קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק חמישי ואחרון)

פרק ראשון>>
פרק שני>>
פרק שלישי>>
פרק רביעי>>

אחרי שבועיים וחצי של כדורגל, הפסקה של יומיים וחצי בין משחקי שמינית הגמר למשחקי רבע הגמר התקבלה בחשש מסויים אבל בגדול בברכה. הזדמנות לעשות מלא מחדש פיזי ומנטאלי לקראת ההמשך. ניצלתי את ההפסקה לראות קצת את יפן שמחוץ לאצטדיוני המונדיאל.

אם יש לכם ימים ספורים ביפן ולא יותר מעיר אחת לראות כמו שצריך המלצתי האינה משתמעת לשני פנים היא – קיוטו. עיר קסומה בדרום האי המרכזי של יפן שמרכזת בתוכה את היטב מחמדיה של ארץ השמש העולה. מקדשים מפוארים, גנים מרהיבים וארכיטקטורה קסומה. בקיוטו גם תאכלו למצוא את כנסיית "בית-שלום" של קהילת "נוצרים אוהבי ישראל". ב"בית שלום" מצאתי תשמישי יודייאקה, נזירות שמדברות עברית ומקהלה השרה שירי ארץ-ישראל היפה.

ממלכה אבודה

אחרי המנוחה והטיולים הגיע יום שישי ואיתו החזרה לשגרת המונדיאל. בתפריט – ה-משחק של המונדיאל עד כה ואולי בעצם הגמר האמיתי – ברזיל נגד אנגליה. לי, כזכור, לא היה לי כרטיס למשחק מה שכמובן לא גרם לי להעלות על דעתי אפשרות להחמיץ את האירוע ההיסטורי. קמתי מוקדם ושמתי פעמי אל תחנת הרכבת המרכזית של קיוטו. משם תכננתי לקחת את השין-קאן-סן, הרכבת המהירה של יפן, לכיוון שיזואוקה שם אמור להיערך בצהרי היום המשחק. זה היה יום שטוף נפלא ומצב רוחי שפר עלי. למרות שלא יכולתי להעריך את סיכויי למצוא כרטיס היתה לי מן תחושה שכזו שדברים יסתדרו.

והם הסתדרו. מהר מכפי שציפיתי. עוד אני מגיע לתחנה ועיני צדות שני חבר'ה צרפתים שנראים כלוקים בדיסאוריינטציה קלה. הצעתי להם את עזרתי ומתוך כך התחוור לי שגם הם בדרכם לשיזואוקה – ניסיתי את מזלי בפעם הראשונה להיום:

"יש לכם כרטיסים למשחק?"
– "כן, והאמת שיש לנו גם כרטיס אחד מיותר"
"מיותר?!"
– "למה אתה מחפש?"
"האמת סתם חשבתי ליסוע לטייל באזור אבל אם יש אפשרות לראות משחק, למה לא? מי נגד מי אמרתם?"…

המו"מ החל אך מהר התברר שתהום פעורה בנינו. הצרפתי חשבו על משהו באזור ה- 700 דולר ואילו אני הקצבתי לנושא מראש לא יותר מ- 300 ירוקים. כשכבר עמדנו להיפרד כידידים שינה אחד מהם לפתע נושא:

"תגיד, אתה יודע מה כתוב לך על החולצה?"
– "כן, בורדו. למה?"
"אתה מכיר את הקבוצה?"
– "בטח מכיר. זאת הקבוצה שלי בצרפת"

למזלי הטוב נפלתי על אוהד שרוף של ה"ג'ירונדינס". מכאן והלאה כל האווירה השתנתה. אחרי חילופי רשמים על העונה האחרונה של הכחולים ב"לה-שאמפיונאט" חזרנו לשולחן המשא ומתן וסגרנו על ארבע מאות. יותר ממה שתכננתי אם כי מציאה לא קטנה הסתבר לי בהמשך היום כשראיתי במו עיני ישראלים רוכשים כרטיס באלף דולר מחוץ לאיצטדיון.

שמח ונינוח התיישבתי לי ברכבת, הפעלתי את הווקמן עם אוסף להיטי הזהב של שנות התשעים שהכנתי מראש לנסיעה והתרווחתי בציפייה לנסיעה נעימה רצופה בתמונות נופיה הנהדרים של ארץ השמש העולה.

מכיוון שלקחתי מראש טווח זמן נדיב כדי למצוא כרטיס מחוץ לאצטדיון יצא שמצאתי את עצמי, כעת משנסגרה הפינה הזו, עם לא מעט זמן להעביר עד המשחק. אנגלים יש בסביבה? וודאי. אז יאללה.. נזמין בירה (למרות שאני לא סובל) ונתערבב.

במחשבה שנייה אולי העובדה שהשגתי כרטיס כל-כך מוקדם לא היתה כזו ברכה גדולה. כי ההתערבבות הזו עם האנגלים לפני המשחק די הורידה לי את התלהבות מהנבחרת שלהם שחשבתי גם לשלי. האנגלים היו מאוד לא סימפטים, לא ממש בקטע של לדבר על המשחק ואפילו לא הצלחתי למצוא מתנדבים לתמונה המשותפת המסורתית עם הדגל של בית"ר. הרגשתי לא שייך וקצת לא קשור למרות שכבר עליתי על מדי שלושת האריות.

לעומת הצנונים האנגלים הבריזלאים היו מסבירי פנים, רקדו ושרו וחגגו עם כל מי שרצה להצטרף אליהם. כשנכנסתי למגרש כבר הייתי הרבה פחות פנאטי ברצון שלי לראות את אנגליה מנצחת, למרות שאהדה של שנים לא נמחקת באחר-צהריים אחד.

23 דקות לתוך הפתיחה ומייקל אואן מעלה את אנגליה ליתרון. זה היה אקורד הסיום של הנבחרת של אריקסון לאותו אחר-צהריים בשיזואוקה. מכאן והלאה השתלטה ברזיל על המגרש ובדקה ה-45 רונאלדיניו דהר ממחצית המגרש עד לרחבה האנגלית והשאיר לריבאלדו לגלגל פנימה – 1:1. הנבחרות יורדות למחצית כשבראש יושבת לי היטב תמונת פרצופו המבועת של אשלי קול עת רונאלדיניו מסבסב אותו.

השליטה הברזילאית המשיכה לתוך המחצית השנייה כך ששער היתרון שכבש רונאלדיניו בדקה ה-50 לא היה מפתיע. אלא שאם השער עצמו לא היה מפתיע, הצורה בה הובקע היתה מהמוזרות/מרהיבות בתולדות המונדיאלים: כדור חופשי 35 מ' אלכסונית מהשער של סימן – כולם ממתינים להגבהה לרחבה אלא שרונאלדיניו, ממזר שכמותו, רואה את השוער האנגלי מחוץ לשער ומקשית מעליו בדיוק מדהים לחיבור הרחוק! כדי להוסיף להשתלשלות הארועים יוצאת דופן רונאלדיניו עוד מצא עצמו מורחק בצורה מעוררת מחלוקת חמש דקות אח"כ.

35 דקות נשאר לאנגליה לחזור למשחק. אבל אלו היו 35 דקות מביכות עבור כל אוהד אנגלי ביציע. 35 דקות בהם לא הצליחה אנגליה לייצר מצב אחד ראוי לשמו מול עשרה שחקנים. אריקסון ישב קפוא על הספסל ואנגליה נמסה בחום של שיזואוקה על המגרש. אולי מה שסימל יותר מכל את חסור האונים האנגלי היתה העובדה שהאיש שבדרך כלל לוקח על עצמו את האחריות במצבים האלה – דיוויד בקהאם – לא רק שנעלם, אלא שלפחות ממקום מושבי ביציע היה נראה כאילו הוא מנסה להתחמק מלקבל את הכדור. להגנתו יאמר שבשלב הזה הפציעה המפורסמת איתה הגיע למונדיאל נתנה את אותותיה והוא דידה על המגרש.

שריקת הסיום מצאה אותי במצב רוח אמביוולנטי. מצד אחד מסביבי מחזה מרגש של ברזילאים שלא יודעים נפשם מרב אושר, מצד שני הפרצופים האנגלים המאוכזבים המעכלים עוד ארבע שנים בהם ינדוד הגביע למקום אחר. כאב לי על אנגליה, עדיין הנבחרת שלי, אבל שמחתי בשביל ברזיל. יותר מכל שמחתי שהיתה לי הזכות להיות באחר-הצהריים ההיסטורי שעליו ידובר עוד שנים.

ג'וני בוא הביתה

את הדרך חזרה משיזואוקה עשיתי בחברת ג'וני – בחור אנגלי שהכרתי ברכבת ולהפתעתי היה מאוכזב רק במידה, ממש כמוני. התחברנו וג'וני הזמין אותי להתלוות אליו לצפות ברבע הגמר השני לאותו יום, בין גרמניה לארה"ב, בפאב מקומי שלטענתו פגש שם במהלך השבוע חבר'ה ישראלים נוספים. הלכתי על זה, לא מבין עדיין למה אני נכנס…

ישראלים לא היו בפאב אבל נציגות של כל לאום אפשרי בערך כן. פתחנו שולחן עם כמה יפנים/יות , אמריקאים/ות ואוסטרלית אחת כך שעוד ידובר בה בהמשך..

ארה"ב, אחת מהפתעות המונדיאל, אם כי במונדיאל שכזה הפתעה היתה הדבר הצפוי ביותר, הרשימה גם את אלו שראו את המשחק ולא ממש הבינו בכדורגל והגיעה לאינספור מצבים. אלא שכדורגל כידוע הוא משחק אותו משחקים תשעים ובסוף… נכון.

אלא שגם שני אכזבות ליום אחד לא שברו את מצב רוחו של ג'וני, ההיפך הוא הנכון, ועם שריקת הסיום הוא החליט שהערב רק מתחיל. היפנים מייד התנדבו להכיר לנו את חיי הלילה התוססים של העיר וכך יצאנו לסיבוב פאבים ומועדונים.

אחרי הכדורגל והשתייה לג'וני נשאר רק דבר אחד בראש- האוסטרלית. ובכן, עלמה זו, איך לנסח זאת.. בהחלט ניתן לומר עליה שהיתה חיננית. אבל חיננית חיננית כן? הדבר האמיתי. ואתם מוזמנים לתת לדמיון להשתולל…

אחרי הבירה השבעים ג'וני כבר התחיל להיות ישיר מדי מה שגרם לחיננית לשלוף קלף בלתי צפוי בדמות טבעת נישואים. "את נשואה?" השתוממם ג'וני. "כן" השיבה החיננית. אני הייתי סקפטי משהו אבל לא רציתי להדליק את ג'וני מעבר למה שהוא היה דלוק ומתודלק ממילא והשארתי את זה כך.

ג'וני, שגם המכה הזו עדיין לא שברה את רוחו, לא נתן מנוחה ליפנים עד שהכרנו בלילה אחד כל מועדון ובאר בעיר קיוטו רבתי. כשכבר היה אור בחוץ החלטתי שהגיע הזמן לחתוך חזרה למלון. על הטיול שתכננתי לאותו יום כבר וויתרתי אבל עדיין היה לי המשחק בערב באוסאקה בין טורקיה לסנגל. הסתבר שג'וני משתכן באותו מלון כמוני כך שעשינו את הדרך ביחד למרות שלא היה לנו מושג כמובן, איפה אנחנו נמצאים. ניסינו לקחת מונית אבל אף אחד לא הסכים לקחת אותנו במצב של ג'וני. המשכנו ללכת כשבשלב מסויים עצרתי אישה מבוגרת על אופניים בכדי לשאול אותה אם היא מכירה את הדרך.

זאת היתה טעות. ג'וני, שהפעם כבר הגזים לגמרי, פשוט חטף את האופניים מהאישה והחל מדווש ברחובות קיוטו. ניסית לרדוף אחרי אבל זה היה אבוד… התביישתי לחזור למקום בו המתינה האישה ועשיתי דרכי למלון, אותו הצלחתי למצוא לבסוף לאחר עוד כשעת נדודים, לבדי.

הלילה המטורף הזה בקיוטו סימל את סוף המסע. בערב אותה שבת נסעתי לאוסקה שם צפיתי במשחק האחרון שלי בטורניר – רבע הגמר בין טורקיה לסנגל. הטורקים ניצחו 1:0 משער זהב של אילהאן מנשיז ואני, תאמינו או לא, פגשתי ביציע את ידידנו ג'וני שהכחיש בתוקף כל קשר לאירועי הלילה החולף. את הימים האחרונים ביפן העברתי בטוקיו ואת קאפו מניף את הגביע החמישי של ברזיל כבר ראיתי חזרה בבית בירושלים.

אריגטו (תודה) יפן, הגשמתי לי חלום.

-סוף-

קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק רביעי)

פרק ראשון>>
פרק שני>>
פרק שלישי>>

למחרת עזבתי את סנדאי ושמתי פעמי לניאגטה שם אמור היה להיערך במוצ"ש משחק שמינית הגמר בין אנגליה לדנמרק. לשמחתי אנגליה לא איכזבה וסיימה במקום השני בבית המוקדם, בדיוק כמו שציפתי ממנה, כך שהכרטיס הבא שלי היה סוף סוף למשחק של הנבחרת שלי – נבחרת שלושת האריות!

הנסיעה לניאגאטה היתה קצרה יחסית לסטנדרטים שהורגלתי אליהם בימים האחרונים ובהגיעי לתחנת הרכבת קיבלו את פני שוב הדיילות היפניות החביבות שהציעו שוקולדים עם לוגו המונדיאל ושאר מזכרות הנושאות את דגליהן של אנגליה ודנמרק. כשחיפשתי את המלון שלי הסתבר שהוא ממוקם, לא פחות ולא יותר, בתחנת הרבבת עצמה… ניגשתי לקבלה שהייתה מוצפת באנגלים שניסו לעוט על המקומות שפינו הצרפתים שהיו אמורים לשחק באותו שמינית-גמר, אלמלא ההדחה המפתיעה שלהם כבר בסיום השלב המוקדם, אבל כבר היו בקורואסניות של פאריז.

לבינתיים חמקתי מהברדק במלון כדי לנסות ולצוא מקום לראות את המשחק המכריע של יפן נגד טוניסיה. העיר הייתה ריקה וכולם כנראה צפו במשחק. ממש ברור איפה אבל, כי שום פאב או באר לא היה באיזור. אפילו חנויות הטלוויזיה שיכלו להוות פתרון טוב לנושא סגרו את שעריהם. מאוכזב חזרתי למלון ופקידת הקבלה סיפרה בהתרגשות שניפון מובילה 1:0. קיבלתי סוף סוף את המפתח לחדר ועליתי לראות את הסוף ואת יפן מבקיעה שער שני.

בערב יצאתי שוב לחפש מקום לראות את המשחק בין דרום-קוריאה לפורטוגל. למרבה ההפתעה מצאתי איזה סושייה שהגישה אוכל מוזר והקרינה את המשחק. אחרי חמישה ימים של קבנוס קשה כמו אבן ולחם שעורה עם טעם של בירה שמחתי מאוד למנת צ'יפס קיקיונית. גם המשחק עצמו היה מצוין – קוריאה ניצחה למגינת ליבם של המקומיים החביבם שכבר החלו להיכנס לי ללב ופורטוגל הפכה לעוד נבחרת גדולה שהולכת הביתה מוקדם מהצפוי.

סקוטלנד בתחפושת?

למחרת קמתי מוקדם והתכוננתי בהתרגשות ליום הגדול בו אראה לראשונה בחיי משחק של נבחרת אנגליה. סוף הרגשתי באוויר אווירת מונדיאל- כשהאנגלים בסביבה אתה יכול להיות רגוע שתהיה אווירה נפלאה של כדורגל. גם לאוהדים הדנים היתה נציגות מכובדת יחסית למרחק הגדול בין צפון-אירופה לדרום-מזרח-אסיה. האווירה היתה ידידותית וחגיגית והעיר הוצפה בדנים ואנגלים שישבו לשתות בירה, הרבה בירה, יחד ולדבר על כדורגל. מי שדווקא נראו מוטרדים משהו היו כוחות השיטור המקומיים שכנראה שמעם של החוליגנים האנגליים הגיעה עד אליהם. אולם שום דבר מזה לא היה באותו יום בניאגטה. ההיפך הגמור הוא הנכון.

בצהריים שמנו פעמינו לעבר פאב ספורט כדי לראות את משחק השמינית הראשון בין גרמניה לפארגוואי. שם פגשתי בגבר אנגלי בגיל העמדה שסיפר על חוויותיו ממונדיאל איטליה 90'. כצפוי, גרמניה ניצחה משער בדקה ה-85' אחרי משחק מזעזע. למגינת ליבו של כל מי שהיה בפאב – אנגלי, דני, יפני או ישראלי..

אחרי המשחק שמנו פעמינו לעבר האיצטדיון. כפי שכבר למדתי להכיר היפנים מיקמו את המוניומנטים האדירים האלה רחוק ממרכזי הערים כך ששוב נעזרנו בהסעות שיצאו מתחנת הרכבת בתקתוק מופתי. אחרי נסיעה של כחצי שעה יכולנו לראות באופק את הפלא הארכיטקטוני שנקרא "איצטדיון הברבור הגדול". קצת קשה להביר מה מראה שכזה עושה לאחד שגדל על טריבונות הבטון ב"אצטדיון" העירוני בבית-שמש.. נכנסתי למגרש, התמקמתי ביציע אוהדי אנגליה ותליתי את הדגל של בית"ר למרות שכבר כשעתיים לפני המשחק לא הותירו האנגלים, על דגלי הסיינט ג'ורג' שלהם, פיסת מעקה פנוייה לתלות עליה דגל.

הנבחרות עלו למגרש לצלילי המנון המשחקים הפומפוזי ומהזווית המצויינת שלי יכולתי לזהות היטב את השחקנים האנגלים הנערצים עלי ובראשם, כמובן, מייקל אואן שלנו, האחד והיחיד. האנגלים שרו את "האל נצור את המלכה" במקהלה מסונכרנת היטב של 30 אלף אוהדים, בלי להזדרז לקראת הסוף כמו "בארץ ציון ירושלים" אצלנו, והאווירה המופלאה באיצטדיון ותחושת התרוממות הרוח שהרגשתי כמעט והשכיחה ממני שבעצם יש פה משחק. אלא שמהר מאוד התברר שהחגיגה הגדולה רק התחילה וזה הולך להיות אחד מאותם ערבים נדידירם שאפשר לקרוא להם פשוט מושלמים!

כדור קרן מימין בדקה העשירית ואחרי מסע דחיקות אנגלי כמיטב המסורת אני קופץ על דיוויד מימיני, אוהד שרוף של אנגליה המהונג-קונג – אחת אפס לממלכה המאוחדת! לא עברו מספר דקות והרגע הגדול שלי הגיע כשמייקל אואן בחדות אופיינית שלח מתוך הרחבה כדור לפינת השער הדנית ושתיים-אפס מזהיר כל כך לאנגליה! אנגליה המשיכה לשחק נפלא וחמש דקות למחצית "אפילו אמיל הסקי כבש" – ועוד שער נהדר בבעיטה מחוץ לרחבה! בשלב הזה נעמדה על הרגליה כל המושבה האנגלית העצומה באיצטדיון ותלב בשירה אדירה שכוונה לנבחרת הדנית – "האם את סקוטלנד בתחפושת?"

המחצית השנייה היתה לפרוטוקול בלבד ולא ממש עניינה אף אחד ביציע שם הרכיבו האוהדים האנגלים רכבות אנושיות שעברו מיציע ליציע בשירה אדירה. המשחק הסתיים ב-3:0 גדול לאנגליה וכולם התפזרו בחיוך ענק ומתוק על השפתיים. מה שלא יהיה בהמשך המונדיאל אחרי הערב הזה בניאגטה כבר ידעתי שהייסורים שעברתי בכדי לכאן היו שווים! החגיגה לא נפסקה וכולנו חזרנו לאותו פאב מהצהריים שהקרין כל הלילה בלופ את המשחק בשידור חזור- האוהדים האנגלים שרו לפני כל גול "אנחנו הולכים להבקיע" ושמחו כאילו הם רואים את המשחק בשידור ישיר גם בישודר החוזר העשירי באותו לילה. לפנות בוקר התקפלתי בחזרה לתחנת הרכבת/המלון שלי וישנתי כמו תינוק עד הצהריים.

האנג אובר

כשהשכמתי יצאתי לחפש פתוח לצפות בו במשחק שמינית-הגמר השלישי בין שבדיה לסנגל. את הדרך לפאב בו הייתי אתמול מזמן שכחתי ובמקום גררתי רגלי לעבר פאב אחר, שם התייצבתי לתדהמתו של בעל הבית דקות ספורות לשריקת הפתחיה המוקדמת. בעל הבית, ממוצא אנגלו-סקסי, עדיין היה בהאנג-אובר מחגיגות האנגלים מאתמול בלילה.

הוא הגיש לי בירה ושאל אותי למקום מוצאי. "קפריסין" עניתי בנון-שאלנט, מתוך מחשבה בעובדה שאני לבלות איתו אחר צהריים שלם לבד במקום האפלולי הזה. אם כי קצת אחרי שריקת הפתיחה הצטרפו אלינו צמד אנגלים, גם הם מתאוששים מההאנג-אובר של אמש, שפתחו שולחן עם סנדביצ'ים ובירות לידי. בשיחה שהתגללה הסתבר שבעל הבית הוא איזה רבע יהודי כך שחששותי לגבי מקום מוצאי היו מיותרות. מוצא אתני לא היו הדבר המשותף היחיד בינינו. מייד כשתחיל המשחק הוא הקליט אותו. מסתבר שהוא מכור להקלטות בדיוק כמוני.

המשחק היה מצויין, שבדיה עלתה ליתרון מוקדם אולם סנגל הישוותה עוד לפני סיום המחצית, מה שהקפיץ את בעל הבית להתקשר לאיזה חבר שלו אוהד שרוף מטעם עצמו של סנגל. במחצית השנייה לא היו שערים למרות הזדמנויות טובות לשני הצדדים והמשחק נכנס להארכה. מה שהעמיד אותי קצת במצב לא נעים כשהשהות הארוכה שלי במקום הסתכמה בהוצאה על פחית בירה אחת שאותה אפילו לא הצלחתי לסיים עדיין כשנכנסנו לתוך ההארכה. זאת לעומת הקצב יוצא הדופן של ידידי מהממלכה המאוחדת…

מי שגאל אותי מאי-הנעימות הייתה סנגל שבשער זהב מצויין הדיחו את השבדים שהדיחו את הארגנטינים בשלב המוקדם ונקמו בהם עבורי על הענין הזה. חמקתי בנון-שלנטיות מהפאב ואת המשחק השני לאותו יום כבר ראיתי בחדרי במלון. אירלנד וספרד נגררו לפנדלים והספרדים ניצחו אך בקושי את האירים הנפלאים שחזרו הביתה מאוכזבים אך גאים.

קובה חמוסטה

אחרי מספר ימיםבניאגטה רבתי, שללא ספק היו החלק היותר טוב במסעי במזרח עד כה, הגיע הזמן להדרים שוב. הפעם המטרה הייתה קובה, שם נערך באותו ערב משחק שמינית-הגמר של בריל נגד בלגיה. כרטיס לא היה לי אבל שירה ורון בלב, ועוד איך! כבר בתחנת הרכבת של קובה הוקפתי בספסרים, כולם אנגלים כמובן, שנקטו בשיטות שיווק אגרסביות למדי וניסו לשכנע אותי לרכוש כרטיס למשחק במחיר תשלום חודשי של משכנתא. "זו נבחרת ברזיל ,חבר" הם ניו להסביר לי. כמה יפה מצידם.

אני בכול מקרה החלטתי שרק מציאה יוצאת דופן תגרום לי לרכוש כרטיס למשחק כשהמטרה האמיתית לשמה הגעתי לעיר הדרומית היא לצמצם טווחים קראת משחק רבע-גמר של אנגליה ביום שישי בשיזואוקה ולהתחיל במלאכת השגת כרטיס למשחק הזה. בינתיים הציעו לי מספר מקומיים כמה עסקאות סיבוביות מעניינות דווקא שכללו החלפת הכרטיס שכן היה לי, למשחק רבע הגמר באוסאקה בשבת – בו אמורה לשחק יפן במידה ותעפיל, תמורת כרטיס לרבע הגמר של אנגליה בשיזואוקה עם אנגליה. סירבתי, במה שהתברר בדיעבד כמקח טעות. סברתי שאוכל לקבל מחיר הרבה יותר גבוה ברגע שיפן אכן תעפיל, אלא שבסוף היא הודחה ואני נשארתי עם כרטיס לטורקיה-סנגל. אבל עוד חזון למועד.

שעת המשחק התקרבה וכרטיס במחיר מציאה לא נראה באופק. התקדמתי לעבר האיצטדיון עם חבורה אנגלית תפרנית ונטולת כרטיס כמוני בתקווה למצוא אולי בכל זאת משהו במכירת חיסול של השנייה האחרונה לפני שריקת הפתיחה. בדרך החבורה החלה להתפרק כשחלק החליט לוותר בכלל על הניסיון ולהבטיח מקום טוב בסושיה המקומית ושני חבר'ה אחרים ניסו את מזלם בהתפלחות (למשחק במונדיאל!) ובפעם האחרונה שהיה לי איתם קשר עין היו הרחק מעבר לנקודת הבידוק השנייה. אני, שנותרתי לבד, חברתי לערב-רב לאומים שנשארו כמוני בחוץ והחלו לטכס עצה כיצד לצפות במשחק שהיה אמור להיפתח בעוד שניות אחדות.

בעודנו מטכסים עצה שלף פתאום אחד היפנים מכשיר טלוויזיה מיניאטורי בשחור-לבן והציב אותו על אחת הבטוקאדות של הברזילאים שנארו בחוץ. תוך שניות נוצרה התקהלות במקום שהפך למעין יציע מאולתר ממש מחוץ לאיצטדיון. זו היתה חוויה משונה ומיוחדת לראות משחק מחוץ לאיצטדיון בו הוא נערך. סאונד לא היה, אבל לא היינו צריכים משום שיכולנו לשמוע היטב את הקריאות מתוך האיצטדיון עצמו.

בתוך המגרש התפתח משחק מצויין. ברזיל, שהגיעה למונדיאל באופן יוצא דופן לאו דווקא כאחת המועמדות לזכייה אחרי מסע תלאות במוקדומות שכלל חילופי מאמנים סיטוני וההעפלה רק במשחק האחרון, חזרה לפתע, אחרי הדחת צרפת וארגנטינה וטיול קליל בבית המוקדם, לעמדתה המוכרת יותר כפייבוריטית.

למרות הזדמנויות טובות לשני הצדדים המחצית הסתיימה בלי שערים ואני התפניתי להתיידד עם עלמת חן ארגניטית שתפסה מושב לידי "ביציע" במהלך המחצית. העברנו חוויות מהמשחק הדרמטי במייאגי בו הודחה האלביסלסטה ("בחיים שלי לא בכיתי ככה") וניתחנו את סיכויי ברזיל במחצית השנייה.

בדקה ה- 67' ריבאלדו בשער מצויין העלה ברזיל ליתרון ראשון ויכולנו לחוש היטב את הרעד באיצטדיון גם בעמדה המאולתרת שלנו בחוץ. רונאלדו, שנדמה היה כנעלם ופתאום חזר משום מקום בסערה, השלים 2:0 עשרים דקות אחר-כך וברזיל נראתה לפתע הימור מצויין לגמר ביוקוהאמה. עם שריקת הסיום ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא עם הארגנטינית. "מאיפה אתה?" שאלה. לקחתי רגע לחשוב וזרקתי – "אנגליה".

"לא נכון, אתה מישראל".
הייתי בשוק. "מאיפה את יודעת?".
"זהיתי את המבטא", אמרה. ואז הוציאה מתוך החולצה תליון מגן-דוד.
"קוראים לי מרים, אני יהודייה. ידעתי כל הזמן שאתה מישראל אבל רציתי לראות מה תגיד. אני רוצה להגיד לך משהו – אף פעם אל תתבייש שאתה מישראל או שאתה יהודי ולעולם אל תסתיר הזה". נבוך ומושפל איחלתי לה כל טוב ונפרדתי לשלום.

הלך הכסף ושער הזהב

יום המחרת היה אמור להיות היום הגדול שלי. יפן פגשה את טורקיה במייאגי וניצחון שלה, שהיה אפשרי לחלוטין ואולי אפילו צפוי לאור היכולת המרשימה שהפגינה בשלב המוקדם והעודה שהטורקים העפילו בקושי רב מבית קל יחסית, יהפוך את הכרטיס שברשותי למשחק רבע-הגמר באוסאקה בשבת לאחד המטמונים המבוקשים במזרח כולו.

התייצבתי בשעת המשחק בפאב מקומי שהיה מלא על גדותיו באוהדים כחולים לבנים (צבעי הנבחרת המקומית) שהרעישו עולמות כבר דקות ארוכות לפני השריקה בקריאות קצובות "ניפון! ניפון!" הצטרפתי אליהם בשמחה, אחר הצהריים הזה, הייתי יותר יפני מיפני.

אלא שדברים אל הלכו לפי התוכנית, טורקיה עלתה ליתרון מוקדם בדקה ה- 12' משער של אומיט דבלה ויפן, למרות הדחיפה העצומה של הקהל, לא ממש הצליחה לסכן אותה בהמשך. עם שריקת הסיום מצאתי את עצמי מוקף בעשרות יפנים שלא יודעים עצמם מרב צער וחששתי ברצינות שאני הולך לחזות בחי באחד המנהגים היפניים המסורתיים המפורסמים – החריקרי. כמה מאות הדולרים שהפסדתי על הכרטיס, שעכשיו מן הסתם לא שווה כאן אפילו את הנייר שעליו הוא מודפס, נראו כעת כצרה של עשירים.

בערב חזרתי לאותו מקום, שהיה הפעם הרבה יותר שקט ומרווח, בכדי לראות את משחק השמינית האחרון בין איטליה לדרום-קוריאה. בדרך החלטתי לעבור באינטרנט קפה להתעדכן קצת במה שקורה בארץ. זאת היתה טעות. מייד כשפתחתי את האתרים מהארץ נגלו לעיני תמונות זוועה מפיגוע נוסף שהתרחש באותו יום בירושלים. מצב הרוח שלי ירד באחת ואיתו גם החשק לראות את המשחק. גררתי את עצמי בכל זאת כי ידעתי היטב שלהישאר עכשיו לבד בחדר במלון רק יכניס אותי עוד יותר לסרטים.

בפאב עצמו יכולתי להתעודד קצת כשחברתי לזוג אנשי עסקים ישראלים שהגיע לכאן מהונג-קונג. כששמעו שאני מהארץ הזמינו אותי מייד לבירה. למרבה המבוכה, כנראה בגלל שהראש שלי בכל זאת היה במקום אחר לגמרי באותם רגעים, נשמטה הכוס המלאה מידי והתנפצה על הרצפה בכל תרועה משפריצה לכל עבר. החבר'ה הישראלים, שכנראה זיהו את מצב רוחי השפוף, מיהרו מייד לנחם ולהרגיע אותי והזמינו לי כוס חדשה. החמימות הזו מהבית היתה הדבר שהכי הייתי צריך עכשיו, אחרי שבועיים לבד במקום הזר והרחוק הזה ובמיוחד לאור החדשות האחרונות מהארץ.

המשחק עצמו, אותו ראינו על מסך ענק שהוצב בפינת הפאב, בחברת נערה יפנית יפהפיה שהבחר'ה מהארץ ניסו כל הערב לשכנע להצטרף אליהם למלון אחרי המשחק, היה משובח, דרמטי ואחד השערורייתים בתולדות המונדיאלים.

כבר בדקה החמישית פסק השופט האקוודורי, ביירון מורנו – האיש שיהפוך לגיבור האמיתי של המשחק, פנדל לטובת קוריאה אחרי משיכה בחולצה של פאנוצ' ברחבה. בופון לקחת את הפנדל של יונג-האן והציל את איטליה בפעם המי יודע כמה. אחרי ההלם הראשוני, מהאווירה יוצאת הדופן באיצטדיון בדיג'און ומהפתיחה הקוראינית, איטליה השתלטה על המהלכים בשדה ועלת ליתרון מנגיחה של וויירי בדקה ה- 18'. היתרון של וויירי החזיק מעמד יפה למרות משחק נוקשה מאוד של הקוראינים, שלא זכה לתגובה של השופט האקוודורי, וזה היה נראה בדרך לעוד 1:0 איטלקי מוכר, אלא שבדקה ה- 88' כדור טועה שהתגלגל ברחבה נפל לרגל של קי-יון סול ששלח אותו לרשת ואת כל קוריאה לשמיים.

ההארכה כבר היתה פארסה אחת גדולה. בדקה ה- 103' עבירה ברורה על טוטי ברחבה והליצן האקוודורי, במקום להצביע על הנקודה, בחור באופן יותר מתמוה להוציא לטוטי כרטיס צהוב שני על התחזות. בחלק השני של ההארכה שער חוקי של טומאסי נפסל בטענת נבדל. לבסוף, יונג-האן, זה שהחמיץ את הפנדל בפתיחת המשחק, כבש את שער הזהב ששלח את איטליה רותחת הביתה ואת ההמונים בקוריאה לחגוג כל הלילה ולזרות עוד מלך, צורב במיוחד, על פצעי היפנים שהודחו מוקדם יותר באותו היום.

בפרק הבא – המסע שלי מגיע לסיומו, לא לפני משחק היסטורי בשיזואוקה וליל שכרות שיוצא משליטה בקיוטו.

קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק שלישי)

פרק ראשון >>
פרק שני >>

למחרת חזרתי לאותו מקום כדי לראות את נבחרת צרפת, אלופת העולם, עפה מהמונדיאל בבושת פנים בלי שער ונקודה אחת לרפואה. הפעם כבר היו במקום אנשים ואפילו מעט אווירה. מסתבר שגם היפנים לא ממש אוהבים את הצרפתים וכך יצא שבסיום כולם היו מבסוטים.

לאחר המשחק שמתי פעמיי, יחד עם החברים המקומיים החדשים שהכרתי במהלך אותו אחה"צ, לתחנת-הרכבת בכדי לתפוס את הרכבת לכיוון האצטדיון. היפנים, לא מפתיע, אוהדי נבחרת אנגליה כמוני ובעזרת בחור חביב מהונג-קונג שהיה איתנו שתירגם עבורי ועבורם את השיחה סיפרתי להם על ביקורי בליברפול שנה לפני כן ועל כך שזכיתי אפילו לקבל חתימה ממייקל אואן בכבודו ובעצמו – מה שהפך אותי בו במקום לאייקון בפני עצמו וגרם לי להרגיש לרגע מיני דייויד בקהאם עם כל היפניות שצווחו מסביבי.

כשיצאתי מתחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון קידם את פני מזג-אוויר אפור ומדכא והמראה המטריד משהו של המוני אנשים הצועדים בטורים מסודרים עפ"י הכוונת שוטרים. זה היה סטרילי, נטול ההתרגשות וההתלהבות של מונדיאל. למרות זאת כשהתקרבתי לאיצטדיון וראיתי אותו במלוא הדרו שוקע בתוך ערפילים של לפנות ערב בדרום יפן, היה זה מחזה מרהיב וההתרגשות החלה לפעום בי. למרות שזה היה שונה ממה שדמיינתי זה היה מיוחד ויפה. מסביב לאצטדיון נערך הפנינג בכיכוב דוגמניות מקומיות יפהפיות (מעולם לא דמיינתי שיפניות יכולות להיות כל כך יפות) שהזכיר יותר ללונה פארק מאשר משחק כדורגל.

בתוך האצטדיון גיליתי להפתעתי הרבה מאוד אוהדים קמרונים. כולם יפנים שאני משוכנע שעד לפני מספר ימים לא ידעו בכלל שקיימת מדינה כזו. היפנים אירגנו את כולם כמו במבצע צבאי וכדי שזה יראה כאילו יפן מוצפת באוהדים מכל המדינות המשתתפות, כל אוהד קיבל נבחרת לאהוד פלוס ערכת אוהד הכוללת חולצה ודגל. היפנים, כמובן, לקחו את העסק מאוד ברצינות והפגינו היסטריה לגבי כל אחת מהנבחרות אותן אהדו. הגרמנים בכל זאת הצליחו להביא כמה אוהדים משלהם ואני התמקמתי ביציע מעורב של אוהדים מכל העולם שהשיגו כרטיסים כמוני דרך האתר הרשמי של הוועדה המארגנת. כך יצא שלידי ישבו זוג אנגלים שבעוד הגבר בלס סושי האישה פלירטטה עם המקסיקני שישב מאחור.

ואז זה הגיע, הקבוצות עלו למגרש לצלילי ההמנון האפי היפהפה של המשחקים ורעד עבר בגופי. אווירה או לא, יפנים קמרונים או גרמנים- איציק אלפסי מירושלים במונדיאל!

המשחק עצמו היה ללא ספק המוזר ביותר בו נכחתי מעודי. ראשית האווירה- ממש לא אווירה של משחק כדורגל, עם צופים שמריעים בלי שום קשר למה שמתרחש במשחק. שנית- המשחק עצמו, משחק מוזר ששום דבר לא ממש קורה בו ובסוף גרמניה ניצחה 2:0 (מצד שני, מה בעצם מוזר בזה?). והכי הזוי היה השופט ששלף לא פחות מ- 18 כרטיסים צהובים במשחק שלא היה אלים כלל וכלל. חברי האנגלים ליציע, בפרץ ציניות אנגלי משובח, אפילו צעקו לעבר השופט באיזה הוצאת חוץ שיוציא כרטיס צהוב לזה שהוציא את הכדור. גרמניה, כאמור, ניצחה ועלתה לשלב הבא וקמרון נסעה הביתה והשאירה את כל ה"אוהדים" שלה בארץ השמש העולה מאוכזבים. אני חזרתי להמאמצו בגשם שוטף. הגעתי לחדר ספוג במים, מותש ודי הלום תרבות – כך היה נראה בינתיים המונדיאל הראשון שלי.

אל תבכי ארגנטינה

למחרת השכמתי קום ושמתי פעמיי לעבר סנדאי הצפונית, שם במייאגי הסמוכה היה אמור להיערך אחה"צ המשחק בין ארגנטינה לשבדיה, המשחק השני לו היה לי כרטיס. למרות המרחק הרב הרכבת היפנית טסה וחצתה את הואידו – האי המרכזי של יפן – במהירות שיא וכבר בשעת צהריים מוקדמת העגעתי לסנדאי. שם כבר היתה יותר אווירת מונדיאל כשדיילות יפניות חביבות קיבלו את פני הבאים בתחנת הרכבת המרכזית ועמדות הכוונה הוצבו ברחבי התחנה. גם איזור התחנה היה מלא וצבעוני עם אוהדי הנבחרות וסתם כאלה, כמוני, שבאו למשחק. הוצאתי את דגל בית"ר שהיה ברשותי בדיוק לאירועים מסוג זה, הצטלמתי איתם ומיהרתי לחפש את המלון בו אמור הייתי להשתכן.

כשהגעתי למלון המליצו לי בקבלה להשאיר את התרמיל בשמירת חפצים ולמהר לכיוון המגרש שנמצא, מסתבר, באיזה חור מחוץ לעיר בכלל. מיהרתי חזרה לתחנת הרכבת משם ייצאו רכבות מיוחדות לכיוון המגרש. אלא שגם מאיפה שהורידו אותנו הרכבות היינו צריכים לקחת אוטובוס נוסף לאצטדיון. לפחות שמעתי סופסוף עברית לראשונה מאז הגעתי ליפן כשתוודעתי לכמה ישראלים ממוצא ארגנטיני שהגיעו למשחק.

כשהסתיים מסע התלאות והגעתי בשעה טובה לאיצטדיון הוטרדתי לגלות שהוא איננו מקורה. ככל שהתקדם אחרה"צ עננים מאיימים התעבו בשמיים ועמם החל לחלחל אצלי חשש כבד שעוד לפני שריקת הפתיחה ישטוף אותנו מבול וירטיב אותי עד לשד עצמותיי כשאני במכנסיים קצרים וטי-שירט בלבד. בינתיים שוב העברתי את הזמן בלונה-פארק שמחוץ לאיצטדיון שם מוכר צעיר ונמרץ בדוכן של אחת מרשתות הסלולר ניסה לשכנע אותי לקנות מכשיר טלפון נייד בו ניתן לצפות בשידורי טלוויזיה. כשניסיתי להסביר ליפני החביב שלדעתי לא יהיה ניתן בישראל להשתמש במכשיר הזה בישראל (השנה כזכור 2002) הוא עיקם פרצופו ונפרד בנימוס.

נכסתי לאיצטדיון והתמקמתי במושב שסומן על הכרטיס שלי. לידי מצאיתי איזה חבוב אקוודורי תושב ארה"ב שהתגלגל דווקא למשחק הזה וקונן בפני על "האמריקאים המטומטמים ששלחו לו את הכרטיסים רק יממה לפני שהיה אמור לטוס". בניגוד למשחק אמש בשיזואוקה, הפעם דווקא היתה אווירה ביציעים. מה גם שלשמחתי יצא שהכרטיס שלי היה ליציע של אוהדי ארגנטינה שהיה צבעוני ורועש. אולם למרות אהדתי מרובת השנים לנבחרת התכולה-לבנה לא הרגשתי שייכות, לא הבנתי את השירים, לא הצלחתי למלמל אותם והרגשתי יותר כמו צופה ניטראלי שפשוט רוצה לראות משחק כדורגל טוב מאשר כמו אוהד בעל עניין.

ארגנטינה, בכל אופן, היתה חייבת ניצחון אחרי ההפסד לאנגליה בדרבי הפרטי שלי (כן, אני יודע שזה מוזר מאוד לאהוד את אנגליה וארגנטינה ביחד, אבל כשזה קרה לא הייתי מודע ליריבות בין השניים). כבר מהפתיחה אורטגה ושות' תקפו גלים גלים, אבל בלי יותר מדי תכל'ס.

לקראת סיום המחצית הראשונה התרחש אירוע ביזארי, נטול משמעות למשחק אולם רב משמעות מבחינתי. השופט עצר לרגע את המשחק, ניגש לספסל הארגנטיני ושלף כרטיס אודם. ממקום מושבי לא היה ברור בדיוק למה או למי, ובטח לא על מה, אבל על המסך הגדול באיצטדיון יכולתי לראות את קלאודיו קאניג'ה יורד לחדר ההלבשה דקה וחצי לפני כל יתר השחקנים.

הרחקתו בנסיבות יוצאות דופן אלה של קאניג'ה הורידה את המסך על חלומי לראות בפעולה את "קאני", מגיבורי הילדות שלי, האיש שאותו שבאחה"צ אחד בקיץ של 1990 העיף אותי לשמיים עם השער המורסם לרשת ברזיל בשמינית-גמר המונדיאל באיטליה.

המחצית השנייה נפתחה והיוותה המשך ישיר של הראשונה. בלי להלאות בקלישאות שבכדורגל מי שלא מבקיע סופג וכו' היה ברור שאוטוטו זה יבוא ושבדיה תבקיע מאיזה מתפרצת אן מצב נייח. ואכן, אחרי שעה של משחק נפסק כדור חופשי לזכות השבדים מרחק 30 מ' משהער הארגנטיני שאנדראס סוונסון שלח בעוצמה ודיוק ישירות לחיבורים של קבאז'רו. 1-0 וויקינגי כל כך לא מוצדק ובאותה מידה כל כך צפוי.

אחרי שיצאה מההלם חזרה ארגנטינה לשבת על השער השבדי, שוב, בלי ליצור מצבים מאיימים באמת. מי שבסוף בה לעזרתה היה דווקא השופט מאיחוד האמירויות, שהחזיר אולי ההרחקה התמוהה של קאניג'ה מהספסל, וחמש דקות לסיום פסק פנדל מפוקפק לזכות ארגנטינה.

גם את המתנה הזו ארגנטינה כמעט ובזבזבה אלא שלמזלה על הריבאונד מההחמצה של אורטגה עט ראשון קרספו שקבע שיוויון. בשלב הזה, אני, שדי התקררתי ביחסי לארגנטינים תוך כדי המשחק ובמיוחד אחרי שנכנסו לפיגור (הגעתי ליפן בשביל להינות ואף הפסד של אף נבחרת לא יגרום לי להתבאס עכשיו) חזרתי פתאום להיות אוהד שרוף של האלביסלסטה. ידעתי גם שזו יכולה להיות ההזמנות חד-פעמית לתפוס קלאיסקת מונדיאל אמיתית ב'לייב' במידה והמהפך יושלם.

אלא שחמש הדקות האחרונות ותוספת הזמן התנהלו כמו המשחק כולו- ארגנטינה תוקפת אך לא באמת מסכנת. שריקת הסיום בישרה שבאופן כמעט בלתי נתפס, ארגנטינה, שהיתה אחת משתי המועמדות הבכירות לזכות בטורניר ערב פתיחתו (יחד עם צרפת שהלכה הביתה כבר אתמול), הולכת הביתה כבר בתום השלב המוקדם. המחזה שנגלה מסביבי עם שריקת הסיום היה מרגש ומחמיץ לב – אוהדי נבחרת ארגנטינה נשארים ביציע להריע לשחקניהם עם דמעות בעיניים. המראה של אוהדות ארגנטיניות מתייפחות היה מסוג הרגעים בהם מתערבבים בך רגשות מכל מיני סוגים.

אבוד ביפן

גם ההדחה של ארגנטינה עדיין לא סימנה את סיום התלאות שלי לאותו יום – כשירדתי בתחנת הרכבת בסנדאי ויצאתי לרחוב התברר לי במהרה שסנדאי של היום זו ממש לא סנדאי של הלילה, והמלון שלי, שהיה באור יום מרחק הליכה של חמש דקות הליכה מהתחנה, אינו נראה באזור. במקום זה מה שנגלתה לפני זו כוורת של בניינם ענקיים דומים באורח פלא האחד לשני ומוארים באור נגוהות דלוח.

בעודי נובר בחוסר אונים במפה ומנסה איכשהו לאתר את מיקומי המדוייק ביחס למלון החלה לפתע חבורה של ארבעה נערות יפניות חביבות לכרכר מסביבי. באנגלית הלא אנגלית שלהם הן ביקשו לעזור. קידמתי כמובן בברכה את הצעתן הנדיבה וסימנתי להן על המפה להיכן אני אמור להגיע. אחרי התייעצות קטנה בינהן התקבלה ההודעה המשמחת- "בא איתנו ונראה לך".

במהלך הדרך, אין צורך לומר, הם התברברו קשות בעודן מנסות לשווא להסתיר את מבוכתן. אולי כדי לפייס את דעתי הן גם התחילו לחקור אותי למקום מוצאי. כשעניתי שאני מישראל הן פתחו עיניהן בתדהמה. להפתעתי הגדולה מסתבר שהנערות היפניות לא שמעו מעולם על המקום הזה שנקרא "ישראל". לא האמנתי למשמע אוזני, הייתכן שיש מקום כזה בעולם שבו אנחנו ממש לא מעניינים אף אחד? אם על ישראל הם לא שמעו, אמרתי לעצמי, אספר להם שאני יהודי, זה וודאי יאמר להן משהו. אולם הפלא ופלא, גם על זה הן לא שמעו! הזדעזעתי. מכל מה ששמעתי מערכת החינוך ביפן היא מהטובות בעולם, הם בטח למדו משהו על התנ"ך ומכירים דמויות כמו "אברהם או משה, לא?" פניהן ההמומות אמרו שלא. "אז אולי דויד?" ניסיתי בפעם האחרונה ורק אז הושגה פריצת דרך: "דויד דויד, ג'ודה ג'ודה!" הן קראו בקול. "כן, ג'ודה, גו'ייש!" עניתי חזרה בהתרגשות והפנמתי להבא שבשיחה עם נשים על דמויות יהודיות מיתולגיות מראש הייתי צריך ללכת בכיוון של דויד.

לבסוף לאחר תלאות רבות הצליחה החבורה למצוא עבורי את הדרך למלון. שנייה לפני שהודיתי להן ונפרדתי לשלום הייתי חייב לנצל את ההזדמנות להצטלם איתן, ועם הדגל של בית"ר כמובן. אישה מבוגרת שעברה במקום גויסה למשימה ולאחר שצילמה אותנו מילמלה לעבר הבנות מספר מילים ביפנית שמהטון שלהן נשמעו לי כאזהרה לא להתיידד יתרה על המידה עם הזר המוזר שמצלם אותן עם דגל של מי שהוא טוען היא "קבוצת הכדורגל מספר אחת במזרח-התיכון".

עייף ורצוץ כל מה שרציתי כעת היה לקבל את מפתחות החדר ולהיזרק על המיטה. אולם שגם זהף מסתבר, עדיין לא היה סופן של תלאותיי ליום זה…
מסתבר שבמלון אותו הזמנתי בכדי לקבל את מפתחות החדר צריך לשלם מראש על כל תקופת השהות. מספיק מזומנים לשם כך לא היו לי בארנק ולכן שלפתי את כרטיס האשראי. אלא שמבטה הנבוך של פקידת הקבלה בישר לי שגם זו כרגע איננה אופציה. "אתה יכול למשוך כסף מהכספומט פה מעבר לפינה" ניסתה היפנית לעזור באנגליתה המשובשת. אבל מפתח לחדר אחרי יום מפרך לא קיבלתי.

יצאתי לחפש את הכספומט וכמו שתיארתי לעצמי המושג "מעבר לפינה" הוא ביפנית מושג יחסי ביותר. כשבכל זאת מצאתי את המכשיר המדובר התחוור לי שהכספומט הזה מדבר רק יפנית. אין בעייה, חשבתי לעצמי, אני כבר אכניס את הכרטיס, אלחץ על הסכום והכסף יצא. אולם המכשיר היפני, כדרכם של מכשירים יפנים, לא ממש נענה להתחכמויות הישראליות שלי ופלט בעקשנות את הכרטיס פעם אחרי פעם. התחלתי להשלים עם העובדה שהלילה אני הולך לישון בחוץ או, במקרה הטוב, בתחנת הרכבת התחית.

היה לי עוד צ'אנס אחד. החלטתי שזה הזמן לבדוק האם חינניותם מרובת הרצון הטוב של הדיילות בדוכני האינפורמציה בתחנת הרכבת יעילה במאום. השעה היתה מאוחרת והתחנה היתה ריקה מאנשים. שנייה לפני שאני מתרסק לתוך עצמי זיהיתי תנועה חשודה באיזור דוכן האינפורמציה. מיהרתי לכיוון והספקתי להגיע בדיוק לפני שהדיילת בדוכן, שכנראה סונג'רה להישאר ולקפל את הבאסטה, נעלמה גם היא. פניתי אליה נרגש והסברתי את מצב החירום אליו נקלעתי. הבחורה, שלשם שינוי דיברה אנגלית רהוטה, הסבירה שהתחנה כבר סגורה ואין באפשרותה לעזור לי בשעה כזו. כלאחר ייאוש הוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק ושאלתי אותה בפשטות –

"איפה אני יכול להוציא עם הדבר הזה כסף כאן?"
"עם זה?!" ענתה, "רק בסניפי דואר".
לך תמצא עכשיו סניף דואר פתוח בשעה כזו…

אלא כפי שכבר הספקתי ללמוד בשהותי הקצרה כאן, היפנים הם אנשים שבאמת יצאו מגדרם בכדי לעזור לך, במיוחד במצבים מהסוג הזה. וגם הבחורה היקרה הזו, שאני חב לה טובה עד היום, לא איכזבה. היא חכחה בדעתה ונזכרה שסוג של סניף דואר קיים בקומת המרתף של התחנה ומבלי להלאות אותי בהכוונות מיותרות פשוט הוליכה אותי ביד למקום. או אז באה הישועה והצלחתי בשעה טובה למשוך כסף. לא היו בליבי מילים להודות למושיעה שלי אולם נראה לי שמבטי כבר אמר הכל.

סוף סוף יכולתי לגשת לחדר שלי (שהיה דומה יותר בגדולו לתא), לנשום עמוק, להירגע ואפילו להספיק לראות ביפנית את סוף המשחק בין ספרד לדרום-אפריקה. אכן, זו היתה נחיתה לא רכה, אבל אחרי קשיי ההתאקלמות התחלתי, ככה בקטנה, להרגיש שאני אולי בכל זאת הולך להנות מהחוויה הזו…

בפרק הבא- אני נתקע מחוץ לאצטדיון בלי כרטיס במשחק של ברזיל אבל לומד שיעור חשוב לחיים.

קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק שני)

פרק ראשון >>

"זה עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה" שר מאיר אריאל ותיאר היטב את מה שחשתי באותו בוקר קייצי בו הבטתי, דרך דמעה שקופה שהזלתי מהתרגשות, במטוס גדול ממריא על רקע הזריחה באולם היציאות בנתב"ג. רק אז יכולתי סוף להירגע אחרי שנים של תכנונים, חודשים של אי וודאות ולילות בהם לא הצלחתי לעצום עין מרוב התרגשות. עליתי לטיסת ק.ל.מ. לאמסטרדם והתחלתי את המסע הארוך לארץ השמש העולה. הדיילות ההולנדיות הנאות הגישו קפה של בוקר, התרווחתי לי בכסא ונהניתי, כל-כך נהניתי, לראות את תל-אביב מתרחקת.

כשהגעתי לשדה התעופה סכיהפול באמסטרדם כבר הייתי במצב רוח אחר לגמרי מזה שליווה אותי בחודשים האחרונים. כל הצרות בארץ נראו לפתע רחוקות והדבר היחיד שהטריד אותי היה כיצד להעביר את מספר השעות שנותרו לי עד לטיסת ההמשך לטוקיו. חיפשתי ומצאתי פאב קטן בשדה וישבתי לראות את המשחק בין אקוודור למקסיקו בחברת בחור דני שבדיוק עשה את דרכו לקוריאה בכדי לצפות במשחק המכריע של נבחרתו נגד צרפת.

היה זה מספר חודשים לא רב אחרי ה- 11 בספטמבר והתכונה בשדות התעופה הייתה ניכרת. כך נהיה ששדה-תעופה, אחד המקומות האהובים עלי, הפך ממקום הומה ציפייה והתרגשות למקום בו כל אחד מביט בשני בחשדנות כשאווירה מתוחה באוויר. כך היה גם בהמתנה לקראת העלייה למטוס כשטיפוס בעל חזות מזרחית הטריד משהו את מנוחתי. אלא שאחרי כל מה שעברתי בשביל להגיע כל-כך קרוב לחלום לא ממש היה איכפת לי לצלול לתוך האוקיינוס בשליחות הזו- טוב למות בעד מונדיאלנו!

בזמן שהייתי על הטיסה לטוקיו נערך ביוקוהאמה המשחק בין יפן לרוסיה. היה זה המשחק השני של היפנים בטורניר ואחרי התיקו 2:2 המצויין במשחק הראשון נגד בלגיה המורל במזרח היה גבוה והציפיות בשמיים. במהלך הטיסה דיווח הטייס שיפן ניצחה 1:0 ואם הייתם שואלים אותי באותו רגע הייתי מתאר התגובה בקרב היפנים כשמחה מאופקת בלשון המעטה, אלא שאחרי שלמדתי להכיר את היפנים אני יכול כעת לומר שמדובר היה בלא פחות מהתקף היסטריה קולקטיבי.

הלם תרבות

כבר בנחיתה בשדה התעופה נאריטה שליד טוקיו חטפתי את הלם התרבות הראשון שלי. פקיד ההגירה הזועף, שהיה נראה כאילו זה עתה יצא מסרט אימה בבימויו אקירה קורוסאווה והייתי בטוח שבכל רגע עומד להשליך אותי לצינוק טחוב ביחד עם כמה מחברי היאקוזה- המאפיה היפנית הידועה לשמצה- בחן את הדרכון של מכל כיוון אפשרי ולאחר שהבין שמטרת הביקור היא משחקי המונדיאל – "סאקה" (ככה הם קוראים לכדורגל, כנראה סוג של עיוות על המילה האנגלית "סוקר")- דרש ממני לראות את הכרטיסים למשחקים. הוצאתי את הכרטיס למשחק בין גרמניה לקמרון, מה שגרם לו, משום מה, לשנות ברגע את מצב רוחו ולפרוץ באורח לחלוטין לא מובן בצחוק מתגלגל. קשה לי להאמין שהידיעות ההיסטוריות שלו הובילו אותו לגיחוך על האירוניה שבעובדה שישראלי נוסע מרחק חצי גלובוס כדי לראות משחק של נבחרת גרמניה מכל אומות עולם. אבל את היפנים, הבנתי מיד, אני כבר לא אבין.

עוד אני מתאושש מהמפגש הראשוני וההזוי הזה עם התרבות היפנית חטפתי את ההלם השני כשעמדתי נבוך מול הסבך המסורבל של מפת הקווים בתחנת הרכבת שבשדה. אמנם כבר הייתי בוגר של כמה ממפות המטרו המסובכות בעולם, זו של האנדרגרואנד בלונדון או של הסאבוואי בניו-יורק, אבל בסירבול כזה עוד לא נתקלתי, ממש סבך של חוטי-צמר שנגררו בידי חתול.

הייתי אמור להגיע לשיזואוקה שם אמור היה להיערך למחרת היום המשחק בין גרמניה לקמרון, אולם לאחר שמצאתי סופסוף את הרכבת שמגיעה לשם וביררתי את המחיר הסתבר לי, בהמרה קצרה למטבע שקלי (ולא בשער קשוח מדי), כי מחיר הנסיעה לשיזואוקה עולה על תקציב הנסיעות הכולל אותו תכננתי לכל משך הביקור. בצר לי וויתרתי בשלב הזה על הנסיעה לשיזואוקה ועליתי הרכבת המהירה לטוקיו בתקווה למצוא שם פיתרון.

בהגיעי לתחנת הרכבת המרכזית של טוקיו (העתק מדוייק משום מה של זאת באמסטרדם) חשכו עיני למראה נחילי האדם הצועדים במנהרות התת-קרקעיות בטורי ענק מתניידים. זה היה השלב בו נכנסתי סופית למצב קליני של טראומה. למזלי לפתע ראיתי מראה מוכר: חבורת אנגלים עבי כרס עם פחיות בירה ביד וזמירות "שלושת האריות" בליבם. הם היו התקווה שלי. תיארתי לעצמי שהם כבר עם פז"ם של לפחות שבוע כאן, עוד מהמשחק הראשון, וניסיתי את מזלי בתקווה שהם יוכלו להדריך אותי היכן ניתן לרכוש כרטיס רכבת שבועי, חודשי, או מה שזו לא יהיה, כי למרות שבארץ המחיר של כרטיס מסוג זה נראה היה לי אסטרונומי, כשראיתי את המחירים של הנסיעות הבודדות ביפן הבנתי שזו ממש מציאה. ואכן, הם לא איכזבו והפנו אותי לסוכנות נסיעות שממוקמת ביציאה מהתחנה ומתעסקת בנושא. כשהם הלכו התחוור לי, למרבה הזעזוע, שכל יציאה מהרכבת לוקחת אותך לקצה אחר לגמרי שלי העיר וכך יצא שביליתי חצי שעה נוספת רק בכדי למצוא את היציאה הנכונה.

כשמצאתי בסופו של דבר את המקום נאלצתי להמתין כשעה בתור עד שפקידת קבלה חיננית קיבלה אותי ובמבטא יפני משובש משהו סיפרה לי על אלף ואחת התנאים, ההגבלות והסייגים של כרטיס הרכבות. בסופו של דבר קניתי את הכרטיס ובהמשך גילתי, לשמחתי, שהוא יכול לאפשר מעבר חופשי בין כל הרכבות ביפן. איך גילתי? פשוט ראיתי כיצד האנגלים מסתובבים עם הכרטיסים האלה, מנופפים בהם לכל עבר ונכנסים איתם לכל מקום כאילו היו דרכון דיפלומטי.

עם אפס שעות שינה ב- 48 השעות האחרונות, ג'ט לג מטורף, רון בלב והגרסה היפנית לחופשי-חודשי ביד, איתרתי את הרכבת לשיזואוקה ויצאתי למסע.

טעות בכתובת?

הנסיעה ברכבת היתה ההזדמנות הראשונה להכיר את נופיה של ארץ השמש העולה ואז התוודעתי לראשונה למחזה הבא: קילומטרים על גבי קילומטרים של חלקות אדמה מוצפות או, אם תרצו, ימק"א בחורף ירושלמי זועף במיוחד. לימים הסתבר לי שאלו אינם אלא שדות האורז המפורסמים של יפן.

לאחר כל התלאות האלה הגעתי בשעה טובה, יומיים וחצי לאחר שעזבתי את הארץ, למחוז חפצי והיעד הראשון שלי בביקור: המאמצו- עיר המרכזית בחבל שיזואוקה שם אני אמור להשתכן בימים הקרובים ולצפות מחר במשחק הראשון שלי. התמקמתי בחדרי במלון, הנחתי את הראש לתפוס תנומה קלה וכשהתעוררתי יצאתי לרחוב בכדי לספוג קצת אווירת מונדיאל ולראות את משחקי הערב.

או אז חיכתה לי ההפתעה האמיתית.. קרוב לשעתיים שוטטתי ברחובות המאמצו מבלי להיתקל באזכור אחד של אותו אירוע שמסעיר את כל העולם, ואמור לפחות, להערך ממש כאן, מתחת לאף של המקומיים. לא שלט חוצות המברך את הבאים, לא כיכר בה מוקרנים המשחקים על מסך גדול ואפילו לא פאב או מסעדה בה ניתן לצפות בשידורים. הייתי בהלם. אולי הגעתי בטעות למקום הלא נכון?

לבסוף מצאתי איזה פאב-מסעדה שהראה את המשחקים, שם הייתי הלקוח היחידי שהטריח עצמו לצפות במשחק שנערך באותה שעה, בלגיה מול טונסיה, משחק שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנערך בגשם זלעפות שוטף. מה שאני דווקא זוכר היטב זה שהמלצרית/ברמנית במקום נראתה די לחוצה מכך שהיא תקועה שם לבדה עם יצור עגול עיניים מזור שכמותי וחיכתה בקוצר רוח שהמשחק יגמר בכדי לבשר לי שהמקום נסגר. עזבתי את המקום ומיהרתי חזרה בגשם שוטף למלון, הלום תרבותית, ונעדר כל התרגשות מונדיאלית.

בפרק הבא- בשעה טובה אני מגשים את החלום ונוכח במשחק במונדיאל, אבל החוויה שלי הופכת הזוייה משעה לשעה…

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי

25.5

היום, ה- 25 במאי, הוא יום חג ומועד לכל הסקאוסרים בליברפול והתפוצות. היה זה בדיוק היום לפני חמש שנים שאירע הנס הגדול בבירת הסולטן בו עוד יסופר לדורות.

כדי לקיים את מצוות החג, כפי שאמרו חז"ל "מצווה לספר בכל שנה ושנה בנפלאות שאירעו באותו הלילה על גדות הבוספורוס", אני חוזר שוב אל אותו לילה במאי שנת אלפיים וחמש למניינם שכמוהו לא היה ואחריו לא יהיה. חג שמח!

_____________________

"שומע אחי? אתה לא תאמין מי יושב שורה לפני במטוס – גדול חלוצי בית"ר ירושלים בכל הזמנים!"
"לא, לא ניר מנחם.. רונן חרזי בכבודו ובעצמו!"

השיחה הזו, שערך בטלפון שכני למושב בטיסה שנייה לפני שנדלק השלט 'להדק חגורות', היתה אות הפתיחה למסע שלא אשכח כל חיי – אותם חמישה ימים שביליתי בעיר ההיסטורית שעל גדות הבוספורוס בחודש מאי של שנת 2005.

גם בחלומותי הוורודים ביותר לא האמנתי באותה עונה שליברפול תגיע למעמד הזה. למעשה, בערב המשחקים האחרון בשלב הבתים, נגד אולימפיאקוס, כבר השלמתי עם עובדת הדחתה של ליברפול מהמפעל. בעדכון האחרון שדליתי מהאינטרנט, פחות מעשר דקות לסיום התוצאה הייתה 1:1 כשרק ניצחון בהפרש של שני שערים יעלה אותנו לשלב הבא. לא היה לי אפילו מצב רוח להישאר לתקצירים של מלר והלכתי לישון.

רק בבוקר התוודע לי דבר הנס הגדול שהתרחש באותו לילה באנפילד, נס שהיה רק הראשון בסדרה של אירועים נגועי השגחה שמיימית שהתרחשו באותה עונה. ואולם גם לאחר שעלינו לשמינית הגמר לא העזתי לפנטז על הגמר באיסטנבול, מקסימום לעבור עוד שלב. סטיבן ג'רארד, בראיון אחרי המשחק, מלמל משהו על זה ש"ליברפול תמיד הולכת על כל התארים" אבל גם הוא לא היה נראה כמישהו שממש מאמין.

ובכל זאת ארבעה ימים לפני משחק גמר ליגת האלופות של עונת 2005 מצאתי את עצמי בבירה הטורקית עם שלושה וחצי ימים להעביר לפני הגמר הגדול.

כבר כשנחתתי בשדה-התעופה ע"ש אתאטורק (הכל בטורקיה זה "אתאטורק", כמו "הרצל" או "בן-גוריון" בארץ) שמעתי להפתעתי קול מוכר:
"אלפסי"!! קרא שם מישהו בקול.
"מי לעזאזל מכיר אותי בטורקיה?" חשבתי לעצמי.
הסתכלתי לאחור ובחלוף כמה שניות של תהיה לשמו של הפרצוף המוכר שעמד לפני זיהיתי אותו… היה זה בטיטו הגדול מפלוגה ב'! תסלחו לי שאני לא זוכר את שמו הפרטי. אתם בוודאי יודעים ששמות פרטיים הם חסרי שימוש בצבא כמו סימון מקום הישיבה על הכרטיס במגרש כדורגל ישראלי, מן אינפורמציה מיותרת ולא הכרחית שקוצרה בנהלי הדיבור בקשר. בטיטו זה, לא אוהד ליברפול גדול על פי מה שזכרתי, הגיע למשחק עם גיסו הטרי בתור מתנת חתונה. הכלה אגב נשארה בבית.

למחרת הבוקר קמתי ליום שטוף שמש כשלפני יומיים וחצי שלמים עד למשחק- מנפלאות ענף התיירות הישראלי היה עבורי זול יותר ליסוע לחופשה של ראשון עד חמישי מאשר ליסוע ולחזור ביום המשחק. ומכיוון שממילא נגזר עלי לבלות מס' ימים בעיר האוריינטלית הזו, שהזכירה לי יותר את שכם מאשר כל בירה אירופאית אחרת שביקרתי בעבר, החלטתי לנצל את הזמן כדי לספוג קצת מהאווירה לקראת המשחק.

את אותו בוקר בילית בחברתו של צעיר ישראלי נוסף שמשכן את חסכונות הלימודים שלו וגרר את רגלי בכל רחבי איסטנבול בחיפוש אחרי מגבר לוויני (מסתבר שטורקיה היא מעצמה עולמית בתחום!) שיאפשר לו לקלוט בארץ את משחקי ליברפול מבלי להזדקק לחסדיהם של ערוצי הספורט הישראלים. היום הזה התיש אותי מאוד שכבר כמעט שכחתי למה נחתי כאן, אם לא מספר אוהדים אדומים קטן שהחל לטפטף לאיטו למרכז העיר, היה אפשרי בקלות לשכנע אותי שאני נמצא בשירות מילואים בשטחים.

בערב כבר שמנו פעמינו לכיכר טקסים, הבן-יהודה של איסטנבול. האווירה הייתה מאכזבת משהו, הסקאוסרים עדיין לא ממש הגיעו ובמקום זה הוצפה הכיכר בישראלים שחיפשו, כמוני, לשרוף את הזמן עד יום רביעי. בעודי משוטט בשיעמום פגשתי לפתע בפרצוף מוכר נוסף, הפעם לא היה זה חבר וותיק לנשק אלא דמות מוכרת מיציעי היכל הכדורסל של מלחה בירושלים. ניגשתי אליו וניסתי להסביר לו שהוא מוכר לי מאיפשהו אך הוא לא ממש שיתף פעולה. לעומתו, שמחו דווקא מאוד על נוכחותי צמד אנשים שהיו עימו והיו ידידותיים להפליא. הם לבשו חולצות של ליברפול ושאלו אותי אם הגעתי למשחק כאוהד ליברפול. משהשבתי בחיוב הם קפצו משמחה.

צמד האוהדים הירושלמים הזה, שלימים נודעו כאריה "ירושלמי אדום" ואחיו עמוס, הכניסו אותי סוף סוף לאווירה והזכירו לי בשביל מה הגעתי לאיסטנבול. מסתבר שלחבר'ה האלה היה פז"ם מכובד למדי בנסיעות אחרי ליברפול ברחבי העולם והם כבר ידעו מאילו מאורות לשלוף את הסקאוסרים… ואכן באחת הסמטאות נגלה לפנינו המחזה- תחת כל עץ רענן (או עמוד חשמל לצורך העניין) קפצו, שרו ופיזזו בקולי קולות אוהדים אדומים עם חביות בירה בידם להשתאותו הרבה של הקהל המקומי המשועשע. המסע לגביע החל!

גם את היום שלמחרת בילנו בפאב האירי עם אוהדי ליברפול ונהרות של אפס פילזן (הבירה, לא קבוצת הכדורסל). אבל הכל היה רק הכנה ליום המחרת. יום המשחק. קבענו להיפגש ליד המזרקה בכיכר טקסים בשעה שתיים. הקדמתי והגעתי כבר בסביבות אחת. אריה ועמוס לא היו בנמצא אך חמור מזה גם לא המזרקה. במקומה נגלו לעיני נהרות, תיקון- אוקיינוסים, של אוהדים דומים שהציפו כל פינה ברדיוס של קילומטרים מהכיכר. טיפסו על מרפסות ועל גגות החנויות, על עמודי החשמל ועל מכוניות. ולכולם שישיית בירה ביד (פק"ל חובה) ושיר ליברפולי בפה. איכשהו כעבור כשעתיים מצאתי בתוך המחזה המרהיב הזה את אריה ועמוס. כולנו היינו אחוזי התרגשות ובאוויר הייתה תחושה של יום חג. עכשיו רק נשאר להבין איך לעזאזל מגיעים מפה למגרש?

השמועות החלו לרוץ שהאוטבוסים לאתאטורק ייצאו החל משעה 16:00 מכיכר טקסים. אבל מאיפה לעזאזל? בערך בעשרה לארבע החלה נהירה בכיוון כללי צפון ואנחנו בעקבותיה. כעבור מספר דקות אכן גילנו את האוטובוסים המיוחלים שהחלו כבר להעמיס בקרבם את עשרות אלפי האוהדים שהתקבצו במרכז העיר. הם יצאו משם כמו בסרט נע והמחזה היה משעשע: המוני ליברפולים נדחקים לתוף אוטובוס שהזכיר את האוטובסים הישנים של אגד שרואים בארכיונים של יומני גבע ביום העצמאות. כשהוא יוצא לדרך ומתרחק מעט אתה כבר לא רואה אוטובוס אלא אנשים נתלים מהגגות ומהחלונות מנופפים בצעיפים ושרים בקולי קולות. נדחקנו גם אנחנו לאחד האוטומובילים האלה ויצאנו למסע.

כמה רחוק יכול להיות איצטדיון שנמצא באיסטנבול ממרכז העיר איסטנבול?! לא מעט מסתבר. להגיד שאיצטדיון אתאטורק נמצא באיסטנבול זה בערך כמו להגיד שאיצטדיון טדי זה בת"א. אבל למי היה איכפת? הקרנבל היה גדול ושיירה אדומה אינסופית עשתה את דרכה כשהאוהדים מכל אוטובוס מחילפים בינם שירים-
זה מהמסלול הימני שואג:
!Oh When the Reds
ומייד נענה מהעוקף בשמאלו:
!Go marching in
וכן על זו הדרך…

הפסטיבל הזה נמשך קרוב לשעה וחצי עד שמרחוק ביצבצה לה אנדרטת הבטון שנבחרה בידי גאוני אופ"א לארח את גמר ליגת האלופות. לפתע האוטובוס עצר וכמו בטיולים השנתייים הבנו שהוא מגיע רק עד פה ומכאן מתחילים ללכת ברגל. חלקו השני של המסע החל ולאחר צעידה נוספת של כרבע שעה הגענו לפאתי האיצטדיון. ואם חשבנו לעצמנו שכיכר טקסים היתה פסטיבל, מסתבר שעדיין לא ראינו כלום…

אני לא יודע מי נשאר בליברפול באותו היום אבל הוא בטח נשאר לבד. הם זרמו וזרמו בטור עצום שלא נגמר כמו נחשול אדום ענק שמציף את הרחבה הענקית שהוכשרה לאיכלוס האוהדים לפני המשחק. אני לא יודע איך נראתה יציאת מצרים, אבל זה בטח היה משהו דומה…

את השעות שלפני המשחק העבירה לנו בנעימים להקה שנגנה להיטי ביטלס קלאסיים ובעיקר את ‘רינג אוף פייר' שיר נשכח משנות ה-50 שהפך פתאום להימנון הרשמי של אוהדי ליברפול באיסטנבול (האמת היא שכשומעים את השיר מבינים שהוא פשוט נולד להיות שיר כדורגל).. כמו ישראלי טוב ניסיתי גם אני להגניב את חמש עשרה דקות התהילה שלי וטיפסתי על הבמה. המחזה שנשקף משם היה מדהים- שטיח אדום מרהיב נפרס לפני, גברים, נשים וטף עטופים בדגלים צעיפים ומה לא שהליברבירד מתנוססת בראשם בגאון.

הזמן הלך והתקדם וכבר הגיעה השעה לנוע לכיוון המגרש, אמרתי שלום לאריה ועמוס שישבו ביציע אחר ונפרדנו בחיבוק אמיץ של גברים היוצאים לקרב ולא ברור אם יפגשו שוב.. זאת הייתה ההרגשה ערב השעה הגורלית. יידענו שכשנצא מהאיצטדיון לא נהיה אותם אנשים, לא ידענו עד כמה…
זהו, עברתי את ביקורת הכרטיסים ופסעתי לאט לאט לתוך האיצטדיון ואז רעד גדול עבר בגופי כשבדיוק ברגע שנכנסתי גל אדיר של שאגה עבר באיצטדיון:
…Oh when the Reds
…Oh when the Reds

התמקמתי לי במקום המסומן בכרטיס ולמרות שהוא היה ביציע המרכזי הוא היה כל כך גבוה שהשחקנים נראו בעיני כחגבים… למעשה המגרש כולו נראה מהעמדה שלי כמו משחקי הכדורגל שולחן האלה שפעם היו בפאבים ובאולמות משחקי הוידאו. היה לי בערך חצי שעה להתרגל לזווית הצפייה הזו. בינתיים החל טקס מוזר שהטורקים הכינו והיה דווקא סימפטי ומרהיב בהתחשב בכך שהצבע השולט בו היה אדום.

ומשנגמרו הטקסים (במגרש) והטקסים (הכיכר) הגיע הדבר עצמו:

נכון, היה קריר מאוד באותו ערב באיסטנבול ולא הגעתי ממש מצויד לערב במזג אוויר שכזה, בטח לא באוויר הדליל של הקומה הגבוה בה הייתי, אבל הצמרמורת שאחזה בי ברגע שהמנון ליגת האלופות התנגן ברקע ושחקני ליברפול ומילאן עלו למגרש בשני טורים, אחד מכל צד של הגביע, לא הייתה מהקור… באותו רגע הרגשתי את גודל המעמד ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם באותו ערב ללא קשר לתוצאת המשחק.

בדרך כלל כשנכבש שער מוקדם במשחק נוהגים לומר ש ‘ עוד לפני שהצופים התיישבו בכיסאותיהם' וכו' אבל הפעם זה היה בדיוק כך. ירדתי מס' קומות כדי לתפוס מקרוב ככל האפשר זוויות צילום לטקס ולעליית השחקנים והתחלתי לעלות בחזרה למושב שלי תוך הצצה לאחור בדיוק כשהשופט שרק לפתיחה. בעודי עושה את דרכי למעלה נפסקה בעיטה חופשית למילאן מצד ימין של הרחבה שלנו, כמו קרן אבל הרבה יותר טוב כמו שדני דבורין אוהב להגיד כדי לתאר למאזינים ברדיו מצב מסוג זה. נעמדתי במקומי על המדרגות וצפיתי בחרדה והלם איך הכדור מוגבה לתוך הרחבה ופאולו מאלדיני שולח אותו לרשת שלנו. וכך כשהתיישבתי בכיסא שלי הייתה כבר התוצאה אחת אפס למילאן.

יש משהו מוזר בלספוג שער מוקדם במשחק כדורגל, בטח במשחק כזה גורלי. מצד אחד זאת האכזבה הכי גדולה שיש, כמו בלון שנופח ונופח והתפוצץ בשנייה אחת. מצד שני כל המתח העצום שלפני המשחק יורד בבת אחת- הנורא מכל ממנו חששנו קרא וכרגע עניינים רק יכולים להשתפר. וחוץ מזה אם כבר לחטוף גול אז בדקה הראשונה שיש עוד לפחות 89 להשוות.

אז זהו, שלא. הגרוע מכל עוד היה לפנינו ועניינים הידרדרו במהירות מרע לגרוע יותר ולגרוע הרבה יותר… ליברפול נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה הלוחמת שעשתה את המסע הבלתי ייאמן לאיסטנבול, התחושה הייתה שעד כאן רוח לחימה מסורת וכו' זה יפה וטוב אבל הקלאסה של מילאן זה פשוט רמה אחת יותר מדי בשבילנו. מילאן חתכה את ההגנה האדומה פעם אחר פעם וזה היה מביך, משפיל. קרספו הכפיל ומייד אח"כ שילש את התוצאה ובמחצית, גבירותיי ורבותיי ,במחצית הראה לוח התוצאות הענק באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול מילאן-3 ליברפול-0. אפס עגול, עגום, עצוב ובודד.

נכון שאף אחד לא באמת מפרש כפשוטה את האמרה של ביל שנקלי שכדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות ובכל זאת אם אי פעם הייתי מוכן לקבל בהשלמה פגיעה כלשהי בעצמי זה כנראה היה ב-25 במאי 2005 קצת אחרי השעה עשר וחצי באיצטדיון המגושם והעגום של שם אתאטורק באיסטנבול, שם גבוה גבוה במרומי היציע המרכזי. זה לא שאני יעשה משהו לעצמי בגלל הפסד של הקבוצה שלי במשחק כדורגל אלא שזה היה פשוט כאילו כל הצרות, האכזבות והכישלונות שלי הציפו אותי באותם דקות קשות. אתם בטח מכירים את זה שאומרים שלפני המוות כל החיים חולפים לך מול העיניים. אז זה היה בדיוק כך. רק שמה שחלף היה הצד הרע שבהם, ולא לשנייה אלא לדקות ארוכות. דוקרות. צורבות.

תמיד היה לי את הכדורגל כמנגנון הדחקה, חלקת גן העדן הפרטית שלי שאליה אני יכול לברוח בעת צרה. לא משנה מה עבר עלי במהלך השבוע תמיד יש שבת ולא משנה כמה כמה גרוע היה היום הכל נסבל אם בערב יש משחק. והנה עכשיו הכל קורס לי מול עיני. המעוז האחרון מתמוטט. איך אוכל להתאושש ממכה כזו? מה בדיוק יכול לנחם אותי? זכייה בקארלינג-קאפ?

ומשנפרצו ההגנות זה הציף אותי- כל הנשים שעזבו אותי, כל המקומות שלא התקבלתי אליהם, כל האכזבות, כל החלומות שהתנפצו.. כל הייאוש. ידעתי שמכאן אני חוזר לשוקת שבורה, לחיים דלוחים נטולי ריגוש- הכדורגל כבר לא יוכל להציל אותי. בכיתי על הכסף שהלך ועל הזמן, על המאמץ ועל הציפייה, אבל יותר מכל כאבתי את ההשקעה הרגשית העצומה שסחטה את שארית כוחותיי וירדה לטמיון. הרגשתי כמו גבר שמחזר אחרי אהבת חייו חודשים ארוכים, מפתח צפייה ותקווה ושסוף סוף הוא אוזר אומץ להתוודות על רגשותיו היא מפנה אליו כתף קרה…

בשביל מה אני צריך את זה? חשבתי ביני לבין עצמי. האם החיים שלי כל כך פתאטיים שזה הריגוש היחידי שאני יכול למצוא?! התשובה המצערת הייתה שכנראה וכן וזה העציב וייאש אותי יותר מכל. ראיתי מסביב ילדים קטנים ונשים מבוגרות, אבות ובנים, יושבים המומים וכואבים וליבי נשבר. הורדתי את המשקפיים, ובלי משקפיים אני לא רואה ממש (טוב בטח לו מעמדת התצפית הגבוה בה ישבתי) והמחזה כולו נראה לי הזוי וסוריאלסטי. מרוב ההצפה של הרגשות כבר לא יכולתי להרגיש כלום. הכול היה נראה עמום, אפרורי ודכאוני. האיצטדיון, המגרש, המשחק. החיים.

זו הייתה כנראה הפסקת המשחק הארוכה ביותר בחיי, תמיד אני לא יכול לחכות שהפסקה תיגמר והמשחק יתחיל וכאן התפללתי שההפסקה לא תיגמר כמו מתאגרף מוכה שמתפלל שהזמן לחזור לזירה לא יגיע כדי לא לחזור ולחטוף מכות נוספות.

ואז זה התחיל… בהתחלה חשבתי שאני עדיין הוזה או משהו כזה, אבל זה הלך והדביק אחד את השני:
..Walk on
..Walk on
כשהגיעו אל- !And you'll never walk alone כבר עמד על רגליו כל האצטדיון, חוץ מהחלק של מילאן כמובן, ושר בקולי קולות ובגאווה עצומה את ההמנון העצום שלנו.

כולם חוץ ממני. אני הסתכלתי בהם במבט מלא רחמים.
"הם לא מבינים כאילו?!" חשבתי לעצמי.
"זהו, זה נגמר! חטפנו את האמא של כל ההשפלות!"
לא הבנתי אותם וריחמתי עליהם כמו על חולה סופני שמתכחש למצבו.

בינתיים חזרו השחקנים למגרש וראיתי את סטיבי עולה ראשון מלא כוח ונמרץ כאילו המשחק רק מתחיל עכשיו והתוצאה עדיין 0:0 או אפילו יותר טוב 3:0 לטובתנו…
זה כבר היה נשגב מבינתי וכל הסיטואציה כבר הפכה כמעט למשעשעת מבחינתי.
המחצית נפתחה וסטיבי רץ ומתקל ומדרבן את חברים שלו, רציתי לצעוק לו:
"עזוב אותך, זה נגמר.. בו נקפל את הבאסטה, נלך הביתה וננסה לשכוח שהיינו פה בכלל.."
ואז הוא התרומם לשמיים כאילו היה מייקל ג'ורדן והכניס את הראשון.

מסביבי אנשים קפצו וחגגו את השער כמעט בביישנות לא ממש מוכנים להודות שהם אולי מאמינים. ואני?! אני הייתי אדיש לחלוטין. השער הזה לא עניין אותי בכלל, לחגוג אותו היה נראה פתאטי בעיני. אבל אחד עשר האדומים על המגרש המשיכו בשלהם, כאילו פתאום אחד עשרה שחקנים שונים לחלוטין שיחקו עבור ליברפול. ומעל כולם- סטיבי. מאיפה לעיזאזל יש לו את הכוחות הנפשיים האלה?! ופתאום שמיצר בועט פנימה, משום מקום וזה רק 3:2, רק שער אחד ויש עוד יותר מחצי שעה לשחק! מסביב אנשים כבר התחילו להשתגע.. ואני?! אני רק כעסתי על ליברפול שאפילו למות בשקט הם לא נותנים לי!

כעסתי, מאוד כעסתי!
"איך אתם שוב מעוררים בי תקוות שווא?
לא מספיק שהטרחתם אותי עד לפה??
מספיק! מעכשיו תחפשו לכם פראייר אחר…"
סירבתי להיכנע וגם את השער הזה לא חגגתי. עד שסטיבי נפל.
באותו רגע שהשופט שרק לפנדל זה היכה בי בבת אחת, כמו במתיחה של יהודה ברקן, כמו בחלום רע שהרגע התעוררת ממנו. פתאום אתה מבין שהכול בסדר ואמא כאן לידך.

באותו רגע חזר לי הצבע לפנים, הסומק ללחיים. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול ובלתי נתפס. לא הייתי בטוח שהפנדל ייכנס אבל ידעתי שמה שכבר לא יהיה כאן הערב לא נסעתי לחינם ומהנקודה שהייתי בה רק רבע שעה לפני כן זה היה עולם ומלואו. ממרומי מושבי לא יכולתי לזהות מי הולך לבעוט (למעשה עד שראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה הייתי בטוח שצ'אבי בסך הכול היה הראשון לעוט על הריבאונד ולא זה שבעט). מי שזה לא יהיה ניגש לכדור בעט ודידה הדף ולפני שהספקתי לעכל מה שקרה הכדור כבר היה בגג השער מהירבאונד.

הייתי מאוד רוצה לתאר כאן איך איבדתי תחושה, השתוללתי, קפצתי ונישקתי אנשים זרים שאיני מדבר בשפתם ולא ראיתי מעולם.

מאוד הייתי רוצה אבל אני לא יכול. יש לי רק זיכרון מעומעם מאותם שניות. אני זוכר רק שהפעם הבאה בה הייתי מודע לעצמי אחרי השער של אלונסו הייתה כשאני נמצא פתאום הרבה יותר קרוב למגרש משהייתי לפני כן ולא ממש יכולתי לזכור איך הגעתי לשם…

את מהלך השעה הבאה אני דווקא זוכר טוב, אפילו מצויין! כל שנייה ושנייה…

אחרי שהבטתי שוב ושוב בלוח התוצאות ועדיין לא האמנתי למראה עיני (זה בסדר עד עצם היום הזה אני לא מאמין) חזרה אלי שוב התחושה שאיבדתי אחרי השער של מאלדיני בדקה הראשונה. שוב היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד, שוב מתח וחרדה. ועוד איך היה לנו מה להפסיד, אחרי הקאמבק המדהים הזה לא רק גביע האלופות היה מונח על הכף אלא הניצחון במה שהפך לנגד עינינו לגמר הגדול אי פעם. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר יותר אכזרי מאשר הפסד עכשיו.

את השעה הקרובה העברתי בעודי רועד בכל גופי, בלחץ דם שהיה מפוצץ כל מכשיר מדידה ובדופק בקצב של רץ מאה מטר. האמת שדי חששתי לבריאותי ופשוט לא האמנתי שהגוף שלי יחזיק מעמד ברמת עוררות גבוהה שכזו כל כך הרבה זמן. ואכן אנשים החלו ליפול אחד אחרי השני וצוותי העזרה פירפרו מיציע ליציע והורידו אנשים שלא עמדו בלחץ באלונקות לאמבולנס שהחל לחוג מסביב למגרש. לידי עמד סדרן טורקי חביב שנראה די מזועזע מהמצב שלי וזו ההזדמנות להתנצל בפניו על החרדה שגרמתי לו כשהוא היה משוכנע שהוא הולך לראות אדם חוטף התקף לב מול עיניו. הטורקי החביב ניסה להרגיע אותי בכל הזדמנות והישקה אותי מים כאילו הייתי עדנית גרניום.

תשעים הדקות הסתיימו והמשחק נכנס להארכה ולמחצית השנייה של ההארכה והכול נראה כמו רצף אחד ארוך. איבדתי תחושת זמן ומקום וכל תחושה אחרת, הדבר היחיד שייחלתי לו זה שהמשחק יגיע לפנדלים. שם ידעתי יש לנו סטטיסיטית 50% סיכוי לנצח שזה כ"כ הרבה יותר מחמישים אחוז יותר ממה שהיו לנו בשעה עשר וחצי (אני יודע שאין שבמשפט היקש לוגי אבל תחשבו עליו שוב..).

ואז שלוש דקות לסיום ההארכה כבר חשבתי על פגישה מוקדמת מהצפוי עם ההוא שם למעלה. עד היום אני משוכנע שאת הכדור של שבצ'נקו לקח לו לא דודק אלא כל קהל שישב מאחורי השער שבזעקת שבר אדירה הבהיל את הכדור וגרם לו לעוף מעל המשקוף.

פנדלים. בד"כ החלק הכי מותח במשחק, אולם לאור כל מה שעברנו באותו ערב זה כבר היה מרגיע כמו הפסקת סיגריה. אז כבר הייתה לי הרגשה טובה. בפנדלים מנצח בד"כ מי שמגיע אליהם במצב מנטלי יותר טוב וליברפול הגיע כמובן במצב יותר טוב ממילאן שהגביע כבר היה אצלה.

לא קפצתי בשערים שלנו ולא באף אחת מההצלות של דודק עד האחרונה.
או אז, או אז…
האל יודע למה דווקא מכל הנשים שהכרתי בחיי בחרתי לצעוק דווקא בשמה..
והאל יודע מה חשבו עלי מסביב אבל את זעקות השבר שלי היא יכלה לשמוע עד ביתה שבירושלים.
"אמא אני אוהב אותך!!" זעקתי בקולי קולות.
אמא, דווקא אמא.

בשלב זה היה כבר הטורקי החביב בדרכו להזעיק את צוותי הרפואה וכך נאלצתי דקות ארוכות להרגיע אותו ולשכנע אותו שאני בסדר. נדמה לי שהוא לא ממש השתכנע אבל בכל זאת נפרדנו בחיבוק והצטלמנו למזכרת.

משם רצתי למטה להתקרב לחגיגות על המגרש. כשהגעתי לשורה הראשונה של היציע חשבתי להתקרב יותר וחשבתי ברצינות ולקפוץ ליציע שמתחתי. משהגובה היה נראה נראה לי מוגזם גם במצב האל-חוש בו הייתי רצתי מהר מהר מסביב ואף שומר טורקי לא יכל לעצור אותי.

הרבה קומות יש באיצטדיון הזה, הבנתי פתאום. אבל המשכתי לרדת מקומה לקומה, ממפלס למפלס, אחוז טירוף. עד שהגעתי הכי קרוב שיכולתי למגרש. או אז, אחוז דמעות עמדתי שם וראיתי את סטיבי עולה על הפודיום, נשארה לי עוד דילמה אחת: לצלם את סטיבי ברגע ההנפה או לראות אותה בעיניים בלתי מזוייניות כדי שאף דבר לא יחצוץ ביני ובין סטיבי והגביע.

בחרתי באופציה השנייה עם הצעת פשרה: אני אראה את סטיבי מניף את הגביע ומייד אח"כ אצלם אותו. וכך עשיתי.

לא רציתי לעזוב את המגרש רציתי לשתות לרוויה כל רגע ורגע מהאושר העצום הזה, היה ברור לי שדבר כזה לא היה ולא יהיה, לא חוויתי ולא אחווה ורציתי לינוק כל שנייה ממנו. כשיצאתי לבסוף, מתנדנד כמו שיכור, ראיתי לפתע מרחוק שתי דמויות מוכרות, היו אלה עמוס ואריה- הירושלמי האדום והגאה. הסתכלנו אחד על השני המומים. לא היה צריך לומר כלום, העיניים הרטובות אמרו הכול.

למחרת בטיסה חזרה לארץ ישבתי ליד אריה.
"אתה יודע מה"? הוא פנה אלי מעט אחרי שהמראנו,
"לא אכפת לי שהמטוס ייפול עכשיו לים
כבר ראיתי הכול, יותר מזה לא יהיה".
הנהנתי בהסכמה.