קטגוריות
בבל כל הרשימות סיפורים תרבות הגוף

Bad (&) Light ("כדורגל" אמריקאי)

גשם באלפסי מבסוט לחזור ולארח והפעם- צור אורן, יו"ר חוג אוהדי בית"ר ביוסטון, טקסס, שקפץ בתחילת השבוע למשחק המרכזי של המחזור ב- NFL בין היוסטון טקסנס לאינדיאנפוליס קולטס וחזר עמוס חוויות ותובנות.

_______________

אחרי שנה וחצי בארה"ב רצה הגורל והשכן האיראני החביב שלי מצא זוג כרטיסים במחיר עלות ליציע טוב באצטדיון הפוטבול המקומי והזמין אותי להצטרף אליו לחווית פוטבול של יום ראשון.

כחובב ספורט שמתגעגע לארוע ספורט אמיתי (ולא, משחק נ.ב.א זה לא באמת ארוע ספורט למי מכם שעדיין חושב שהליגה הטובה בעולם היא משהו מעבר למערכת כלכלית שתכליתה למכור) שמחתי לעלות על העגלה, דהרתי לוול מארט לקנות חולצה של הטקסנס המקומיים והכנתי את עצמי נפשית למה שאמריקאים מכנים "כדורגל אמיתי" בשעה שהם מגחכים על אותו משחק שבו 22 מפגרים רצים אחרי כדור עגול.

הצרות התחילו כבר בוול מארט: למרות ניסיונות נואשים לא הצלחתי למצא חולצה במידה ראויה, אולי בגלל שהלארג' שלהם זו מידה לאנשים גדולים אצלנו, ומידות קטנות, פשוט אין. אמריקה משמינה כבר אמרנו… אז בסוף ויתרתי, ופריט הלבוש היחיד שקשר אותי לטקסס היה כובע של בומונט (עיר טקסניט אמיתית) שדווקא סחט לא מעט מחמאות מעשרות טקסנים חביבים שבטח הלכו אחרי המשחק לירות בכמה צבאים, או איילים, או במשהו, העיקר לירות…

טוב, נחזור למשחק: המקומות שלנו היו באמת אחלה- קומה ראשונה, זוית ראיה מצוינת באצטדיון של 65,000 צופים שהיה מלא, ואפילו שכנינו ליציע היו נחמדים, טוב אולי חוץ משניים שישבו לידי ואהדו את הקבוצה היריבה שמסתבר שהיא אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה ועדיין לא נוצחה העונה ולו פעם אחת (ומי שבאמת בעניין של פוטבול, אז פייטון מאנינג הוא הקוורטרבאק שלה), והפתיחה, חלומית..

הטקסנס "טחנו" את הקולטס ברבע הראשון והובילו 17-0, והקהל היה בטרוף. בכל פעם שהכרוז הבהיר שצריך לעודד הם צעקו: "!First Down" וכשהכדור היה בידיים של שחקני הקולטס הם אפילו שרקו בוז (או שאולי היו אלו רק אני והשכן האיראני שכיאה לאנשי מזה"ת אמיתיים רצינו להבהיר ליריב מי פה הבוס ובעצם כל שאר יושבי היציע רק עמדו ובהו בנו בשוק ?), אלא אם כן כמובן הם היו עסוקים בדברים אחרים, כמו לשתות בירה, או לאכול צמר גפן מתוק, או פופקורן, או ללכת לקנות חולצה בדיוק לפני הטאצ' דאון, או כל דבר אחר שלא ממש קשור למשחק שהרי למי בכלל אכפת מהמשחק? עשרות אלפי אוהדים באצטדיון מרהיב עם אקוסטיקה יוצאת דופן נשמעו בערך כמו 22 האוהדים שיש למכבי פ"ת במשחק העונה שלה. ועל זה נאמר- מדהים!

אבל האמת, הרבע הראשון היה כיף. רק שאח"כ הקולטס חזרו למשחק, ולאט לאט התחילו לקרוע את הטקסנס, וזה נמשך, ונמשך, ונמשך… ועכשיו משהו חשוב למי מכם שלא אוהב כדורגל. קודם כל, אף אחד לא מושלם, ודבר שני, אם חשבתם שכדורגל זה משעמם, אז תמיד תזכרו שכדורגל נמשך שעה וחצי, אבל פוטבול, נמשך שלוש שעות!!! שלוש שעות שאתה יושב מכווץ בכסא מסריח, מקשיב לשכנים האמריקאים הלבנים שיושבים לידך (נראה אתכם מוצאים שם אפרו אמריקאי אחד! – ואנחנו גזענים ???) מספרים על כך שהם שתו כבר 8 באד לייט והם עדיין לא שיכורים, ואתה, רק בגלל הנימוס הישראלי (כן! יש דבר כזה!) לא מספר להם את האמת שלפיה כל קשר בין אלכוהול לבאד לייט הוא מקרי בהחלט, וזה פשוט נמשך ונמשך. קיבינימט כל הדיבורים על כך שפוטבול זה משחק חכם מלא בטקטיקות וכו'- לא יכלו לקצר אותו בשעתיים???

ובסוף זה נגמר, בהפסד צורב של יוסטון, וכולנו יצאנו החוצה מהאצטדיון, ושם חיכתה לי הפתעה…

אני, גיבור גדול שחושב שהוא אוהד כדורגל אמיתי, התוודעתי לראשונה בחיי לאיך שאוהדים אמיתיים מתנהגים. ברחבת האצטדיון, במתחם סגור שרק כמה אלפי ברי מזל יכולים להיכנס אליו (כמובן שסחבק נכנס אליו ואל תשאלו אותי איך), יושבים להם המוני בית אמריקה מחוץ לטנדרי הפיק-אפ שלהם, לבושים בחולצות של קבוצתם האהודה, ממנגלים בשר שומני, שותים באד לייט (ואני שואל איך, איך???), צופים בשאר משחקי היום בטלוויזית פלסמה 40 אינץ' שכל אחד מהם מביא מהבית כשברקע הם משמיעים מוזיקה בווליום פסיכי עם רמקולים שלא היו מביישים את האומן 17 (ואני מדבר איתכם על מאות טנדרים שלכל אחד יש רמקולים משלו, טלוויזיה משלו, ומוזיקה משלו – נשמע טוב הא..). וכך הם נשארים שם, שעות אחרי המשחק, חווים את יום ראשון עד הסוף, ומגיעים הביתה שיכורים מבאד לייט (או יותר נכון לומר סתם מסריחים מבירה זולה).

כן כן, זהו הפוטבול האמריקאי. הרבה רעש וצלצולים, הרבה שואו, ולא יותר מדי מעבר.. מה אני אגיד לכם? לארבעים דקות זה יכול להיות אחלה בילוי. וכמו שאמר פעם איש יקר, יקותיאל שמולכיאל שמו: הגדולה היא לדעת לקום וללכת. אני פישלתי…

אז באוירה משעשעת אך כנה לחלוטין זו, אאחל לכולכם סוף-שבוע מצוין, וכמו שאומרת הפרסומת לבאד לייט- "זה הכל עניין של קיבולת"… ואני מוסיף ואומר- מעניין למה…

צור אורן

כריסטיאנו, תלמד! ג'יימס קסאי מהטקסנס צולל ברחבה של הקולטס

קטגוריות
יהדות השרירים כל הרשימות ממשיך לנסוע תרבות הגוף

לונדון קולינג (מאסטרס פיס)

אחרי שנערך בארבעת השנים האחרונות בשנגחאי נדד השנה טורניר המאסטרס של סבב ה-ATP ללונדון, שם הוא נערך ב- "O2 ארנה"- במקור ה"המילניום דום"- מתחם במפרץ גריניץ' שבדרום-מזרח לונדון שהוקם במקור כאוהל ענק בצורת כיפה לרגל חגיגות המילניום.

משהממשלה הבריטית מצאה עצמה לאחר החגיגות עם פיל לבן ללא שימוש נמכר לחברת פרטית שהפכה אותו למרכז מסחר ובילוי ענק הכולל מסעדות, בתי-קפה ועוד שבמרכזו הארנה- אולם מקורה המכיל 23 אלף מקומות ומארח מאז נפתח ב- 2007 את הופעות הרוק והפופ החמות ביותר בעיר (ההופעות המדוברות של מייקל ג'קסון היו אמורות להיערך במקום) וגם אירועי ספורט שונים (משחקי ראווה של ה-NBA, אליפות העולם בהתעמלות). ה- O2 גם אמור להיות חלק מרכזי מהתוכנית האולמיפית כשבמקום אמורים להיערך תחרויות ההתעמלות ושלבי הגמר של טורניר הכדורסל.

המארגנים, שרואים באירוע מסוג זה הרצה לקראת האולימפיאדה ב- 2012, הכינו בהתאם הפקה מושקעת עם תפאורה מרהיבה וארגון מופתי. בין השאר מוקרנים המשחקים על מסכי ענק ברחבי המתחם ומוזיקה מקפיצה של מיטב תוצרת הבריט-פופ מחייה כל רגע מת כדי שחלילה אף אחד לא ישתעמם בטעות ויתפס בעדשת המצלמה מנמנם לרגע קט. בהתאם לכך עולים השחקנים למגרש בליווי "לונדון קולינג" של הקלאש בסיטואציה שמזכירה קצת כניסה לזירה של מתאגרפים. בכלל, הבריטים מאוד אוהבים אגרוף וגם הסלוגן של הטורניר -""Let the Battle Commence, מרמז משהו על האופי שהמארגנים מנסים לשוות לטורניר.

אלא שטורניר המאסטרס הוא יותר טורניר ראווה מאשר "קרב". המאבקים האמיתיים בסבב מתרחשים בטורנירי הגראנד-סלאם והמאסטרס הוא מעין מסיבת סוף השנה של הסבב- אירוע נוצץ שבו הכוכבים באים לראות ולהיראות. הופעה בו היא סוג של סמל סטטוס ופרס על עונה מוצלחת, קצת כמו האול-סטאר בספורט האמריקאי.

משחקי אחה"צ אתמול נפתחים עם משחק הזוגות בין אנדי רם ומקס מירני לאחים בראיין. השנה ציוותו ראשי הסבב את מאסטרס הזוגות לזה של היחדים ובכך העלו משמעותית את הפרופיל שלו. למרות שהמשחק המרכזי של היום בכיכובו של רפאל נדאל אמור להתחיל "לא לפני 14:30" כפי שמציינת התוכנייה, ב- 12:30, מועד פתיחת משחק הזוגות, ה- O2 כבר שלושת-רבעי מלא. מה שמעלה את השאלה- מתי בדיוק עובדים כאן?

האחים בראיין הם הפדרר של הזוגות, זה כמה שנים שהם שולטים בסבב וגם במשחק הזה הם פייבוריטים ברורים. כשכבר במשחקון השני הם שוברים את את ההגשות של מירני ועולים ל- 2:0 זה מריח כמו טיול אחה"צ קליל. אלא שמכאן והלאה העניינים מתפתחים באופן בלתי צפוי. רמירני מצליחים לשבור מייד חזרה ולוהסיף שבירה עוקבת בדרך לניצחון 6:4 במערכה. באותה תוצאה בדיוק הם מנצחים גם את המערכה השנייה בדרך לניצחון מפתיע ויוקרתי.

הכוכב הגדול של המשחק היה אנדי רם, ללא הספק השחקן הטוב במגרש מבין הארבע. יצא לי לראות השנה את רמירני בטורניר ווימבלדון שם התקשו והודחו כבר בשמינית גמר ואתמול אלו היו רמירני אחרים כשהשוני העיקרי היה אנדי רם. אם במשחק בווימבלדון ההגשות של אנדי היו החולייה החלשה במשחק של הצמד. אתמול הפגין רם משחק הגשה משובח ושמר על כל משחקוני ההגשה שלו במשחק. כשמוסיפים לזה מספר חבטות ההעברה שסחטו קריאות התפעלות אפילו מהקהל האנגלי המנומנם ואת משחק הרשת היעיל המוכר שלו- אנדי רם הסביר אתמול אחה"צ למה בשיאו הוא כנראה אחד משחקני הזוגות הטובים בעולם.

מהצד בלטה במיוחד התחושה שאנדי מרגיש מאוד בנח בסיטואציה עם מירני. זה היה אנדי הרבה פחות מוחצן והרבה יותר רגוע ומפוקס. ייתכן, וזו השערה בלבד, שעם יוני ארליך אנדי מרגיש צורך גדול יותר להיות בשליטה ועם מירני הוא מרשה לעצמו יותר להתרכז במשחק שלו. בכלל, רמירני מדברים הרבה פחות אחד עם השני מאשר אנדיויני ונדמה שיש בין השניים שיתוף פעולה פחות אישי ויותר מקצועי. אתמול לפחות זה עבד מצויין.

לקראת משחק היחידים בין רפאל נדאל לרובין סודרלינג הרבע של ה- O2 שהיה עדיין פנוי מתמלא בעיקר בנערות ספרדיות צווחניות שבאו לראות את אלילם. עדיין לא יודעות שהן עתידות להתאכזב משהו- נדאל רק חוזר עכשיו מפציעה ממושכת וכבר מהפתיחה ניתן היה לראות שהוא רחוק משיאו.

ככל שהתקדם המשחק אפשר היה גם להבין למה: נדאל, כאחד שגדל על מגרשי חימר- הוא קאונטר פאנצ'ר קלאסי- את הנקודות שלו הוא עושה בעיקר בזכות העובדה שהוא מסוגל להחזיר כל כדור ולהישאר אחרון על הרגליים בנקודות ארוכות ומתישות. הוא צובר מעט מאוד נקודות קלות בעזרת ווינרים או הגשות ללא מענה (כמו למשל ספמפראס או פדרר) ועובד קשה על כל נקודה כבר מהמשחקון הראשון. מאמץ מהסוג הזה סביר שייתן את אותותיו על הגוף, לכן גם הפציעה הממושכת ממנה סבל ולכן כשהוא לא בכושר פיזי של מאה אחוז נדאל הרבה פחות מסוכן.

מי שמנצל את זה לניצחון חלק בשני מערכות הוא רובין סודרלינג, השבדי שנכנס לטורניר רק בזכות הפרישה ברגע האחרון של אנדי רודיק (פציעה). ניכר מסודרלינג שהוא נהנה מהרגע ואחרי המשחק הוא נשאר דקות ארוכות על המגרש בכדי לסחוט את תשואות הקהל. מי יודע? אולי כמו דנמרק ביורו 92' שוב יהיה לנו מקרה סינדרלה סקנדינבי של זוכה שלכתחילה בכלל לא הוזמן לנשף.

השיטה שבה נערך הטוניר- שני בתים מוקדמים ושלבי נוק-אאוט רק החל מחצי-הגמר- יוצרת סיטואציה לא מוכרת עבור שחקני טניס שפתאום יכולים להרשות לעצמם להפסיד משחק ועדיין לא לעוף מהטורניר. לפחות אתמול זה עבד לטובת האנדרדוגים שכנראה משום כך הרגישו פחות לחץ בעוד הפייבוריטים מנצלים את האפשרות הייחודית הזו להרשות לעצמם כניסה איטית לטורניר.

קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי תרבות הגוף

כד קטן (The Ashes- המילה האחרונה)

בשבוע שעבר הגיעה לסיומה סדרת ה'אשז' בקריקט וכד החימר הקטן ששיגע במשך קיץ שלם את אנגליה ואוסטרליה נסע (או נשאר בעצם) בממלכה אחרי ניצחון אנגלי במשחק החמישי והמכריע ב'אובל' (המגרש המפורסם בדרום לונדון שם נערך המשחק הראשן ב'אשז' ב- 1882).

גם אם אתם לא ממש בעניין של קריקט אבל הזדמן לכם להיות באנגליה או אוסטרליה בקיץ של 'אשז' לא ממש תצליחו לחמוק מהתופעה (תשאלו את החבר'ה מהחוג של ליברפול שהיו כאן רק שבוע וכבר נדבקו). עבור ה'אוזיס' ו'הפומס' האשז הם מה שהטור-דה-פראנס בשביל הצרפתים או הסופרבול בשביל האמריקאים. אם תרצו זה כמו שברזיל וארגנטינה יפגשו פעם בשנתיים לסדרה של חמישה משחקים על תואר הנבחרת הטובה בעולם בכדורגל.

מה שמוסיף הרבה צבע להתמודדות הזו בין האנגלים לאוסטרלים הוא מלחמת התרבות המרתקת בין שתי המעצמות: האנגלים "שמרנים" ו"מהוגנים", האוסטרלים "משוחררים" ו"יצירתיים". גם ב'אשז' הנוכחיים, למרות הנסיון לשמר על התדמית האליטיסטית של המשחק, לא התאפקו הצדדים מלהכניס מכות קטנות מתחת לחגורה אחד לשני.

מי שהכניס את המכה הכי כואבת היה כנראה ג'ייסון לאנגר, מי שעד לא מזמן שיחק בנבחרת האוסטרלית וכיום משמש כקפטן של סאמרסט האנגלית. ערב הסדרה שלח לאנגר דוא"ל למאמן הנבחרת האוסטרלית שכלל מנשר מפורט שבו הוא מצביע על נקודות החולשה העקריות של האנגלים מבחינה מקצועית ומנטלית כפי שהוא רואה אותם מנסיונו.

כמו שקורה בד"כ בחלק הזה (וגם אחרים) של העולם, הדוא"ל דלף לעיתונות במהלך הסדרה ועורר כצפוי מהומת אלוהים. להלן אני מביא חלקים מתוך המנשר של לאנגר שמנתח לדעתי בצורה חדה ומדוייקת את המנטליות של הספורטאים האנגלים ושל האנגלים בכלל:

"השחקנים האנגלים נהדרים כל עוד הם מובילים. בגלל הדרך שבה הם מתוכנתים הם יחושו על הגובה כשעניינים ילכו טוב אבל הם יתכנסו בתוך עצמם מהר מאוד אם תתישו אותם. ברגע שמתחיל להיות קשה מספיק להסתכל על שפת הגוף שלהם בכדי לראות איך נהפכים עצלנים ומדוכדכים"

כל מי שפגש פעם פקיד אנגלי מכיר את זה. כל עוד תשאל אותו מה שכתוב בספר הוא יפגין יעילות וחיוניות, ברגע שתתקיל אותו אם איזה משהו שלא כתוב שם הוא יהפוך חיוור ומבולבל. יש תחושה שהאנגלים מתנהלים כאילו יש איזה ספר הנחיות מפורט לחיים האלה. ברגע שהם נתקלים במצב שלא התכוננו לו מראש הם נוטים לאבד את העשתונות. המושגים אלתור ותושייה זרים להם.

"הם הכי טובים בעולם בלקרוס כשעניינים מתחילים לפנות נגדם. זה הזמן שבו הם מתחילים לתרץ כל מיני סוגים של תירוצים ולחפש אל עבר מי להפנות אצבע מאשימה- זו תכונה אנגלית קלאסית מהנסיון שלי"

מ- 'יד האלוהים' של מראדונה עד הדשא המלאכותי במוסקבה- אם מישהו יכתוב פעם את ספר התירוצים המלא של הספורט האנגלי תצא לו אינציקלופדיה.

"השחקנים האנגלים לא מאמינים בעצמם. הם יביטו בכם ויפטפטו אבל זה מאוד שטחי, ושוב, יחזיק מעמד עד שהלחץ יתחיל להגיע אליהם. בשלב הזה הם יסוגו מאוד מהר. תפגינו כלפיהם סגנון משחק ושפת גוף אגרסיביים ותראו איך מהר מאוד הם יתחילו לבהות בנעליים שלהם במקום בעיניים של היריבים- כך הם בנויים פשוט"

פאביו קאפלו סיפר שאחד הדברים הראשונים שהיה צריך לעבוד עליהם עם השחקנים האנגלים זה חוסר הביטחון. למעשה זה הרבה יותר מזה- פחד ממש. הספורטאים האנגליים צריכים להמודד עם ציפיות שבמרבית הפעמים אינן ראליות ביחס ליכולות שלהם ואחרי זה עוד לחוות את האכזבה התקשורתית והציבורית העצומה. לא פלא שהרגליים רועדות להם ברגעים המכריעים. בעניין הזה, אגב, האנגלים מזכירים מאוד אותנו הישראלים ו"עיניו הנשואות של העם היושב בציון".

"הם אוהבים להיות נחמדים וחברותיים בגלל שזה גורם להם להרגיש בנוח. מהרבה בחינות זו בעצם נקדות המפתח להבנת הפסיכולוגיה האנגלית בכללה- הם מאוד אוהבים להרגיש בנוח. תוציא אותם ממרחב הנוחות שלהם והם לא יסתדרו לשנייה. אל תהיו יותר מדי נחמדים איתם, זה אחד הלקחים שהפנמנו מ- 2005 ל- 2007*"
*הסדרה ב- 2005 הסתיימה בניצחון אנגלי 2:1, ב- 2007 אוסטרליה נקמה עם 5:0 חלק.

יש ביטוי יפהפה באנגלית "To hit the nail on its head" ולאנגר בהחלט נעץ כאן את המסמר הכי מדוייק שיש."Are you all-right"? "Are you happy"? ישאל אותך האנגלי שוב ושוב, אבל לרגע לא באמת יתעניין. הנימוס האנגלי המפורסם מטעה. החייכנות שלהם מקורה אינו בחמימות לב יוצאת דופן. אם כבר אז ההיפך הוא הנכון. האנגלים מטבעם, כאמור, חייבים להרגיש בנוח. ומה גורם לאדם להרגיש יותר בנוח יותר מאשר שכולם מסביבו מחיייכים ומעמידים פנים שהכול דבש?! בשלב מסויים התחלתי לענות להם No! רובם לא שמו לב והמשיכו לחייך. מי שכן קלט האדים במבוכה, גמגם ו"נזכר" שהוא בדיוק מאחד לאיזו פגישה…

אחרי שקראתי את הדברים חשבתי שלאנגר אולי קצת מתבזבז כשחקן קריקט ויכל להצליח לא פחות כפיסכולוג חברתי. סימוכין לדבריו הגיעו מלא פחות מאשר הקפטן האנגלי לשעבר, מייקל וואהן, שדווקא הוביל את אנגליה לניצחון ב'אשז' ב- 2005: "אם היו מבקשים ממני לכתוב מנשר על הנבחרת האנגלית סביר להניח שהיה יוצא משהו דומה מאוד".

ואולי דווקא העובדה שהפעם האנגלים לא חיפשו תירוצים והיו כנים עם עצמם במהלך הסדרה בימים בהם הנבחרת שלהם שיחקה רע תרמה לניצחון. הנקמה הכי טובה שלהם בלאנגר וחבריו האוסטרלים היתה על המגרש. אין דבר שהאוסטרלים שונאים יותר מאשר לראות ידיים אנגליות על כד החימר הקטן:

"לא יכולתי להרגיש אומלל יותר גם אם הייתי חוטף שפעת חזירים. בשבועות הקרובים אין יותר בדיחות על מזג האוויר האנגלי, הבירה החמה והרגלי ההיגיינה הגרועים שלהם. זה יהיה אסון לראות ולשמוע עכשיו את החגיגות של האנגלים כי אני בספק אם יש מנצחים יותר גרועים מהם בעולם" (ריי תומאס, 'סידני דיילי טלגרף')

ואחרי זה עוד אומרים שקריקט הוא משחק משעמעם…

קטגוריות
יהדות השרירים כל הרשימות תרבות הגוף

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

ספיח אחרון מפרוייקט פתיחת העונהיאיר אלון השחקן הצעיר המבטיח (והמקיים!) של הבלוג עם החלום שלו:

בחלומות יש מגיע. בספורט אומרים אין צדק ואין דבר כזה מגיע, בחלומות, לפחות שלי יש. ושחר פאר היא אחת שמגיע לה. לשם שינוי לא בזכות ילדות ענייה או אבא מתעלל או תאונה קשה שעברה ויצאה ממנה, אלא פשוט כי היא משקיעה כ"כ הרבה, וכ"כ רוצה שלדעתי גם מקטרגיה הגדולים ביותר לא יכולים לטעון שלשחר מגיע יותר ממקום 65 בעולם וביקורות נוקבות מהתקשורת.

למי מהקוראים שלא יודע אני ילד לפני גיוס. אם נדייק בנובמבר הקרוב אני אהפוך להיות רכוש של צה"ל ולכן שאיצקו ביקש ממני לכתוב משהו על החלום לשנה הקרובה רציתי משהו קרוב, משהו שעוד אני אספיק להינות ממנו מההתחלה ועד הסוף. ואחרי הרבה מחשבה אין מושלם יותר מהצלחה אדירה של שחר.

סיבוב ראשון של הפלשינג מדו, שחר מקבלת את אניקו קארפוס ההונגריה המדורגת 200 בעולם. הציפיות משחר הן לעבור את הסיבוב הזה, אבל המשך ההגרלה הקשה לא מניב תקוות גדולות במיוחד בקרב חובבי הטניס הישראלים. המשחק נגמר במהירות, שידור אמנם לא היה אבל הדיווחים כבר מחלחלים וששחר נראתה טוב כפי שלא נראתה הרבה זמן. 6-1 6-1 לשחר בסיום.

 אניקו קארפוס

בסיבוב השני חיכתה אלכסנדרה ווז'ניאק הקנדית הצעירה (לא הדנית היפהפייה) והאגרסיבית המדוגרת 35 שפתחה בסערה! 6-0 במערכה הראשונה לקנדית ושתי שבירות לזכותה במערכה השניה נראו כמסמנות את הסוף של שחר פאר באליפות, אבל אם היכולת הטובה חזרה בסיבוב הקודם פה חזר האופי שכ"כ מאפיין את שחר, הבקהנד הקטלני התחיל לפעול וכתש את הקנדית כל הדרך לשוויון חמש במערכה השלישית.

פה המומנטום של שחר נדמה היה שקצת אובד שווז'ניאק כבר עלתה ל 40-0 על ההגשות של שחר, שיא הלחץ אין ספק בכלל. ופתאום משום מקום שלוש הגשות ראשונות של שחר נכנסות, את כולן ווז'ניאק מחזירה לרשת ואין כבר יותר מדי מקום לספקות משהו מיוחד קורה פה. המשך המשחק כבר היה קליל עבור שחר, בסיום 6-0 4-6 5-7 לשחר.

 אלקסנדרה ווז'ניאק

בסיבוב השלישי שחר עושה מה שלא עשתה הרבה מאד זמן, מנצחת שחקנית טופ 10, את הרוסיה ורה זבונרבה. 6-3 2-6 6-3 לשחר שמעפילה לשמינית הגמר.

 וורה זבונרבה

בערך פה הקהל הישראלי מתחיל להתעורר-התקשורת מסקרת יותר, התקווה חוזרת וכבר במשחק הקרוב אפשר לראות הרבה יותר דגלי ישראל ואוהדים קולניים ביציע ממה שהיה בסיבובים הקודמים. בשמינית הגמר שחר סובלת מכאבים פתאומיים בקרסול שחוזרים להדאיג אומה שלמה ובכל זאת מתגברת עליהם ובו בעת על היריבה קרלה סוארז נבארו החזקה. 2-6 3-6 לשחר בסיום.

 סוארז-נבארו

ברבע הגמר- ניקול ואידיסובה הצ'כית, אותה שחקנית שהגיעה כבר לפיסגה של הטניס, אותה אחת ששחר ניצחה באליפות אוסטרליה לנערות בשנה בה זכתה בטורניר, אותה אחת ששחר ניצחה אותה בסיבוב השלישי ב 2007 אז נעצרה רק ע"י סרינה ברבע הגמר. אך עכשיו שתיהן לא בשיא והטורניר מהווה נקודת אור ראשונה מזה הרבה זמן. ההתדרדרות של הצ'כית גדולה בהרבה, כשהיא פוגשת בשחר היא ממקומת רק במקום ה 120 בעולם.

במשחק שתי השחקניות לא מצליחות לשחזר את אותה יכולת שהביאה אותן עד לרבע גמר ה- us open ונראות כמו אותן שחקניות חסרות ביטחון שהיו בתקופה האחרונה. ובכל זאת לשמחתנו שחר היא זאת שמתעלה והרי לנו לראשונה בהיסטוריה! שחקנית ישראלית בחצי גמר טורניר גראנד סלאם! 7-5 5-7 6-4 לשחר פאר.

 ניקול ואידוסובה

האופוריה בטירוף, מדינת ישראל כולה מתרגשת, הכתבים חוזרים לפרגן ובוסים ממשיכים להתעצבן על עובדיהם שנשארו ערים על הלילה לראות את הפלא הישראלי.

חצי גמר הפלשינג מדו: שחר פאר נגד אמלי מורזמו אותה מורזמו שדורגה ראשונה בעולם, זכתה בשני סלאמס ועוד ועוד השגים מפוארים. אבל שחר עומדת איתנה, מציגה את הטניס הטוב ביותר שהציגה בחייה.

והמשחק נפתח: טניס משובח מצד שתי השחקניות, כל אחת שומרת על משחקוני ההגשה שלה עד למצב של 5-5. שחר נראית דפנסיבית יותר, אך לא נותרות לה הרבה ברירות אל מול העוצמה האדירה של הצרפתיה שמשחקת ממש כמו לפני שלוש שנים באותה תקופה קסומה.

שחר פאר מגישה ומפסידה את משחקון ההגשה שלה בתוך שתי דקות, המתח שאוחז בה רב כ"כ עד שהוא משתק אותה כמעט לחלוטין. אותו שיתוק ולחץ ממשיך גם במשחקון הבא והמערכה הראשונה הולכת למורזמו.

טרם פתיחת המערכה השניה, שחר אוספת את הכדורים בוחרת שני כדורים בקפידה, מכניסה אחד לכיס, מסתובבת כתרגיל פסיכולוגי כפי שהיא עושה לעיתים תכופות כדי להתנקות ולהיכנס לפוקוס ברם הפעם זה יותר מזה, הפעם שחר מחליטה "לעזאזל עם הכל אני צריכה לנסות דברים אם אני רוצה לנצח היום".

בנקודה הראשונה שחר מנסה סרב אנד וולי ומפסידה את הנקודה, אבל לא זה מה שישבור אותה, היא מפעילה לחץ ומשחקת ממש בתוך המגרש ושולחת ווינר אחר ווינר, זה לא רק התוצאה 1-0 במשחקונים במערכה השניה על הלוח, מומנטום שלם עבר לשחר. לאחר המשחק מומחי הטניס בכל העולם יהללו את אותו טניס ששיחקה שחר במערכה השניה באותו חצי גמר, 6-1 ניצחה שחר את אותה מערכה, בכל אותה מערכה הפסידה שחר רק עשר נקודות.

המערכה השלישית יוצאת לדרך הפעם עם ההגשות של מורזמו, לשמחת כל העם היהודי שחר לא מורידה את הרגל מהגז, לשמחת כל חובבי הטניס בעולם גם מורזמו מתאימה את עצמה לרמה וכולנו זוכים לטניס משובח ומשחק צמוד ביותר.

3-3 מורזמו מגישה ונשברת! 4-3 לשחר שרחוקה שני משחקונים מהגמר, ושוב השיתוק הזה שוב אותו שיתוק שנותן למורזמו את המשחקון בקלות ומחזיר אותנו למצב של שוויון והרגשת החמצה נוראית.

שתי השחקניות שומרות בקושי רב על משחקוני ההגשה שלהן אבל שומרות, שומרות עד למצב של 6-6 שהמשמעות ברורה- סופר טייברייק, מי שתנצח את הטייברייק הזה תקנה לעצמה מקום בגמר. את שלוש הנקודות הראשונות אוספת מורזמו בקלות ועכשיו היא תגיש פעמיים, ברור לכולנו ש- 5-0 והחלום נגמר.

הנקודה הראשונה בהגשות של הצרפתיה לשחר השניה למורזמו, 4-1 שחר פאר תגיש. הנקודה הבאה מתאפיינת בפחדנות של שתי השחקניות שמשחקות גבוה ולמרכז, אז מאבדת שחר קצת את העשתונות ושולחת כדור חד לקו האורך השמאלי, צעקת "אאוט!" חזקה נשמעת, שחר קוראת מייד לצ'אלג' האחרון שנישאר לה. והנה, אכן הכדור היה בפנים! אולי שתי שערות אבל בפנים, 4-2 בשובר השוויון ומיני מומנטום לצד שחר.

הראשונה שזוכה לנקודת משחק זוהי שחר פאר שמובילה 6-5 אבל מורזמו יוצאת מזה עם אייס קטלני. גם בנקודה הבאה מורזמו מגישה חזק ומדוייק ושחר בקושי מגיעה לכדור, 7-6 למורזמו שרחוקה עכשיו נקודה אחת מהגמר. שחר מגישה, באמצע הנקודה הכדור פוגע לשחר בפריים ויוצא קצר מאד מורזמו מתנפלת על הכדור ומחטיאה אותו מטר בחוץ, אותה צו'אק (choke) שוב תקופת אותה.

שוויון שבע, הגשות של שחר, מורזמו שוב עולה לרשת אבל מפסידה את הנקודה, לוב אדיר של שחר פאר. במצב של 8-7, נקודה אחת מהגמר, לאחר סערת מחיאות הכפיים שקט רועם באצטדיון, ואז נשמעת קריאה, לא lets go או משהו שיגרתי, אלא "היא לא יודעת שחר, היא לא יודעת" ומורזמו אולי הבינה את הקריאה ונתמלאה חוסר ביטחון, אולי הלחץ היה זה שעשה את העבודה אבל שחר אפילו לא הייתה צריכה לגעת בכדור. שגיאה כפולה של מורזמו ובזכות 5-7 6-1 7-6 שחר פאר בגמר אליפות ארה"ב הפתוחה.

 אמילי מורזמו

לגמר מגיעות סבטלנה קוזנצובה שהדיחה את שחר מהרולאן גארוס בשמינית המגר ב- 2007 באחד הטורנירים המוצלחים של הישראלית, וכמובן שחר פאר שנולדה בירושלים ומשחקת טניס מגיל שש, הצטרפה רשמית לסבב ה- WTA ב- 2004 וזוכת אליפות ישראל, שבורכה בכשרון גדול אבל לא כזה שהולם את השגיה, אלא העבודה הקשה, ההתמדה והאופי הם שהביאו אותה למצב שהיא תשחק אל מול אלפי צופים באצטדיון, מיליונים בבית נגד אחת השחקניות הכי חזקות בסבב, עם מטרה אחת בראש להביא לראשונה תואר גראנד סלאמים ביחידים למדינת ישראל.

פה החלום נגמר, אסור להיות חזירים..

יאיר אלון

"הולך נגד הרוח, המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם שימשיך לרדת
שתעלה השמש, אהובתי אל פחד,
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר!"

קטגוריות
בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע תרבות הגוף

איפה הכדור?! (חוויותי בקריקט)

אחרי פלירטוט ארוך באמצעים אלקטרוניים החלטתי לעשות מעשה ולהיפגש פנים אל פנים. כמו הרבה קשרים גם זה עשה את המסלול המוכר: מזלזול ראשוני בעצם הרעיון, דרך סקרנות נסתרת, עד לשלב שבו כבר הודיתי שזה מעניין אותי.

לא, אני לא מלאה אתכם בעוד אחד מסיפורי הדייטים הכושלים שלי, אני מספר על הרומן שלי עם הקריקט.

אם עד לפני שהגעתי לממלכה מישהו היה אומר לי שיום אחד אמצא את עצמי במשחק קריקט הייתי שולח אותו לאשפוז. אבל דברים מוזרים קורים בחיים…

התחושה לקראת הדייט הזה היתה באמת כמו לקראת משהו בלתי צפוי: האם הולכתי שולל? האם הקסם יחזיק מעמד במציאות? אחרי לבטים ארוכים החלטתי כאמור שיש רק דרך אחת לגלות.

יש סקס אחר? קריקטורה ב'טיימס' של אתמול

אני מתייצב מוקדם בבוקר בתחנת הרכבת ורוכש כרטיס הלוך וחזור לבירמינגהאם. בדרך אני עובר בקיוסק, קונה קפה ועיתון להעביר את הנסיעה. לכל אורך שער הספורט של ה'טיימס' מרוחה תמונה ענקית של ג'ק ווילשייר מארסנל אחרי ההופעה המרשימה שלו בגביע-האמירויות בסוף השבוע האחרון, כולל צמד נגד ריינג'רס שלשום.

בניגוד לכרגיל נראה לי שהפעם ההייפ במקום. התרשמתי מאוד מווילשייר שהפגין טכניקה פנומנאלית לשחקן אנגלי, זאת בנוסף לתכונות האנגליות המוכרות יותר של כח ומהירות. השילוב הזה יכול ליצור את השחקן המושלם. לא שווילשייר הוא מושלם או בדרך להיות אחד כזה, אבל גם מהגישה המאוד אסרטיבית שלו בראיונות אחרי המשחק, בניגוד לת'יאו וולקוט הרך משהו למשל, אני מתרשם שבהחלט מדובר בסטאר קוואלטי.

אני מניח שאם הייתי פותח עיתון ישראלי הייתי מוצא תמונה דומה של בן סהר אחרי הצמד שלו נגדנו. אני מוצא הרבה דמיון בין ווילשייר לסהר, גם בסגנון- שילוב אידאלי של טכניקה + פיזיות- וגם בגישה האסרטיבית. לגבי ליברפול- ביניתיים אני מנסה להדחיק את מסע טרום העונה הבינוני מינוס שלנו ולשכנע את עצמי שזה לא אומר כלום לגבי העונה שבפתח. אבל חששות מסויימים כן מתחילים לחלחל.

סטאר קוואלטי. ווילשייר על שער הספורט של ה'טיימס'

הנסיעה ברכבת, שעתיים וחצי, טסה לי. בכלל, נסיעה ברכבת היא אחד התענוגות הגדולים שלי כאן בממלכה. עם הנופים הנפלאים שמרצדים על החלון ומזכירים לי את השורה האלמותית של סיוון שביט המופלאה "תמונות חולפות כמו בחלון רכבת…". נסיעה דומה באוטובוס של אגד היתה סיוט.

אני מגיע לבירמינגהאם, או בשמה החדש בירמינגסטאן. אני רחוק מלחבב את העיר הזו, מלוכלכת ומלאת מהגרים ממדינות אסייתיות נחשלות, שבמקום לשקם ולפתח את מולדתם בחרו באופציה הקלה והיגרו למקום שבו הם יכולים להנות מאיכות חיים שרק יכלו לחלום עליה בבית. שלא לדבר על כך שאחרי זה עוד צומחים מתוכם כאלה שזורעים פורענות ברחובותיה של אותה מדינה שמארחת אותם כל כך בנדיבות.

זהו שלא.

גם המגרש, אדג'סבאסטון שמו, מאכזב. נראה כמו חורבה: יציעים שבנויים טלאי על טלאי, ישן ומלוכלך. לפחות הסדר אנגלי ומופתי.

מזכיר קצת את האורווה. אדג'באסטון

כשאני מתיישב במקומי אני מזדעזע, איפה הכדור לעזאזל?? לא רואים את הכדור! למרות שאני יושב באחת השורות הראשונות ביציע אני לא מצליח לזהות את החפץ הקטן והעגול ומבין מה קורה במשחק רק לפי האנחנות או התשואות של הקהל- איך לעזאזל הם רואים? בפעם הראשונה אני מעלה על דעתי שבכל זאת יש אולי איזה שימוש פרקטי למחקרים המטופשים על "תנועת עיניים" שנעשים במחלקה שלי (המחלקה לפסיכולוגיה להזכירכם).

הציור השבועי לילד: עזרו לאיציק למצוא את הכדור

זהו היום החמישי והאחרון במשחק השלישי בסדרת ה'אשז' בין אוסטרליה לאנגליה. האנגלים מובילים אחת-אפס בסדרה (תיקו וניצחון) והם בעמדת ניצחון גם במשחק הנוכחי. לשם כך הם צריכים לקחת שמונה וויקטס (פסילות חובטים). אוסטרליה, כבר ללא סיכוי לניצחון, מנסה רק להעביר את הזמן בכדי לכפות תיקו.

הסשן הראשון של הבוקר מסתיים כשהאנגלים לוקחים שני וויקטס נוספים. פחות מהמקווה אבל עדיין משאיר סיכוי לניצחון.

הסשן של אחרי-הצהריים הוא כבר סיוט. האוסטרלים בבונקר והאנגלים לא מצליחים לקחת אפילו וויקט אחד. שלוש שעות שלא קורה בהם כלום כשאני, אגב, עדיין לא מצליח לראות את הכדור כך שגם את הכלום הזה אני לא רואה…

בונקר. עוד חבטה אוסטרלית בדרך לשוייון

בהעדר עניין על המגרש אני מנסה להנות מהאווירה. היריבות בין האנגלים לאוסטרלים היא מרתקת. האוסטרלים הם כל מה שהאנגלים חולמים להיות אבל פעם לא יהיו- פתוחים, קלילים, לוקחים את החיים בסבבה- לכן האנגלים שונאים אותם. Ashes coming Home הם שרים במנגינה של Football coming Home, ו-Sit dawn if you one nil dawn לעבר המושבה האוסטרלית ביציע.

כשסטיוארט בוארד, הזורק בעל הבייבי-פייס שגם אביו ייצג בעבר את אנגליה ב'אשז', תופס עמדה בשדה לידי היציע שלנו כולם פוצחים במקהל: His big, he's bad, he's better than his dad! לכולם אגב ברור שאף אחת מהקביעות האלה אינה מדוייקת, גם לברואד עצמו שמבין את ההומור וקורץ לקהל בחזרה.

ד"ש לאבא. סטיוארט ברואד

בהפסקה שבין סשן אחה"צ לסשן הערב אני צריך לקבל החלטה. ברור שתוצאה כבר לא תהיה במשחק הזה אבל לך תדע, אולי יקרה משהו מעניין שאני אצטער שפספסתי אם כבר עשיתי את כל הדרך? חוסר החשק הבולט שאני חש כשההפסקה מסתיימת והזמן מגיע לחזור ליציע מהווה עבורי את הסימן שזה הרגע להתקפל בחזרה לרכבת ולדרך הארוכה הביתה.

סיכומו של עניין: קריקט הוא כנראה משחק שיותר מתאים לטלוויזיה- שם לפחות יש לאן לזפזפ כשמשעמם והכי חשוב, רואים את הכדור! למרות שההגינות מחייבת לציין שנפלתי על אפס-אפס משעמם ואם הייתי נופל על אחד המשחקים המותחים והדרמטיים שהיו מוקדם יותר בסדרה החוויה של היתה אחרת מן הסתם.

בקיצור, הדייט שלי לא ענתה על הציפיות אבל למרות הכל זה לא היה ערב מבוזבז. היתה לי חוויה מעניינת ולמדתי דבר או שנים.

חזרה בסאות'המפטון אני מתעדכן שבית"ר שמה שלישייה לנתניה בגביע הטוטו. אין כמו הבית.