קטגוריות
ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

עשר משאלות (ופנטזייה אחת) לעונה החדשה של בית”ר

  • שמני מזוז יקבל את המלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגד ארקדי גאידמאק (ובתגובה הוא ימלט בחשאי מהארץ ואנחנו נקבל את הקבוצה שלנו בחזרה)
  • שמלי לוי תקבל חוזה דוגמנות באמריקה (או באוסטרליה, או בטיוואן.. ותיקח איתה לשם את שמעון גרשון)
  • שההתאחדות לא תחליט פתאום לערוך בדיקות סמים בליגת העל (ודויד אמסלם יוכל להמשיך לקחת את מה שזה לא יהיה שגורם לו לרוץ ככה בגילו)
  • שברק יצחקי יחבר חודש שלם בלי להיפצע (או לפחות שני משחקים רצוף)
  • שחן עזריאל יבחר לתגלית העונה
  • שאבירם ברוכיאן יגרום לנו אחת ולמיד להפסיק להתגעגע בערגה לדוד שלו
  • שגביע המדינה יעלה את הקסטל (כי נדמה לי שבפעם האחרונה שזה קרה עוד עשו את זה על גבי משוריינים)
  • שמישהו יספר לשום/שפיגל/ארזי שלא כל ברזילאי יחף שמכדרר על החוף בקופה-קאבנה הוא קאקה או רונאלדיניו
  • שהתקשורת תפנים סוף סוף שאותם חמישה שישה אידיוטים שצועקים "מוות לערבים" בכל פעם שהם רואים מולם מצלמה סובלים כנראה מחסך רגשי שנובע מהתקשרות לא בטוחה (אבל הם לא, ממש לא, "אוהד בית"ר טיפוסי")
  • שנראה משום את הכדורגל של הקבוצה הירוקה האחת (חיפה) ולא השנייה (פנאתנייקוס) (כי בשביל סתם לקחת אליפות עם הכסף של ארקדי מספיק גם חנן אזולאי)

• שנשמע את המנון ליגת האלופות בטדי

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

דחפורים על השדות של אנפילד רואד (ליברפול בונה איצטדיון חדש)

בטור המפורסם של מרי שמיץ' שהפך בערבות הימים ללהיטו של באז להרמן ‘Wear Sunscreen' היא מגדירה נוסטלגיה פחות או יותר כך:

"נוסטלגיה היא הצורה שבה אנחנו ממחזרים חוויות מתוך פח האשפה של העבר, מנקים, שוטפים וצובעים אותם בוורוד, בצורה שגורמת להם להיראות שווים הרבה יותר ממה שהיו באמת".

באותו כיוון, מחקרים פסיכולוגיים על נוסטלגיה מראים שבני האדם משתמשים הכלי הפסיכולוגי בצורה מאוד סלקטיבית. היינו, זוכרים את מה שבא להם.

אני נדרש לסוגייה הזו של נוסטלגיה מפני שהשבוע התבשרנו שליברפול תעבור עד סוף העשור לאיצטדיון חדש. התוכניות לאיצטדיון החדש הזה נחשפו ומן הראוי לומר שבמבט ראשון הן מספקות רושם לא מבוטל. אבל עם כל הכבוד ליצירתיות המבורכת של האכיטקטים אותם שכרו הבעלים החדשים של ליברפול, הסוגייה המרכזית שאנו נדרשים אליה היא כמובן המשמעות של עזיבת אנפילד המיתולגי, ביתה הנצחי של ליברפול מאז הוקמה בשנת 1892.

אין ספק שבעידן הכסף הגדול בכדורגל המעבר לאיצטדיון חדש עם תכולה של פי 1.5 מהאיצטדיון הנוכחי הוא הכרחי במובן של הכנסות ממחירת כרטיסים. בהעדר אפשרות להרחיב את אנפילד מעבר לתכולתו הנוכחית המעבר לאיצטדיון חדש וגדול יותר נראה על פניו צעד מתבקש. בניית איצטדיון הייתה תנאי בסיס אותו התבקש לקיים כל אחד מהתמודדים על רכישת הקבוצה בחורף האחרון. הדואו האמריקאי שרכש את ליברפול, היקס וג'ילט, הבטיחו מייד שייקימו איצטדיון מודרני לתפארת, ואכן מהטעימה שקיבלנו השבוע הם הולכים לספק את הסחורה בגדול. זאת ועוד, אנפילד הוא איצטדיון מזדקן, שלמרות מתיחות הפנים הרבות שעבר במהלך השנים, סובל מחולאים שאינם מתאימים למועדון כמו ליברפול. בין השאר מדובר בנגישות בעייתית, עמודים שמסתירים את הצפייה ותנאים סניטריים שמזכירים איצטדיונים בארץ (לפחות ביציעים הישנים כמו המיין סטאנד והקופ). מן הראוי אם כן, שמועדון כמו ליברפול יכבד עצמו במתקן מפואר שיהווה עבורו חלון ראווה מרשים מכובד.

אלא מה שאנפילד הוא לא רק המגרש שליברפול משחקת בו. אנפילד הוא חלק בלתי נפרד מהמועדון, כמו סמל הליבר-בירד על החזה, התלבושת הכל אדומה, קני דלגליש, קווין קיגאן ורובי פאולר. אנפילד, לדוגמא, הוא האיצטדיון היחיד שאני מכיר שהאוהדים שרים לכבודו שיר מיוחד במשחקים. אנפילד הוא גם מקור לאינספור סיפורים מיתולגיים ואגדות שנכתבו על האווירה המחשמלת שניצחה לליברפול כל הרבה משחקים. ‘אפקט אנפילד' הוא משהו שיצא שמעו למרחקים בכל רחבי היבשת. כששחקני ליברפול יורדים למגרש במדרגות המובילות מחדרי ההלבשה הם נוגעים בשלט שמבשר THIS IS ANFIELD .

כדי להמחיש עד כמה משמעותי אפקט אנפילד אני אביא כאן סיפור קצר שדווקא לא התרחש באנפילד:

כשיצאתי מאיצטדיון אתא טורק באותו ערב במאי 2005 פגשתי אוהד מילאן ישראלי המום. שאלתי אותו  מתי הם שם, ביציע של הרוסו-נרי, התחילו להרגיש שבלתי יאומן אכן הולך לקרות. התשובה שלו הדהימה אותי: "כבר אחרי השער הראשון" הוא אמר, "ידענו שליברפול תנצח". התפלאתי, בשלב זה מילאן עדיין הובילה 3:1 ולכל בר דעת (איזה מזל שכדורגל זה לא משחק לברי דעת..) היה ברור שהשער של סטיבי אינו אלא שער ניחומים שעוצר את המפלה ומונע מליברפול תבוסה משפילה לדורות. "נכון" הוא ענה, "אבל אז הרגשנו אותה מגיעה, כמו סופת וולקנו שאיש לא יוכל לה"! "מי"? תהיתי, "הרוח", הוא ענה, "הרוח של אנפילד"…

זו רק דוגמא אחת מיני אין ספור למשמעות העצומה שיש למושג אנפילד, מגרש כדורגל שהוא כ"כ הרבה יותר ממגרש כדורגל. הצינקנים יאמרו שההתרפקות הנוסטלגית הזוט היא היא הבעייה של ליברפול והסיבה העיקרית שמונעת מממנה לשחזר את ימיה הגדולים. כל עוד נמשיך לחיות בעבר, הם יטענו, העתיד יהיה אפור כמו הכדורגל של רפא בניטז. להם אני עונה, העניין הוא שחכמים הרבה יותר ממני כבר התריעו שמי שלא זוכר את העבר סופו שלא יהיה לו עתיד. 

לכל מועדון כדורגל מפורסם בעולם ישנה היחודיות שלו. ברצולנה היא המועדון של האנשים, הייצוג היחידי כמעט של הלאומיות הקטלונית המודחקת. מילאן וריאל מדריד הם המועדונים הגדולים מנקרי העיניים שמסמלים פאר ואצילות. מועדונים כדוגמת בוקה ג'וניורס בארגנטינה, מארסיי בצרפת ובית"ר ירושלים בישראל הם המועדונים של האנשים הפשוטים מהשכבות החלשות שמסמלים את המאבק בתחושת הקיפוח היומיומית מצד העשירים והחזקים. ליברפול היא המועדון של ההיסטוריה והמסורת. אין מועדון שמקדש את ההיסטוריה והמסורת שלו יותר מליברפול. זה המהות שלו, וזה הייחוד.

אנחנו נמצאים בעידן שבו הכסף הגדול משחית כל חלקה טובה. מועדונים חסרי זהות כמו צ'לסי הם אולי אופנתיים כיום אך ההיסטוריה מלמדת שאין להם סיכוי לשרוד לאורך זמן רב. ארסנל איבדה לחלוטין את הזהות שלה כשסילקה משורותיה כל זכר לשחקן אנגלי ונטשה את הייבורי לטובת איצטדיון שנקרא על שם נסיכות במפרץ של אילי נפט וסוחרי ילדים. ליברפול החזיקה מעמד בתור מועדון פאר מאה וחמש עשרה שנה, היא תוכל להחזיק כך גם עוד מאה וחמש עשרה שנה רק אם תשמור על הייחודיות שלה. כסף בא והולך, תארים זה דבר חשוב ומספק, אבל אהבה ושייכות אי אפשר לקנות.

אז נכון, אכן הגיע הזמן לעבור לאיצטדיון חדש, הקדמה היא הכרחית והיא כרוכה בהתנתקות כואבת מהעבר. אך היא לא חייבת להיות כרוכה במחיקתו. צעד חשוב בכייון השמירה על הרוח של אנפילד כבר נעשה בעצם עיצובו של האיצטדיון בצורה א-סימטרית שמזכירה את אנפילד הישן והטוב. צעד חשוב נוסף הוא בנייתו של יציע קופ חדש ומפואר בצלמו ובדמותו של הקופ של אנפילד. נשארה רק בקשה אחת, תשאירו לנו את השם.

הדרך לשמר את הרוח של אנפילד היא פשוטה ביותר. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא לאיצטדיון החדש באותו שם. נכון שאנפילד יש רק אחד, אבל אם לאיצטדיון החדש יקראו באותו שם הדבר יקל מאוד על קביעתו בתודעה כיורשו החוקי של אנפילד המיתולוגי. הבעלים האמריקאים התבטאו בעבר בנושא, בצורה אומללה לטעמי, כשטענו שאם מכירת הזכויות על שם האיצטדיון תכניס כסף שיאפשר לקנות שחקן על אחד לפחות יש לשקול זאת בחיוב. זוהי התבטאות אומללה, כאמור, של אמריקאים קפיטלסטים עם לב של אבן חסרי כל ידע והבנה במסורת של המועדון שלנו. יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף! האפקט של אנפילד חזק ועצום יותר מאפקט של כל שחקן, טוב ככל שיהיה. אני לא מסוגל לדמיין אוהד ליברפול מגיב אחרי הפסד במשחק חוץ ש ‘בקרלסברג כבר נראה להם'. האפקט של קרלסברג אולי מרענן אבל הוא לא מנצח משחקי כדורגל ולא מחמם את הלב. ליברפול בלי אנפילד לא תהיה אותו מועדון. אם בכלל.

נתגעגע  אנפילד

קטגוריות
בבל ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

היציע המזרחי (האוריינטליזציה של אוהדי בית”ר)

לפני כשנתיים כתבתי עבודה סימנריונית בקורס "אנתרפולוגיה ישראלית" על אוהדי בית"ר. המנחה בקורס, ניסים ליאון, הציע לי להשתמש בפרדיגמה של אדוארד סעיד, אוריינטליזים, בכדי לנתח את יחסי הגומלין בין התופעה שנקראת בית"ר ירושלים לבין החברה הישראלית. הצעתו של ניסים התבררה כהברקה לא קטנה כשתהליך המחקר והכתיבה היה מרתק והתוצר הסופי היווה מסמך אנתרפולוגי מרתק על החברה הישראלית, ועל היחס אלינו, אוהדי בית"ר. 

להלן עיקרי הדברים: 

עפ"י ההגדרה של אדוארד סעיד למונח "אוריינטליזם" מדובר בגישה שמייצרת אבחנה בסיסית בין מזרח למערב. כתוצאה מאותה אבחנה, שורה ארוכה של אקדמאים, אנשי רוח ותקשורת עיצבו במהלך השנים את המזרח (והמזרחי) במושגים של "נכשלות" ו "פרימטביות" לעומת "הקדמה" ו "הנאורות" בה מאופיין לכאורה המערב. בשפה הסוציולוגית קוראים לתהליך שכזה "אוריינטליזציה". השימוש בתהליך הזה נועד כדי לקבע בתודעה את יחסי הכח והשליטה של המערב באוצרות הטבע וכח האדם הקיימים במזרח ולהקנות לו יתרון בהקצאת המשאבים הגלובלית. התהליך הזה בוצע בהצלחה כל כך מרשימה שאנשי המזרח הפנימו אותו לדימוי העצמי והחברתי שלהם, עדי כדי ששאיפתם הגדולה ביותר היא לחיות, לחשוב ולהתנהג "כמו באירופה" או "לתפוס אמריקה".

גם בחברה הישראלית התרחש תהליך מסוג זה, כאשר את תפקיד המערביים תופסת אוכלוסיית העולים הוותיקה ממזרח אירופה והמזרחיים הם יוצאי ארצות ערב וצפון אפריקה.  על פי השיח המקובל בחברה הישראלית הציונות האירופאית הוציאה את המזרחיים מתוך תנאים פרימיטיביים של "עוני ואמונות טפלות" והובילה אותם לחברה מערבית מודרנית המאופיינת בסובלנות, דמוקרטיה וערכים הומאניים. ערכים "שהכירו רק במעורפל" בשל הסביבה הלבנטינית ממנה באו. האוריינטליזציה של המזרחיים ע"י יוצאי מזרח אירופה קשורה בעיקרה לרווח חומרי, שכבת האליטה הישראלית הטרייה יצרה את מערך הדימויים הזה על מנת להבטיח לעצמה יתרון הזדמנויות בחברה המתגבשת.

תנועת הספורט בית"ר באה לעולם במסגרת ניהול המאבקים בין הרביזיוניסטים לבין ראשי היישוב המאורגן בהנהגת מפא"י. מפא"י ניצחה בבחירות לקונגרס הציוני שנערכו בשנת 1935, והציונות הרביזיוניסטית בהנהגת זאב ז'בוטינסקי החליטה לפרוש מהתנועה הציונית ולהקים את ה"הסתדרות הציונית החדשה". בעקבות פרישה זו מהיישוב המאורגן הואץ תהליך הקמת המוסדות הנפרדים של התנועה הרביזיוניסטית במגוון רחב של תחומי חיים. כך הוקמו הסתדרות עובדים, קופת חולים ולשכות עבודה נפרדות. בנוסף, הוקם ארגון צבאי עצמאי (אצ"ל) וגם אגודת ספורט נפרדת. הסניף הירושלמי של אותה אגודה הוקם בשנת 1936 תחת השם "בית"ר ירושלים". מטבע הוויתו, מאז ומתמיד היה בית"ר ירושלים מועדון כדורגל בעל זהות פוליטית מובחנת ודומיננטית. מראשית ימיו סימל המועדון מאבק אנטי ממסדי והקריאות "אבל בהסתדרות" לאחר ניצחונות הקבוצה (בעיקר על קבוצות מרכז ‘הפועל') היו לסימן ההיכר של אוהדיה. מהר מאוד נוסדה ברית, שאיננה טבעית כלל ועיקר, בין השכבה הסוציו-אקונומית (בעלת המוצא האתני המאוד מסויים) שממנה הורכבה אוכלוסיית אוהדי בית"ר לבין התנועה פוליטית האופוזיציונית, ‘חרות', תנועה שמנהיגיה הגיעו מרקע שונה לחלוטין מזה של אוהדי בית"ר. מדובר היה בסממן אחד מיני רבים של העוצמה והפופלריות שצברה תנועת ‘חירות'- הזרוע הפוליטית של בית"ר- בקרב יוצאי עדות המזרח, תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.

קשה להתעלם מהקשר המובהק שקיים בין הישגיה של בית"ר על המגרש לבין התקדמותה הפוליטית\חברתית של תנועת חרות (לימים ‘הליכוד'). החל מסוף שנות ה-60 החלו הניצנים הראשונים של קץ שלטון מפא"י בישראל. הלגיטימציה שקיבל מנחם בגין עת מונה לשר ערב מלחמת ששת הימים החלה אט לאט להכין את הקרקע למהפך הפוליטי שהתרחש בשנת 1977. במקביל, בית"ר ירושלים תקעה באותם שנים יתד בליגה העליונה והחלה לבסס את מעמדה כקבוצה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי. ב-1976 (במה שבעיני פרשנים רבים ניבא את המהפך הפוליטי שנה מאוחר יותר) זכתה בית"ר לראשונה בגביע המדינה לאחר ניצחון 2:1 על מכבי ת"א לעיני למעלה מחמישים אלף צופים, מרביתם ירושלמים, באיצטדיון ר"ג.   

ניצחון הליכוד בבחירות 1977 היווה נקודת מפנה עבור בית"ר ירושלים ואוהדיה. כפי שמתאר זאת ד"ר שלומי רזניק מאונ' בר-אילן: "ה ‘פורשים' הפכו להיות ‘מפרישים' והעמידו עצמם כממסד החדש". הליכוד היה למושא הזדהות לא רק של חברי ‘חרות' לשעבר או בוגרי התנועה הרביזיוניסטית אלא גם של רבים מהעולים החדשים של שנות ה-50 ו ה-60, יוצאי ארצות האסלאם וכל מי שחש שקופח או הופלה ע"י ממסד מפא"י. אותה קואליציה שהביאה את הליכוד לזכייה בבחירות 1977 הייתה למרכיב מרכזי בין אוהדי בית"ר החדשים. האהדה לבית"ר הפכה לדרך היומיומית להביע את ההזדהות עם ערכי הליכוד ואת רגשות התיעוב כלפי הממסד הישן.  

לא רק בסאטירה של הגשש החיוור (ע"י "אופסייד סטורי") אלא בכל פינה בתרבות, בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל הנרטיב של אוהד בית"ר ירושלים הוא אחד: ימני, מסורתי, חסר השכלה ונטול מקצוע מכובד. לא סתם כשמעוניינים "לבחון את הלך הרוחות בקרב אוהדי בית"ר" ערב משחק חשוב מבקרים דווקא בשוק מחנה יהודה ולא, למשל, במדרחוב בן יהודה או במתחם הפאבים במגרש הרוסים. הדימוי הזה שורשי ומקובע היטב בתודעה הישראלית. כבר מראשית שנות ה-50 תוארו אוהדי בית"ר בעיתונות הארצית בגוונים שכאלה. כך למשל מתוארות באותה תקופה  החגיגות של אוהדי בית"ר בסיום משחק העלייה נגד הפועל רחובות במחזור הסיום של עונת  1953/54: "סיום המשחק היה אופייני לירושלמיםההמונים פרצו את הגדרות, נכנסו למגרש והניפו את אליליהם על הכתפיים" ('ספורט לעם', פברואר 1954). התיאור הנ"ל מכיל את המוטיבים "מזרחיים" המובהקים- עדריות וחוסר שליטה. כך בנוסף, דברים שכותב  עיתונאי תל-אביבי באותם ימים לתיאור ‘החוויה' שעבר בבייקורו הראשון בימק"א: "כמה מאוהדי בית"ר ישבו בקרבה אלי, הסתכלתי עליהם ולא האמנתי למה שאני רואה- כיצד הם לבושים"?!

אוהדי בית"ר הוצגו כשונים, מוזרים ומתוך כך כמפחידים. כך בסיקור אופייני של משחק בית"ר מראשית שנות השמונים: "למעלה מ 8,0000 אוהדים פנאטיים הטילו אימה על השופט מר קליין למן שריקת הפתיחה… במחצית השנייה כבר היה מר קליין חסר הגנה לחלוטין ומשרוקיתו הוציאה מנגינות שכוונו ע"י הקהל". למען הסדר הטוב של העובדות זה המקום לציין כי באותו משחק פסל מר קליין שער חוקי לטובת בית"ר ששחקניה לא שמו לב שהשער נפסל והמשיכו לחגוג. את העובדה הזו ניצלו שחקני היריבה (מכבי ת"א) כדי להפגין ‘רוח ספורטיבית למופת' ולכבוש שער ניצחון משלהם. מר קליין, אגב, יצא את שערי ימק"א ללא כל פגע.

בתחילת יוני 1974 יצאה בית"ר ירושלים למשחק חצי גמר גביע המדינה בפתח-תקווה נגד הפועל המקומית. לאחר 1:1 בתום הזמן החוקי נכנס המשחק להארכה בה עלתה הפועל פ"ת ליתרון, אולם המשחק מעולם לא הגיע לסיומו… מספר דקות לפני סיום מועד ההארכה פרצו אוהדי הקבוצות לכר הדשא והחלו לנהל קרבות רחוב למול עיניהם המשתאות וחסרות האונים של הכוחות האמונים על שמירת הסדר במקום. כך תוארו האירועים למחרת בעיתון הספורט הראשי של אותם ימים ‘חדשות הספורט':

"…מעשי בריונות ואלימות בדרגה המבישה והמבזה ביותר… כדורגל לבנטיני שהוא נחלת מדינות נחשלות ומסגרות שאנו סולדים מהן הגם שבחלקם הם מצויים באזורינו ובשכנותנו… עכשיו כבר לא נוכל לומר זאת כך משום שזה אירע גם כאן אצלנו ואנו הרי לא חושבים עצמנו לכאלה…" (יזהר ברנר ‘חדשות הספורט', 9.6.74). תיאור שכזה מייצר את ההבחנה ‘בינינו' (או ליתר דיוק בין איך שהיינו רוצים לראות את עצמנו), ל- ‘בינם'. ברשימה אחרת שעסקה באותו נושא כבר משתמש הכותב בדברים מפורשים לגמרי ומכנה את אוהדי בית"ר "עדת קניבלים שנתנה פורקן ליצריה תאבי הדם" (אברהם פינקלשטיין, שם).  

גם ההצלחות על מגרש הכדורגל והפיכתה של בית"ר למועדון לגיטימי ומכובד בצמרת הכדורגל הישראלי לא תרמו לשינוי בצורת ההתייחסות לקבוצה ואוהדיה. כך, למשל, במאמר המערכת של ‘ספורט מעריב' למחרת המחזור בו הבטיחה בית"ר את האליפות הראשונה בתולדותיה, בסיום עונת 1986/7: הכותב ממאן לברך את בית"ר ואוהדיה בשעת חגם אלא מעדיף דווקא להזהיר ש "אסור להסתנוור מהתנהגות המכובדת של אוהדי בית"ר, בסה"כ מדובר בהצלחות שהיוו עבורם סם מרגיע… אין לקנא בקבוצה שאלה אוהדיה, כי כשהמכונה מזייפת והניצחונות לא נקטפים בזה אחר זה מסוגל חלק מן החבורה הזו לאבד את הראש" (אבי בטלהיים, ‘מעריב ספורט' 26.4.87).

נתונים מחקריים שהתפרסמו במהלך השנים לא ממש תומכים בדימוי של אוהדי בית"ר כאלימים ונבערים. במחקר מקיף שערכו מנחם אמיר ועמירם קלאוס עבור מכון ווינגייט בתחילת שנות השמונים נמצא כי "בעיות ההתנהגות של קהלי האוהדים מתחלקות כמעט באופן שווה בשווה בין מרכזי הספורט השונים בהתאם למספרם היחסי של הקבוצות בליגות שנבדקו" ('אלימות בכדורגל הישראלי', מנחם אמיר ועמירם קלאוס. מכון ווינגייט, 1981). גם הנתונים הבאים עשויים להפתיע במקצת את מי שמכיר את אוהדי בית"ר רק דרך המסננת של התקשורת הישראלית: מדו"ח מחקר שהגישו במהלך שנות ה-70 ד"ר גבי יציב ויעקב נהון לרשות הספורט עולה כי פערי ההשכלה בקרב האוהדים של קבוצות הכדורגל בארץ הם קטנים ממה שאפשר היה לשער: 79.2% מקרב אוהדי הפועל הם בעלי השכלה תיכונית אולם בית"ר לא מפגרת בהרבה עם 76.9%; 23.1% מאוהדי בית"ר הם בלי השכלה על תיכונית לעומת 20.8% בלבד בקרב אוהדי הפועל. נתונים אלה נכונים, כאמור, לאמצע שנות ה-70 ובהחלט סביר להניח שבעקבות תהליכי צמצום הפערים ההשכלתיים ופתיחת שערי ההשכלה הגבוהה שהתרחשו מאז נתונים עדכניים יהיו ‘מפתיעים' אף יותר.

עבור רבים בחברה הישראלית מסמלת בית"ר את כל מה שהם לא היו רוצים לחשוב שהם: קולניים, חמי מזג, רגשנים ואימפולסיבים. אם כך הדבר, יש להניח שתייר מזדמן לארצנו יסיק מהר מאוד שכולנו אוהדי בית"ר ירושלים… ואכן, זו לא רק תחושה- בית"ר ירושלים היא הקבוצה שלמשחקיה, עפ"י נתונים רשמיים של ההתאחדות לכדורגל, מגיע בממוצע מספר האוהדים הרב ביותר בארץ. כשלפני מספר שנים עמדה בית"ר ירושלים בפני הליכי פירוק בבית המשפט אפילו יריבותיה המרות ביותר של בית"ר על המגרש לא חפצו בהיעלמותה מהמפה. לכולם היה ברור שאין ערך לכדורגל הישראלי בלי בית"ר ירושלים. לאורך היסטוריה של שבעים שנה מיתגה עצמה בית"ר ירושלים כאחד הסמלים המובהקים ביותר של הישראליות, תהליך מרשים כפליים כשלוקחים בחשבון את נקודת הפתיחה הנמוכה ממנה החלה. ממעמד של נחשלת ומנודה הצליחה בית"ר להתקדם לאורך השנים ולמקם עצמה בלב הקונצנזוס הישראלי. האנלוגיה החברתית-פוליטית ברורה.  

אין בדעתי לנקות ולו לרגע את חלקם של אוהדי בית"ר מהמחזות הנוראים שהיינו עדים להם אותו ערב בטדי. רק חבל לי שבמקום לנהל שיח ציבורי נאור על בעיית האלימות בחברה הישראלית בכלל ובכדורגל הישראלי בפרט, הזדרזו כולם לנצל את ההזדמנות להבנות שוב את תדמיתם של אוהדי בית"ר כ- "עדר פילים בג'ונגל" כמאמר הזהב של יו"ר התאחדות הכדורגל בישראל. מדוע, אני תוהה, כשבאמתחתם של אוהדי הפועל, כחלק מציוד הכוננות לדרבי, נמצא רימון הלם (!) באמצעותו תיכננו לפגוע באבי נמני לא קם איש וטוען שמדובר ב ‘עדת ברברים מסוכנת לציבור שמקומה מאחורי סורג ובריח'? במקום זה ברור לכולם שמדובר במס' מצומצם של "עשבים שוטים". מדוע כשעולה טענה דומה, שהעבריינים מקרב אוהדי בית"ר גם הם רק "קומץ קטן ולא מייצג", היא מבוטלת בגיחוך- האם זה לא כדי לומר שכולנו (אוהדי בית"ר) כאלה?!

כולנו כאלה  "הקומץ"

קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

"קייקו על הטיסה הבאה" (אתונה, גמר ליגת האלופות 2007)

הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול, אפס. את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים.. כשאתה  חוזר אחר כך היא כבר עזבה"… "אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני", פונה אלי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן"… גם אני פגשתי אותה, אני מציין באוזניהם, ולוקאס מוסיף שהוא דוקא לא זכה לכבוד. "זה, אחי, הטוב ביותר שאי פעם קרה לך" מסכם נאסוס את הדיון. אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות (כיאה לקבוצה שהם אוהדים!). כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר…) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים"… היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוספיה אלא גם בפואטיקה…

"הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים זה שלא פגשת אותה"  ג'ואן בירן  

למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב במלווד. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סריטופולוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטרקי הסמוכה. בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אצל האחים סריוטופוס קצת פחות… נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול בארופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית במשרדי החוג לראשי החוג המלאזי.

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר החוג היפני בכבודה ובעצמה (!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים… לבינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. כמעט כמו במאש אני חושב לעצמי… המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה ולווין, ובר קטן עליו מופקד ג'ורג', בחור עגלגל וחינני, מעין סלבי המקומי.. ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג (כמובן) ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס, האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מפיני גרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…

כמעט כמו המא"ש  משרדי החוג היווני

בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבאנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות… "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוון יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוון זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני… 

ד"ש לפרנק ארוק!  ידידינו מהחוג המלאזי

סאנג'יוון רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, ומגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בעיניני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנגיוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב… נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפאדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג… מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא ישן הלילה מרוב המתח.. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את ‘לילה אחד במאי' כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה"… 

כשאני מתעורר בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את חולצות הליבר-בירד בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים. "ואם יש בעייה תתקשר אלי ומה וקרה עם החברים שלך מתי הם מגיעים"?  אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65 בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ אגב מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריף בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע לפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.

"תוציא מהר דף ועט!"  פיל ניל

איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באיזור גיל הארבעים, "קרן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחיייכת בחמימות מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. בנוסף, אני מנצל את ההזדמנות להחתים אותה על דף מיוחד שהכנתי מראש עם לוגו החוג שלנו, מזכרת ייחודית שלא תסולא בפז! השיחה עם קרן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קרן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום. בשבילהם!"

נצר לשושלת האצולה  קארן, הנכדה של שאנקלי

כשקרן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש..

בשידור ישיר לאומה  ראיון לבי.בי.סי

כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקדלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.. אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האיצטדיון האולימפי. אני יוצא ככח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיסי שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק,  הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצרף אותי למסע. אחרי יסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.

האמת, הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי.. ואולי בעצם זה כמו טדי. המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י שוטרים יותר נכון הגירסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האיצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו. גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתתית מש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי.. אין אבל אין סיכוי, שבתוך האיצטדיון הזה יש עכשיו שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים במעברים במדרגות ונתלים מהפלורסנטים…

כמו בת"א  הליברפולייה הישראלית באתונה

זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההימנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרממורת מנוגן ןההצגה יוצאת לדרך.. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחוייבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה הי שלוש לא אחד".. אבל לא כל יום איסטנבול.. אינזגי מוסיף את השני ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר.. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!

כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי. "לא הפעם" הוא אומר לי ואני משיב "לא הפעם".. אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו"? "קייקו" הוא עונה, "קייקו על הטיסה הבאה"…

על הטיסה הבאה  קייקו (צילום אילוסטרציה)