קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אם הוא מאמין, אז גם אני / צור אורן

זו לא "ההתאחדות הצעירה" של לוזון וחבריו שהחזירה אותי לאהוד את הנבחרת, גם לא המעבר למעוזם של האדומים בבלומפילד, ואפילו לא רגשי הציונות שתמיד מתחזקים כשאתה גר בחו"ל. זה פשוט בחור צרפתי מטורף אחד, לואיס פרננדז שמו, שעושה הכל כדי לעצבן ולהוכיח לכל העולם שכולם טיפשים והוא צודק.

פוסט אורח מאת צור אורן

לפני שאני כותב שורות אלו, עלי להודות למען ההגינות שנבחרת ישראל מעולם לא עניינה אותי יותר מדי.

השילוב המנצח של תפארת האצטדיון הלאומי ברמת גן, השיוך של הנבחרת לבכירי ההתאחדות לכדורגל לדורותיהם ופרשיות מביכות שבהן היו מעורבים שחקנים שלבשו את סמל המדינה וביישו אותו מבלי להניד עפעף גרמו לי לוותר על צפייה במשחקי הנבחרת, ויותר מזאת, לאבד כל תחושה של רגש כלפי הנבחרת בכחול ולבן.

אבל בחודשים האחרונים חזרתי לעקוב ( מרחוק אמנם בשל נסיבות חיי ) אחרי הנבחרת, ולראשונה מאז שנות ילדותי, לרצות באמת בהצלחתה.

דווקא הנבחרת הזו, שמציגה יכולת כל כך חלשה במרבית משחקיה שבתה אותי מחדש וגרמה לי לראשונה מזה זמן רב אפילו לצפות במשחק, למרות תנאי קליטה קשים מאד של השידור.

לא, זו לא "ההתאחדות הצעירה" של לוזון וחבריו שהחזירה אותי לאהוד את הנבחרת, גם לא המעבר למעוזם של האדומים בבלומפילד, ואפילו לא רגשי הציונות שתמיד מתחזקים כשאתה גר בחו"ל.

זה פשוט בחור צרפתי מטורף אחד, לואיס פרננדז שמו, שעושה הכל כדי לעצבן ולהוכיח לכל העולם שכולם טיפשים והוא צודק.

יש שיגידו שאני משוחד שזוכר לפרננדז את תצוגות הכדורגל בטדי. צודקים. אני לא מכחיש, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאין שום קשר בין בית"ר של פרננדז לבין הנבחרת של פרננדז.

בית"ר שלו הייתה מהירה, חזקה, מפחידה, לפעמים שאננית, לפעמים שחצנית, ברוב הזמן מהנה. והנבחרת ?  מה יש בנבחרת הזו ? אין בה את הברק של ברקוביץ ורביבו, אין בה קלאסיקות כמו אוחנה ועטר, ואין בה נשמה כמו של קלינגר.

אבל יש בה חבורה של גברים. לוחמים, שעולים על כר הדשא כדי לשחק עבור המדינה. שחקנים שבשנתיים האחרונות עוברים ביחד עם המאמן שלהם מסע צלב מצד עשרות עיתונאים, שחקני עבר, פרשנים, עסקנים ובכירים בהתאחדות לכדורגל, ובמקום לשאול את עצמם למה לעזאזל זה שווה את זה הם מתייצבים בכל פעם מחדש למשימה הבאה.

נראה שלא משנה מה עושה פרננדז הביקורות קוטלות אותו. הוא מזמן את ערן זהבי לסגל – מבקרים אותו. הוא מנפה את זהבי לאחר שזה משתין על כולם בקשת – מאשימים אותו ( לפחות מקורבי האדומים ) בניפוי מיותר. הוא שורף שעות במגרשים שמאמני נבחרת קודמים מעולם לא דרכו בהם – צוחקים עליו. הוא מגלה שחקנים חדשים ונותן להם במה – טוענים שהם לא מספיק טובים. הוא מוותר על "כוכבי ליגת העל" – מאשימים אותו שהוא הופך את הנבחרת לאפורה ומשעממת.

בעיני מבקריו הרבים, לואיס פרננדז הוא במקרה הטוב מאמן עבר ובמקרה הרע מטורף.

אני חושב אחרת.

אני חושב שהכדורגל הישראלי משופע בכשרונות שבגיל צעיר מקבלים הרבה יותר מדי כסף וחשיפה וזה גומר להם את הקריירה. אותם כשרונות הופכים לילדים מפונקים שנקברים ב – "תהילה המקומית" של ליגת העל העלובה שלנו, ובמקום לשאוף ולהגיע רחוק הם מבזבזים את הקריירה מול אלף  צופים בפ"ת.

לואיס פרננדז לא אוהב ילדים מפונקים. הוא אוהב לוחמים. הוא זה שהעלה ילד בן 16 בשם קובי מויאל למשחק העונה שלו בהרכב הפותח,  כי הוא האמין שהוא רעב מספיק. האמין, וצדק. מויאל סיפק את הסחורה.

לאיש יש דרך. הוא בונה נבחרת עם שחקנים בעלי מחויבות. שחקנים שבאים לעבודה ובעת נגינת ההמנון חושבים על איך לנצח ולא על הכתבה בגליצ'ים למחרת.

לואיס פרננדז מאמין שלמרות שהנבחרת שלו היא אפורה, אם ייתנו לו את הזמן הוא יביא אותנו אל המקומות שעליהם אנחנו חולמים.

ואתם יודעים מה, אם הוא מאמין, אז גם אני.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

שבועות. ההבדל בין אנושיות להומניזם

מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים.

אולי הדבר שאני הכי אוהב בתנ"ך זה הצורה שבה הוא מציג את גיבוריו. הדמויות בתנ"ך הן אנושיות- בעלות מעלות כמו גם פגמים וחולשות, מוצגות בקלקלתן כמו בשעתן היפה. הן כועסות, נעלבות, מתאכזבות, מתאכזרות, בוגדות ומפגינות שיאי תבונה ורגש.

בחג השבועות נוהגים לקרוא בקהילות ישראל את מגילת רות – לטעמי אחד הטקסטים היפים והמרגשים בתנ"ך.

המגילה מגוללת את סיפורן של שתי נשים – נעמי ורות. כמו שקורה לא פעם בתנ"ך, רעב תוקף את ארץ-ישראל ונעמי ובעלה אלימלך מכתתים רגליהם לארץ זרה כדי למצוא אוכל. הם מגיעים למואב, משתקעים וכעבור זמן מה נפטר אלימלך ונעמי נשארת לבדה לגדל את שני בניהם – מחלון וכליון.

כשהבנים גדלים הם נישאים לנשים מקומיות אך הגורל לא שופר גם עליהם – הם נפטרים ונשותיהם נשארות אלמנות. כשנעמי מבקשת לחזור לארץ -ישראל היא קוראת לכלותיה האלמנות להיפרד מעליה ולהישאר במולדתן. בעוד האחת, ערפה, בוחרת אכן באופציה ההגיונית ונשארת בארצה, מפתיעה השנייה, רות, ומסרבת להיפרד מנעמי.

רות מחליטה לקשור את גורלה האישי בזה של נעמי, והפסוקים בהם היא מבטאת קשר זה הם מהיפים והמרגשים בתנ"ך:

כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ.

נעמי מבינה שלא תוכל להניא את רות מהחלטתה ומאפשרת לה להצטרף אליה. השתיים חוזרות לארץ-ישראל שם הן נתקלות בשמחה לאיד מתושבי יהודה ("וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה- הֲזֹאת נָעֳמִי"?!) שזוכרים את נעמי כאישה עשירה ואריסטוקרטית ורואים אותה כעת חוזרת בלויה בחוסר כל. בעיניהם זהו עונש הולם על-כך שעזבה את הארץ בשעתה הקשה ויצאה לרעות בשדות זרים.

מי שמציל את המצב הוא אדם פשוט בשם בעז, ממשפחת אלימלך (בעלה המנוח של נעמי), שנושא לאישה את רות ומפרנס אותה ואת חמותה.

מהסיפור הזה מתחילה שושלת המלכות של עם-ישראל – רות היא הסבתא רבה של דוד המלך.

יש לומר כבר כאן, גיורה של רות לא עמד בשום קריטריון הלכתי המוכר כיום. למעשה, עפ"י ההלכה דהיום רות היא גויה לכל דבר ועניין והמשמעות של כך היא אחת – גם דוד המלך והמשיח שאמור להגיע מזרעו אינם מזרע ישראל.

יתרה מכך, על בני מואב כתוב: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא" (במדבר כ"ג, ז), וחז"ל התפתלו בעניין רות לא מעט עד שפתרו את הנושא וקבעו: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית".

אלא שהגיור של רות היה רגשי, לא טכני, ולכן הוא חזק יותר מכל דבר – לראיה שממנו יצאה הדמות הממלכתית החשובה ביותר במיתולוגיה של עם ישראל. הסיפור של עם-ישראל כפי שהוא מסופר בספר המכונן אותו הוא סיפור של אנשים, לא של חוקים.

כמה סמלי הוא שגם דוד המלך עצמו היה דמות אנושית מאוד, מורכבת ומלאת סתירות. האיש שקונן על חברו יהונתן "נפלאה אהבתי לך מאהבת נשים" הוא אותו זה ששלח את אוריה החתי להיהרג בשדה הקרב משום שחשק באשתו – והתנ"ך לא מנסה להסתיר זאת לרגע, מספר את הסיפור לפרטים הכי קטנים ואינטימיים שלו.

אחת הבעיות של ההומניזם היא ההתעלמות שלו מהטבע האנושי. הוא דוגל באחווה ובאהבה אוטופיים המנוגדים לאופי האנושי – זה מלא החולשות והסתירות, ששנאה היא חלק טבעי ממנו.

כשאתה מתעלם מהטבע האנושי ומצפה מאנשים להיות מלאכים, אתה מכניס אותם לפינה שבה יוצא דווקא הצד המכוער של האנושיות שלהם.

לעומת זאת, התייחסות אנושית שמודעת גם לחולשות שלהם, דווקא היא זו שיכולה להוציא מהם, לעתים לא תמיד, את הצד המלאכי.

האידיאולוגיות הגדולות על אחוות עמים הובילו לכמה ממרחצי הדמים הגדולים בהיסטוריה המודרנית. אברהם מאסלו, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, שדיבר על היכולת של האדם לאהוב כל אחד וללא תנאי, לא סלח לאימו מעולם על היחס המתנכר שגילתה כלפיו בילדותו וכשמתה סירב להגיע להלווייתה. גם הוא נכנע לאנושיות ממנה ניסה להתעלם, כשביקר את פרויד והגישות הפסיכואנליטיות הקלאסיות על כך ששמו דגש מרכזי על הדחפים היצריים, דחפי המיניות והחיים כמו דחפי ההרס והמוות, כמניעים של האישיות.

מודעות לחולשה האנושית, ליכולת שלנו להיות מאוד מכוערים וגם מאוד נפלאים, היא הדרך הטובה ביותר להבטיח כמה שיותר רגעים נפלאים וכמה שפחות מכוערים. התכחשות והדחקה גוררים להיפך.

*

הנושא מתקשר לדיסוננס שיש לי בעת הזו עם שתי דמויות שאני אוהב – לאנס ארמסטרונג וראיין גיגס.

בעניין לאנס חשוב לומר ששום דבר עדיין לא הוכח, אבל ההצטברות ההולכת וגדולה של עדויות מרשיעות מעוררת סימני שאלה מטרידים. אומר זאת כך- אם לאנס השתמש בחומרים אסורים הוא צריך להיענש בחומרה כמו מריון ג'ונס ואחרים. אבל, זה לא יכול לקחת מלאנס את ההשראה שנתן למיליונים ברחבי העולם. אין סם שמכניס בך את הרוח שמאפשרת לך לקום מהקבר, כמעט פשוטו כמשמעו, להמשיך לצעוד ולהפוך לסמל של יכולתה הבלתי מוגבלת של הרוח האנושית.

אין סם שגורם לך להגיע לתובנות שכאלה: "הבנתי את דפוס חיי ומשמעותם, זה היה פשוט מאוד: נועדתי לטיפוס ארוך וקשה".

לגבי גיגס – כאן צריך להתייחס, לדעתי, להקשר התרבותי הרחב של היחס של הבריטים למיניות. לפעמים היחס הזה מזכיר לי התנהגות של ילדים קטנים שרואים זוג מתנשק ברחוב ומגחכים במבוכה.

התרבות הבריטית, במיוחד העכשווית, שטופה במיניות ואיכשהו הם עדיין מזדעזעים בכל פעם מחדש כשהם מגלים שאנשים נכנעים ליצר הזה. כאילו יש להם איזושהי ציפייה שאנשים, במיוחד גיבורי התרבות, יהיו מלאכים נעדרי חשק.

דווקא היחס הזה, שלא מתמודד עם המיניות בצורה בוגרת, תוך הבנה וקבלת הכוח העצום שיש לדחף הזה, ומנסה במקום זאת להדחיק אותו, מוביל לחברה שההתנהלות שלה מבחינה מינית מאוד לא בריאה – זה  לא רק הבגידות התכופות והתפוררות מוסד הנישואים והמשפחה, אלא גם ההתנסות המינית המוקדמת עד כדי גיחוך וההריונות של בנות העשרה שהם אחת התופעות המטרידות והמעיקות על הבריטים מבחינה חברתית וכלכלית.

אם לחזור להקשר האנושי אזי, ראשית, קטונתי עד מאוד מלשפוט את השניים ולא יודע מה הייתי עושה במצבם – על זה אנו אומרים כל בוקר בתפילה: "אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון".

מעבר לכך, יש כאן גם שיעור עבורי כאחד שמעריך מאוד את השניים – האם אני יכול להמשיך להעריך ולאהוב אותם על אף שאינם מושלמים? האם אני מסוגל לקבל שגם אנשים ששאבתי מהם השראה לא פעם, עשו דברים שצריך ללמוד מהם מעט מאוד?

אני מקווה שכן. כי זה תלוי גם ביכולת שלי עצמי לקבל את עצמי ואת האנשים שאני אוהב ככאלה.

ומתוך היכולת הזו, כמו שמלמדת אותנו מגילת רות, יכולים לצאת דברים גדולים בסופו של דבר.

חג שמח!

אהוד בנאי / דוד ושאול

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יורו תשע"ג (1). אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני

לא כך היה צריך להיראות המשחק הכי חשוב בטורניר

אתמול בצהריים התפניתי לזמן קצר לכתוב פוסט לקראת פתיחת הטורניר בו ביקשתי להחמיא לאבי לוזון על ההישג הנאה בהבאתו לארץ. כתבתי על כך שלמרות ההסתייגות המובנת מסגנונו של האיש, מן הראוי לתת לו קרדיט היכן שמגיע. ואירוח הטורניר בארץ הוא הישג ראוי מבחנת יחסי הציבור של הכדורגל הישראלי והמדינה בכלל.

ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ברבע לשבע בערב והודיתי למזלי הטוב שבלחץ הזמן לא הספקתי לערוך את הפוסט באופן שישביע את רצוני ובחרתי לבסוף שלא לפרסם אותו. כי אם לא כן הייתי מרגיש באותם רגעים די אידיוט.

הזדמן לי להיות במשחק הפתיחה של הטורניר שנערך בהולנד לפני שש שנים בין הנבחרת המקומית לישראל. לפני המשחק נערך טקס קצר. אמנם לא היה מדובר בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, אבל היה אירוע של כעשרים דקות עד חצי שעה – צבעוני, קצבי ויפה שנתן מה שהאנגלים מכנים "סנס אוף אקייז'ן" והכניס לאווירה.

משחק הפתיחה של טורניר בינלאומי אמור להיות אירוע שיא, חגיגי ומרגש. אם ההולנדים, שרגילים באירוח אירועים בפרופיל קצת יותר גבוה מאשר אליפות אירופה לנבחרות צעירות, מצאו לנכון להכין ולהשקיע, ישראל, שעבורה זה אירוע נדיר, הייתה יכולה וצריכה אפילו להיסחף.

במקום זה קיבלנו את איל גולן וכמה רקדניות לעיני יציעים חצי ריקים.

וכך כשנפתח המשחק זה בכלל הרגיש כמו ליגה לאומית ביום שישי בצהריים – יציעים ריקים, קהל מנומנם, שחקנים אלמוניים. אני אישית לפחות, התרגשתי לקראת פתיחת האליפות וזה היה עבורי אנטי קליימקס נורא.

זה מביך שהאצטדיון בנתניה לא היה מלא אתמול. אפשר לבוא בטענות להתאחדות שלא דאגה שהמגרש יהיה מלא לא רק במה שהוא משחק הפתיחה החגיגי של הטורניר, אלא גם במה שהוא המשחק החשוב ביותר של הטורניר כולו – ניצחון של נבחרת ישראל במשחק הפתיחה יכל ליצוק עניין לאירוע ששום מסע פרסום לא היה מצליח.

אלא שאני רוצה לבוא בטענות הפעם דווקא לקהל הישראלי, המפונק, והגם מעט קמצן צריך לומר.

לפני חודש נערכו כאן שני משחקי ידידות של אותה נבחרת שהכניסה אליהם הייתה בחינם. או אז היו האצטדיונים בבלומפילד ובמושבה מלאים והאווירה הייתה חגיגית.

אז נכון שאנחנו אמורים להרגיש שהמצב הכלכלי לא משהו (הוא אף פעם לא משהו) – אבל דחילק, המחירים של הכרטיסים נעו בין 40 ל- 60 שקלים למבוגר ובין 20 ל- 30 לילדים, נוער וסטודנטים. בהתחשב בכמות המבצעים הרבה שהיו בנמצא אפשר היה גם לקנות כרטיסים גם ב- 1+1 או משהו דומה ולשלם עוד פחות.

הגיע לנבחרת הזאת, שמעבר לעובדה שהיא מייצגת אותנו מעל במה בינלאומית חשובה, יש בה גם אמירה חברתית חשובה, שנעשה עבורה את ההשקעה הקטנה הזו ונבוא לתמוך בה במשחק הכי חשוב שלה.

אנחנו מרבים להתלונן על כך שאין תרבות ספורט בארץ ומאשימים את אלו שמנהלים את הספורט, אבל שוכחים להסתכל על עצמנו. תרבות זה משהו שמתחיל מלמטה, מהאנשים שצורכים אותה.

תרבות ספורט זה בין השאר לתמוך בספורטאים המקומיים שלך. איך אנחנו רוצים להפוך כאן ספורטאים צעירים לגיבורי תרבות אם אנחנו אפילו לא מטריחים את עצמנו לבוא לצפות בהם ברגע השיא שנערך ממש ליד הבית שלנו?

בנתניה היה צריך להיות אתמול יום חג, בתי-ספר היו צריכים להגיע למגרש באופן מאורגן, עם ילדים נרגשים צבועים בכחול ולבן. לא צריך לחכות להתאחדות או לעירייה שיארגנו את זה. אם הם לא מתפקדים מנהלי בתי-הספר היו צריכים לקחת את התלמידים שלהם לראות ספורטאים מקצוענים צעירים, שהם גם פסיפס מרהיב של החברה הישראלית – יוצאי בריה"מ ואתיופיה, יהודים, בדואים וערבים – מייצגים את מדינת ישראל. יש לזה ערך וחינוכי ובטח השפעה הרבה מעבר לעוד שיעור עבש באזרחות בכיתה.

סתם דוגמא לסבר את האזון – כשגרתי באנגליה הגיעה פעם אחת הנבחרת הצעירה למשחק ידידות בעיר שבה גרתי סאות'המפטון – האצטדיון היה מלא בשלושים אלף צופים, וזה במשחק ידידות לא חשוב.

*

ואם דיברנו על קהל, אז מילה על הכרטיסים, ואני אשתף בחוויה האישית :

כשיצאו הכרטיסים למכירה לפני כחודשיים הזדרזתי להתעניין ברכישת כרטיסים למשחקים בירושלים שתכננתי מראש שאלך אליהם. ידעתי שמן הסתם יהיו מבצעים ובטח אפשר יהיה גם להשיג הזמנות בקומבינות, אבל לא היה אכפת לי לשלם בכסף מלא כדי להבטיח לי לעצמי מקום טוב במשחקים זמן רב מראש.

כשנכנסתי לאתר של משרד הכרטיסים לאן הופתעתי לגלות שימים בודדים אחרי שהוצאו הכרטיסים למכירה כבר לא מוצעים כרטיסים ליציעים המרכזיים, אלא רק ליציעים הפחות טובים. התקשרתי למשרד עצמו ושם עדכנו אותי שכרגע אלו הכרטיסים המוצעים ושייתכן שיוצעו כרטיסים נוספים בהמשך.

העדפתי להמתין והמשכתי לבדוק את האתר שבו נמכרו הכרטיסים על בסיס כמעט יומי.

כשחלפו מספר שבועות וראיתי שגם הכרטיסים הפחות טובים הולכים ואוזלים, התקשרתי שוב למשרדי לאן. כעת כבר הודיעו לי שהכרטיסים ליציעים בהם אני מעוניין אזלו. בצר לי "נשברתי" והזמנתי כרטיסים ליציעים צדדיים.

ואז להפתעתי, שבועיים לפני הטורניר נכנסתי שוב לאתר וראיתי שיש לפתע שפע של כרטיסים למקומות הטובים ביותר ביציע. התקשרתי מייד למשרדי לאן וביקשתי להחליף את הכרטיסים שרכשתי.

בלאן היו מוכנים לעשות זאת, אבל רק תמורת עמלת ביטול של 5%. כמובן שהתרעמתי – מדוע עלי לשלם קנס על כך שלמעשה הוטעיתי? יתרה מזאת – איך קורה הדבר שאוהד כדורגל אמיתי שמעוניין לרכוש כרטיסים מראש בכסף מלא צריך להידחק ליציעים הצדדיים ואלו שהמתינו ובחרו לרכוש כרטיסים ברגע האחרון יצ'ופרו במקומות הטובים ביותר באצטדיון?

אבל שיא השיאים הוא שלמרות שכבר כמה ימים אי אפשר יותר למצוא כרטיסים לשני המשחקים שנערכו אמש, האצטדיון בנתניה היה לפחות שליש ריק, וגם בבלומפילד, למרות שזה היה נראה טוב יותר, היו עדיין לא מעט כיסאות ריקים.

אז ניחא הכול, באמת. אבל לא לעשות לפחות את המינימום ולדאוג שאלה שחילקו להם כרטיסים גם יהיו כאלה שיואילו בטובם להגיע למגרשים?

*

והיה גם כדורגל כמו שאומרים.

גם על גיא לוזון רציתי לכתוב דברים טובים. רציתי לכתוב שהחיסרון הכי גדול שלו זה דווקא זה שקוראים לו לוזון. כי זה מסיט את העניין מכך שבסופו של דבר מדובר באיש מקצוע ראוי ביותר.

מכל אנשי המקצוע שמכירים אותו אני מבין שמדובר במאמן חרוץ ויסודי. ובאמת האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא לראות שחקנים, כמו אלי דסה ואיל גולסה למשל, שאצל גיא לוזון בנבחרת נראים הרבה יותר טוב מאשר בקבוצות.

מה שאני הכי אוהב אצל גיא לוזון אלו הביטחון והאמונה שלו בשחקנים, וחוסר ההתבטלות, שכל כך מאפיינת אותנו, מול האירופאים.

אבל המרחק בין זה לבין יהירות הוא קטן ונדמה שלוזון חצה אותו.

המשחק אתמול היה חשוב ביותר של ישראל בטורניר. אם היה לה סיכוי ריאלי כלשהו לעלות לחצי הגמר הוא היה כרוך בניצחון על נורבגיה, באיזושהי גניבה של תיקו הרואי נגד איטליה או אנגליה ותקווה שאיכשהו המתמטיקה תסתדר לטובתנו.

למרות מה שאמר על כך שהוא לא מכיר את הנורבגים, אני משוכנע שגיא לוזון למד אותם היטב. ועדיין, בשעה הראשונה של המשחק זה היה נראה כאילו הוא באמת לא התייחס אליהם. אלמלא שיפוט ביתי מובהק ישראל הייתה יכולה להיות בקלות בפיגור של שלושה-ארבעה שערים, בדרך למפח נפש שהיה הורג את האווירה לא רק סביב הנבחרת אלא סביב הטורניר כולו.

הדבר הכי בסיסי שאתה יודע על סקנדינבים שזה שהם חזקים בכדורי גובה – אז מילא שקפצת איתם והם הקדימו אותך, אבל שהם ישארו לבד ברחבה פעם אחר פעם?!

ומה זה ה- 4-4-2 הזה שלקוח הישר משנות התשעים? המערך הזה מתאים לכדורגל האיטי של פעם, בכדורגל המהיר של היום זה יוצר את הבעיות שאפיינו את המשחק של הנבחרת בשעה הראשונה במשחק אמש – מרחקים גדולים בין השחקנים שלא מאפשרים להניע כדור, חלוצים בודדים שמנותקים משאר הכוח ומרווחים עצומים בין הקישור להגנה שמאפשרים חגיגה לקישור של היריבה.

כיום כמעט כולם משחקים את ה- 4:2:3:1 הקומפקטי שמאפשר הרבה יותר גמישות במגרש. אין זה פלא שכאשר אלון תורג'מן נכנס במקום אור ברוך והנבחרת עברה לשחק במערך הזה היא הצליחה סגוף סוף להניע כדור בחלק המגרש הנורבגי ולהגיע למצבי הבקעה.

גם אלי גוטמן פתח את הקמפיין שלו בנבחרת הבוגרת עם ה- 4-4-2 שהוא הביא מהליגה הישראלית. איך זה היה נראה מול נבחרת כמו רוסיה, שעם קצת מהירות וטכניקה פשוט חגגה על המרחבים האינסופיים שהמערך הזה יוצר בין הקישור להגנה, אנחנו זוכרים היטב. גוטמן הבין מהר ושינה למערך הנפוץ כיום בעולם של חמישה קשרים (4-3-2-1 במקרה שלו) ובמשחקים הבאים הנבחרת באמת נראתה טוב יותר.

אבל בעוד לגוטמן יש טורניר של עשרה משחקים המתפרס על פני שנה וחודשיים, לגיא לוזון יש טורניר של שלושה משחקים בשבוע. יאמר לזכותו של לוזון שהוא הבין שטעה והודה בכך אחרי המשחק. לוזון מאמן אינטליגנט שאני מאמין שיידע לתקן את הליקויים (הוא כבר עשה זאת תוך כדי משחק עם החילופים הנכונים שביצע) ולכן אני די משוכנע שהנבחרת תיראה טוב יותר בשני המשחקים הבאים בטורניר.

אלא שזה יהיה מעט מדי מאוחר מדי, מה שיכל להספיק מול נורבגיה בעשרה שחקנים עם שופט ביתי כבר לא יספיק מול איטליה ואפילו לא מול אנגליה.

הנבחרת הייתה צריכה לשחק את המשחק הכי טוב שלה בטורניר אתמול. אין לה זמן ומקום להשתפר תוך כדי תנועה. אני אוהב את הגישה של גיא לוזון ואני חושב שהביטחון שלו במקום. אני באמת חושב שהנבחרת הזו מספיק טובה לתת פייט לנבחרות האחרות בטורניר.

גיא לוזון הרגיש שהוא הולך להפתיע את כל העולם כי הוא ידע את זה והאמין בזה. ומי שראה את הנבחרת בין הדקות השישים לשמונים אתמול ראה שגם היה על לו על מה לסמוך. אבל הוא התאהב ברעיון הזה יותר מדי, הביטחון הפך לזחיחות ועכשיו יהיה קשה מאוד לתקן.

*

המשחק השני בבלומפילד כבר היה נראה טוב יותר מבחינת כמות הקהל והאווירה, גם אם יש משהו קצת עצוב בכך שהיו בו יותר צופים מאשר במשחק בנתניה.

מבחינת הכדורגל יפה לראות איך אם בכדורגל המעודנים כבר אין שום הבדל בין אנגליות לאיטלקיות לספרדיות, בכדורגל הנבחרות אתה עדיין רואה את זה, וזה מוסיף עניין וגיוון.

האיטלקים זה המון קשיחות עם נגיעות של טכניקה וסטייל. והאנגלים, נו טוב, האנגלים.

אתה רואה טיפוס כמו ג'ונג'ו שלבי, כאשר הוא הגיע לליברפול הוא היה סוג של הבטחה. וזה אותו נגר אנגלי טיפוסי.

אני לא לגמרי מבין מה עושים שם באקדמיות באנגליה, אבל הם לגמרי מבזבזים את הזמן שלהם אם, כמו המטבח האנגלי, הם ממשיכים להציע בעקביות את אותו מוצר דלוח ותפל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url