קטגוריות
בבל יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים תרבות הגוף

פאר היצירה והלב של ברקו (מבזק אמצע שבוע)

רק לפני שבועיים כתבתי כאן על הבעיה המנטלית שמנעה משחר פאר לנצח את קרולין ווז'נייקי במפגש בניהן באליפות אוסטרליה הפתוחה. זה למרות, שלפחות במערכה הראשונה, שחר הראתה שהיא שחקנית לא פחות טובה מהדנית המדורגת שלישית בעולם.

הבוקר בדובאי השניים נפגשו שוב והפעם שחר כן עשתה את העבודה.

כמו שכתבתי אז, טניס הוא משחק שמנצחים ע"י זכייה בנקודות החשובות, שם הפן המנטלי הוא המרכזי. העובדה שהבוקר בדובאי שחר ניצלה 67% (8/12) מנקודות השבירה שהשיגה, לעומת 13% (1/8) בלבד במשחק באוסטרליה, מעידה ששחר ביצעה הפקחת לקחים נכונה ברמה המנטלית מאותו משחק ובהתאם לכך גם ההבדל בתוצאה.

שתי הערות כלליות לגבי שחר פאר:

א. העובדה ששחר מצליחה במקום שבו ספורטאים גברים ישראלים רבים נכשלים: היכולת להתגבר על משברים ולשמור על יציבות ברמות הגבוהות לאורך זמן, היא תעודת כבוד לא רק לשחר כספורטאית, אלא גם לשחר כאישה.

בלי יותר מדי קשקושים פמינסטיים ובלי לעשות עניין מזה שהיא אישה, שחר מהווה כיום מודל של הצלחה נשית שילדות רבות בארץ יכול להסתכל עליו ולשאוף לחקות אותו.

ב. שחר מהווה מודל לא רק לנשיות מצליחה אלא גם לפטריוטיות נבונה וההתמודדות שלה עם ההפגנות המכוערות שמלוות אותה בחודשים האחרונים בסבב ראוייה לכל שבח.

העובדה שהיא לא נגררת לנושא הפוליטי מצד אחד, אבל מצד שני מדגישה בכל הזדמנות את הגאווה שלה לייצג את מדינת ישראל היא מסע ההסברה המוצלח ביותר. הדמות של שחר, כאישה צעירה, יפה ומצליחה היא התשובה הטובה ביותר לדמוניזציה שמנסים לעשות לישראל.

השחר העולה. הבוקר בדובאי

________________

תנו לו צ'אנס!

נשברתי, אני מודה. למרות שכיניתי אותו כאן בעבר פרח' היום גם אני מצטרף לאלו הקוראים למנות אותו למאמן הנבחרת.

יש אלף ואחת סיבות רציונליות למה לא לתת לאייל ברקוביץ' את תפקיד מאמן נבחרת ישראל, אבל יש סיבה אחת שמנצחת את כולם ובגללה מגיע לו:

הוא בא מהלב.

קטגוריות
יהדות השרירים כל הרשימות ממשיך לנסוע תרבות הגוף

לונדון קולינג (מאסטרס פיס)

אחרי שנערך בארבעת השנים האחרונות בשנגחאי נדד השנה טורניר המאסטרס של סבב ה-ATP ללונדון, שם הוא נערך ב- "O2 ארנה"- במקור ה"המילניום דום"- מתחם במפרץ גריניץ' שבדרום-מזרח לונדון שהוקם במקור כאוהל ענק בצורת כיפה לרגל חגיגות המילניום.

משהממשלה הבריטית מצאה עצמה לאחר החגיגות עם פיל לבן ללא שימוש נמכר לחברת פרטית שהפכה אותו למרכז מסחר ובילוי ענק הכולל מסעדות, בתי-קפה ועוד שבמרכזו הארנה- אולם מקורה המכיל 23 אלף מקומות ומארח מאז נפתח ב- 2007 את הופעות הרוק והפופ החמות ביותר בעיר (ההופעות המדוברות של מייקל ג'קסון היו אמורות להיערך במקום) וגם אירועי ספורט שונים (משחקי ראווה של ה-NBA, אליפות העולם בהתעמלות). ה- O2 גם אמור להיות חלק מרכזי מהתוכנית האולמיפית כשבמקום אמורים להיערך תחרויות ההתעמלות ושלבי הגמר של טורניר הכדורסל.

המארגנים, שרואים באירוע מסוג זה הרצה לקראת האולימפיאדה ב- 2012, הכינו בהתאם הפקה מושקעת עם תפאורה מרהיבה וארגון מופתי. בין השאר מוקרנים המשחקים על מסכי ענק ברחבי המתחם ומוזיקה מקפיצה של מיטב תוצרת הבריט-פופ מחייה כל רגע מת כדי שחלילה אף אחד לא ישתעמם בטעות ויתפס בעדשת המצלמה מנמנם לרגע קט. בהתאם לכך עולים השחקנים למגרש בליווי "לונדון קולינג" של הקלאש בסיטואציה שמזכירה קצת כניסה לזירה של מתאגרפים. בכלל, הבריטים מאוד אוהבים אגרוף וגם הסלוגן של הטורניר -""Let the Battle Commence, מרמז משהו על האופי שהמארגנים מנסים לשוות לטורניר.

אלא שטורניר המאסטרס הוא יותר טורניר ראווה מאשר "קרב". המאבקים האמיתיים בסבב מתרחשים בטורנירי הגראנד-סלאם והמאסטרס הוא מעין מסיבת סוף השנה של הסבב- אירוע נוצץ שבו הכוכבים באים לראות ולהיראות. הופעה בו היא סוג של סמל סטטוס ופרס על עונה מוצלחת, קצת כמו האול-סטאר בספורט האמריקאי.

משחקי אחה"צ אתמול נפתחים עם משחק הזוגות בין אנדי רם ומקס מירני לאחים בראיין. השנה ציוותו ראשי הסבב את מאסטרס הזוגות לזה של היחדים ובכך העלו משמעותית את הפרופיל שלו. למרות שהמשחק המרכזי של היום בכיכובו של רפאל נדאל אמור להתחיל "לא לפני 14:30" כפי שמציינת התוכנייה, ב- 12:30, מועד פתיחת משחק הזוגות, ה- O2 כבר שלושת-רבעי מלא. מה שמעלה את השאלה- מתי בדיוק עובדים כאן?

האחים בראיין הם הפדרר של הזוגות, זה כמה שנים שהם שולטים בסבב וגם במשחק הזה הם פייבוריטים ברורים. כשכבר במשחקון השני הם שוברים את את ההגשות של מירני ועולים ל- 2:0 זה מריח כמו טיול אחה"צ קליל. אלא שמכאן והלאה העניינים מתפתחים באופן בלתי צפוי. רמירני מצליחים לשבור מייד חזרה ולוהסיף שבירה עוקבת בדרך לניצחון 6:4 במערכה. באותה תוצאה בדיוק הם מנצחים גם את המערכה השנייה בדרך לניצחון מפתיע ויוקרתי.

הכוכב הגדול של המשחק היה אנדי רם, ללא הספק השחקן הטוב במגרש מבין הארבע. יצא לי לראות השנה את רמירני בטורניר ווימבלדון שם התקשו והודחו כבר בשמינית גמר ואתמול אלו היו רמירני אחרים כשהשוני העיקרי היה אנדי רם. אם במשחק בווימבלדון ההגשות של אנדי היו החולייה החלשה במשחק של הצמד. אתמול הפגין רם משחק הגשה משובח ושמר על כל משחקוני ההגשה שלו במשחק. כשמוסיפים לזה מספר חבטות ההעברה שסחטו קריאות התפעלות אפילו מהקהל האנגלי המנומנם ואת משחק הרשת היעיל המוכר שלו- אנדי רם הסביר אתמול אחה"צ למה בשיאו הוא כנראה אחד משחקני הזוגות הטובים בעולם.

מהצד בלטה במיוחד התחושה שאנדי מרגיש מאוד בנח בסיטואציה עם מירני. זה היה אנדי הרבה פחות מוחצן והרבה יותר רגוע ומפוקס. ייתכן, וזו השערה בלבד, שעם יוני ארליך אנדי מרגיש צורך גדול יותר להיות בשליטה ועם מירני הוא מרשה לעצמו יותר להתרכז במשחק שלו. בכלל, רמירני מדברים הרבה פחות אחד עם השני מאשר אנדיויני ונדמה שיש בין השניים שיתוף פעולה פחות אישי ויותר מקצועי. אתמול לפחות זה עבד מצויין.

לקראת משחק היחידים בין רפאל נדאל לרובין סודרלינג הרבע של ה- O2 שהיה עדיין פנוי מתמלא בעיקר בנערות ספרדיות צווחניות שבאו לראות את אלילם. עדיין לא יודעות שהן עתידות להתאכזב משהו- נדאל רק חוזר עכשיו מפציעה ממושכת וכבר מהפתיחה ניתן היה לראות שהוא רחוק משיאו.

ככל שהתקדם המשחק אפשר היה גם להבין למה: נדאל, כאחד שגדל על מגרשי חימר- הוא קאונטר פאנצ'ר קלאסי- את הנקודות שלו הוא עושה בעיקר בזכות העובדה שהוא מסוגל להחזיר כל כדור ולהישאר אחרון על הרגליים בנקודות ארוכות ומתישות. הוא צובר מעט מאוד נקודות קלות בעזרת ווינרים או הגשות ללא מענה (כמו למשל ספמפראס או פדרר) ועובד קשה על כל נקודה כבר מהמשחקון הראשון. מאמץ מהסוג הזה סביר שייתן את אותותיו על הגוף, לכן גם הפציעה הממושכת ממנה סבל ולכן כשהוא לא בכושר פיזי של מאה אחוז נדאל הרבה פחות מסוכן.

מי שמנצל את זה לניצחון חלק בשני מערכות הוא רובין סודרלינג, השבדי שנכנס לטורניר רק בזכות הפרישה ברגע האחרון של אנדי רודיק (פציעה). ניכר מסודרלינג שהוא נהנה מהרגע ואחרי המשחק הוא נשאר דקות ארוכות על המגרש בכדי לסחוט את תשואות הקהל. מי יודע? אולי כמו דנמרק ביורו 92' שוב יהיה לנו מקרה סינדרלה סקנדינבי של זוכה שלכתחילה בכלל לא הוזמן לנשף.

השיטה שבה נערך הטוניר- שני בתים מוקדמים ושלבי נוק-אאוט רק החל מחצי-הגמר- יוצרת סיטואציה לא מוכרת עבור שחקני טניס שפתאום יכולים להרשות לעצמם להפסיד משחק ועדיין לא לעוף מהטורניר. לפחות אתמול זה עבד לטובת האנדרדוגים שכנראה משום כך הרגישו פחות לחץ בעוד הפייבוריטים מנצלים את האפשרות הייחודית הזו להרשות לעצמם כניסה איטית לטורניר.

קטגוריות
אנפילד יהדות השרירים כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

בלאדה לבלון אדום

מאפיונרים אמריקאים, שיח'ים סעודיים
תופרים עוד קומבינות עם הבנק המלכותי

בחיים לא ניקח שוב אליפות…

החלוץ כושל, השוער נופל
כל כדור עונשין מתגלגל בפנים
אוי ויי מרסיסייד…

בחיים לא ניקח שוב אליפות…

ניסינו את אוואנס, את הוייה ובניטז
כולם קטסטרופות, כולם רק כמעט
גם השחקנים הם רק בני…
ברגעי האמת, הם כמו ליצנים
היידה ליברפול!

בחיים לא ניקח שוב אליפות…

ולנו זה לא אכפת מי בכלל ישחק שם
אם רק נגיע ליום הזה
קיגאן, ראש, פאולר, דלגליש..
וזה יהיה כל כך יפה, הלוואי ואתבדה

בחיים לא ניקח שוב אליפות…

(עפ"י 'בחיים לא נעלה למונדיאל' של שי נובלמן)

לא רק הבלון האדום. זו הייתה ההזדמנות הגדולה של יוסי בניון להוכיח את מה שאני טוען- שאחרי ג'רארד וטורס הוא השחקן החשוב ביותר של ליברפול כיום, לפחות בחלק ההתקפי. אבל כבר לפני המשחק ידעתי שאתאכזב. בניון שחקן מעולה גם בסטנדרטים אירופאים וחשוב מזה, אדם נפלא, אבל הוא לא מנהיג. מנהיגות היא תכונה מולדת, לא משהו שאפשר ללמוד או לרכוש. בלי שני הכוכבים הגדולים ובסיטואציה שנוצרה אחרי אירועי הבלון היה ניתן לצפות שמישהו בקליבר של יוסי ייקח את הקבוצה ואת המשחק עליו. אבל הוא התחבא, נעלם והתאדה בחולשה הכללית.

זה לא משהו חדש, גם בנבחרת המשחקים הטובים של יוסי היו בדרך כלל נגד קבוצות חלשות או בגרבאג'-טיים, במשחקים שכבר לא קבעו דבר. לכן גם שגו המאמנים האחרונים של הנבחרת שניסו לבנות אותה סביבו. בניון הכי טוב בתור בורג במכונה שמתפקדת היטב, ליד שחקנים טובים אחרים. לבד אין לו את זה. המאמן הבא של הנבחרת יצטרך לתת על כך הדעת ולחפש מנהיג אחר לנבחרת. רבים הסיכויים שבסיטואציה שכזו גם יוסי ירגיש נוח יותר ויתרום יותר.

ובכל זאת, שווה להזכיר שעם האיכויות המולדות שכן יש לו יוסי עשה כמעט את המקסימום בקריירה המקצועית שלו וזה הרבה ותר ממה שרובנו יכולים להגיד.

קטגוריות
LOW פוסט בבל יהדות השרירים כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

שבוע סוף

עשרות יושבי ראש, אלפי עסקנים
תופרים עוד קומבינות בגני אירועים

החלוץ כושל, השוער נופל
כל כדור עונשין מתגלגל בפנים
אוי ויי ישראל…

ניסינו את שלמה, את קשטן וגרנט
כולם קטסטרופות, כולם רק כמעט
גם השחקנים הם רק בני…
ברגעי אמת , הם כמו ליצנים
היידה ישראל!

ולנו זה לא אכפת מי בכלל ישחק שם
אם רק נגיע ליום הזה
מלמיליאן, יניב קטן, בניון, ברקו, רפי תשובה
וזה יהיה כל כך יפה, הלוואי ואתבדה

בחיים לא נעלה למונדיאל
נה נה נה נה נה

('בחיים לא נעלה למונדיאל' – שי נובלמן. הקליפ כאן)

השבוע העגום שעבר על נבחרות ישראל, בזקניהם ונעריהם, הבליט את שני החולאים המרכזיים של הכדורגל הישראלי: א. מנטאליות דפוקה. ב. ניהול רשלני.

נבחרת ישראל נתנה ביום רביעי בבאזל את המשחק הטוב ביותר שלה בקמפיין- כמה מפתיע שהוא כבר לא קבע שום דבר. אחרי הפוסט הקודם שלי בעניין הנבחרת, בו טענתי כאן שמבחינת חומר השחקנים אנחנו עולים על חלק גדול מהנבחרות שהעפילו למונדיאל, תקפתם אותי במידה רבה של צדק שזו טענה מופרכת לאור ההישגים העלובים של נבחרת ישראל. אלא שנדמה לי שהמשחק בבאזל דווקא סיפק תימוכין לטענה "המשונה" משהו הזו שלי:

הנבחרת עלתה על השוויצרים בחלק גדול משלבי המשחק המשחק ובניגוד לכרגיל אפילו הצליחה להתמודד לא רע עם הפיזיות והאינטנסיביות שלהם. הכי חשוב, בעשר שחקנים, חצי שעה לסוף, היא לא איבדה את הראש והתפרקה אלא שמרה על קור-רוח, תסכלה את השוויצרים והובילה את המשחק לסיום בתוצאה שהתאימה לה. תכלס, נשמע כמעט כמו תיאור של נבחרת אירופאית. אלא שברור שאם המשחק הזה היה קובע לנו לעלייה, גם אם איכשהו היינו מגיעים עד ההרחקה בשוויון, אחרי זה כבר היינו מאבדים את הראש וחוטפים שלישייה. רק כשאין לחץ, אין ציפיות ואין מה להפסיד, אנחנו גדולים. כי כדורגל יש לנו, רק הראש דפוק.

נבחרות הנוער של ישראל ביזו אותנו השבוע עם תוצאות קנוניות כמו 0:3 מול אזרבייג'אן ו- 0:7 מול פולין. אפילו יותר מהכישלון במוקדמות המונדיאל, ההתנהלות בעניין הנבחרות הצעירות היא המחדל הגדול ביותר בקדנציה של יו"ר ההתאחדות הנוכחי.

ממערכת שתפקדה היטב והייתה סוג של נווה מדבר מקצועני בצחיחות החובבנית של הכדורגל הישראלי היא הפכה לנושאת הדגל של אותה התנהלות חובבנית שגובלת ברשלנות פושעת. בהחלטה פופוליסטית מטופשת פיטר לוזון עם כניסתו לתפקיד את המנהל המקצועי של הנבחרות הצעירות זאביק זלצר, איש עבודה יסודי שזוכה להערכה גם בעולם, ואת שאר מאמני הנבחרות הצעירות, שכנראה היו "אפורים" מדי עבורו, ומינה במקומם שורה של שחקני עבר, חסרי ניסיון באימון או בעלי ניסיון כושל.

ואז התברר שוב שאין קשר בין תפקיד של שחקן כדורגל לזה של מאמן. תוך פחות משנתיים החזירו נבחריו של לוזון את הכדורגל הישראלי ברמת הנבחרות הצעירות כמה עשורים טובים אחורה והחריבו עבודה של שנים של זלצר ואנשיו.

אם פעם היינו מתנחמים שלפחות בנוער אנחנו מסתכלים לאירופאים בעיניים ותהינו מה קורה לחבר'ה האלה שהם עולים לבוגרים, עכשיו גם את התהייה הזו חסכנו לעצמו. וזה מצטרף לכלל ההתנהלות הרשלנית של לוזון מאז נכנס לתפקיד. לוזון שהיה סוג של הבטחה- האיש האמביציוזי והכריזמטי שהגיע מלמטה, לא מגוורדיית העסקנים הישנה של הכדורגל הישראלי, שיצליח לנער ולהחדיר קצת חיוניות ואמונה עצמית בכדורגל הישראלי, יהפוך אותו להיות באירופה מה שמכבי פ"ת נהייתה בארץ. אלא שמסתבר שלא כל בעל באסטה מצליח יכול להיות גם מנהל מפעל.

***
שני האירועים המרכזיים השבוע בכדורסל הישראלי לא היו יכולים להיות קוטביים יותר אחד מהשני:

בתחילת השבוע נפתחה הליגה הארצית בכדורסל כשבמשחק המרכזי אירחה הפועל גליל עליון את הפועל אוסישקין. 1,500 איש הגיעו למשחק בליגה השלשית, כמות שרק מכבי תל-אביב והפועל ירושלים מביאות בליגת העל, כולל 300 שעשו את כל הדרך לכפר בלום מתל-אביב במשחק ערב של אמצע-שבוע.

ואמש, אחד עשר אלף צופים בהיכל נוקיהו זכו לראות סוג של "היסטוריה" כשבפעם הראשונה בתולדותיה מכבי ת"א עלתה למשחק גביע אירופה עם חמישייה על טהרת הזרים.

הקוטביות בין שני המשחקים האלה מסמלת יפה את התהליך שעובר כיום הספורט הקבוצתי הפופולארי:

מצד אחד אנחנו עדים להיווצרותם של קבוצות על רב-תרבותיות כמעט נטולות שחקנים (ובחלק מהמקרים גם אוהדים) מקומיים כמו ריאל מדריד, ארסנל ובסדר גודל מקומי כאמור- מכבי ת"א, קבוצות שהם בעצם מותגים בינלאומיים כמו קוקה-קולה ו- H&M. ולעומתם קבוצות האוהדים סטייל הפועל קטמון ואוסישקין דנן.

תופעת קבוצות האוהדים מתחילה לצבור תאוצה גם במקומות אחרים בעולם. באנגליה, למשל, ישנן קבוצות האוהדים של מנצ'סטר יונייטד (FC United of Manchester) ווימבלדון (AFC Wimbledon) שאוהדיה הקימו קבוצה חדשה משלהם (שאגב מתקדמת יפה במעלה הליגות הנמוכות) אחרי שקבוצתם המקורית "נוכסה" על העיר הסמוכה מילטון-קינס והפכה ל- MK Dons

הדבר הכי בולט בקבוצות האלה הוא הדגשה חזקה של סממני הזהות של הקבוצה. את המשחקים של אוסישקין מסיימים בשירת האינטרנציונל ואוהדי קטמון שרים על "הפטיש והמגל". יותר מאשר ניסיון להחיות מחדש קבוצות שכבר לא קיימות קבוצות האוהדים הם סוג של קאונטר-ריאקציה ואלטרנטיבה לקבוצות המותג הגלובליות. הסיבה העיקרית נעוצה בעובדה שהן מהוות מקור לאחד המצרכים הנפשיים הבסיסיים של האדם שמסופק דרך הספורט- הזדהות.

תעודת זהות בבקשה. הפועל אוסישקין השבוע בגליל

קטגוריות
בבל יהדות השרירים כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

תסביך אב

הדבר שהכי כואב בכישלון של הנבחרת הוא לא אי ההעפלה למונדיאל אלא אי מיצוי הפוטנציאל. נבחרת ישראל שווה הרבה יותר ממה שהשיגה בטורניר הנוכחי. מבחינה כדורגלנית נטו אנחנו עולים על לא מעט מהנבחרות שעדיין נמצאות בתמונת העלייה למונדיאל באזור האירופאי (שוויץ כמובן, וגם: הונגריה, צפון-אירלנד, בוסניה, סקוטלנד ועוד) וודאי באזורים אחרים.

כשהבעיה היא לא מקצועית (ויש לנו גם בעיות מקצועיות כמובן, אלא שהפעם הן לא הסיבה העיקרית לכישלון) היא יכולה להיות רק אחת- מנטלית.

נבחרת ישראל (כמו הכדורגל הישראלי, כמו החברה הישראלית) סובלת קשות מהפרעה דו-קוטבית, או בשמה הלועזי המוכר יותר, מאניה-דיפרסיה- היא נעה בתזזיתיות וללא סימנים מקדימים בין מצבים של היסטריה ואדישות, אופוריה וטרגדיה, ייאוש ואופטמיות חסרת בסיס.

לסובלים מהפרעה מסוג זה ישנה בעייה יסודית באלמנט שנקרא 'וויסות רגשות': הם חווים מצבים של לחץ והתרגשות בעוצמה כזו שמערפלת את היכולת שלהם לפעול בצורה שקולה והגיונית ולהוציא לפועל את כישוריהם.

המשחק של הנבחרת במוצ"ש היווה דוגמא של ספר-לימוד לכך:

בעשרים הדקות הראשונות היתרון האיכותי של הנבחרת על מקבילתה הלטבית הגיע לידי ביטוי באופן מקסימלי והיא יכלה לכבוש שניים או שלושה שערים. כשזה לא קרה התחילו להיכנס לראש המחשבות על 'מה יהיה אם?' שגררו ירידה תלולה ביכולת.

מכיוון שהפחד מכישלון הוא המנבא החזק ביותר של הכישלון מי שכבש לבסוף היו באמת הלטבים. ואז, שוב, במקום להירגע, להבין שעל-פי הבדלי האיכות בין הנבחרות אפשר בזמן שנותר להחזיר שניים ואפילו שלושה וארבעה שערים, הפחד מהכשילון (שנראה עכשיו מוחשי יותר מתמיד) התעצם עוד יותר ושיתק את השחקנים לחלוטין. מספיק היה רק להסתכל על שפת הגוף שלהם בשביל להבין שהמשחק כבר אבוד.

בשלב הזה התסכול, העצבים והטחות האשמה ההדדיות הן רק התפתחות טבעית וצפוייה של מהלך העניינים.

כשחושבים על המאמן הבא של הנבחרת צריך להסתכל בראש ובראשונה על הכישורים הבינאישיים שלו. מבחינה מקצועית קשה ממילא לשנות הרבה ברמת הנבחרת, מה גם שכרגע נסתפק במיצוי היכולות המקצועיות שכן יש לשחקנים שלנו לפני שנשאף להשתפר.

נבחרת ישראל זקוקה, אם כן, למאמן עם דפוס אישיות מאוד מסויים. כזה שמשדר סמכות לא ממקום ביקורתי, כועס ומאוכזב, אלא ממקום אמפטי. מישהו שהשחקנים הילדותיים שלנו, על עולמם הרגשי המבולבל, יוכלו להישען עליו ולקבל ממנו ביטחון. בקיצור- דמות אב.

במובן הזה (כמו בהרבה מובנים אחרים) נבחרת ישראל היא בבואה מצויינת של החברה הישראלית. מספיק להתבונן מי היו המנהיגים המצליחים והאהודים בתולדות המדינה: בן-גוריון, בגין, רבין- כולם עונים להגדרה של דמויות אב. הדוגמא הטרייה והמייצגת ביותר היא כנראה זו של אריאל שרון: הסבא הטוב, זקן השבט יודע-כל, רועה הצאן שנושא על כתפיו את הכבשה הטועה.

בקרב המועמדים המוזכרים כעת לאימון הנבחרת היחיד שנדמה לי ויש בו את הפוטנציאל להוות דמות שכזו ולהצליח בתפקיד הוא אלישע לוי. ייתכן רק שהוא צריך עוד מספר שנים מוצלחות בתפקידו הנוכחי במכבי חיפה בכדי לקבל חותמת סופית על האוטוריטה והסמכותיות שלו (כמו ששרון היה צריך לעבור דרך ארוכה בכדי לקבל את החותמת על המעמד שלו).

אם מאמן זר אז תנאי ראשון הוא שיהיה ממדינה שהמנטליות שלה פחות או יותר דומה לשלנו. אני מאוד בעד סלבאן ביליץ' (למרות שזאת נראית לי הזייה לחשוב שהוא ירצה את התפקיד). אמנם הוא צעיר יחסית (מה שמהווה חיסרון ל'דמות אב') אבל יש בו את השילוב הנכון בין אישיות חמה ואמפטית לבין סמכותיות, שילוב שיוכל לאפשר לו להיכנס לתוך התפקיד. גם פתיח' טארים הטורקי (יקיר הבלוג מיורו 2008) ניחן בתכונות דומות ויכול להוות לכן מועמד מצויין.

עם דמות שכזו על הספסל לפחות לא נצטרך לראות שוב את התמונה העצובה והכל-כך חזקה שלמעלה, שאומרת בעצם את כל מה שצריך לדעת על הנבחרת שלנו ועלינו, ישראל מודל 2009.