קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מדינת כל אזרחיה, יציע כל אוהדיו (נר רביעי בטדי)

עיתון 'הארץ' וארגון לה-פמיליה חוברים כדי להרוס את בית"ר. זה לא ילך להם.

בכניסה ליציע מפוזרים חבילות של מנשרים שהודפסו בעילום שם, אם כי לא קשה לנחש מי הארגון שעומד מאחורי הפצתם, ובהם מצוטטת הכתבה של משה בוקר מעיתון 'הארץ' שפורסמה בתחילת השבוע שעבר ועסקה בשכר "המופרז" לכאורה של איציק קורנפיין (את דעתי בעניין הבעתי כבר בתגובה לאחד המגיבים בפוסט מהשבוע שעבר– שלאיציק קורנפיין, גם אם הפרסום נכון, מגיע כל שקל והרבה יותר מזה. ושאפו גם לאיציק זוהר שאמר דברים דומים אמש בערוץ הספורט).

זו הזדמנות נהדרת להתוודע שוב לקואליציה ההזויה משהו, אך המאוד מסוכנת, שמתגבשת כאן, לא רק בכדורגל, בין כוחות קיצוניים שאמנם מגיעים משתי קצוות אידיאולוגיים שונים אך יש להם מטרה משותפת- להשמיץ, לפרק ולהרוס כל מה שטוב, יפה ומחבר כאן.

כמו שפוליטית עיתון 'הארץ' והחבורה המזוהה איתו מספקת את הקרקע הרעיונית למה שקיצוני הימין מנסים לקדם בשטח- מדינת כל אזרחיה (שאיך היא עשויה להיראות יכולנו לקבל טעימה ברשימה המאלפת של איתי אנגל שפורסמה כאן השבוע), כך גם בכדורגל עיתון 'הארץ' סיפק השבוע רוח גבית, מכיוון שלא ציפו לו וודאי, לאוהדי לה-פמיליה במלחמתם באיציק קורנפיין- שכל חטאו בכך שביקש למגר את הגזענות והאלימות מיציעי טדי ולהפוך אותם לספירה ציבורית נעימה וידידותית- כשהשניים ('הארץ' ולה-פמיליה), אם תרצו, מקדמים בעניין הזה את רעיון 'יציע כל אוהדיו'.

מרתק העניין הזה. ניסיתי להקשיב קצת לטיעונים של אנשי לה-פאמיליה. מדהים כמה הם דומים לטיעוני השמאל הקיצוני שאפשר לקרוא בעיתון 'הארץ' מדי יום ביומו- "אנחנו אוהבים את בית"ר לא פחות מכם" (על משקל "אנחנו פטריוטים לא פחות גדולים מהימין"), "איציק קורנפיין הוא דיקטטור ששולח משטרה לעצור ילדים באמצע הלילה" ("הציונות היא קנוניה קולוניאליסטית נגד הנייטיבס המסכנים"), "הוא מנהל מאבק אישי נגד כל אחד שאומר עליו מילה רעה ומסכן את המעמד שלו" ("סותמים לנו את הפה ומשתיקים אותנו כמו במשטר פאשיסטי").

אבל החדשות הטובות הן שהרוב השפוי והנאור באמת, לא אוכל את המניפולציות האלה.

אמש בטדי עליית מדרגה נוספת במאבק של אוהדי בית"ר באוהדי לה-פמיליה, שהושתקו והוסו בכל פעם שפצחו בקריאות גזעניות או בגידופים לעברו של איציק קורנפיין. יחסי הכוחות ברורים, אוהדי לה-פמיליה מונים כ- 300-400 איש שאמש היו מרוכזים בגוש העליון של היציע הצפוני, אוהדי בית"ר הם כל השאר (בטדי היו אמש כשבעת אלפים צופים).

נדמה שהכתבה ב'הארץ' השיגה את מטרתה ההפוכה ועוררה לפעולה גם את אחרוני אוהדי בית"ר שעוד נשארו אדישים. אלו שכוחם לא מאפשר להם לצעוק קראו בכל פעם שנשמע קולם של אוהדי לה-פמיליה- "די.ג'יי. תתעורר!" ומהרמקולים פצח בקול גדול הלהיט "אנחנו מאמינים בני מאמינים" אליו הם הצטרפו בהתלהבות.

גם חסרי האמונה כבר הודו פעם שאלוהים הוא בעצם די.ג'יי.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מפרקים בע"מ

'הארץ' מבקש לפרק את מפעלו המבורך של איציק קורנפיין בבית"ר, השמאל הישראלי מבקש לפרק את הזהות של החברה הישראלית ומתפרק בעצמו.

עיתון 'הארץ' ממשיך במתקפה שלו על איציק קורנפיין. הפעם מאשימים שם את איציק בכך שעשה "כיפה אדומה" לאורי מלמיליאן והראה לו בדרך נכלולית את הדרך החוצה. תזה, ששוב, לא מגובה בעובדות אלא רק בציטוטים עלומי שם של "מקורבים".

לא הייתי בפגישה בין איציק לאורי אבל יש לי יותר מיסוד סביר להניח שהדברים היו הפוכים לגמרי:

ראשית, ב'הארץ' מעלים את הטענה שרוני לוי היה סגור בבית"ר עוד לפני שנפרד מאורי- דברים שלא מסתדרים עם העובדה שרוני לוי בעצמו אמר במסיבת העיתונאים בה הוכרז על מיניו שאת הטלפון מקורנפיין קיבל לראשונה רק בצהרי אותו יום.

שנית, כל מה שראה את ההנהלות של אורי מתחילת העונה הבין שהוא לא שלם עם העובדה שלקח על עצמו את התפקיד בבית"ר בנסיבות הנוכחיות. כבר במסיבת העיתונאים הראשונה לאחר מינויו דיבר על האפשרות שלא יהסס לשם את המפתחות וללכת במידה ודברים לא יסתדרו.

פעמים רבות לאורך התקופה רמז שהוא שוקל את דרכו, שידר מועקה, ובשלב מסוים אף הציע לקורנפיין את התפטרותו. בשום שלב לא היתה התחושה שאורי שלם עם התפקיד והוא נמצא איתנו עד הסוף למרות כל הקשיים. התחושה תמיד היתה שהוא נמצא אצלנו על תנאי, בתקופת מבחן מבחינתו, לראות אם זה עובד.

עוד טוענים ב'הארץ' שבין אורי לאיציק היתה מחלוקת כספית לגבי תנאי העזיבה.

כל מי שמכיר את השניים יודע עד כמה טענה זו מופרכת מיסודה. אורי מראש הודיע שבמקרה של היפרדות הוא מוותר על החוזה שלו. ולמרות זאת איציק, שיכל לנצל את טוב ליבו של אורי ולחסוך לא מעט כסף לקופה המדולדלת של בית"ר, הגיע איתו בסופו של דבר לסיכום לפיו יקבל אורי שתיים וחצי משכורות נוספות גם לאחר עזיבתו.

יתרה מזאת, רק כדי להבין מי האיש ועד כמה הוא מעריך את אורי, איציק לא נפרד מאורי לפני שווידא שזה האחרון לא כועס עליו על כך שהביא אותו לבית"ר. עד כדי כך חרה לאיציק מה שאירע שהוא ביקש, למעשה, להתנצל בפני אורי על כך שמראש העמיד אותו בסיטואציה שאפשרה את המצב שנוצר. כל זה כשלאיציק לא היה מאום להתנצל עליו, כוונותיו היו טובות וכנות וכשמינה את אורי לבית"ר זכה המהלך לגיבוי מכל כיוון אפשרי.

מעבר לדברים. כל מי שמעורה מעט במה שקורה בבית"ר יוכל להעיד עד כמה המהלכים שאיציק קורנפיין מנסה להניע, גם במחיר אישי לא פשוט, ראויים להערכה. ואני מדבר לא רק ברמה המקצועית, אלא בכלל, ברמה הערכית והחינוכית, בדברים שחורגים גם מעבר לכדורגל וקשורים למעמד של בית"ר בחברה ובקרב בני הנוער בעיר ולערכים שהיא מייצגת.

ואת פניו של האיש הזה באים אבירי "המוסריות", "הנאורות" ו"ההומניזם" מרחוב שוקן ומנסים להשחיר.

*

זה לא סתם שעיתון 'הארץ' הפך במרוצה השנים לשופר של השמאל הישראלי. העיתון הזה ניכס לעצמו את המיומנות הבולטת של השמאל הישראלי בעשורים האחרונים, והיא: לפרק.

לפרק במובן של לפורר כל מה שמחזיק אותנו כאן יחד במציאות מאוד לא פשוטה על-ידי שמיטת הקרקע מתחת לרעיונות, לאתוסים, שמהווים את הדבק ששומר את הפאזל שלנו, על חלקיו הרבים, שלם.

עסקו השבוע הרבה בשאלה מתי בעצם נהפך שעון החול של מפלגת העבודה והחלה הספירה לאחור לעבר קריסתה הסופית. חלק הצביעו על כישלון השיחות בקמפ-דיוויד בשנת 2000, חלק הלכו אחורה למהפך של 77' והיו אפילו כאלה שהרחיקו לכת עד שנות ה-60' והפרישה של בן-גוריון ממפא"י.

עבורי התובנה שהשמאל הישראלי איבד את דרכו וסופו לכלות את עצמו חלחלה בליל הבחירות ב-99' – דווקא באחד מרגעי השיא שלו, זמן קצר אחרי שהתבשר על ניצחון אלקטוראלי מזהיר.

אלפים התכנסו בכיכר רבין בתל-אביב לחגוג את הניצחון ובפיהם בשורה אחת: "רק לא ש"ס!".

אם ברגע הכי גדול שלהם, הרגע בו ניתנה להם ההזדמנות להוביל את המדינה בדרך בה הם מאמינים, על ערכי המוסר והסוציאליזם שרוממותם בפיהם, מה שהם מוצאים לנכון לעשות זה לבטא איזשוהי סלידה מאוד ראשונית ומאוד אמוציונאלית מקבוצה אחרת בחברה בה הם מתקיימים, תהיה מחלוקתם איתה חריפה וצודקת (גם לדעתי) ככל שתהיה, אין להם תקומה.

השמאל הישראלי קרס (מבחינה פוליטית, מבחינה רעיונית הוא ממשיך, ולמעשה מעולם לא פסק, לתת את הטון) בגלל שהוא לא השכיל לגבש לעצמו זהות, אתוס, רעיון שאפשר להיקשר אליו, אחרי שהשלים בהצלחה כבירה את המהפכה הציונית – הישג שספק אם יש לו אח ורע בתולדות העמים.

זה לא סתם שהשמאל, בעולם כולו ולא רק בארץ, חזק במהפכות אבל נכשל שוב ושוב בביסוס היום שאחרי. מהקומוניזם ועד ילדי הפרחים– רעיונות נאצלים הפכו למשטרים חשוכים או לסתם אפאטיות.

בהרבה מובנים "יום כיפור" של השמאל היה באמת מלחמת יום-הכיפורים. לא בגלל המחדל(?) שקדם לפריצת המלחמה, אלא דווקא בגלל העובדה שישראל וצה"ל, למרות נקודת פתיחה הכי גרועה שיש מבחינתנו, והכי חלומית מבחינת הערבים, הצליחו לנצח את המלחמה.

הניצחון הזה, בתנאים האלה, הוא זה שביסס בקרב המדינות הערביות השכנות את ההכרה שאין ביכולתם להשמיד את ישראל בכוח צבאי ומכאן והלאה החל אצלם תהליך ארוך ואיטי של השלמה עם קיומנו כאן (- ניצחון דוקטרינת 'קיר-הברזל' הז'בוטינסקאית).

ומרגע שישראל חדלה להתקיים תחת איום קיומי הסתיימה למעשה המהפכה הציונית והחל יום חדש – היום שאחרי. וביום הזה לשמאל לא היה מה להציע:

השלום לא מכר כי לא היה עם מי לעשות אותו, האוניברסאליזם בכלל היה בדיחה כי למה הגענו כאן (עפ"י מצוותם של אותם אנשים!) אם לא בשביל להקים מדינה וחברה המבוססים על ערכינו הפרטיקולאריים?! הסוציאליזם נשמע מגוחך וצבוע מפיהם של אלה שמהווים את השכבה הסוציו-אקונומית הגבוה, ועל ההומניזם ע"ע "רק לא ש"ס!".

אז במקום השמאל עבר לפרק- לתקוף בסוג של מזוכיזם לא ברור את הערכים המכוננים שעליהם מבוססת החברה שהוא עצמו הקים כאן: הציונות והיהדות.

אלא שמי שמבקש לפרק סופו להתפרק בעצמו.

ויש בכך לא מעט אירוניה שהאיש שרשום על הפירוק הסופי הוא אחד, שבנוסף לשאר "מעלותיו", ידוע כמפרק (שעונים) מחונן.

*

חשבתי עם איזה הדרן מוסיקלי לסיים את הפוסט והחלטתי לבחור בשירו הנפלא של ארז לב-ארי 'צדק' שנדמה לי מבטא היטב את הטרגדיה הפוליטית של השמאל הישראלי: "אני צודק, אבל נשארתי לבד".

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מנפלאות הקיזוז

צחוק הגורל הוא שהקיזוז נהגה במקור על-מנת לשמור באופן מלאכותי על התחרותיות במאבק האליפות בתקופת הבזבוזים הגדולה של ארקדי וכעת, במקום למנוע ממנה לטייל לאליפות, הוא מסבך אותה במאבק נגד הירידה.

אחרי כל הדרמה והאכזבה צריך להיות כנים ולהודות שבשורה התחתונה בית"ר נמצאת במקום שבו ראוי לה להיות, שבו היתה במשך הרוב המוחלט של העונה. גם אם היינו משתחלים לפליי-אוף של הים על חשבון באר-שבע זו היתה לא יותר מגניבה.

ואחרי כל זה אי אפשר שלא להתרעם על חוסר הספורטיביות המשווע שבקיזוז שמעמיד אותנו, נכון לשעה זו, מרחק שש נקודות בלבד מהקו האדום.

יש סיבה לדאגה, בית"ר לא בנויה למאבקי תחתית- בעשרת המשחקים עד כה העונה נגד הקבוצות אותן נפגוש בפליי-אוף התחתון צברנו 10 נק'. לשם השוואה, במשחקים נגד הקבוצות שישחקו (נכון לעכשיו, לפני המשחקים של יום א') בפליי-אוף העליון צברנו 18 נק'.

צחוק הגורל הוא שהקיזוז נהגה במקור על-מנת לשמור באופן מלאכותי על התחרותיות במאבק האליפות בתקופת הבזבוזים הגדולה של ארקדי.

במקום למנוע ממנה לטייל לאליפות הוא מסבך את בית"ר במאבק נגד הירידה – מי אמר שבית"ר סיימה לשלם את החשבון על אותה תקופה?!

אבל מה לנו כי נלין…

מה יגידו ידידנו מהכרמל, שערב המחזור הוליכו את הליגה בפער של שבע נקודות ובזכות נפלאות הקיזוז נמצאים כעת מרחק הפסד אחד מאיבוד אליפות שנייה ברציפות המגיעה להם בדת ובדין?

בניגוד לדעה הרווחת אולי, אני לא חושב שאבי לוזון הוא יו"ר התאחדות כזה גרוע. ייאמר לזכותו שהוא לפחות מנסה לעשות ולהזיז דברים. אעפ"י כן, אלא אם כן יקרה משהו דרמטי בהמשך, כמו העפלה של הנבחרת לטורניר גדול, המורשת הכי גדולה מהקדנציה שלו כ"ראש הממשלה של הכדורגל" תהיה הקיזוז הנ"ל.

מצד שני, לפחות הוא ישאיר איזושהי מורשת.

*

טוב, אז לא הולכים לים ועדיין אפור ושלכת.

אז הנה מירי מסיקה, מתוך פרוייקט "שני צדדים למטבע", בחידוש ל"שלכת" שכתב יעקב אורלנד וביצע במקור זוהר ארגוב. אני משאיר לכם להחליט לבד אם זה נופל לקטגוריה של חידוש "אשכנזי" לשיר "מזרחי", או להיפך.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

בית"ר דוחה שבת?

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

אחד הדברים הכי קשים עבורי בלגדול בבית דתי היה עניין הכדורגל בשבת. אני זוכר היטב איך כילד הייתי נצמד בשבת לחלונות של השכנים ומטה אוזן לשמוע בקושי "שירים ושערים". על האליפויות הראשונה והשנייה של בית"ר התבשרתי בדרך זו. משחקי גביע שהיו נערכים באמצע שבוע היוו אירוע חגיגי אליו הייתי מתכונן שבועות, הזדמנות נדירה לראות משחק כדורגל "על אמת".

באמצע שנות התשעים כשהתחילו השידורים הישירים בטלוויזיה החל המצב להשתנות, בתחילה היו אלה המשחקים המרכזיים שנערכו לאחר צאת השבת והוסיפו ללוח העונתי של משחקים אותם ניתן לפקוד מספר תאריכים יקרים נוספים. בשנות האלפיים כבר החלו מרבית המשחקים להיות משודרים בטלוויזיה, רובם בימי חול או במוצאי-שבת וכך יכולתי בשעה טובה להפוך לאוהד מן המניין ובפעם הראשונה בחיי גם לעשות מנוי.

לכן, כשאני מגיע לבוא בטרוניה על כך שמשחק של בית"ר נערך בשבת אני קצת מרגיש תחושת חזירות, הרי כילד הייתי חולם על משחק אחד או שניים בעונה שהיו נערכים מחוץ לשעות השבת וכעת, כשרוב המשחקים נערכים בזמנים אלה, אני מתלונן?

ועדיין, אני לא מצליח למצוא סיבה מניחה את הדעת לכך שאלפי אוהדים, בניהם מאות מחזיקי מנוי, לא יכלו אמש לראות את בית"ר בניצחון חשוב ונדיר (ועוד ביכולת לא רעה בכלל!). אם היורוליג יכולה להזיז את שעת משחק הגמר של המפעל, שמשודר ישירות לעשרות מדינות, לא יקרה כלום אם צ'רלטון, על מס' מנוייה המצומצם, תשבץ את המשחק של בית"ר בשעה 21:00, עם כל הכבוד לשידור החוזר של צ'לסי נגד וויגאן.

כמות האוהדים שמגיעה למגרשי הכדורגל בארץ הולכת ומתמעטת, אני לא רואה איך אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אוכלוסייה שלמה של כאלה שעדיין מוכנים, למרות הכול, לעשות את המאמץ.

בכלל, נדמה לי שבשעון קיץ זה יכול להיות רעיון מעניין לקיים את המשחקים בימי שישי בצהריים. הרי בחלק גדול ממדינות אירופה, בייחוד אנגליה, שם סוף-השבוע הוא שבת-ראשון, מקיימים את המשחקים בשבת- היום המקביל לשישי אצלנו.

כדורגל ביום שישי בצהריים לא רק שמפנה את השבת לטובת שומרי המסורת וכל השאר שרוצים לבלות את יום המנוחה עם משפחתם, הוא גם יכול להיות כדורגל בשעה סבירה עם מזג אוויר נוח ובילוי משפחתי חביב ביותר.

*

לא רק אוהדיה שומרי השבת של בית"ר לא זכו אמש לראות את קבוצתם, גם אלפי האוהדים בדרום הארץ.

קטונתי מלהתערב בשיקולים הביטחוניים של הגורמים הנוגעים בדבר, אבל אם אי אפשר לקיים משחק כדורגל עם קהל לא צריך לקיים אותו בכלל. אין דבר כזה כדורגל בלי קהל. בלי קהל אפשר לשחק סטנגה בשכונה.

מה גם שזה להוסיף עוול על עוול לקבוצות ולתושבי הדרום שגם כך חיים תחת מציאות בלתי אפשרית, וכעת נפגעים כלכלית ומקצועית.

*

בשבוע שעבר היה לי הכבוד והעונג לפגוש את דודה דינה:

"מה שלום קובי*?" שאלתי.

"אתה יודע, אין לו הרבה מצב רוח"

"אני מתאר לעצמי"

"אין להם בושה, תדע לך. רק הכסף מעניין אותם. משחקים בלי חשק.

כשאני הייתי עובדת הייתי נהנית מזה, גם כשהיה קשה.

הייתי חוזרת אחרי יום מטורף בעבודה, נופלת מהרגליים,

שמעון היה שואל אותי- איך היה בעבודה, דינה? הייתי אומרת לו, נפלא.

בסוף החודש הייתי מקבלת את התלוש ושמה אותו בכיס, לא מסתכלת בו בכלל.

עד היום אני לא יודעת בדיוק כמה הייתי מרוויחה".

* קובי הוא קובי אלפסי, בן הדוד שלי, עוזר מאמן מכבי תל-אביב. דינה, אימו, הייתה במשך למעלה משלושים שנה אחות בביה"ח ביקור-חולים בירושלים. שמעון, בעלה, דודי האהוב, נפטר לפני כשנה וחצי וכתבתי עליו כאן.

*

ממשיכים עם הפרויקט "שני צדדים למטבע" ועם שני קטעים משובחים במיוחד לטעמי:

הראשון הוא ביצוע מושלם, כמו שרק הוא יכול לתת, של אייל גולן ל"תמונה שבורה" של מוני ארנון. השני גם הוא ביצוע מרשים, באופן שאפילו קצת הפתיע אותי אני חייב להודות, של קרן פלס לאחד השירים הפחות מוכרים והיותר משובחים של עמיר בניון- "מורה לחיים".

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אין יותר ממתקים לחלק (הקיץ הקשה של בית"ר)

בהעדר גאידמאק בית"ר מוצאת עצמה כעת על-פי שוקת שבורה – אנשי עסקים שפויים שרוצים להישאר כאלה לא נכנסים לכדורגל ואלה שעשו את הטעות רק מחפשים לברוח.

אחד הדברים שהכי משעשעים אותי בהתייחסות התקשורתית לארקדי גאידמק זה הנסיון למצוא איזשהו היגיון רציונאלי במהלכים שלו (אם כי לא מן הנמנע שהתקשורת עושה זאת בציניות כדי להגחיך אותו עוד יותר) – אם יש היגיון בהתנהגות של גאידמק זהו הגיון רגשי, אולי אף ילדותי – האיש הוא כמו אותו ילד דחוי בכיתה שמחלק לכולם ממתקים כדי לזכות בקצת תשומת לב וחיבה. למרבה הצער טבעם של ילדים, וגם של אנשים בוגרים לא פעם, הוא לקבל בשמחה את אותם ממתקים אבל להמשיך לגחך על אותו ילד ואף ביתר שאת מאחורי גבו.

בסופו של דבר גאידמק הבין את הפרינציפ הזה – זה קרה לו בעקבות המפלה בבחירות העירוניות ב-2008. מאז הוא לא משקיע, ואין לו כוונה להשקיע, שקל בבית"ר ירושלים. לא מן הנמנע שהוא אפילו נהנה לראות את ייסוריהם של אותם אוהדים שלתחושתו ניצלו אותו, חלבו את ממתקיו אבל מעולם לא לקחו אותו באמת ברצינות.

אם יש לי בעיה עם ההתנהגות זו איננה היחס שקיבל ארקדי לבסוף – אין קונים אהבה וכבוד בכסף – אלא הצביעות של אותם אוהדים מלחכי פנכה שהתגודדו סביבו והתלקקו לו שעה שהתייצב בשערי בית-וגן מנופף בסטיפות של דולרים.

בהיעדר גאידמק בית"ר מוצאת עצמה כעת על-פי שוקת שבורה – אנשי עסקים שפויים שרוצים להישאר כאלה לא נכנסים לכדורגל (יעקב שחר יש רק אחד) ואלה שעשו את הטעות רק מחפשים לברוח.

קל וחומר הוא הדבר כשמדובר בבית"ר ירושלים, שאפילו ספונסרים ראויים לשמם מתקשה בשנים האחרונות לגייס.

זה לא צריך להפליא אף אחד. לבית"ר ירושלים נעשה בשנים האחרונות מסע דה-לגיטימציה יעיל מאוד בתקשורת. עבור גוף עסקי להיקשר כיום למותג שנקרא בית"ר ירושלים זה אסון יחסי ציבור מהלך.

יש לא מעט צביעות והרבה הגזמה בזיהוי של המותג בית"ר ירושלים עם גזענות. בית"ר ירושלים לא הייתה קבוצה יותר או פחות "גזענית" בשנות ה-70' וה-80', שאז נהנו כולם להזדהות איתה כמקור של איזושהי אנרגיה מהפכנית משכ(ק)רת של "ישראל השנייה" הנדחית והמופלית.

אבל, למציאות יש דינאמיקה משלה ובית"ר, כגוף עסקי, לא יכולה להתעלם ממנה. הנזק שגורמת התדמית הגזענית שדבקה בבית"ר ירושלים הוא גדול יותר מכל עונש שהטיל או יטיל עליה בעתיד ביה"ד של ההתאחדות – אם בית"ר חפצה חיים היא חייבת לנקוט צעדים משמעותיים ואף מרחיקי לכת – כגון החתמת שחקן ערבי – כדי למתג את עצמה מחדש כקבוצה עם זהות לאומית שורשית – אבל אחת חיובית ולגיטימית שמבוססת על הדגשת ערכיה ולא על שלילת האחר.

עד שזה לא יקרה נמשיך להיות תלויים במשיחי שקר הזויים שלקו לעת זו או אחרת בסינדרום ירושלים, כשהאמת המצערת (או אולי בראייה לטווח רחוק – משמחת) היא שגם אלה הולכים ונעלמים.

התקווה 6 – גאידמק