירתי, הפרוע משהו והנון-קונפורמיסטי בהגדרה של העיר אותה היא מייצגת. זה לא סתם שלא מעט שחקנים גדולים של אייאקס מצאו בית בבארסה, בראשם כמובן יוהאן קרויף הגדול, ישנו דמיון רב בין שני הערים ושני המועדונים.

ברצלונה הנוכחית היא שיעור מאלף לכולנו. היא מדגימה כיצד לאפשר לנתב את הנטיות היצירתיות הטבעיות שבאדם (המשחק במקרה דנן, אך זה תקף כמעט לכל תחום אחר בחיים) בצורה כזו שלא תסתור את השגת המטרה.

כי בארסה היא לא רק הדריבלים של מסי, היא גם חילוצי הכדור והלחץ הבלתי פוסק על היריבה. ככה זה, כשאתה יודע שהעבודה הקשה נועדה בעצם לאפשר את היצירה- אתה עושה אותה בשמחה. כשאתה יודע שחילוץ הכדור הוא בשביל שיהיה לך עוד קצת זמן בשביל להשתעשע ולהתנות איתו אהבים, אתה רץ כמו משוגע בשביל להשיג אותו בחזרה. בדיוק כמו גבר המחזר בהתלהבות אחרי בחורה ונהנה מתהליך החיזור אף יותר מהכיבוש עצמו.

כי עבודה קשה, חברים, אינה ערך בפני עצמו, היא כלי. חשוב מאין כמותו. אבל רק כלי. כזה שאמור לאפשר את היצירה.

וזה הלקח הגדול שברצלונה, כמו גאודי (שהיה פדנט וחרוץ מאין כמותו, למעשה עד השנייה האחרונה בה עמד על רגליו, פשוטו כמשמעו), מלמדים אותנו.

*

והפעם מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע" – שני יוצרים מונומנטאליים עם שני חידושים לשירים מונומנטאליים. זהבה בביצוע ל"אוהבת אותך, עוזבת אותך" של דפנה ארמוני וארקדי דוכין ל"אין לי אהבה" של שימי תבורי:

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

בית"ר דוחה שבת?

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

אחד הדברים הכי קשים עבורי בלגדול בבית דתי היה עניין הכדורגל בשבת. אני זוכר היטב איך כילד הייתי נצמד בשבת לחלונות של השכנים ומטה אוזן לשמוע בקושי "שירים ושערים". על האליפויות הראשונה והשנייה של בית"ר התבשרתי בדרך זו. משחקי גביע שהיו נערכים באמצע שבוע היוו אירוע חגיגי אליו הייתי מתכונן שבועות, הזדמנות נדירה לראות משחק כדורגל "על אמת".

באמצע שנות התשעים כשהתחילו השידורים הישירים בטלוויזיה החל המצב להשתנות, בתחילה היו אלה המשחקים המרכזיים שנערכו לאחר צאת השבת והוסיפו ללוח העונתי של משחקים אותם ניתן לפקוד מספר תאריכים יקרים נוספים. בשנות האלפיים כבר החלו מרבית המשחקים להיות משודרים בטלוויזיה, רובם בימי חול או במוצאי-שבת וכך יכולתי בשעה טובה להפוך לאוהד מן המניין ובפעם הראשונה בחיי גם לעשות מנוי.

לכן, כשאני מגיע לבוא בטרוניה על כך שמשחק של בית"ר נערך בשבת אני קצת מרגיש תחושת חזירות, הרי כילד הייתי חולם על משחק אחד או שניים בעונה שהיו נערכים מחוץ לשעות השבת וכעת, כשרוב המשחקים נערכים בזמנים אלה, אני מתלונן?

ועדיין, אני לא מצליח למצוא סיבה מניחה את הדעת לכך שאלפי אוהדים, בניהם מאות מחזיקי מנוי, לא יכלו אמש לראות את בית"ר בניצחון חשוב ונדיר (ועוד ביכולת לא רעה בכלל!). אם היורוליג יכולה להזיז את שעת משחק הגמר של המפעל, שמשודר ישירות לעשרות מדינות, לא יקרה כלום אם צ'רלטון, על מס' מנוייה המצומצם, תשבץ את המשחק של בית"ר בשעה 21:00, עם כל הכבוד לשידור החוזר של צ'לסי נגד וויגאן.

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

בכלל, נדמה לי שבשעון קיץ זה יכול להיות רעיון מעניין לקיים את המשחקים בימי שישי בצהריים. הרי בחלק גדול ממדינות אירופה, בייחוד אנגליה, שם סוף-השבוע הוא שבת-ראשון, מקיימים את המשחקים בשבת- היום המקביל לשישי אצלנו.

כדורגל ביום שישי בצהריים לא רק שמפנה את השבת לטובת שומרי המסורת וכל השאר שרוצים לבלות את יום המנוחה עם משפחתם, הוא גם יכול להיות כדורגל בשעה סבירה עם מזג אוויר נוח ובילוי משפחתי חביב ביותר.

*

לא רק אוהדיה שומרי השבת של בית"ר לא זכו אמש לראות את קבוצתם, גם אלפי האוהדים בדרום הארץ.

קטונתי מלהתערב בשיקולים הביטחוניים של הגורמים הנוגעים בדבר, אבל אם אי אפשר לקיים משחק כדורגל עם קהל לא צריך לקיים אותו בכלל. אין דבר כזה כדורגל בלי קהל. בלי קהל אפשר לשחק סטנגה בשכונה.

מה גם שזה להוסיף עוול על עוול לקבוצות ולתושבי הדרום שגם כך חיים תחת מציאות בלתי אפשרית, וכעת נפגעים כלכלית ומקצועית.

*

בשבוע שעבר היה לי הכבוד והעונג לפגוש את דודה דינה:

"מה שלום קובי*?" שאלתי.

"אתה יודע, אין לו הרבה מצב רוח"

"אני מתאר לעצמי"

"אין להם בושה, תדע לך. רק הכסף מעניין אותם. משחקים בלי חשק.

כשאני הייתי עובדת הייתי נהנית מזה, גם כשהיה קשה.

הייתי חוזרת אחרי יום מטורף בעבודה, נופלת מהרגליים,

שמעון היה שואל אותי- איך היה בעבודה, דינה? הייתי אומרת לו, נפלא.

בסוף החודש הייתי מקבלת את התלוש ושמה אותו בכיס, לא מסתכלת בו בכלל.

עד היום אני לא יודעת בדיוק כמה הייתי מרוויחה".

* קובי הוא קובי אלפסי, בן הדוד שלי, עוזר מאמן מכבי תל-אביב. דינה, אימו, הייתה במשך למעלה משלושים שנה אחות בביה"ח ביקור-חולים בירושלים. שמעון, בעלה, דודי האהוב, נפטר לפני כשנה וחצי וכתבתי עליו כאן.

*

ממשיכים עם הפרויקט "שני צדדים למטבע" ועם שני קטעים משובחים במיוחד לטעמי:

הראשון הוא ביצוע מושלם, כמו שרק הוא יכול לתת, של אייל גולן ל"תמונה שבורה" של מוני ארנון. השני גם הוא ביצוע מרשים, באופן שאפילו קצת הפתיע אותי אני חייב להודות, של קרן פלס לאחד השירים הפחות מוכרים והיותר משובחים של עמיר בניון- "מורה לחיים".