קטגוריות
LOW פוסט ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

ה(מ)אור בחיי

רוצה שכבר תבוא
בוא אלי
האם אתה כואב בלעדי
רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך

ליד הטלפון לבדי
אך משהו עוצר בעדי
האם אתה כבר ער
תתקשר אלי

אין בליבי מקום
לא, לא נותר בי רגש
לאף אחד
לאף אחד
רוצה רק לאהוב מקרוב
אותך

זה לא סתם אולי
אתה האור בחיי,
האור בחיי

('האור בחיי'- נינט טייב, מילים: סער בדישי)

זה היה אחד מאותם ימים חורפיים כאלה של ירושלים, קור נוראי מלווה בטפטוף מעיק ובלתי פוסק שהרוח מחדירה לעצמות טוב טוב. הייתי בין משמרת בוקר כאורז ארגזים בדואר למשמרת לילה כמאבטח במלון. היו לי כמה שעות להחליף כוחות ואולי לגנוב איזו שינה קלה. אמא חשבה שהפעם זה באמת מוגזם, אבל אני התעקשתי. התעקשתי ליסוע לטדי למשחק חסר חשיבות בעונה מיותרת לגמרי. בית"ר נגד הפועל באר-שבע. התעקשתי, כי באותם לילות חורפיים בימים עגומים מכל בחינה שהיא, לי אישית, לבית"ר, ולירושלים, היחיד שהכניס קצת אור לחיי היה, בדיוק כשמו, מאור.

מחר הוא יחזור לטדי, שוב בית"ר נגד הפועל באר-שבע, שוב משחק מיותר בעונה מיותרת. ועדיין, אם יש משחק אחד שאני בכל זאת מצטער שיוצא לי לפספס העונה זה המשחק הזה.

השבוע התבשרנו שעמרי כספי זכה להישג מרשים כשנבחר לאול-סטאר הרוקיס של ה- NBA. קשה למצוא הרבה דמיון בין עמרי כספי למאור מליקסון מבלבד העובדה הטריוויאלית לכאורה ששניהם גדלו ביבנה, פחות או יותר באותו זמן אפשר להניח, אולי אפילו הכירו אחד את השני, ושניהם מאוד אהבו לשחק בכדור.

האחד, כספי, בחר בדרך מסויימת. הוא החליט, בדחיפת משפחתו והסביבה הקרובה, לנצל את הכישרון הזה שניתן לו בצורה המקסימלית ולהגיע להישגים שכל כדורסלן ישראלי לפניו רק חלם עליהם. לשם כך הוא הקדיש את חייו הצעירים והקריב כמעט הכל למען המטרה. הוא הצליח, הגשים את החלום והגיע ל- NBA. והוא לא נעצר כאן, הוא ממשיך לשאוף קדימה, לרשום עוד ועוד הישגים. בתוך תקופה קצרה הוא הפך לשחקן חמישייה לגיטימי בקבוצה שלו ולאחד הצעירים המבטיחים בליגת הכדורסל הטובה בעולם. אין ספק, הפרוייקט שנקרא עמרי כספי הצליח.

השני, מליקסון, היה אולי לא פחות מכשרוני במשחק שלו מכספי. ניבאו לו גדולות. "הכישרון הכי גדול של הכדרוגל הישראלי מזה שנים" כינו אותו. בצדק. אבל הכישרון הזה מעולם לא מיצא את עצמו. בעוד כספי עושה את דרכו לאול-סטאר ה- NBA מאור עושה את דרכו לעוד אימון בווסרמיל.

לכאורה שני סיפורים שונים הממחישים מצויין את עליונותו של האתוס הקיים כיום בחברה המערבית- השאיפה למצויינות, ההצלחה. אבל האם באמת כך הדבר?

לפני כחודשיים סיפר מאור מליקסון בראיון לחמי אוזן במגזין "שם המשחק" שכילד מעולם לא חשב שיש בו משהו מיוחד. הוא שיחק כדורגל פשוט משום שזה מה שהוא הכי אהב לעשות. וגם היום, הוא משחק כדורגל מסיבה אחת- זה מה שהוא אוהב לעשות. הוא מעולם לא ראה בעצמו כישרון גדול שחייב לממש את עצמו ולכן גם לא רואה בקריירה שלו החמצה. היי! הוא הרי הגשים את החלום של כולנו- להתפרנס ממה שאנחנו הכי אוהבים לעשות!

אז מה המבחן להצלחה בחיים? כמו כל דבר גם כאן אין תשובה חד משמעית. השאלה היא סובייקטיבית והתשובה לה תלוייה בכל אחד ועולמו הפנימי. עבור מאור לשחק כדורגל בכיף ועוד להתפרנס מזה גורם לו לקום בבוקר עם חיוך על הפנים. עמרי כספי היה צריך ליסוע בשביל זה עד אמריקה ולהוכיח שהוא מסוגל להתחרות כשווה בשווה עם הטובים בעולם במקצוע. גם הוא, אני מקווה בשבילו אחרי כל ההשקעה העצומה וההקרבה, קם בבוקר עם חיוך על הפנים.

הספורט הפך למעבדה לייצור ושכלול מקצוענים. ערב סיום העשור רציתי לבחור את עשרת הספורטאים הגדולים של העשור, הסתכלתי על הרשימה שהרכבתי ולא יכולתי להתעלם מהתחושה שקוננה בי שאף אחד מהם לא עורר בי התרגשות מיוחדת. פדרר, פלפס, בולט?! כולם ספורטאים שרשמו בענפים שלהם שיאים שוודאי ממקמים אותם במקום של כבוד ברשימה של הגדולים בכל הזמנים, אבל האם היה בהם משהו מעבר? משהו אנושי שיגרום לי לזכור אותם בעוד עשר או חמש עשרה שנה נניח? התשובה היתה 'לא' חד-משמעית וכך זנחתי את הרעיון לכתוב את אותו הפוסט (במאמר מוסגר אני אומר שכמובן היה אחד כזה, לאנס ארמסטרונג, אבל הוא וודאי ראוי לכבוד שבהתייחסות נפרדת).

ההתמקצעות הכמעט אובססיבית של הספורט הפכה אותו למדעי ומעבדתי מדי. כיום כבר לא מספיק להיות מוכשר ולאהוב את מה שאתה עושה בשביל להצליח. אז נכון, הרמה עלתה וקצה גבול יכולת האדם נמתח לשיאים חדשים שאולי לא חשבנו שאפשר להגיע אליהם.

אלא שמצד שני יש לנו הרבה פחות מהסוג של מאור. הרבה פחות אור.

קטגוריות
LOW פוסט בבל יהדות השרירים כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

שבוע סוף

עשרות יושבי ראש, אלפי עסקנים
תופרים עוד קומבינות בגני אירועים

החלוץ כושל, השוער נופל
כל כדור עונשין מתגלגל בפנים
אוי ויי ישראל…

ניסינו את שלמה, את קשטן וגרנט
כולם קטסטרופות, כולם רק כמעט
גם השחקנים הם רק בני…
ברגעי אמת , הם כמו ליצנים
היידה ישראל!

ולנו זה לא אכפת מי בכלל ישחק שם
אם רק נגיע ליום הזה
מלמיליאן, יניב קטן, בניון, ברקו, רפי תשובה
וזה יהיה כל כך יפה, הלוואי ואתבדה

בחיים לא נעלה למונדיאל
נה נה נה נה נה

('בחיים לא נעלה למונדיאל' – שי נובלמן. הקליפ כאן)

השבוע העגום שעבר על נבחרות ישראל, בזקניהם ונעריהם, הבליט את שני החולאים המרכזיים של הכדורגל הישראלי: א. מנטאליות דפוקה. ב. ניהול רשלני.

נבחרת ישראל נתנה ביום רביעי בבאזל את המשחק הטוב ביותר שלה בקמפיין- כמה מפתיע שהוא כבר לא קבע שום דבר. אחרי הפוסט הקודם שלי בעניין הנבחרת, בו טענתי כאן שמבחינת חומר השחקנים אנחנו עולים על חלק גדול מהנבחרות שהעפילו למונדיאל, תקפתם אותי במידה רבה של צדק שזו טענה מופרכת לאור ההישגים העלובים של נבחרת ישראל. אלא שנדמה לי שהמשחק בבאזל דווקא סיפק תימוכין לטענה "המשונה" משהו הזו שלי:

הנבחרת עלתה על השוויצרים בחלק גדול משלבי המשחק המשחק ובניגוד לכרגיל אפילו הצליחה להתמודד לא רע עם הפיזיות והאינטנסיביות שלהם. הכי חשוב, בעשר שחקנים, חצי שעה לסוף, היא לא איבדה את הראש והתפרקה אלא שמרה על קור-רוח, תסכלה את השוויצרים והובילה את המשחק לסיום בתוצאה שהתאימה לה. תכלס, נשמע כמעט כמו תיאור של נבחרת אירופאית. אלא שברור שאם המשחק הזה היה קובע לנו לעלייה, גם אם איכשהו היינו מגיעים עד ההרחקה בשוויון, אחרי זה כבר היינו מאבדים את הראש וחוטפים שלישייה. רק כשאין לחץ, אין ציפיות ואין מה להפסיד, אנחנו גדולים. כי כדורגל יש לנו, רק הראש דפוק.

נבחרות הנוער של ישראל ביזו אותנו השבוע עם תוצאות קנוניות כמו 0:3 מול אזרבייג'אן ו- 0:7 מול פולין. אפילו יותר מהכישלון במוקדמות המונדיאל, ההתנהלות בעניין הנבחרות הצעירות היא המחדל הגדול ביותר בקדנציה של יו"ר ההתאחדות הנוכחי.

ממערכת שתפקדה היטב והייתה סוג של נווה מדבר מקצועני בצחיחות החובבנית של הכדורגל הישראלי היא הפכה לנושאת הדגל של אותה התנהלות חובבנית שגובלת ברשלנות פושעת. בהחלטה פופוליסטית מטופשת פיטר לוזון עם כניסתו לתפקיד את המנהל המקצועי של הנבחרות הצעירות זאביק זלצר, איש עבודה יסודי שזוכה להערכה גם בעולם, ואת שאר מאמני הנבחרות הצעירות, שכנראה היו "אפורים" מדי עבורו, ומינה במקומם שורה של שחקני עבר, חסרי ניסיון באימון או בעלי ניסיון כושל.

ואז התברר שוב שאין קשר בין תפקיד של שחקן כדורגל לזה של מאמן. תוך פחות משנתיים החזירו נבחריו של לוזון את הכדורגל הישראלי ברמת הנבחרות הצעירות כמה עשורים טובים אחורה והחריבו עבודה של שנים של זלצר ואנשיו.

אם פעם היינו מתנחמים שלפחות בנוער אנחנו מסתכלים לאירופאים בעיניים ותהינו מה קורה לחבר'ה האלה שהם עולים לבוגרים, עכשיו גם את התהייה הזו חסכנו לעצמו. וזה מצטרף לכלל ההתנהלות הרשלנית של לוזון מאז נכנס לתפקיד. לוזון שהיה סוג של הבטחה- האיש האמביציוזי והכריזמטי שהגיע מלמטה, לא מגוורדיית העסקנים הישנה של הכדורגל הישראלי, שיצליח לנער ולהחדיר קצת חיוניות ואמונה עצמית בכדורגל הישראלי, יהפוך אותו להיות באירופה מה שמכבי פ"ת נהייתה בארץ. אלא שמסתבר שלא כל בעל באסטה מצליח יכול להיות גם מנהל מפעל.

***
שני האירועים המרכזיים השבוע בכדורסל הישראלי לא היו יכולים להיות קוטביים יותר אחד מהשני:

בתחילת השבוע נפתחה הליגה הארצית בכדורסל כשבמשחק המרכזי אירחה הפועל גליל עליון את הפועל אוסישקין. 1,500 איש הגיעו למשחק בליגה השלשית, כמות שרק מכבי תל-אביב והפועל ירושלים מביאות בליגת העל, כולל 300 שעשו את כל הדרך לכפר בלום מתל-אביב במשחק ערב של אמצע-שבוע.

ואמש, אחד עשר אלף צופים בהיכל נוקיהו זכו לראות סוג של "היסטוריה" כשבפעם הראשונה בתולדותיה מכבי ת"א עלתה למשחק גביע אירופה עם חמישייה על טהרת הזרים.

הקוטביות בין שני המשחקים האלה מסמלת יפה את התהליך שעובר כיום הספורט הקבוצתי הפופולארי:

מצד אחד אנחנו עדים להיווצרותם של קבוצות על רב-תרבותיות כמעט נטולות שחקנים (ובחלק מהמקרים גם אוהדים) מקומיים כמו ריאל מדריד, ארסנל ובסדר גודל מקומי כאמור- מכבי ת"א, קבוצות שהם בעצם מותגים בינלאומיים כמו קוקה-קולה ו- H&M. ולעומתם קבוצות האוהדים סטייל הפועל קטמון ואוסישקין דנן.

תופעת קבוצות האוהדים מתחילה לצבור תאוצה גם במקומות אחרים בעולם. באנגליה, למשל, ישנן קבוצות האוהדים של מנצ'סטר יונייטד (FC United of Manchester) ווימבלדון (AFC Wimbledon) שאוהדיה הקימו קבוצה חדשה משלהם (שאגב מתקדמת יפה במעלה הליגות הנמוכות) אחרי שקבוצתם המקורית "נוכסה" על העיר הסמוכה מילטון-קינס והפכה ל- MK Dons

הדבר הכי בולט בקבוצות האלה הוא הדגשה חזקה של סממני הזהות של הקבוצה. את המשחקים של אוסישקין מסיימים בשירת האינטרנציונל ואוהדי קטמון שרים על "הפטיש והמגל". יותר מאשר ניסיון להחיות מחדש קבוצות שכבר לא קיימות קבוצות האוהדים הם סוג של קאונטר-ריאקציה ואלטרנטיבה לקבוצות המותג הגלובליות. הסיבה העיקרית נעוצה בעובדה שהן מהוות מקור לאחד המצרכים הנפשיים הבסיסיים של האדם שמסופק דרך הספורט- הזדהות.

תעודת זהות בבקשה. הפועל אוסישקין השבוע בגליל

קטגוריות
LOW פוסט בבל כל הרשימות מלחה

חול? מועד!

איך אמר רון קופמן בפתיח של יציע העיתונות- "היה לנו ערב מצוין, מכבי הפסידה וזה תמיד טוב למדינה".

ביציאה מהאולם אמש אנשים אמרו שמלחה חזר עשרים שנה אחורה. בתור אחד שהיה שם גם בימים הגדולים ההם אני בהחלט נוטה להסכים איתם. עזבו אתכם אנפילד שמנפילד, אין אווירה בעולם כמו במלחה, בטח בערב של הפועל-מכבי.

היריבות הזו היא הסופר-קלאסיקו האמיתי של הספורט הישראלי. נכון שהפועל ירושלים היא כבר לא אותה קבוצה תמימה ורומנטית כמו זו של שנות התשעים עם עדי גורדון והאהבה. בהרבה מובנים היא אפילו סוג של "מכבי ת"א" לעניים שלוקחת מהקבוצות האחרות בארץ את הפירורים שמכבי השאירה. ועדיין, מול מכבי לעולם נגיע עם תחושת האנדרדוג המקופח שתדליק את המפגש גם אם זה יהיה משחק ידידות בין קבוצות הנוער.

רק השבוע אמר שמעון מזרחי בכתבה שנערכה עליו בחדשות הספורט ש"כמו שאין לנו מדינה אחרת, אין לנו קבוצה אחרת". וזו בדיוק הכוחניות והשתלטנות שמעוררת את האנטגוניזם הגדול כלפי המועדון הזה. ואין, אין דבר יותר כיף בספורט (ובכלל) מאשר "לדפוק במלך, לדפוק לו בראש" כמו שכתב מיכה שטרית.

זה היה משחק כדורסל שכונתי במיטבו, כמו כדורגל אנגלי: מעט מאוד מחשבה ותכנון אבל הרבה מאוד אקשן- משחק מרחבה לרחבה. במשחק מהסוג הזה להפועל, במלחה, עם ההתלהבות של הקהל והאנרגיות המטורפות שיש בערב כזה, תמיד יהיה יתרון.

טרה סימונס נבחר בצדק לשחקן המצטיין במשחק ובטורניר אבל הגיבור שלי הוא יובל נעימי. לא רק בגלל שהוא שחקן בית וככזה אני תמיד אעדיף אותו על פני כל שחקן רכש זר, טוב ככל שיהיה. אלא בעיקר בגלל תכונות האופי הנהדרות שלו שבלטו מאוד אתמול: הביטחון, החוצפה, התעוזה.

נעימי עושה הרבה שטוויות במהלך המשחק, אבל הוא אף פעם לא בורח מאחריות, תמיד לוקח את הכדור אליו וברגעים שהפועל לא הצליחה לייצר סל הוא היחיד שהיה לו את הביצים להיכנס פנימה בכוח או לקחת זריקות מטורפות לשלוש. אפשר לכעוס עליו הרבה פעמים אבל אי אפשר שלא להעריך את העובדה שהוא תמיד מנסה, וגם אם הוא טועה לא פעם, רק כך לומדים.

ואגב, אותו הכנ"ל לגבי גל מקל שעוד יהיה שחקן גדול. רק חבל שפיני גרשון במקום לנסוך בו ביטחון משתולל עליו אחרי כל טעות. אני תמיד אעדיף שחקנים מסוגם של נעימי ומקל על פני אימפוטנטים דוגמת יותם הלפרין.

בכלל, כיף לראות שבתוך ים הזרים ששוטף את הכדורסל הישראלי הרכזים שהובילו אמש את שתי הקבוצות היו ישראלים צעירים ומוכשרים. מי אמר שלא גדלים כשרנות בארץ? רק שבמקום להביא עוד פועל זר מההארלם אם יתנו להם את הביטחון והכדור הם כבר יראו שהם לא פחות טובים, אם לא יותר,

רק דבר אחד צרם לי בערב הנפלא אתמול: זה שגומא אגייאר הצטרף ליובל נעימי בהנפת הגביע. מאוד ריגש אותי ששחקן בית של הפועל משמש כקפטן ומקבל את ההזדמנות להניף גביע לעיני הקהל במלחה ולא הבנתי את הצורך של הספונסר להידחף לפריים.

________________

אפרופו זכייתה המרגשת של פרופ' עדה יונת ממכון וויצמן בפרס נובל לכימיה היה מעניין לעקוב השבוע אחרי הדיון סביב "בריחת המוחות" הישראלים לחו"ל. בתור אחד "המוחות" האלה שחוקר כיום במוסד אקדמי באנגליה אני רוצה להעמיד מספר דברים על דיוקם:

ראשית אפשר לעשות מחקר איכותי גם בתנאים הקיימים בארץ, גם במדעים המדויקים וודאי בתחום שלי (מדעי החברה). תקציבי המחקר המדעי הם מראש מוגזמים ומנופחים, וודאי במדעי החברה שם אין צורך במכשור משוכלל אלא בעיקר בלהפעיל ת'ראש- מה שכידוע עדיין לא עולה כסף. חלק גדול מהתקציבים האלה מתבזבז על נסיעות במחלקה ראשונה לכנסים ביעדים אקזוטיים נידחים שם בעיקר מלקקים אחד לשני את הישבן. וחוצמזה, לשנורר כסף מהגויים לצרכי מחקר אפשר גם מהארץ.

הנקודה השנייה והחשובה יותר לטעמי היא העובדה שהסביבה האינטלקטואלית בארץ, באקדמיה ובכלל, הרבה יותר מפרה מאשר בחו"ל. הסטודנט הישראלי הרבה יותר אינטליגנט ממקבילו בחו"ל (לפחות ממקבילו האנגלי כפי שאני יכול להעיד מניסיוני האישי), יכולות החשיבה שלו מפותחות יותר וגם הידע הכללי.

הסטודנט האנגלי אולי יותר יסודי ומקצועי (שם עדיין לא שמעו על "שחזורים"- מי שלמד בבר-אילן יודע על מה אני מדבר) אבל היכולת שלו לחשוב מחוץ לקופסה, להגות רעיונות מקוריים ולהיות ביקורתי כלפי התחום שלו מוגבלת ביותר. בארץ, הרבה בזכות התלמידים, השיעורים מגוונים ומרתקים יותר, הדיונים בכיתה ערים ומאתגרי חשיבה ומהקולגות שלך תוכל לקבל מבט מזווית שלא חשבת עליה.

זו הסיבה העיקרית, לדעתי, לעובדה שלמרות מערכת החינוך המושמצת שלנו ישראל היא אימפריה אינטלקטואלית ומדעית עם שלושה מועמדים לפרס נובל בשבוע אחד (הייתי מחליף את זה בעלייה למונדיאל האמת). ואגב, גם אחת הסיבות המרכזיות לכך שאני אישית מתכוון ממש בקרוב "להבריח" את המח שלי חזרה ארצה.

________________

ולסיום משהו לשמחת-תורה: 'אורייתא' של אביתר בנאי מתוך אלבום המופת החדש שלו 'לילה כיום יאיר'. המילים בארמית הן ציטוט מתוך ספר הזוהר המובא ביהי רצון שלאחר תיקון ליל שבועות. חג שמח!

אורייתא, אורייתא
מה אמא לגבך
איילת אהבים ויעלת חן
עילא ותתא
רחמין דילך

(תורה, תורה
מה אומר לגביך
איילת אהבים ויעלת חן
ממעלה ומטה רחמייך)

כמה ימין ונחלין
ומקורין ומבועין
מתפשטין מינך לכל סיטרא
מינך כולא
מינך כולא

(כמה ימים ונחלים
ומקורות ומעיינות
מתפשטים ממך לכל צד
ממך הכל
ממך הכל)

אורייתא, אורייתא
עלך כתיב
יקרה היא מפנינים
כמה גניזין טמירין אית בך
כמה פליאן
נפקין מינך

(תורה, תורה
עלייך נכתב
יקרה היא מפנינים
כמה סודות גדולים יש בך
כמה פלאים
מתקבלים ממך)

עד שנפגשנו אני ואת
הייתי צריך את הכאב
כדי לרגע להתקרב
היום אני איתך ואני יודע
כמה עומק יש בלי גבול
בנחמה

קטגוריות
LOW פוסט כל הרשימות מלחה

במקום צ'לסי ליברפול- גביע הטוטו של הכדורסל

במקור תכננתי לכתוב על המשחק בין צ'לסי לליברפול, אבל מכיוון שכידוע לא נערך בסוף שום משחק כזה אני אספר במקום על הביקור שלי אמש במלחה.

אולם. כמה עוד אפשר להתעלל במלחה קשישא? אחרי שכבר אכלסו את המדרגות והמעברים אתמול גיליתי לתדהמתי שהוסיפו גם מושבים מאולתרים במעברים שמעל הסלים ומאחורי הטריבונות. אפילו את מקום העמידה הקבוע שלי כבר תפס מישהו עם כרטיס "מסומן".

ווג'עראס. הכדורסל הישראלי הוא מפעל שיקום תעסוקתי לשחורים משכונות מצוקות באמריקה. ועדיין, אבנר קופל ולהקתו משווקים את גביע-הטוטו שלו כאילו היה מינימום הסופרבול. אז זה מגוחך, נכון, אבל לפחות זה מכניס קצת צבע רעש וצלצולים שמפתים להציץ רגע בפנים. וזה בניגוד לכדורגל שלנו שהתפאורה שלו דהויה ודוחה ומוציאה לך את החשק עוד לפני שהתיישבת בכלל לראות את המשחק. רק דחילק, תורידו קצת את הדציבלים, עד עכשיו יש לי כאב ראש.

מעודדות. הקשר בין ילדות שמענטזות בבגדי גוף מינימאליים לבין כדורסל לעד יהיה נשגב מבינתי. אז אני לא משחק אותה נזיר, גם אני הסתכלתי ונהניתי. אבל דחילק- איפה ההורים של הילדות האלה? איך אבא מרשה לבת שלו להופיע בצורה שבאופן טבעי גורמת לאלפי הגברים שצופים בה באולם או בטלוויזיה להזיל עליה ריר?

מעודדים. מרגש היה לראות את הקהל הנפלא של חולון. ספק אם הם בכלל הכירו מישהו מהשחקנים שהסתובב על הפרקט בגופייה סגולה אבל אותם זה לא עניין, גם לא התוצאה. הם דפקו הופעה ארבעים דקות. מי אמר שאין תרבות עידוד בארץ?

אוהדים של גופיות. ובאותו עניין: לא זיהיתי בעצמי חצי מהשחקנים של הפועל שעלו על הפרקט, מה שלא הפריע לי לרגע להרגיש שכל מי שלובש לבן-אדום הוא "שלנו". בכדורסל זה מאוד בולט שנהיינו בעצם אוהדים של גופיות: השחקנים מתחלפים, הבעלים, אפילו הסמל והשם מתחלפים לפעמים. הקשר בין הפועל הנוכחית לזו שגדלנו עליה עם ה"יש בנו אהבה והיא תנצח" הוא רק בדמיון שלנו. אבל החיים הם סיפור שאדם מספר לעצמו וקבוצות ספורט מאפשרות לאוהדים שלהן להלביש עליהן איזה סיפור שהם רוצים.

ירושלים האחרת. מלחה הוא אולי המעוז האחרון של ירושלים האחרת. זאת של קטמון הישנה (להבדיל מהקטמונים), בקעה ורחביה. זאת ירושלים שאולי אתם לא מכירים- אשכנזית, שמאלנית, משכילה, ליברלית ומאופקת. טבע הדברים שבתור אוהד בית"ר אני מרגיש שם קצת מוזר. מצד שני יש בי צד שהרבה יותר מתחבר לסגנון הזה. איזה כיף לשיר לעודד ולהשתולל בלי כל ה"מוחמדים" וה"טועמות" והגועל נפש שיש בחלקים מסוימים ביציע המזרחי.

כדורסל. אה כן, היה גם העניין הזה. תכל'ס זה היה נראה כמו בשכונה- עשו כוחות וחילקו לשני חמישיות. שלנו ניצחה.

ילדות, איפה ההורים שלכן?

קטגוריות
LOW פוסט כל הרשימות מלחה נשמת כל חי

האהבה מנצחת!

אין בשורה ספורטיבית יותר משמחת עבורי מניצחון של הפועל ירושלים על מכבי ת"א. כל הפסד של מכבי שמעון משמח אותי עד מאוד, קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשזה מתרחש מול הקבוצה שלי. מזמן אני לא זוכר כזה ניצחון מוחץ שלנו על היריבה מההתנחלות הדרומית להרצליה. זו היתה פשוט שחיטה כשרה, עליונות מהג'אמפ הראשון. אין עונג שישווה למראה המחזה בו טומנים שמעון ומזרחי ודיוויד פדרמן את ראשם בכפות ידיהם בעוד החבורה המבולבלת בצהוב שעולה להם מיליונים מאבדת את הראש על הפרקט ומתקשה להבחין בין ימינה לשמאלה.

כבר אחרי שהזדמן לי לצפות בהפועל בגביע ווינר בתחילת העונה רשמתי כאן שהדבר שבולט יותר מכל הוא הרוח החדשה שיש בקבוצה. בעוד בתקופת דן שמיר ראינו קבוצה לחוצה ועצבנית, כדמות מאמנה, הפועל של השנה היא קבוצה נינוחה ונעימה, שוב, כדמות מאמנה.

אין מילים שיוכלו לתאר את החשיבות העצומה שאני מייחס לאינטלגנציה רגשית, בספורט ובחיים בכלל. הסיפור של גיא גודס וטימי באוורס הוא עוד דוגמא נפלאה לכך: באוורס הוא בחור רגיש. שזה אחלה, גם אני כזה. אלא שתחת דן שמיר הוא היה כבוי ונרפה, משום שדן שמיר, כדבריו שלו, "לא מאמין בלהתעסק בדברים שהם מחוץ לכדורסל". רק חבל שמה לעשות ושחקני כדורסל (וכדורגל וכל ספורט אח בעצם) הם קודם כל בני אדם, וזה שמשלמים להם מאתיים אלף דולר בחודש לא משנה את העובדה הפשוטה הזו. וכמו כל בן אדם הם צריכים חום ותשומת לב ומישהו שיבין אותם, מי פחות ומי יותר, בכדי להפיק מעצמם את הטוב ביותר. והנה, תחת גיא גודס, שכמו שציינתי מצוייד בתבונה והרגישות הנדרשים, טימי פורח ולפרקים אפילו הזכיר לי אתמול בכמה מהלכים את אנתוני פארקר.

מצד שני- הסיפור ההפוך במכבי: החטא הקדמון של אפי בירנבוים, בדומה לזה של עודד קטש בשנה שעברה, הוא שהאמין למה שכותבים עליו. בשביל הרבה אנשים רגישות היא ההפך מרציונליות ורציונליות היא מילה נרדפת למקצוענות. כל מי שמבין עניין יודע שהתיזה הזו לא מחזיקה מים. אבל מה לעשות שיש לה הרבה קונים ומה לעשות שאפי בעצמו קנה את זה. לדוגמא: ההתעללות שהוא מבצע בדרור חג'ג' שנראה שרוי כעת בטרואמה מנטלית שיקח לו זמן רב להתאושש ממנה. אצל אפי שאני הכרתי ואהבתי זה לא היה קורה. להיפך, שחקנים כמו חג'ג' היו הראשונים איתם היה יוצא למלחמה. כמו שדברים נראים כעת אפי יועף ממכבי וגם ינציח את תדמיתו כמוטיבטור ולא מעבר לכך. בבחינת "גם אכל את הפירות הבאושים וגם גורש מהעיר".

ולסיום, כמנהגי בקודש אחרי נצחונות גדולים של הפועל, אני רוצה להקדיש את הניצחון לדני קליין. אני לא יודע אם יש בירושלים מפעל כמו פרס ישראל, אבל אם יש דבר כזה מי שצריך להעניק לו את תואר יקיר העיר ביום ירושלים הקרוב (והיה צריך לעשות את זה כבר מזמן) הוא דני קליין. האיש היקר הזה מחזיק בצמרת כבר עשור וחצי מועדון כדורסל בתנאים בלתי אפשריים של חוסר תחרותיות וחוסר שוויוניות.

במקום שבו קבוצות אחרות שניסו לקרוא תיגר על ההגמוניה השמעונית נמצאות כבר מזמן בפח הזבל ההיסטוריה (הפועל ר"ג, אליצור נתניה, הפועל חיפה, הפועל ת"א ועוד..), דני קליין בעזרת תבונה נדירה, תושייה ולב עצום מחזיק את הפועל ירושלים עם הראש מעל המים ומתמרן את המציאות הסבוכה של הכדורסל הישראלי ושל העיר הזו לערבים נפלאים כמו זה שחווינו כמו אתמול. אין לי ספק שאם הוא היה רץ לראשות העיר הוא היה מקבל "קצת" יותר משבעת אלפים קולות..

"יש בנו אהבה והיא תנצח!"

היש תמונה יפה מזו?!