קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק רביעי)

פרק ראשון>>
פרק שני>>
פרק שלישי>>

למחרת עזבתי את סנדאי ושמתי פעמי לניאגטה שם אמור היה להיערך במוצ"ש משחק שמינית הגמר בין אנגליה לדנמרק. לשמחתי אנגליה לא איכזבה וסיימה במקום השני בבית המוקדם, בדיוק כמו שציפתי ממנה, כך שהכרטיס הבא שלי היה סוף סוף למשחק של הנבחרת שלי – נבחרת שלושת האריות!

הנסיעה לניאגאטה היתה קצרה יחסית לסטנדרטים שהורגלתי אליהם בימים האחרונים ובהגיעי לתחנת הרכבת קיבלו את פני שוב הדיילות היפניות החביבות שהציעו שוקולדים עם לוגו המונדיאל ושאר מזכרות הנושאות את דגליהן של אנגליה ודנמרק. כשחיפשתי את המלון שלי הסתבר שהוא ממוקם, לא פחות ולא יותר, בתחנת הרבבת עצמה… ניגשתי לקבלה שהייתה מוצפת באנגלים שניסו לעוט על המקומות שפינו הצרפתים שהיו אמורים לשחק באותו שמינית-גמר, אלמלא ההדחה המפתיעה שלהם כבר בסיום השלב המוקדם, אבל כבר היו בקורואסניות של פאריז.

לבינתיים חמקתי מהברדק במלון כדי לנסות ולצוא מקום לראות את המשחק המכריע של יפן נגד טוניסיה. העיר הייתה ריקה וכולם כנראה צפו במשחק. ממש ברור איפה אבל, כי שום פאב או באר לא היה באיזור. אפילו חנויות הטלוויזיה שיכלו להוות פתרון טוב לנושא סגרו את שעריהם. מאוכזב חזרתי למלון ופקידת הקבלה סיפרה בהתרגשות שניפון מובילה 1:0. קיבלתי סוף סוף את המפתח לחדר ועליתי לראות את הסוף ואת יפן מבקיעה שער שני.

בערב יצאתי שוב לחפש מקום לראות את המשחק בין דרום-קוריאה לפורטוגל. למרבה ההפתעה מצאתי איזה סושייה שהגישה אוכל מוזר והקרינה את המשחק. אחרי חמישה ימים של קבנוס קשה כמו אבן ולחם שעורה עם טעם של בירה שמחתי מאוד למנת צ'יפס קיקיונית. גם המשחק עצמו היה מצוין – קוריאה ניצחה למגינת ליבם של המקומיים החביבם שכבר החלו להיכנס לי ללב ופורטוגל הפכה לעוד נבחרת גדולה שהולכת הביתה מוקדם מהצפוי.

סקוטלנד בתחפושת?

למחרת קמתי מוקדם והתכוננתי בהתרגשות ליום הגדול בו אראה לראשונה בחיי משחק של נבחרת אנגליה. סוף הרגשתי באוויר אווירת מונדיאל- כשהאנגלים בסביבה אתה יכול להיות רגוע שתהיה אווירה נפלאה של כדורגל. גם לאוהדים הדנים היתה נציגות מכובדת יחסית למרחק הגדול בין צפון-אירופה לדרום-מזרח-אסיה. האווירה היתה ידידותית וחגיגית והעיר הוצפה בדנים ואנגלים שישבו לשתות בירה, הרבה בירה, יחד ולדבר על כדורגל. מי שדווקא נראו מוטרדים משהו היו כוחות השיטור המקומיים שכנראה שמעם של החוליגנים האנגליים הגיעה עד אליהם. אולם שום דבר מזה לא היה באותו יום בניאגטה. ההיפך הגמור הוא הנכון.

בצהריים שמנו פעמינו לעבר פאב ספורט כדי לראות את משחק השמינית הראשון בין גרמניה לפארגוואי. שם פגשתי בגבר אנגלי בגיל העמדה שסיפר על חוויותיו ממונדיאל איטליה 90'. כצפוי, גרמניה ניצחה משער בדקה ה-85' אחרי משחק מזעזע. למגינת ליבו של כל מי שהיה בפאב – אנגלי, דני, יפני או ישראלי..

אחרי המשחק שמנו פעמינו לעבר האיצטדיון. כפי שכבר למדתי להכיר היפנים מיקמו את המוניומנטים האדירים האלה רחוק ממרכזי הערים כך ששוב נעזרנו בהסעות שיצאו מתחנת הרכבת בתקתוק מופתי. אחרי נסיעה של כחצי שעה יכולנו לראות באופק את הפלא הארכיטקטוני שנקרא "איצטדיון הברבור הגדול". קצת קשה להביר מה מראה שכזה עושה לאחד שגדל על טריבונות הבטון ב"אצטדיון" העירוני בבית-שמש.. נכנסתי למגרש, התמקמתי ביציע אוהדי אנגליה ותליתי את הדגל של בית"ר למרות שכבר כשעתיים לפני המשחק לא הותירו האנגלים, על דגלי הסיינט ג'ורג' שלהם, פיסת מעקה פנוייה לתלות עליה דגל.

הנבחרות עלו למגרש לצלילי המנון המשחקים הפומפוזי ומהזווית המצויינת שלי יכולתי לזהות היטב את השחקנים האנגלים הנערצים עלי ובראשם, כמובן, מייקל אואן שלנו, האחד והיחיד. האנגלים שרו את "האל נצור את המלכה" במקהלה מסונכרנת היטב של 30 אלף אוהדים, בלי להזדרז לקראת הסוף כמו "בארץ ציון ירושלים" אצלנו, והאווירה המופלאה באיצטדיון ותחושת התרוממות הרוח שהרגשתי כמעט והשכיחה ממני שבעצם יש פה משחק. אלא שמהר מאוד התברר שהחגיגה הגדולה רק התחילה וזה הולך להיות אחד מאותם ערבים נדידירם שאפשר לקרוא להם פשוט מושלמים!

כדור קרן מימין בדקה העשירית ואחרי מסע דחיקות אנגלי כמיטב המסורת אני קופץ על דיוויד מימיני, אוהד שרוף של אנגליה המהונג-קונג – אחת אפס לממלכה המאוחדת! לא עברו מספר דקות והרגע הגדול שלי הגיע כשמייקל אואן בחדות אופיינית שלח מתוך הרחבה כדור לפינת השער הדנית ושתיים-אפס מזהיר כל כך לאנגליה! אנגליה המשיכה לשחק נפלא וחמש דקות למחצית "אפילו אמיל הסקי כבש" – ועוד שער נהדר בבעיטה מחוץ לרחבה! בשלב הזה נעמדה על הרגליה כל המושבה האנגלית העצומה באיצטדיון ותלב בשירה אדירה שכוונה לנבחרת הדנית – "האם את סקוטלנד בתחפושת?"

המחצית השנייה היתה לפרוטוקול בלבד ולא ממש עניינה אף אחד ביציע שם הרכיבו האוהדים האנגלים רכבות אנושיות שעברו מיציע ליציע בשירה אדירה. המשחק הסתיים ב-3:0 גדול לאנגליה וכולם התפזרו בחיוך ענק ומתוק על השפתיים. מה שלא יהיה בהמשך המונדיאל אחרי הערב הזה בניאגטה כבר ידעתי שהייסורים שעברתי בכדי לכאן היו שווים! החגיגה לא נפסקה וכולנו חזרנו לאותו פאב מהצהריים שהקרין כל הלילה בלופ את המשחק בשידור חזור- האוהדים האנגלים שרו לפני כל גול "אנחנו הולכים להבקיע" ושמחו כאילו הם רואים את המשחק בשידור ישיר גם בישודר החוזר העשירי באותו לילה. לפנות בוקר התקפלתי בחזרה לתחנת הרכבת/המלון שלי וישנתי כמו תינוק עד הצהריים.

האנג אובר

כשהשכמתי יצאתי לחפש פתוח לצפות בו במשחק שמינית-הגמר השלישי בין שבדיה לסנגל. את הדרך לפאב בו הייתי אתמול מזמן שכחתי ובמקום גררתי רגלי לעבר פאב אחר, שם התייצבתי לתדהמתו של בעל הבית דקות ספורות לשריקת הפתחיה המוקדמת. בעל הבית, ממוצא אנגלו-סקסי, עדיין היה בהאנג-אובר מחגיגות האנגלים מאתמול בלילה.

הוא הגיש לי בירה ושאל אותי למקום מוצאי. "קפריסין" עניתי בנון-שאלנט, מתוך מחשבה בעובדה שאני לבלות איתו אחר צהריים שלם לבד במקום האפלולי הזה. אם כי קצת אחרי שריקת הפתיחה הצטרפו אלינו צמד אנגלים, גם הם מתאוששים מההאנג-אובר של אמש, שפתחו שולחן עם סנדביצ'ים ובירות לידי. בשיחה שהתגללה הסתבר שבעל הבית הוא איזה רבע יהודי כך שחששותי לגבי מקום מוצאי היו מיותרות. מוצא אתני לא היו הדבר המשותף היחיד בינינו. מייד כשתחיל המשחק הוא הקליט אותו. מסתבר שהוא מכור להקלטות בדיוק כמוני.

המשחק היה מצויין, שבדיה עלתה ליתרון מוקדם אולם סנגל הישוותה עוד לפני סיום המחצית, מה שהקפיץ את בעל הבית להתקשר לאיזה חבר שלו אוהד שרוף מטעם עצמו של סנגל. במחצית השנייה לא היו שערים למרות הזדמנויות טובות לשני הצדדים והמשחק נכנס להארכה. מה שהעמיד אותי קצת במצב לא נעים כשהשהות הארוכה שלי במקום הסתכמה בהוצאה על פחית בירה אחת שאותה אפילו לא הצלחתי לסיים עדיין כשנכנסנו לתוך ההארכה. זאת לעומת הקצב יוצא הדופן של ידידי מהממלכה המאוחדת…

מי שגאל אותי מאי-הנעימות הייתה סנגל שבשער זהב מצויין הדיחו את השבדים שהדיחו את הארגנטינים בשלב המוקדם ונקמו בהם עבורי על הענין הזה. חמקתי בנון-שלנטיות מהפאב ואת המשחק השני לאותו יום כבר ראיתי בחדרי במלון. אירלנד וספרד נגררו לפנדלים והספרדים ניצחו אך בקושי את האירים הנפלאים שחזרו הביתה מאוכזבים אך גאים.

קובה חמוסטה

אחרי מספר ימיםבניאגטה רבתי, שללא ספק היו החלק היותר טוב במסעי במזרח עד כה, הגיע הזמן להדרים שוב. הפעם המטרה הייתה קובה, שם נערך באותו ערב משחק שמינית-הגמר של בריל נגד בלגיה. כרטיס לא היה לי אבל שירה ורון בלב, ועוד איך! כבר בתחנת הרכבת של קובה הוקפתי בספסרים, כולם אנגלים כמובן, שנקטו בשיטות שיווק אגרסביות למדי וניסו לשכנע אותי לרכוש כרטיס למשחק במחיר תשלום חודשי של משכנתא. "זו נבחרת ברזיל ,חבר" הם ניו להסביר לי. כמה יפה מצידם.

אני בכול מקרה החלטתי שרק מציאה יוצאת דופן תגרום לי לרכוש כרטיס למשחק כשהמטרה האמיתית לשמה הגעתי לעיר הדרומית היא לצמצם טווחים קראת משחק רבע-גמר של אנגליה ביום שישי בשיזואוקה ולהתחיל במלאכת השגת כרטיס למשחק הזה. בינתיים הציעו לי מספר מקומיים כמה עסקאות סיבוביות מעניינות דווקא שכללו החלפת הכרטיס שכן היה לי, למשחק רבע הגמר באוסאקה בשבת – בו אמורה לשחק יפן במידה ותעפיל, תמורת כרטיס לרבע הגמר של אנגליה בשיזואוקה עם אנגליה. סירבתי, במה שהתברר בדיעבד כמקח טעות. סברתי שאוכל לקבל מחיר הרבה יותר גבוה ברגע שיפן אכן תעפיל, אלא שבסוף היא הודחה ואני נשארתי עם כרטיס לטורקיה-סנגל. אבל עוד חזון למועד.

שעת המשחק התקרבה וכרטיס במחיר מציאה לא נראה באופק. התקדמתי לעבר האיצטדיון עם חבורה אנגלית תפרנית ונטולת כרטיס כמוני בתקווה למצוא אולי בכל זאת משהו במכירת חיסול של השנייה האחרונה לפני שריקת הפתיחה. בדרך החבורה החלה להתפרק כשחלק החליט לוותר בכלל על הניסיון ולהבטיח מקום טוב בסושיה המקומית ושני חבר'ה אחרים ניסו את מזלם בהתפלחות (למשחק במונדיאל!) ובפעם האחרונה שהיה לי איתם קשר עין היו הרחק מעבר לנקודת הבידוק השנייה. אני, שנותרתי לבד, חברתי לערב-רב לאומים שנשארו כמוני בחוץ והחלו לטכס עצה כיצד לצפות במשחק שהיה אמור להיפתח בעוד שניות אחדות.

בעודנו מטכסים עצה שלף פתאום אחד היפנים מכשיר טלוויזיה מיניאטורי בשחור-לבן והציב אותו על אחת הבטוקאדות של הברזילאים שנארו בחוץ. תוך שניות נוצרה התקהלות במקום שהפך למעין יציע מאולתר ממש מחוץ לאיצטדיון. זו היתה חוויה משונה ומיוחדת לראות משחק מחוץ לאיצטדיון בו הוא נערך. סאונד לא היה, אבל לא היינו צריכים משום שיכולנו לשמוע היטב את הקריאות מתוך האיצטדיון עצמו.

בתוך המגרש התפתח משחק מצויין. ברזיל, שהגיעה למונדיאל באופן יוצא דופן לאו דווקא כאחת המועמדות לזכייה אחרי מסע תלאות במוקדומות שכלל חילופי מאמנים סיטוני וההעפלה רק במשחק האחרון, חזרה לפתע, אחרי הדחת צרפת וארגנטינה וטיול קליל בבית המוקדם, לעמדתה המוכרת יותר כפייבוריטית.

למרות הזדמנויות טובות לשני הצדדים המחצית הסתיימה בלי שערים ואני התפניתי להתיידד עם עלמת חן ארגניטית שתפסה מושב לידי "ביציע" במהלך המחצית. העברנו חוויות מהמשחק הדרמטי במייאגי בו הודחה האלביסלסטה ("בחיים שלי לא בכיתי ככה") וניתחנו את סיכויי ברזיל במחצית השנייה.

בדקה ה- 67' ריבאלדו בשער מצויין העלה ברזיל ליתרון ראשון ויכולנו לחוש היטב את הרעד באיצטדיון גם בעמדה המאולתרת שלנו בחוץ. רונאלדו, שנדמה היה כנעלם ופתאום חזר משום מקום בסערה, השלים 2:0 עשרים דקות אחר-כך וברזיל נראתה לפתע הימור מצויין לגמר ביוקוהאמה. עם שריקת הסיום ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא עם הארגנטינית. "מאיפה אתה?" שאלה. לקחתי רגע לחשוב וזרקתי – "אנגליה".

"לא נכון, אתה מישראל".
הייתי בשוק. "מאיפה את יודעת?".
"זהיתי את המבטא", אמרה. ואז הוציאה מתוך החולצה תליון מגן-דוד.
"קוראים לי מרים, אני יהודייה. ידעתי כל הזמן שאתה מישראל אבל רציתי לראות מה תגיד. אני רוצה להגיד לך משהו – אף פעם אל תתבייש שאתה מישראל או שאתה יהודי ולעולם אל תסתיר הזה". נבוך ומושפל איחלתי לה כל טוב ונפרדתי לשלום.

הלך הכסף ושער הזהב

יום המחרת היה אמור להיות היום הגדול שלי. יפן פגשה את טורקיה במייאגי וניצחון שלה, שהיה אפשרי לחלוטין ואולי אפילו צפוי לאור היכולת המרשימה שהפגינה בשלב המוקדם והעודה שהטורקים העפילו בקושי רב מבית קל יחסית, יהפוך את הכרטיס שברשותי למשחק רבע-הגמר באוסאקה בשבת לאחד המטמונים המבוקשים במזרח כולו.

התייצבתי בשעת המשחק בפאב מקומי שהיה מלא על גדותיו באוהדים כחולים לבנים (צבעי הנבחרת המקומית) שהרעישו עולמות כבר דקות ארוכות לפני השריקה בקריאות קצובות "ניפון! ניפון!" הצטרפתי אליהם בשמחה, אחר הצהריים הזה, הייתי יותר יפני מיפני.

אלא שדברים אל הלכו לפי התוכנית, טורקיה עלתה ליתרון מוקדם בדקה ה- 12' משער של אומיט דבלה ויפן, למרות הדחיפה העצומה של הקהל, לא ממש הצליחה לסכן אותה בהמשך. עם שריקת הסיום מצאתי את עצמי מוקף בעשרות יפנים שלא יודעים עצמם מרב צער וחששתי ברצינות שאני הולך לחזות בחי באחד המנהגים היפניים המסורתיים המפורסמים – החריקרי. כמה מאות הדולרים שהפסדתי על הכרטיס, שעכשיו מן הסתם לא שווה כאן אפילו את הנייר שעליו הוא מודפס, נראו כעת כצרה של עשירים.

בערב חזרתי לאותו מקום, שהיה הפעם הרבה יותר שקט ומרווח, בכדי לראות את משחק השמינית האחרון בין איטליה לדרום-קוריאה. בדרך החלטתי לעבור באינטרנט קפה להתעדכן קצת במה שקורה בארץ. זאת היתה טעות. מייד כשפתחתי את האתרים מהארץ נגלו לעיני תמונות זוועה מפיגוע נוסף שהתרחש באותו יום בירושלים. מצב הרוח שלי ירד באחת ואיתו גם החשק לראות את המשחק. גררתי את עצמי בכל זאת כי ידעתי היטב שלהישאר עכשיו לבד בחדר במלון רק יכניס אותי עוד יותר לסרטים.

בפאב עצמו יכולתי להתעודד קצת כשחברתי לזוג אנשי עסקים ישראלים שהגיע לכאן מהונג-קונג. כששמעו שאני מהארץ הזמינו אותי מייד לבירה. למרבה המבוכה, כנראה בגלל שהראש שלי בכל זאת היה במקום אחר לגמרי באותם רגעים, נשמטה הכוס המלאה מידי והתנפצה על הרצפה בכל תרועה משפריצה לכל עבר. החבר'ה הישראלים, שכנראה זיהו את מצב רוחי השפוף, מיהרו מייד לנחם ולהרגיע אותי והזמינו לי כוס חדשה. החמימות הזו מהבית היתה הדבר שהכי הייתי צריך עכשיו, אחרי שבועיים לבד במקום הזר והרחוק הזה ובמיוחד לאור החדשות האחרונות מהארץ.

המשחק עצמו, אותו ראינו על מסך ענק שהוצב בפינת הפאב, בחברת נערה יפנית יפהפיה שהבחר'ה מהארץ ניסו כל הערב לשכנע להצטרף אליהם למלון אחרי המשחק, היה משובח, דרמטי ואחד השערורייתים בתולדות המונדיאלים.

כבר בדקה החמישית פסק השופט האקוודורי, ביירון מורנו – האיש שיהפוך לגיבור האמיתי של המשחק, פנדל לטובת קוריאה אחרי משיכה בחולצה של פאנוצ' ברחבה. בופון לקחת את הפנדל של יונג-האן והציל את איטליה בפעם המי יודע כמה. אחרי ההלם הראשוני, מהאווירה יוצאת הדופן באיצטדיון בדיג'און ומהפתיחה הקוראינית, איטליה השתלטה על המהלכים בשדה ועלת ליתרון מנגיחה של וויירי בדקה ה- 18'. היתרון של וויירי החזיק מעמד יפה למרות משחק נוקשה מאוד של הקוראינים, שלא זכה לתגובה של השופט האקוודורי, וזה היה נראה בדרך לעוד 1:0 איטלקי מוכר, אלא שבדקה ה- 88' כדור טועה שהתגלגל ברחבה נפל לרגל של קי-יון סול ששלח אותו לרשת ואת כל קוריאה לשמיים.

ההארכה כבר היתה פארסה אחת גדולה. בדקה ה- 103' עבירה ברורה על טוטי ברחבה והליצן האקוודורי, במקום להצביע על הנקודה, בחור באופן יותר מתמוה להוציא לטוטי כרטיס צהוב שני על התחזות. בחלק השני של ההארכה שער חוקי של טומאסי נפסל בטענת נבדל. לבסוף, יונג-האן, זה שהחמיץ את הפנדל בפתיחת המשחק, כבש את שער הזהב ששלח את איטליה רותחת הביתה ואת ההמונים בקוריאה לחגוג כל הלילה ולזרות עוד מלך, צורב במיוחד, על פצעי היפנים שהודחו מוקדם יותר באותו היום.

בפרק הבא – המסע שלי מגיע לסיומו, לא לפני משחק היסטורי בשיזואוקה וליל שכרות שיוצא משליטה בקיוטו.

קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק שלישי)

פרק ראשון >>
פרק שני >>

למחרת חזרתי לאותו מקום כדי לראות את נבחרת צרפת, אלופת העולם, עפה מהמונדיאל בבושת פנים בלי שער ונקודה אחת לרפואה. הפעם כבר היו במקום אנשים ואפילו מעט אווירה. מסתבר שגם היפנים לא ממש אוהבים את הצרפתים וכך יצא שבסיום כולם היו מבסוטים.

לאחר המשחק שמתי פעמיי, יחד עם החברים המקומיים החדשים שהכרתי במהלך אותו אחה"צ, לתחנת-הרכבת בכדי לתפוס את הרכבת לכיוון האצטדיון. היפנים, לא מפתיע, אוהדי נבחרת אנגליה כמוני ובעזרת בחור חביב מהונג-קונג שהיה איתנו שתירגם עבורי ועבורם את השיחה סיפרתי להם על ביקורי בליברפול שנה לפני כן ועל כך שזכיתי אפילו לקבל חתימה ממייקל אואן בכבודו ובעצמו – מה שהפך אותי בו במקום לאייקון בפני עצמו וגרם לי להרגיש לרגע מיני דייויד בקהאם עם כל היפניות שצווחו מסביבי.

כשיצאתי מתחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון קידם את פני מזג-אוויר אפור ומדכא והמראה המטריד משהו של המוני אנשים הצועדים בטורים מסודרים עפ"י הכוונת שוטרים. זה היה סטרילי, נטול ההתרגשות וההתלהבות של מונדיאל. למרות זאת כשהתקרבתי לאיצטדיון וראיתי אותו במלוא הדרו שוקע בתוך ערפילים של לפנות ערב בדרום יפן, היה זה מחזה מרהיב וההתרגשות החלה לפעום בי. למרות שזה היה שונה ממה שדמיינתי זה היה מיוחד ויפה. מסביב לאצטדיון נערך הפנינג בכיכוב דוגמניות מקומיות יפהפיות (מעולם לא דמיינתי שיפניות יכולות להיות כל כך יפות) שהזכיר יותר ללונה פארק מאשר משחק כדורגל.

בתוך האצטדיון גיליתי להפתעתי הרבה מאוד אוהדים קמרונים. כולם יפנים שאני משוכנע שעד לפני מספר ימים לא ידעו בכלל שקיימת מדינה כזו. היפנים אירגנו את כולם כמו במבצע צבאי וכדי שזה יראה כאילו יפן מוצפת באוהדים מכל המדינות המשתתפות, כל אוהד קיבל נבחרת לאהוד פלוס ערכת אוהד הכוללת חולצה ודגל. היפנים, כמובן, לקחו את העסק מאוד ברצינות והפגינו היסטריה לגבי כל אחת מהנבחרות אותן אהדו. הגרמנים בכל זאת הצליחו להביא כמה אוהדים משלהם ואני התמקמתי ביציע מעורב של אוהדים מכל העולם שהשיגו כרטיסים כמוני דרך האתר הרשמי של הוועדה המארגנת. כך יצא שלידי ישבו זוג אנגלים שבעוד הגבר בלס סושי האישה פלירטטה עם המקסיקני שישב מאחור.

ואז זה הגיע, הקבוצות עלו למגרש לצלילי ההמנון האפי היפהפה של המשחקים ורעד עבר בגופי. אווירה או לא, יפנים קמרונים או גרמנים- איציק אלפסי מירושלים במונדיאל!

המשחק עצמו היה ללא ספק המוזר ביותר בו נכחתי מעודי. ראשית האווירה- ממש לא אווירה של משחק כדורגל, עם צופים שמריעים בלי שום קשר למה שמתרחש במשחק. שנית- המשחק עצמו, משחק מוזר ששום דבר לא ממש קורה בו ובסוף גרמניה ניצחה 2:0 (מצד שני, מה בעצם מוזר בזה?). והכי הזוי היה השופט ששלף לא פחות מ- 18 כרטיסים צהובים במשחק שלא היה אלים כלל וכלל. חברי האנגלים ליציע, בפרץ ציניות אנגלי משובח, אפילו צעקו לעבר השופט באיזה הוצאת חוץ שיוציא כרטיס צהוב לזה שהוציא את הכדור. גרמניה, כאמור, ניצחה ועלתה לשלב הבא וקמרון נסעה הביתה והשאירה את כל ה"אוהדים" שלה בארץ השמש העולה מאוכזבים. אני חזרתי להמאמצו בגשם שוטף. הגעתי לחדר ספוג במים, מותש ודי הלום תרבות – כך היה נראה בינתיים המונדיאל הראשון שלי.

אל תבכי ארגנטינה

למחרת השכמתי קום ושמתי פעמיי לעבר סנדאי הצפונית, שם במייאגי הסמוכה היה אמור להיערך אחה"צ המשחק בין ארגנטינה לשבדיה, המשחק השני לו היה לי כרטיס. למרות המרחק הרב הרכבת היפנית טסה וחצתה את הואידו – האי המרכזי של יפן – במהירות שיא וכבר בשעת צהריים מוקדמת העגעתי לסנדאי. שם כבר היתה יותר אווירת מונדיאל כשדיילות יפניות חביבות קיבלו את פני הבאים בתחנת הרכבת המרכזית ועמדות הכוונה הוצבו ברחבי התחנה. גם איזור התחנה היה מלא וצבעוני עם אוהדי הנבחרות וסתם כאלה, כמוני, שבאו למשחק. הוצאתי את דגל בית"ר שהיה ברשותי בדיוק לאירועים מסוג זה, הצטלמתי איתם ומיהרתי לחפש את המלון בו אמור הייתי להשתכן.

כשהגעתי למלון המליצו לי בקבלה להשאיר את התרמיל בשמירת חפצים ולמהר לכיוון המגרש שנמצא, מסתבר, באיזה חור מחוץ לעיר בכלל. מיהרתי חזרה לתחנת הרכבת משם ייצאו רכבות מיוחדות לכיוון המגרש. אלא שגם מאיפה שהורידו אותנו הרכבות היינו צריכים לקחת אוטובוס נוסף לאצטדיון. לפחות שמעתי סופסוף עברית לראשונה מאז הגעתי ליפן כשתוודעתי לכמה ישראלים ממוצא ארגנטיני שהגיעו למשחק.

כשהסתיים מסע התלאות והגעתי בשעה טובה לאיצטדיון הוטרדתי לגלות שהוא איננו מקורה. ככל שהתקדם אחרה"צ עננים מאיימים התעבו בשמיים ועמם החל לחלחל אצלי חשש כבד שעוד לפני שריקת הפתיחה ישטוף אותנו מבול וירטיב אותי עד לשד עצמותיי כשאני במכנסיים קצרים וטי-שירט בלבד. בינתיים שוב העברתי את הזמן בלונה-פארק שמחוץ לאיצטדיון שם מוכר צעיר ונמרץ בדוכן של אחת מרשתות הסלולר ניסה לשכנע אותי לקנות מכשיר טלפון נייד בו ניתן לצפות בשידורי טלוויזיה. כשניסיתי להסביר ליפני החביב שלדעתי לא יהיה ניתן בישראל להשתמש במכשיר הזה בישראל (השנה כזכור 2002) הוא עיקם פרצופו ונפרד בנימוס.

נכסתי לאיצטדיון והתמקמתי במושב שסומן על הכרטיס שלי. לידי מצאיתי איזה חבוב אקוודורי תושב ארה"ב שהתגלגל דווקא למשחק הזה וקונן בפני על "האמריקאים המטומטמים ששלחו לו את הכרטיסים רק יממה לפני שהיה אמור לטוס". בניגוד למשחק אמש בשיזואוקה, הפעם דווקא היתה אווירה ביציעים. מה גם שלשמחתי יצא שהכרטיס שלי היה ליציע של אוהדי ארגנטינה שהיה צבעוני ורועש. אולם למרות אהדתי מרובת השנים לנבחרת התכולה-לבנה לא הרגשתי שייכות, לא הבנתי את השירים, לא הצלחתי למלמל אותם והרגשתי יותר כמו צופה ניטראלי שפשוט רוצה לראות משחק כדורגל טוב מאשר כמו אוהד בעל עניין.

ארגנטינה, בכל אופן, היתה חייבת ניצחון אחרי ההפסד לאנגליה בדרבי הפרטי שלי (כן, אני יודע שזה מוזר מאוד לאהוד את אנגליה וארגנטינה ביחד, אבל כשזה קרה לא הייתי מודע ליריבות בין השניים). כבר מהפתיחה אורטגה ושות' תקפו גלים גלים, אבל בלי יותר מדי תכל'ס.

לקראת סיום המחצית הראשונה התרחש אירוע ביזארי, נטול משמעות למשחק אולם רב משמעות מבחינתי. השופט עצר לרגע את המשחק, ניגש לספסל הארגנטיני ושלף כרטיס אודם. ממקום מושבי לא היה ברור בדיוק למה או למי, ובטח לא על מה, אבל על המסך הגדול באיצטדיון יכולתי לראות את קלאודיו קאניג'ה יורד לחדר ההלבשה דקה וחצי לפני כל יתר השחקנים.

הרחקתו בנסיבות יוצאות דופן אלה של קאניג'ה הורידה את המסך על חלומי לראות בפעולה את "קאני", מגיבורי הילדות שלי, האיש שאותו שבאחה"צ אחד בקיץ של 1990 העיף אותי לשמיים עם השער המורסם לרשת ברזיל בשמינית-גמר המונדיאל באיטליה.

המחצית השנייה נפתחה והיוותה המשך ישיר של הראשונה. בלי להלאות בקלישאות שבכדורגל מי שלא מבקיע סופג וכו' היה ברור שאוטוטו זה יבוא ושבדיה תבקיע מאיזה מתפרצת אן מצב נייח. ואכן, אחרי שעה של משחק נפסק כדור חופשי לזכות השבדים מרחק 30 מ' משהער הארגנטיני שאנדראס סוונסון שלח בעוצמה ודיוק ישירות לחיבורים של קבאז'רו. 1-0 וויקינגי כל כך לא מוצדק ובאותה מידה כל כך צפוי.

אחרי שיצאה מההלם חזרה ארגנטינה לשבת על השער השבדי, שוב, בלי ליצור מצבים מאיימים באמת. מי שבסוף בה לעזרתה היה דווקא השופט מאיחוד האמירויות, שהחזיר אולי ההרחקה התמוהה של קאניג'ה מהספסל, וחמש דקות לסיום פסק פנדל מפוקפק לזכות ארגנטינה.

גם את המתנה הזו ארגנטינה כמעט ובזבזבה אלא שלמזלה על הריבאונד מההחמצה של אורטגה עט ראשון קרספו שקבע שיוויון. בשלב הזה, אני, שדי התקררתי ביחסי לארגנטינים תוך כדי המשחק ובמיוחד אחרי שנכנסו לפיגור (הגעתי ליפן בשביל להינות ואף הפסד של אף נבחרת לא יגרום לי להתבאס עכשיו) חזרתי פתאום להיות אוהד שרוף של האלביסלסטה. ידעתי גם שזו יכולה להיות ההזמנות חד-פעמית לתפוס קלאיסקת מונדיאל אמיתית ב'לייב' במידה והמהפך יושלם.

אלא שחמש הדקות האחרונות ותוספת הזמן התנהלו כמו המשחק כולו- ארגנטינה תוקפת אך לא באמת מסכנת. שריקת הסיום בישרה שבאופן כמעט בלתי נתפס, ארגנטינה, שהיתה אחת משתי המועמדות הבכירות לזכות בטורניר ערב פתיחתו (יחד עם צרפת שהלכה הביתה כבר אתמול), הולכת הביתה כבר בתום השלב המוקדם. המחזה שנגלה מסביבי עם שריקת הסיום היה מרגש ומחמיץ לב – אוהדי נבחרת ארגנטינה נשארים ביציע להריע לשחקניהם עם דמעות בעיניים. המראה של אוהדות ארגנטיניות מתייפחות היה מסוג הרגעים בהם מתערבבים בך רגשות מכל מיני סוגים.

אבוד ביפן

גם ההדחה של ארגנטינה עדיין לא סימנה את סיום התלאות שלי לאותו יום – כשירדתי בתחנת הרכבת בסנדאי ויצאתי לרחוב התברר לי במהרה שסנדאי של היום זו ממש לא סנדאי של הלילה, והמלון שלי, שהיה באור יום מרחק הליכה של חמש דקות הליכה מהתחנה, אינו נראה באזור. במקום זה מה שנגלתה לפני זו כוורת של בניינם ענקיים דומים באורח פלא האחד לשני ומוארים באור נגוהות דלוח.

בעודי נובר בחוסר אונים במפה ומנסה איכשהו לאתר את מיקומי המדוייק ביחס למלון החלה לפתע חבורה של ארבעה נערות יפניות חביבות לכרכר מסביבי. באנגלית הלא אנגלית שלהם הן ביקשו לעזור. קידמתי כמובן בברכה את הצעתן הנדיבה וסימנתי להן על המפה להיכן אני אמור להגיע. אחרי התייעצות קטנה בינהן התקבלה ההודעה המשמחת- "בא איתנו ונראה לך".

במהלך הדרך, אין צורך לומר, הם התברברו קשות בעודן מנסות לשווא להסתיר את מבוכתן. אולי כדי לפייס את דעתי הן גם התחילו לחקור אותי למקום מוצאי. כשעניתי שאני מישראל הן פתחו עיניהן בתדהמה. להפתעתי הגדולה מסתבר שהנערות היפניות לא שמעו מעולם על המקום הזה שנקרא "ישראל". לא האמנתי למשמע אוזני, הייתכן שיש מקום כזה בעולם שבו אנחנו ממש לא מעניינים אף אחד? אם על ישראל הם לא שמעו, אמרתי לעצמי, אספר להם שאני יהודי, זה וודאי יאמר להן משהו. אולם הפלא ופלא, גם על זה הן לא שמעו! הזדעזעתי. מכל מה ששמעתי מערכת החינוך ביפן היא מהטובות בעולם, הם בטח למדו משהו על התנ"ך ומכירים דמויות כמו "אברהם או משה, לא?" פניהן ההמומות אמרו שלא. "אז אולי דויד?" ניסיתי בפעם האחרונה ורק אז הושגה פריצת דרך: "דויד דויד, ג'ודה ג'ודה!" הן קראו בקול. "כן, ג'ודה, גו'ייש!" עניתי חזרה בהתרגשות והפנמתי להבא שבשיחה עם נשים על דמויות יהודיות מיתולגיות מראש הייתי צריך ללכת בכיוון של דויד.

לבסוף לאחר תלאות רבות הצליחה החבורה למצוא עבורי את הדרך למלון. שנייה לפני שהודיתי להן ונפרדתי לשלום הייתי חייב לנצל את ההזדמנות להצטלם איתן, ועם הדגל של בית"ר כמובן. אישה מבוגרת שעברה במקום גויסה למשימה ולאחר שצילמה אותנו מילמלה לעבר הבנות מספר מילים ביפנית שמהטון שלהן נשמעו לי כאזהרה לא להתיידד יתרה על המידה עם הזר המוזר שמצלם אותן עם דגל של מי שהוא טוען היא "קבוצת הכדורגל מספר אחת במזרח-התיכון".

עייף ורצוץ כל מה שרציתי כעת היה לקבל את מפתחות החדר ולהיזרק על המיטה. אולם שגם זהף מסתבר, עדיין לא היה סופן של תלאותיי ליום זה…
מסתבר שבמלון אותו הזמנתי בכדי לקבל את מפתחות החדר צריך לשלם מראש על כל תקופת השהות. מספיק מזומנים לשם כך לא היו לי בארנק ולכן שלפתי את כרטיס האשראי. אלא שמבטה הנבוך של פקידת הקבלה בישר לי שגם זו כרגע איננה אופציה. "אתה יכול למשוך כסף מהכספומט פה מעבר לפינה" ניסתה היפנית לעזור באנגליתה המשובשת. אבל מפתח לחדר אחרי יום מפרך לא קיבלתי.

יצאתי לחפש את הכספומט וכמו שתיארתי לעצמי המושג "מעבר לפינה" הוא ביפנית מושג יחסי ביותר. כשבכל זאת מצאתי את המכשיר המדובר התחוור לי שהכספומט הזה מדבר רק יפנית. אין בעייה, חשבתי לעצמי, אני כבר אכניס את הכרטיס, אלחץ על הסכום והכסף יצא. אולם המכשיר היפני, כדרכם של מכשירים יפנים, לא ממש נענה להתחכמויות הישראליות שלי ופלט בעקשנות את הכרטיס פעם אחרי פעם. התחלתי להשלים עם העובדה שהלילה אני הולך לישון בחוץ או, במקרה הטוב, בתחנת הרכבת התחית.

היה לי עוד צ'אנס אחד. החלטתי שזה הזמן לבדוק האם חינניותם מרובת הרצון הטוב של הדיילות בדוכני האינפורמציה בתחנת הרכבת יעילה במאום. השעה היתה מאוחרת והתחנה היתה ריקה מאנשים. שנייה לפני שאני מתרסק לתוך עצמי זיהיתי תנועה חשודה באיזור דוכן האינפורמציה. מיהרתי לכיוון והספקתי להגיע בדיוק לפני שהדיילת בדוכן, שכנראה סונג'רה להישאר ולקפל את הבאסטה, נעלמה גם היא. פניתי אליה נרגש והסברתי את מצב החירום אליו נקלעתי. הבחורה, שלשם שינוי דיברה אנגלית רהוטה, הסבירה שהתחנה כבר סגורה ואין באפשרותה לעזור לי בשעה כזו. כלאחר ייאוש הוצאתי את כרטיס האשראי מהארנק ושאלתי אותה בפשטות –

"איפה אני יכול להוציא עם הדבר הזה כסף כאן?"
"עם זה?!" ענתה, "רק בסניפי דואר".
לך תמצא עכשיו סניף דואר פתוח בשעה כזו…

אלא כפי שכבר הספקתי ללמוד בשהותי הקצרה כאן, היפנים הם אנשים שבאמת יצאו מגדרם בכדי לעזור לך, במיוחד במצבים מהסוג הזה. וגם הבחורה היקרה הזו, שאני חב לה טובה עד היום, לא איכזבה. היא חכחה בדעתה ונזכרה שסוג של סניף דואר קיים בקומת המרתף של התחנה ומבלי להלאות אותי בהכוונות מיותרות פשוט הוליכה אותי ביד למקום. או אז באה הישועה והצלחתי בשעה טובה למשוך כסף. לא היו בליבי מילים להודות למושיעה שלי אולם נראה לי שמבטי כבר אמר הכל.

סוף סוף יכולתי לגשת לחדר שלי (שהיה דומה יותר בגדולו לתא), לנשום עמוק, להירגע ואפילו להספיק לראות ביפנית את סוף המשחק בין ספרד לדרום-אפריקה. אכן, זו היתה נחיתה לא רכה, אבל אחרי קשיי ההתאקלמות התחלתי, ככה בקטנה, להרגיש שאני אולי בכל זאת הולך להנות מהחוויה הזו…

בפרק הבא- אני נתקע מחוץ לאצטדיון בלי כרטיס במשחק של ברזיל אבל לומד שיעור חשוב לחיים.

קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

בין עזה לשיזואוקה (פרק שני)

פרק ראשון >>

"זה עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה" שר מאיר אריאל ותיאר היטב את מה שחשתי באותו בוקר קייצי בו הבטתי, דרך דמעה שקופה שהזלתי מהתרגשות, במטוס גדול ממריא על רקע הזריחה באולם היציאות בנתב"ג. רק אז יכולתי סוף להירגע אחרי שנים של תכנונים, חודשים של אי וודאות ולילות בהם לא הצלחתי לעצום עין מרוב התרגשות. עליתי לטיסת ק.ל.מ. לאמסטרדם והתחלתי את המסע הארוך לארץ השמש העולה. הדיילות ההולנדיות הנאות הגישו קפה של בוקר, התרווחתי לי בכסא ונהניתי, כל-כך נהניתי, לראות את תל-אביב מתרחקת.

כשהגעתי לשדה התעופה סכיהפול באמסטרדם כבר הייתי במצב רוח אחר לגמרי מזה שליווה אותי בחודשים האחרונים. כל הצרות בארץ נראו לפתע רחוקות והדבר היחיד שהטריד אותי היה כיצד להעביר את מספר השעות שנותרו לי עד לטיסת ההמשך לטוקיו. חיפשתי ומצאתי פאב קטן בשדה וישבתי לראות את המשחק בין אקוודור למקסיקו בחברת בחור דני שבדיוק עשה את דרכו לקוריאה בכדי לצפות במשחק המכריע של נבחרתו נגד צרפת.

היה זה מספר חודשים לא רב אחרי ה- 11 בספטמבר והתכונה בשדות התעופה הייתה ניכרת. כך נהיה ששדה-תעופה, אחד המקומות האהובים עלי, הפך ממקום הומה ציפייה והתרגשות למקום בו כל אחד מביט בשני בחשדנות כשאווירה מתוחה באוויר. כך היה גם בהמתנה לקראת העלייה למטוס כשטיפוס בעל חזות מזרחית הטריד משהו את מנוחתי. אלא שאחרי כל מה שעברתי בשביל להגיע כל-כך קרוב לחלום לא ממש היה איכפת לי לצלול לתוך האוקיינוס בשליחות הזו- טוב למות בעד מונדיאלנו!

בזמן שהייתי על הטיסה לטוקיו נערך ביוקוהאמה המשחק בין יפן לרוסיה. היה זה המשחק השני של היפנים בטורניר ואחרי התיקו 2:2 המצויין במשחק הראשון נגד בלגיה המורל במזרח היה גבוה והציפיות בשמיים. במהלך הטיסה דיווח הטייס שיפן ניצחה 1:0 ואם הייתם שואלים אותי באותו רגע הייתי מתאר התגובה בקרב היפנים כשמחה מאופקת בלשון המעטה, אלא שאחרי שלמדתי להכיר את היפנים אני יכול כעת לומר שמדובר היה בלא פחות מהתקף היסטריה קולקטיבי.

הלם תרבות

כבר בנחיתה בשדה התעופה נאריטה שליד טוקיו חטפתי את הלם התרבות הראשון שלי. פקיד ההגירה הזועף, שהיה נראה כאילו זה עתה יצא מסרט אימה בבימויו אקירה קורוסאווה והייתי בטוח שבכל רגע עומד להשליך אותי לצינוק טחוב ביחד עם כמה מחברי היאקוזה- המאפיה היפנית הידועה לשמצה- בחן את הדרכון של מכל כיוון אפשרי ולאחר שהבין שמטרת הביקור היא משחקי המונדיאל – "סאקה" (ככה הם קוראים לכדורגל, כנראה סוג של עיוות על המילה האנגלית "סוקר")- דרש ממני לראות את הכרטיסים למשחקים. הוצאתי את הכרטיס למשחק בין גרמניה לקמרון, מה שגרם לו, משום מה, לשנות ברגע את מצב רוחו ולפרוץ באורח לחלוטין לא מובן בצחוק מתגלגל. קשה לי להאמין שהידיעות ההיסטוריות שלו הובילו אותו לגיחוך על האירוניה שבעובדה שישראלי נוסע מרחק חצי גלובוס כדי לראות משחק של נבחרת גרמניה מכל אומות עולם. אבל את היפנים, הבנתי מיד, אני כבר לא אבין.

עוד אני מתאושש מהמפגש הראשוני וההזוי הזה עם התרבות היפנית חטפתי את ההלם השני כשעמדתי נבוך מול הסבך המסורבל של מפת הקווים בתחנת הרכבת שבשדה. אמנם כבר הייתי בוגר של כמה ממפות המטרו המסובכות בעולם, זו של האנדרגרואנד בלונדון או של הסאבוואי בניו-יורק, אבל בסירבול כזה עוד לא נתקלתי, ממש סבך של חוטי-צמר שנגררו בידי חתול.

הייתי אמור להגיע לשיזואוקה שם אמור היה להיערך למחרת היום המשחק בין גרמניה לקמרון, אולם לאחר שמצאתי סופסוף את הרכבת שמגיעה לשם וביררתי את המחיר הסתבר לי, בהמרה קצרה למטבע שקלי (ולא בשער קשוח מדי), כי מחיר הנסיעה לשיזואוקה עולה על תקציב הנסיעות הכולל אותו תכננתי לכל משך הביקור. בצר לי וויתרתי בשלב הזה על הנסיעה לשיזואוקה ועליתי הרכבת המהירה לטוקיו בתקווה למצוא שם פיתרון.

בהגיעי לתחנת הרכבת המרכזית של טוקיו (העתק מדוייק משום מה של זאת באמסטרדם) חשכו עיני למראה נחילי האדם הצועדים במנהרות התת-קרקעיות בטורי ענק מתניידים. זה היה השלב בו נכנסתי סופית למצב קליני של טראומה. למזלי לפתע ראיתי מראה מוכר: חבורת אנגלים עבי כרס עם פחיות בירה ביד וזמירות "שלושת האריות" בליבם. הם היו התקווה שלי. תיארתי לעצמי שהם כבר עם פז"ם של לפחות שבוע כאן, עוד מהמשחק הראשון, וניסיתי את מזלי בתקווה שהם יוכלו להדריך אותי היכן ניתן לרכוש כרטיס רכבת שבועי, חודשי, או מה שזו לא יהיה, כי למרות שבארץ המחיר של כרטיס מסוג זה נראה היה לי אסטרונומי, כשראיתי את המחירים של הנסיעות הבודדות ביפן הבנתי שזו ממש מציאה. ואכן, הם לא איכזבו והפנו אותי לסוכנות נסיעות שממוקמת ביציאה מהתחנה ומתעסקת בנושא. כשהם הלכו התחוור לי, למרבה הזעזוע, שכל יציאה מהרכבת לוקחת אותך לקצה אחר לגמרי שלי העיר וכך יצא שביליתי חצי שעה נוספת רק בכדי למצוא את היציאה הנכונה.

כשמצאתי בסופו של דבר את המקום נאלצתי להמתין כשעה בתור עד שפקידת קבלה חיננית קיבלה אותי ובמבטא יפני משובש משהו סיפרה לי על אלף ואחת התנאים, ההגבלות והסייגים של כרטיס הרכבות. בסופו של דבר קניתי את הכרטיס ובהמשך גילתי, לשמחתי, שהוא יכול לאפשר מעבר חופשי בין כל הרכבות ביפן. איך גילתי? פשוט ראיתי כיצד האנגלים מסתובבים עם הכרטיסים האלה, מנופפים בהם לכל עבר ונכנסים איתם לכל מקום כאילו היו דרכון דיפלומטי.

עם אפס שעות שינה ב- 48 השעות האחרונות, ג'ט לג מטורף, רון בלב והגרסה היפנית לחופשי-חודשי ביד, איתרתי את הרכבת לשיזואוקה ויצאתי למסע.

טעות בכתובת?

הנסיעה ברכבת היתה ההזדמנות הראשונה להכיר את נופיה של ארץ השמש העולה ואז התוודעתי לראשונה למחזה הבא: קילומטרים על גבי קילומטרים של חלקות אדמה מוצפות או, אם תרצו, ימק"א בחורף ירושלמי זועף במיוחד. לימים הסתבר לי שאלו אינם אלא שדות האורז המפורסמים של יפן.

לאחר כל התלאות האלה הגעתי בשעה טובה, יומיים וחצי לאחר שעזבתי את הארץ, למחוז חפצי והיעד הראשון שלי בביקור: המאמצו- עיר המרכזית בחבל שיזואוקה שם אני אמור להשתכן בימים הקרובים ולצפות מחר במשחק הראשון שלי. התמקמתי בחדרי במלון, הנחתי את הראש לתפוס תנומה קלה וכשהתעוררתי יצאתי לרחוב בכדי לספוג קצת אווירת מונדיאל ולראות את משחקי הערב.

או אז חיכתה לי ההפתעה האמיתית.. קרוב לשעתיים שוטטתי ברחובות המאמצו מבלי להיתקל באזכור אחד של אותו אירוע שמסעיר את כל העולם, ואמור לפחות, להערך ממש כאן, מתחת לאף של המקומיים. לא שלט חוצות המברך את הבאים, לא כיכר בה מוקרנים המשחקים על מסך גדול ואפילו לא פאב או מסעדה בה ניתן לצפות בשידורים. הייתי בהלם. אולי הגעתי בטעות למקום הלא נכון?

לבסוף מצאתי איזה פאב-מסעדה שהראה את המשחקים, שם הייתי הלקוח היחידי שהטריח עצמו לצפות במשחק שנערך באותה שעה, בלגיה מול טונסיה, משחק שכל מה שאני זוכר ממנו זה שנערך בגשם זלעפות שוטף. מה שאני דווקא זוכר היטב זה שהמלצרית/ברמנית במקום נראתה די לחוצה מכך שהיא תקועה שם לבדה עם יצור עגול עיניים מזור שכמותי וחיכתה בקוצר רוח שהמשחק יגמר בכדי לבשר לי שהמקום נסגר. עזבתי את המקום ומיהרתי חזרה בגשם שוטף למלון, הלום תרבותית, ונעדר כל התרגשות מונדיאלית.

בפרק הבא- בשעה טובה אני מגשים את החלום ונוכח במשחק במונדיאל, אבל החוויה שלי הופכת הזוייה משעה לשעה…

קטגוריות
כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

סיפורי מונדיאל (7): בין עזה לשיזואוקה (חלק ראשון)

פרוייקט סיפורי מונדיאל מגיע לישורת האחרונה. בשבועות הקרובים אספר כאן את סיפור נסיעתי למונדיאל 2002 ביפן. להלן החלק הראשון- תבלו!
_____________________

כל הסיפורים באזור המיוחד של 'סיפורי מונדיאל' כאן>>

המסע שלי למונדיאל של 2002 לא התחיל ערב משחק פתיחה, לא מס' שבועות לפני כן ואפילו לא בשנה שקדמה למשחקים. המסע הזה החל שש-עשרה שנה קודם לכן, בערב קיצי אחד בירושלים, כשצפיתי יחד עם אבא מהופנט במה שיישאר לנצח עבורי זיכרון המונדיאלים הגדול מכולם- מופע יד ורגל האלוהים של דייגו ארמנדו מראדונה נגד אנגליה ברבע גמר מונדיאל מקסיקו 86'.

הייתי אז ילד בן שבע אבל אני עדיין זוכר את התחושה שליוותה אותי בסיום המשחק- התרגשות, גודל השעה, תחושה שהייתי עד למשהו היסטורי. באותו רגע גמלה בי ההחלטה שיום אחד אני אהיה שם- במונדיאל!

בשש-עשרה השנים שעברו מאז ביליתי לילות שלמים בהם התהפכתי במיטה והפלגתי בדמיונות איך זה יהיה להיות שם באמת… האווירה, הרעד ביציעים ובעיקר- התחושה הזו להיות חלק ממשהו היסטורי, המחשבה שאתה נמצא שם איפה שמאות מיליונים ברחבי העולם שרואים עכשיו את המשחק בטלוויזיה היו מוכנים לתת כל-כך הרבה בכדי להיות.

עד שהשתחררתי הצבא מעולם לא הייתי בחו"ל. הנסיעה הראשונה שלי הייתה טיול כדורגל באירופה שערכתי מיי עם שחרורי מצה"ל במשך קרוב לחצי-שנה בין דצמבר 2000 למאי 2001. זה היה ההודו/דרום-אמריקה שלי.. מהטיול הזה חזרתי עייף, מותש פיזית ורגשית ובעיקר תפרן. אלא שכעת, ידעתי, עומדת לפני המשימה הגדולה מכולם- המסע למונדיאל 2002 ביפן!

הייתי צריך לעשות כסף, ומהר. כך יצא שאת החודשים הראשונים שאחרי החזרה מאירופה ביליתי בעבודה סיזיפית ב"מאפיית חבה" המפורסמת בשוק מחנה-יהודה. שנים רבות אח"כ, שמסביבי ילינו נערות מעודנות על זה שהן עובדות קשה במשרד, אזכר באותם ימים של קיץ בחום מהביל של 40 מעלות, כשהתנורים אופים אותך יחד עם הבורקסים, בשישה ימי עבודה בשבוע בקצב מטורף של 16 ו-17 שעות ביום, ואדע להעריך עבודה קשה "אמיתית" מהי..

אחרי כמה חודשים כשלו רגלי ולשמחתי מצאתי עבודה טובענית מעט פחות כקצין ביטחון במלון "המלכים" המיתולוגי שבמרכז העיר מול כיכר פאריז. הימים היו ימי הפיגועים הנוראים של אינתיפדאת אל-אקצה וגם כלב מת לא בא לתור בירושלים. המשמרות היו דלות ובמסגרת הצמצומים שנכפו על המלון לאט לאט הפך קצין-הביטחון גם למאבטח, המנקה והחדרנית. מספיק כסף לא יכולתי לעשות מהעבודה הזו ולכן שמחתי כשחבר שעבר לגור וללמוד ברחובות הציע לי להחליף אותו במשרה בה הועסק באוניברסיטה העברית בהר-הצופים.

קפצתי על המציאה והשתלבתי בעבודה במסגרת ביה"ס לחינוך. תפקידי היה לארוז ארגזים עם חומרי לימוד ולשלוח אותם לכל הארץ. בכל יום הייתי עושה אינספור פעמים את הדרך הארוכה מקצה אחד לשני של הקמפוס עם עגלה עמוסת ארגזים, מביט בקנאה בכל אותם סטודנטים המסתלבטים על הדשא… בהרבה מובנים הייתה זו ראשית הקריירה האקדמית שלי.

במקביל המשכתי לעבוד גם במלון, במשמרות לילה בעיקר, וכך יצא ששלושה או ארבעה ימים בשבוע הייתי מסיים משמרת לילה במלון ונוסע מיד לעבודה באוניברסיטה. כמעט 24 שעות רצופות של עבודה. מה לא עושים בשביל להגשים חלום…

בשעות הפנאי הבודדות שהיו לי התחלתי לתכנן את הנסיעה. קוראה נראתה לי מוזרה מדי ומראש החלטתי שאני אסע רק ליפן. עקבתי אחרי מכירת הכרטסים באינטרנט, שאז עוד לא ידעתי עליו יותר מדי, ובלילה קריר אחד של ינואר נכנסתי לאינטרנט קפה מזוהם בבן-יהודה ועשיתי את המעשה-

הזמנתי ארבעה כרטיסים: שניים לשלב המוקדם- גרמניה נגד קמרון בשיזואוקה וארגנטינה נגד שבדיה במייאגי, אחד לשמינית הגמר בנייגאטה ועוד אחד לרבע הגמר באוסאקה.

אלא שבעודי עוסק בתכנון הנסיעה עדיין לא שיערתי את המכשולים והמניעות שיעמדו בדרכי למזרח-הרחוק שבחודשים הבאים יהפוך לרחוק הרבה יותר מששיערתי לכתחילה…

חומת מגן

בסרטו של ערן ריקליס "גמר-גביע" מסופר על חייל מילואים (משה אבגי) שבמקום לממש את נסיעתו המתוכננת למונדיאל בספרד 82' מוצא עצמו בלחימה אי שם בדרום לבנון. בכל פעם שראיתי את הסרט לא יכולתי אפילו להרשות לעצמי לדמיין כמה אכזרית יכולה להיות סיטואציה שכזו. לא חלמתי שזו עשויה להיות יום אחד מציאות מאוד ממשית עבורי…

בערב פסח, פחות מחודשיים לפתיחת המונדיאל, התרחש הפיגוע הנוראי במלון פארק בנתניה. כבר למחרת החלו לרוץ בבית הכנסת שמועות על גיוס מילואים.

לא ידעתי אז הרבה על מלחמות, למרות שכבר סיימתי שירות צבאי, אבל גיוס מילואים באמצע החג היה נשמע לי כמו משהו שיש לו התחלה אבל את אחריותו מי יישורנו. בראש, לאט לאט, התחילו לצוץ לי המחשבות שאולי אמצא את עצמי בעזה עם הכרטיסים למונדיאל וכמו משה איבגי ב"גמר גביע" אספר למקומיים איפה הייתי צריך להיות עכשיו במקום…

במוצאי החג כבר הודיעו בחדשות על גיוס מילואים נרחב. ידעתי שהטלפון השחור הוא רק עניין של זמן. ואכן, למחרת בבוקר קיבלתי את הטלפון מבשר האיוב מקצינת הקישור. בנאיביות עוד שאלתי אותה "לכמה זמן נהיה מגויסים?" והיא ענתה ש"אין לה מושג, שזה צו שמונה ושלא אעשה תוכניות לזמן הקרוב". היה זה יום נוראי בירושלים, עוד פיגוע, ברד נוראי ירד מהשמיים ותחושה של סוף העולם. ואני, אני רק חשבתי על החלום שלי לנסוע למונדיאל שמתמוסס לי עכשיו עם הגשם.

במוצאי שבת קיבלתי טלפון שהגיוס שלנו מתעכב ביום או יומיים ובינתיים "שנהיה זמינים בטלפון". לא ריאתי בזה פתח לתקווה כי אם דחיית הקץ. ישבתי במרפסת, הדלקתי סיגריה בסיגריה וחשבתי על משה איבגי…

היומיים הבאים עברו עלי בציפייה וחרדה אבל הטלפון הארור לא הגיע. עד שביום שלשי טילפן אופיר גרמן ובפיו בשורות שלא יאמנו ממש- מסתבר שגייסו את החטיבה.. את הגדוד… את כל הפלוגה… ורק את המחלקה שלנו לא! אנחנו בעתודה. לא האמנתי למזלי הטוב.. זה היה נדמה עבורי כנס, לא פחות.

מבצע חומת-מגן הלך והסתבך ועמו נקיפות המצפון שלי על החברים שנלחמים בשכם וג'נין ועל זה שיש לי בראש רק דבר אחד- המונדיאל. כשהסתיים המבצע והחברים חזרו הביתה נשמתי לרווחה. "זאת הייתה חתיכת הפחדה" חשבתי לעצמי, "אבל אם עברתי את זה כנראה שהגורל שלי הוא בכל זאת לנסוע למונדיאל".

אלא שגם זה לא היה סוף הסיפור…

בלת"ם

כחודש לפני המשחקים קיבלתי הודעה להגיע לאסוף דבר דואר שמור. בסתר ליבי ידעתי מה זה אמור להיות… מכיוון, שכאמור, עבדתי 24 שעות ביממה, נאלצתי להמתין עד יום שישי, הבוקר החופשי היחיד שהיה לי במהלך השבוע, עד שיכולתי ללכת לדואר לאסוף את החבילה.

באותו יום שישי הייתי הראשון בדואר. התייצבתי נרגש כחתן ביום חופתו והגשתי לפקידה המנומנמת את תעודת הזהות והפתק הקורא לי לבוא לאסוף את דבר הדואר.

היא קמה מכיסאה, בררה בערימת החבילות וחזרה כשבידה מעטפה קשיחה בצבע-צהוב סגורה היטב. הנחתי את המעטפה מתחת לחולצה ורצתי לאוטו. רק אחרי שנעלתי את הדלתות ווידאתי שאיש לא עוקב אחרי העזתי לפתוח אותה לאט לאט…

ושם הם היו… ארבעה אונקיות זהב, עם השם שלי עליהם באותיות קידוש לבנה באנגלית ו(אני מניח..) יפנית- יצחק אלפסי. רטט והתרגשות אחזו בי, חשתי כאילו בידי נמצאות לוחות הברית ממש.

פתאום טלפון. גרמן. "מה הוא רוצה עכשיו?" תהיתי לעצמי, ועניתי לשיחה.
"יש לי חדשות!" הודיע גרמן בחגיגיות. החסרתי פעימה.
"דיברתי עכשיו עם המ"פ שלנו..". עוד פעימה.
"..ובגלל שלא היינו בחומת-מגן אנחנו הולכים להיות מצוותים לגדוד אחר בתעסוקה בעזה לעשרים ושמונה בחודש הבא". התעלפתי.

חיוור כולי חזרתי הבייתה. אבא, שראה אותי ראשון במצב הזה, נבהל. "מה קרה?" שאל מייד. כנראה חשב שדבר הדואר שהלכתי לאסוף היה מכתב זימון לבית-דין של מעלה.. סיפרתי לו את החדשות של גרמן בעודי על סף בכי. אפילו לאבא, שתמיד יודע למצוא מילת עידוד ופתח של תקווה, לא נותרו הפעם מילים.

כל מה שנותר לי היה להשלות את עצמי במהלך אותו סופה"ש שהאינפורמציה של גרמן שגוייה. אלא שהמעטפה החומה שחיכתה לי בדואר ביום ראשון על הבוקר לא הותירה כל מקום לספק: "תעסוקה מבצעית בחטמ"ר עזה; 2 ליוני – 30 ביוני". "לפחות את הגמר נראה בבית.." ניחמתי עצמי באירוניה.

אחרי ההלם הראשוני ידעתי שעל החלום הזה אני לא יכול לוותר בכזאת קלות. יש מאין גייסתי בעצמי את הכוחות לנסות ולהילחם על ביטול הצו. תחילה קצינת הקישור, שנשמעה מאוד לא מעוניינת ומאוד לא מסמפטת את המצב שלי. היא הפנתה אותי למי שהוא, כך מסתבר, המפקד הישיר שלי ביחידה שהיה גם הוא משועשע מכל הרעיון: "אנשים עזבו משפחות ונשים בהריון ואתה רוצה ליסוע לראות כדורגל?!" "הוא כנראה לא אוהב כדורגל" חשבתי לעצמי והמשכתי.

מפקד הפלוגה היה הצ'אנס האחרון שלי. לא הכרתי אותו אז כי לא יצא לי עדיין לעשות מילואים אבל ידעתי שרק מילה שלו תוכל לפתוח דלתות עבורי ולהמיס את הלבבות הקפואים בהם נתקלתי עד כה. השגתי את המספר וחייגתי אליו:

"אז תדחה את הנסיעה"
"מה תדחה? זה מונדיאל! פעם בארבע שנים!!" עניתי.
"אז תבקש החזר על הכרטיסים" (כאילו שהכסף זה מה שעניין אותי…)
"זה פיפ"א, איך אני אסביר להם עכשיו מה זה צו-8"?
שנייה לפני שאני שוקע בייאוש טוטאלי הוא נתן לי בכל זאת פתח אחרון לתקווה:
"טוב, תשלח לי צילום של הכרטיסים וכרטיס הטיסה לקצינת קישור ונחשוב מה לעשות".
וזה מה שעשיתי דבר ראשון על הבוקר שלמחרת.

כל התהליך הזה נמשך מספר שבועות ומפה לשם כבר נותרו פחות משבועיים עד לנסיעה המתוכננת. בראש כבר רקמתי תוכניות איך אני נמלט מהארץ בדרכון מזוייף או משהו. לא היה אכפת לי להיות עריק ולחזור מיפן ישר לכלא. רק רציתי להיות במונדיאל. עזבו חלום, זה כבר הפך לאובססיה..

יום שישי, שבוע בלבד לפני הנסיעה, אני מרים שוב טלפון לרותם המ"פ:
"מה קורה רותם, עוד שבוע אני אמור לנסוע?"
שתיקה ארוכה…
"איזו נבחרת אתה אוהד?"
"אנגליה?!" אני משיב באי נוחות מסויימת, לא משוכנע מה מטרת השאלה..
"לא ברזיל?!!"
"לא.. אני אנגליה מאז…"
"טוב" הוא קוטע אותי, "אז שהיה לכם בהצלחה, תהנה".

רציתי לקפוץ עליו ולנשק אותו דרך הטלפון.

"תודה רותם, תודה, אתה לא מבין כמה זה חשוב לי, אני חוזר וישר מתנדב לשלושים וחמש.. מילה שלי!"

שבוע לפני וסופסוף יכולתי לראות את החלום שלי מתגשם…

בפרק הבא- אני מגיע בשעה טובה ליפן אך מגלה לתדהמתי שדווקא שם אף אחד לא שמע על המונדיאל…

לצפייה בקטע המדובר מהסרט "גמר גביע" כאן >>

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות סיפורים עשרים ושניים משוגעים

1984

השבוע אנחנו לוקחים הפסקה קצרה מסיפורי מונדיאל לקראת הביקור המדובר של הפועל ת"א מחר בטדי. לקראת המשחק, שעשוי להכריע את גורל האליפות עבור האדומים, מחזיר אותנו רן לאותה שבת מפורסמת בימק"א, לפני 26 שנה, בה דווקא בית"ר היתה זו הזקוקה לניצחון על-מנת לזכות באליפות ואילו סיני ושות' רק באו לקלקל. ולקלקל הם קילקלו… ________________

ערב ל"ג בעומר 1984. שני ילדים טובים חיפה יושבים מתוחים מול מקלט הרדיו ומקשיבים לשירים ושערים.

שבע/שמונה שנים קודם לכן הם קיבלו החלטה מוזרה שתשנה את חייהם לעולם. בגלל עלם חמודות צנוע שלבש את החולצה מספר 8, הם החליטו לתמוך בקבוצה שלו. באותה תקופה הקבוצה הבולטת בעיר שלהם היתה הפועל. מכבי, שתככב בסיוטים שלהם בעתיד, בכלל ירדה ליגה באותה עונה (באופן אירוני, בעזרתו האדיבה של אותו מספר 8, שכבש רביעיה לרשתה בקריית אליעזר, באחד המשחקים הפחות זכורים לאוהדי בית"ר, שהסתיים בתוצאה 6-1) ולא משכה את עינם יותר מדי.

אבל אנחנו כבר ב- 1984 ובית"ר ירושלים עוברת את התהליך הפחות או יותר קבוע של אותה תקופה. פתיחה טובה של העונה והתברגות בצמרת ותהליך היחנקות איטי שאמור להסתיים בפעם השלישית או הרביעית באובדן האליפות. אבל אולי הפעם לא?

העונה כבר קרובה לסיומה והפועל תל אביב, שהיתה צמודה לבית"ר כל העונה, מאבדת גובה ולפתע מתגלה יריבה חדשה. יריבה קרובה גיאוגרפית. יריבה שעלתה ליגה עם בית"ר רק שלוש שנים קודם לכן. ערב המחזור ה- 29 המרחק ממנה הוא בסך הכל 2 נקודות.

בית"ר אמורה לשחק היום בימק"א מול הפועל תל אביב, שכאמור כבר איבדה עניין בליגה. מכבי חיפה מתארחת ביהוד. נצחון של בית"ר ותיקו של חיפה יבטיח אליפות ראשונה בהסטוריה.

המשחק מתחיל, והמחצית הראשונה כבר נגמרת ובימק"א כלום לא קורה. אך במחצית השניה מגיע "איתות" מימק"א והנשימה נעצרת. "קבלו את השקט!" צועק אליהו בן און/צחי נוגה/דני דבורין…

וכך תוך 10-15 דקות ה"איתות" הזה מגיע עוד פעמיים והפועל כבר מובילה 3-0. במקביל חיפה כובשת שער יחיד ביהוד ושער הכבוד(?) של נחום תא-שמע כבר לא מעלה ולא מוריד כלום.

המחזור מסתיים ובית"ר יורדת לראשונה מזה כ- 15 מחזורים למקום השני (בניגוד לדברי הרהב השקריים של שלמה שרף, באותה עונה כבר הוענקו 3 נקודות לנצחון).

שני הילדים כבר לא עושים מדורה באותו ל"ג בעומר. הם גם יודעים מה מחכה להם למחרת בבית ספר, בו כל זב חוטם שלא ידע עד אתמול חוק הנבדל מהו, יהפוך כמובן לאוהד ירוק מבטן ולידה…

שבוע אחר משה סלקטר משלים את המלאכה מול רמת-עמידר ושלושער של סמי מלכה מול שמשון הוא כבר רק לפרוטוקול. מכבי חיפה זוכה במקום בית"ר באליפות הראשונה מיני רבות שלה. בית"ר תצטרך לחכות עוד שלוש שנים.

***
מאז עברו 26 שנה. עופר ואני כבר לא ממש אוהדים שרופים של בית"ר, אבל עדיין חברים הכי טובים שיש. עדיין זוכרים ומזכירים אחד לשני את אותה טראומה.

ועכשיו מגיעה ההזדמנות לנקום. אבל במי בעצם? הרי מעולם לא כעסתי על משה סיני ועל הפועל תל-אביב על ההתנהגות הספורטיבית שלהם מול אסופת הנחנקים בצהוב. נצחון על הפועל יכתיר, שוב, את מכבי חיפה. אותה קבוצה שחגגה על הכבוד שלנו באותה שנה. אני גם מעולם לא השתתפתי באורגיית השנאה להפועל. כל המיתוסים מזמן כבר מתו. ההסתדרות (מה זה בכלל?) כבר לא רלוונטית ובית"ר הפכה להיות הקבוצה של הממסד הפוליטי במקום הפועל.

אז מבחינתי, המשחק הזה מחר הוא עוד משחק. בית"ר צריכה לשחק ולנצח (היא מסוגלת בכלל? לא נראה לי), ושבאליפות תזכה מי שתזכה. לי זה כבר לא משנה…

רן