גשם באלפסי מבסוט לחזור ולארח והפעם- צור אורן, יו"ר חוג אוהדי בית"ר ביוסטון, טקסס, שקפץ בתחילת השבוע למשחק המרכזי של המחזור ב- NFL בין היוסטון טקסנס לאינדיאנפוליס קולטס וחזר עמוס חוויות ותובנות.
_______________
אחרי שנה וחצי בארה"ב רצה הגורל והשכן האיראני החביב שלי מצא זוג כרטיסים במחיר עלות ליציע טוב באצטדיון הפוטבול המקומי והזמין אותי להצטרף אליו לחווית פוטבול של יום ראשון.
כחובב ספורט שמתגעגע לארוע ספורט אמיתי (ולא, משחק נ.ב.א זה לא באמת ארוע ספורט למי מכם שעדיין חושב שהליגה הטובה בעולם היא משהו מעבר למערכת כלכלית שתכליתה למכור) שמחתי לעלות על העגלה, דהרתי לוול מארט לקנות חולצה של הטקסנס המקומיים והכנתי את עצמי נפשית למה שאמריקאים מכנים "כדורגל אמיתי" בשעה שהם מגחכים על אותו משחק שבו 22 מפגרים רצים אחרי כדור עגול.
הצרות התחילו כבר בוול מארט: למרות ניסיונות נואשים לא הצלחתי למצא חולצה במידה ראויה, אולי בגלל שהלארג' שלהם זו מידה לאנשים גדולים אצלנו, ומידות קטנות, פשוט אין. אמריקה משמינה כבר אמרנו… אז בסוף ויתרתי, ופריט הלבוש היחיד שקשר אותי לטקסס היה כובע של בומונט (עיר טקסניט אמיתית) שדווקא סחט לא מעט מחמאות מעשרות טקסנים חביבים שבטח הלכו אחרי המשחק לירות בכמה צבאים, או איילים, או במשהו, העיקר לירות…
טוב, נחזור למשחק: המקומות שלנו היו באמת אחלה- קומה ראשונה, זוית ראיה מצוינת באצטדיון של 65,000 צופים שהיה מלא, ואפילו שכנינו ליציע היו נחמדים, טוב אולי חוץ משניים שישבו לידי ואהדו את הקבוצה היריבה שמסתבר שהיא אחת משתי הקבוצות הכי טובות בליגה ועדיין לא נוצחה העונה ולו פעם אחת (ומי שבאמת בעניין של פוטבול, אז פייטון מאנינג הוא הקוורטרבאק שלה), והפתיחה, חלומית..
הטקסנס "טחנו" את הקולטס ברבע הראשון והובילו 17-0, והקהל היה בטרוף. בכל פעם שהכרוז הבהיר שצריך לעודד הם צעקו: "!First Down" וכשהכדור היה בידיים של שחקני הקולטס הם אפילו שרקו בוז (או שאולי היו אלו רק אני והשכן האיראני שכיאה לאנשי מזה"ת אמיתיים רצינו להבהיר ליריב מי פה הבוס ובעצם כל שאר יושבי היציע רק עמדו ובהו בנו בשוק ?), אלא אם כן כמובן הם היו עסוקים בדברים אחרים, כמו לשתות בירה, או לאכול צמר גפן מתוק, או פופקורן, או ללכת לקנות חולצה בדיוק לפני הטאצ' דאון, או כל דבר אחר שלא ממש קשור למשחק שהרי למי בכלל אכפת מהמשחק? עשרות אלפי אוהדים באצטדיון מרהיב עם אקוסטיקה יוצאת דופן נשמעו בערך כמו 22 האוהדים שיש למכבי פ"ת במשחק העונה שלה. ועל זה נאמר- מדהים!
אבל האמת, הרבע הראשון היה כיף. רק שאח"כ הקולטס חזרו למשחק, ולאט לאט התחילו לקרוע את הטקסנס, וזה נמשך, ונמשך, ונמשך… ועכשיו משהו חשוב למי מכם שלא אוהב כדורגל. קודם כל, אף אחד לא מושלם, ודבר שני, אם חשבתם שכדורגל זה משעמם, אז תמיד תזכרו שכדורגל נמשך שעה וחצי, אבל פוטבול, נמשך שלוש שעות!!! שלוש שעות שאתה יושב מכווץ בכסא מסריח, מקשיב לשכנים האמריקאים הלבנים שיושבים לידך (נראה אתכם מוצאים שם אפרו אמריקאי אחד! – ואנחנו גזענים ???) מספרים על כך שהם שתו כבר 8 באד לייט והם עדיין לא שיכורים, ואתה, רק בגלל הנימוס הישראלי (כן! יש דבר כזה!) לא מספר להם את האמת שלפיה כל קשר בין אלכוהול לבאד לייט הוא מקרי בהחלט, וזה פשוט נמשך ונמשך. קיבינימט כל הדיבורים על כך שפוטבול זה משחק חכם מלא בטקטיקות וכו'- לא יכלו לקצר אותו בשעתיים???
ובסוף זה נגמר, בהפסד צורב של יוסטון, וכולנו יצאנו החוצה מהאצטדיון, ושם חיכתה לי הפתעה…
אני, גיבור גדול שחושב שהוא אוהד כדורגל אמיתי, התוודעתי לראשונה בחיי לאיך שאוהדים אמיתיים מתנהגים. ברחבת האצטדיון, במתחם סגור שרק כמה אלפי ברי מזל יכולים להיכנס אליו (כמובן שסחבק נכנס אליו ואל תשאלו אותי איך), יושבים להם המוני בית אמריקה מחוץ לטנדרי הפיק-אפ שלהם, לבושים בחולצות של קבוצתם האהודה, ממנגלים בשר שומני, שותים באד לייט (ואני שואל איך, איך???), צופים בשאר משחקי היום בטלוויזית פלסמה 40 אינץ' שכל אחד מהם מביא מהבית כשברקע הם משמיעים מוזיקה בווליום פסיכי עם רמקולים שלא היו מביישים את האומן 17 (ואני מדבר איתכם על מאות טנדרים שלכל אחד יש רמקולים משלו, טלוויזיה משלו, ומוזיקה משלו – נשמע טוב הא..). וכך הם נשארים שם, שעות אחרי המשחק, חווים את יום ראשון עד הסוף, ומגיעים הביתה שיכורים מבאד לייט (או יותר נכון לומר סתם מסריחים מבירה זולה).
כן כן, זהו הפוטבול האמריקאי. הרבה רעש וצלצולים, הרבה שואו, ולא יותר מדי מעבר.. מה אני אגיד לכם? לארבעים דקות זה יכול להיות אחלה בילוי. וכמו שאמר פעם איש יקר, יקותיאל שמולכיאל שמו: הגדולה היא לדעת לקום וללכת. אני פישלתי…
אז באוירה משעשעת אך כנה לחלוטין זו, אאחל לכולכם סוף-שבוע מצוין, וכמו שאומרת הפרסומת לבאד לייט- "זה הכל עניין של קיבולת"… ואני מוסיף ואומר- מעניין למה…
צור אורן
כריסטיאנו, תלמד! ג'יימס קסאי מהטקסנס צולל ברחבה של הקולטס
יודע על מה אתה מדבר, מקנא עד אין קץ.
אנחנו גזענים? בטקסס?
האמת – אין כאן נכון ולא נכון או אמיתי ולא אמיתי. לוקח פשוט זמן להתרגל לפער התרבותי. אני הולך מדי פעם למשחקים של האיגלס. האוהדים של האיגלס נחשבים לחמים ביותר בארה"ב (להוציא אולי את האוהדים של גרין ביי פקרס ואוקלנד ריידרס). ןגם למרושעים שבהם. באצטדיון הקודם שלהם היה תא מעצר ובכל משחק נכח שופט תורן (לא שופט פוטבול, שופט בית משפט שהיה מרשיע מתפרעים בשיפוט מהיר). כשהם רוצים לעשות רעש, האצטדיון רועד. העניין הוא שבאופן נוגד אינטואיציה, כשהקבוצה שלך מתקיפה אתה צריך להיות בשקט כדי שהשחקנים ישמעו את ההוראות של הקוורטרבק, אבל כשהגנה של האיגלס על המגרש…
למה אני מספר את זה – כי למרות הלהט, לאוהדים האלה יש שיר אחד וזהו. הם שרים אותו לאחר TD. דברתי פעם עם אוהד כזה, שכל הבית, האוטו, המשרד והמלתחה שלו (אגב – אין לו בעיה להתאים לבגדים הוא שוקל 150 קילו) כולם איגלס. סיפרתי לו שבקבוצה שאני אוהד יש שיר לכל שחקן שאי פעם שיחק בקבוצה (ולפעמים יותר משיר אחד).
הוא הביט בי בתדהמה ואמר – That's gay
לך תבין אמריקאים.
באבא,
בענין האלימות בספורט האמריקאי על ענפיו השונים, קיבלתי רושם כי זה לא דומה למה שאפשר לראות באירופה או אפילו בארץ. אין שם, כמדומני, תרבות "אולטראס" ולא הפרדה בין אוהדי הקבוצות ביציעים, בכמה משחקי NFL, NBA ו – NHL שנכחתי, לא זכורה לי אפילו קטטה אחת לרפואה, למעט בין השחקנים כמובן. גם לא התרשמתי מעידוד מרשים או יצירתי במיוחד, למעט שאגות "דיפנס". את מסיבות מגרשי החנייה אני זוכר מצויין וגם שם יכולים לשבת בסמוך אוהדים משתי הקבוצות בלי כל בעייה. אני לא בטוח שאני לא מעדיף את זה כך…
בני, אתה צודק. אין שופ הפרדה, שיטור או כל דבר אחר.
הסכנה היחידה במגרשי הספורט כאן היא על הכביש, כשלפחות חמישים אלף שיכורים נוהגים…