גשם באלפסי

קודם כל שיהיה ברור, הסיבה היחידה להפסד של אנגליה אתמול במוסקבה היא העובדה שהמשחק נערך על משטח מלאכותי! אם המשחק היה נערך על דשא, המשטח בו בד"כ משחקים כדורגל, ולא על פלסיטק האנגלים היו מכים ברוסים שוק על ירך ללא כל קושי…

טוב, לא ממש.. אלא שזו בערך הדעה הרווחת בממלכה ביום שאחרי. בעצם עוד לפני המשחק האנגלים בעיקר התעסקו בסוג המשטח עליו יערך המשחק ולא במערכים טקטיים כאלה או אחרים שיכולים לנצח עבורם את המשחק הקריטי הזה, בזה הם לא ממש מבינים..

אני תכופות משתומם מהרמה הנמוכה כ"כ של הדיון המקצועי בכדורגל כאן. פרשנות, גם של בכירי הפרשנים בסקיי או בבי.בי.סי. מסתכמת בד"כ ב"רוני קיבל את הכדור ובעט אותו בעוצמה לרשת העליונה- כל הכבוד ילד"! ומכיוון שאותם פרשנים הם בד"כ שחקנים או מאמני עבר אין זה פלא שמאז שהמציאו את המשחק האנגלים לא ממש התקדמו בכל הקשור לשיטות משחק, טקטיקה וטכניקה אישית. כך יוצא שכל פעם שהם פוגשים נבחרת שלא ממש מתרשמת מההילה סביב נבחרת אנגליה "הגדולה" לכאורה, ושבאופן פלאי גם יכולה לחבר שני מסירות, למצוא שחקן פנוי באגך או אפילו סתם לבעוט לשער (לתשומת ליבו של דרור קשטן) הם מוצאים את עצמם מובכים ונדהמים מחדש.

רוסיה הייתה מצויינת אתמול וראוייה לניצחון, אלא שלהוציא תיקו במוסקבה, עם כל הכבוד, לא אמורה להיות משימה בלתי אפשרית עבור מי שעדיין משום מה מחשיבה עצמה כ "אחת הנבחרות הטובות בעולם". אלא שאנגליה ניגשה למשחק הזה בצורה הגרועה ביותר האפשרית: בידיעה שתיקו יספיק לה היא מראש ניסתה לשחק על התוצאה הזו במקום לנסות ולנצח את המשחק ובמקרה הגרוע להוציא את אותו תיקו. כך יצא שמהקרה הגרוע אכן התרחש אלא שהוא הסתיים בהפסד צורב מאוד מבחינת האנגלים.

קצת חבל, לא רק בגלל שכרגע שחקני נבחרת אנגליה הרבה יותר קרובים לפאב השכונתי מאשר לשוויץ ואוסטריה, אלא בעיקר  משום שנדמה היה שבחודשים האחרונים מתגבשת באנגליה נבחרת נחמדה שצריכה להעפיל ללא כל קושי מיוחד ליורו ובחלט אף יהיה לה מה להציע שם. הקישור האנגלי התייצב סופסוף עם סיפסולו של למפארד המאוס והפקדת המושכות בידיו של ג'רארד, ועם הצבתם של קול ורייט-פיליפס באגפים קיבל פתאום המשחק האנגלי ממד בלתי מוכר של תחכום ויצירתיות.

אלא שהכל היה טוב ויפה עד אותם ארבע דקות מהגיהנום אתמול במוסקבה. לא ממש ברורה הקריסה האנגלית הזו. למרות השליטה הרוסית גן עד אותו שלב האנגלים הצליחו להדוף ביעלות את ההתקפות שלהם עד שאלו החלו לגלות סימני תסכול כפי שבד"כ קורה במצבים כאלה. אלא שמתנת חג-מולד מוקדמת מווין רוני והשופט סידרו לרוסים שיוויון וכאילו בכדי להשלים את אווירה החג מיייד השתלטה על האנגלים פאניקה מוחלטת שאותתה שהשער הרוסי, שאכן הגיע, הוא רק עניין של זמן.

הכשל המנטאלי הזה הוא תוצאה עגומה נוספת של אותה מנטאליות סקנדל או פסטיבל שרווחת באופן מדהים כ"כ אצל האנגלים. ממש כאילו היו איזו מדינת עולם ראשון-שלישי קטנה ומותסבכת במזה"ת ולא האימפריה שהיא מתיימרת להיות. כך קורה שברגע שמשהו משתבש עבור האנגלים הם מאבדים את העשתונת ולא מסוגלים לייצר שום תכנית ב' שתתאים למצב החדש שנוצר.

כאלה הם האנגלים, כשהכל מסודר, מתוייק והולך לפי התכנית אין עליהם, אלא כשתהכנית הראשונית משתבשת הם מאבדים את העשתנות ויוצאים משליטה. חבל, כי בדיוק ברגעים האלה היית מצפה ממישהו כמו סטיבי ג'י. לקחת את החברים שלו בידיים, לדחוף את המשחק לחצי המגרש הרוסי, להוריד מהלחץ על ההגנה שלו ולצנן את ההתלהבות המקומית על המגרש וביציעים.

אבל זה לא קרה, וכך יוצא שהחל מאתמול בערב הנבחרת הפופלראית ביותר ממלכה היא, מכל הנבחרות בעולם, דווקא נבחרת ישראל שלנו.. עדכונים על כושרו הנוכחי של אייל משומר ודקות המשחק של אבירם ברוכיאן כבר ממלאים כאן כל מדור ספורט ואתר אינטרנט שמכבד את עצמו. לא יהיה זה מוגזם להניח שפסטיבל ישראל הזה רק ילך ויגבר ככל שיתקרב מועד המשחק בר"ג בחודש הבא.

אלא שכמו שאמרתי לחברים שלי כאן אתמול בערב כשהתפזר העשן במוסקבה והתבררה תמונת הבית- לאור המצב הנוכחי העגום שאליו דירדר דרור קשטן (פעם היה מאמן מצליח בשם הזה, זוכרים?!) את הנבחרת שלנו העצה הכי טובה שלי לסטיב מקלארן הבוקר היא לגלוש, ולו רק ככה סתם בשביל הסבבה, באתר הנ"ל..

נבחרת אנגליה העפילה בשבת האחרונה לגמר המונדיאל בפעם השנייה ברציפות!

היא עשתה זאת אחרי ניצחון מרשים על הנבחרת המארחת שנתמכה ע"י 80 אלף צופים נלהבים, תוך  הפגנת אופי, ווניריות וקור רוח ברגעים המכריעים. האנגלים הוכיחו שוב שכשהכסף על השולחן הם שם כדי לקחת את כל הקופה!

נשמע הזוי, לא?!

אכן. כשמדברים על כדרוגל..

אבל בראגבי זה בדיוק מה שהתרחש בסופ"ש האחרון בסטאד דה-פראנס בפאריז, בחצי גמר גביע העולם במשחק אפי בין המארחת צרפת לאלופת העולם אנגליה.

אז מה הוא האלמנט שישנו לג'וני ווילקנסון וחבריו בנבחרת הראגבי שחסר כ"כ לבקהאם, אואן ושות' בנבחרת הכדורגל? מדוע הם מצליחים לעשות בפעם השנייה ברציפות, כנגד כל הסיכויים, את מה שנבחרת הכדורגל לא מצילחה לעשות כבר ארבעים שנה?

אז דבר ראשון, לא, זה לא הכשירון..

נכון, אנגליה הגיעה לטורניר הנוכחי כאלופת העולם, אחרי הזכייה הסנסציונית שלעצמה בטורניר הקודם לפני ארבע שנים באוסטרליה, אולם למעשה נבחרת הראגבי האנגלית הנוכחית היא אחת הפחות מוכשרות בהיסטוריה שהנגיעה לטורניר בצרפת בשיאה של סדרת הפסדים מעוררת פלצות. למעשה, ערב הטורניר ניבאו כל המומחים שהאנגלים ינושלו מכתרם בצורה מהירה ומשפילה. אוסטרליה, ניו-זילנד, דרום-אפריקה וצרפת המארחת סומנו כנבחרות שמועמדות להגיע לגמר בפאריז.  

פתיחת הטורניר לא רק שהצדיקה את נבואות הפרשנים אלא העמידה אותם באור מגוחך לעומת עומק השבר האנגלי שאפילו הם לא חזו.. אנגליה הובסה במשחק הפתיחה 36:0 ע"י דרום-אפריקה, תוצאה אסטרונומית המקבילה למשהו כמו 6:0 בכדורגל..

אז אם לא הכישרון, מה זה בדיוק שהפך פתאום את הנבחרת האנגלית הכושלת הזו לנבחרת מנצחת שסוחפת את הממלכה באופוריה בשבועות האחרונים (במיוחד מאז הניצחון על אוסטרליה השנואה ברבע הגמר)?

אז בוודאי שאני לא מתיימר להיות מבין גדול בראגבי, אבל גם מנקודת מבטו של הדיוט קשה שלא להבחין שהמשחק הזה תפור היטב למידותיהם של האנגלים. אם בכדורגל אנחנו מלינים תכופות על המשחק האנגלי המיושן וחסר המעוף של "בעט ורוץ" אזי ראגבי הוא משחק שהרעיון העקרוני בו הוא פשוט בעט ורוץ.. אין צורך ביותר מדי טכניקה ותחכום אלא פשוט בהרבה כח והרבה הרהבה נחישות. ובזה אין לאנגלים מתחרים, גם לא בכדורגל.

אחרי ההפסד לדרא"פ במשחק הפתיחה האנגלים פשוט עברו לשחק בונקר. שום נסיון לייצר טרייס (הטאץ'-דאון או הגול של הראגבי) אלא משחק הגנה קשוח וניצחונות מינמליים ע"י שערי שדה ופנדלים (יענו אפס אפס משמים 120 דקות וניצחון בפנדלים). בשיטה הזו הם תסכלו את האוסטרלים והצרפתים מבלי לספוג טריי אחד בשני משחקי רבע וחצי הגמר ולנצח בסופו של דבר בעזרת שערי השדה של ג'וני ווילקינסון אלי נגיע בהמשך.

נקודה החשובה נוספת היא, שכאמור, למרות היותם אלופי העולם האנגלים הגיעו לטורניר מעמדת נחיתות ברורה שרק הלכה והתעצמה אחרי אותה תבוסה משפילה לדרא"פ. ואם יש דבר שהאנגלים אוהבים וכ"כ טובים בו זה בלהיות אנדרדוג! אין דבר שמרומם את רוחם ומוציא מהם את המיטב יותר מהחובט הרחון האחרון בקריקט שצריך לעשות איזה מאה ראנס לבד אחרי שכל שאר החובטים נפסלו אחר כבוד. מרגע שהאנגלי הופך לאנדרדוג מובהק הוא מוציא מתוכו את כל אותם הכחוחת המנטליים הדרושים בכדי לצאת מהקבר ולחתת דרכו בקרב חפירות עקוב מדם לניצחון הירואי.

לעומת זאת כשיש מהם ציפיות, וכשהם צריכים להתמודד עם היותם פייבוריטים שכולם מנסים להביס הם קורסים. ע"ע נבחרת הכדורגל עם כל היומרות איתם הגיעה למונדיאל האחרון בגרמניה או נבחרת הראגבי שפשוט התמוטטה אחרי הזכייה באליפות העולם הקודמת באוסטרליה.

כל העניין הזה של האנדרדוג נראה מוזר לחלויטין. הרי אנגליה היא אימפריה כפי שהיא טורחת אפילו לציין בשמה הרשמי ("גרייט-בריטן") ולא איזו מדינת עולם ראשון-שלישי נחשלת שמנסה לבסס את מקומה במשפחת העמים.

אלא שכל זה מבטא במובן מסויים את הדיסוננס האנגלי. למרות שעל פניו בריטניה היא אימפריה גדולה עמוק בתוכם האנגלים הם חסרי ביטחון שתמיד חייבים להוכיח את עצמם מחדש. אולי זה משהו בחינוך הוויקטוריאני, אולי בהיסטוריה רצופת המאבקים שלהם עם האימפריות האחרות מסביבם (גרמניה, צרפת), ואולי בהיותם אי לבדו ישכון הם סתם תמיד הרגישו ובסוף התאהבו בתדמית הילד הדחוי בכיתה. ויגיד לכם כל ילד דחוי שאין מוטיבציה גדולה עבורו יותר מאשר להוכיח לכולם. לכן אולי הם כ"כ שונאים את האוסטרלים שאת ההתנהלות הבטוחה והקלילה שלהם הם מפרשים כשחצנות.

אלא שכל זה לא היה מספיק בלי האלמנט הנוסף. כדי לנצח בספורט, כל ספורט, אתה צריך קורטוב של ווינריות. ולאנגלים יש את מי שיביא להם זה. בעוד בכדורגל למפארד, ג'רארד ובקהאם קרסו תחת המעמסה והטיאו פנדלים בצורה מפוארת, ג'וני ווילקינסון נמצא שם בדיוק ברגעים האלה. ב- 2003 הוא כבש בלשהי המשחק את שער השדה שניצח את האוסטרלים בגמר בסידני ועל אותו מבצע בדיוק הוא חזר לפני שבועיים ברבע-גמר המונדיאל הנוכחי במארסיי. וכך גם שלשום בפאריז- ווילקינסון זה היה חלש לאורך כל המחשק והחטיא מצבים פשוטים למדי. עשר דקות לסיום ניתנה לו הזדמנות להעלות את אנגליה ליתרון אלא שהבעיטה שלו הלכה באופן אכזרי למשקוף.. לוזריות אנגלית טיפוסית? לא אצל ווילקינסון. מס' דקות מאורח יותר לכשנפסק פנדל לאנגלים, הוא לא הסתכל מסיב וחיפש מי יבעט אלא ניגש לכדור והשחיל אותו בין שני העמודים. שתי דקות לסיום הוא שלח כדור נוסף בבעיטת שדה נפלאה בין אותם שני עמודים כדי לחתום את הניצחון האנגלי ולהשבית סופית את החגיגה הצרפתית.

הווינריות הזו של ווילקינסון הופכות אותו כאמור לגיבור לאומי כאן בממלכה, אלא שבהרבה מובינים ווילקינסון זה הוא נאטי גיבור. בניגדו לבקהאם וחבורת הספייס-בויס מהכדורגל הוא לא מככב במדורי הרכילות של הסאן, הוא לא כתב ביוגרפיה מוחצנת ולא חתם על חוזה משחק בהולייוד. כשאתה מסתכל על השקט והביטחון שבו לוקח ווילקינסון את הבעיטות המכריעות אתה לא יכול שלא להשוות את זה לחיל ורעדה בו ניגשו למפארד וחבירו לבעוט את הפנדלים נגד פורטוגל בגלזנקירשן בקיץ שעבר. ווילקנסון, הכ"כ לא אנגלי הזה, מוסיף לנבחרת הכ"כ אנגלית הזו את המימד שהופך אותה מעוד נבחרת לוחמת אך נטולת כישרון שעפה ברבע הגמר לנבחרת הראשונה בהיסטרויה שיכולה להגן אל תוארה ולזכות בגביע העולם פעמיים ברציפות.

ביום שבת הקרוב בגמר בפאריז נדע אם הוא הצליח להשלים את המשימה. למרבה האירוניה זה הולך לקרות נגד אותה דרא"פ שהיכתה שוק על הירך את אנגליה במשחק הפתיחה שלהן בטורניר..

גיבור אנגלי הכי לא אנגלי שיש  ווילקינסון

יום ראשון ארבע לפנות בוקר- אני מתעורר אחרי לילה בו בקושי השלמתי מס' זעום של שעות שינה מההתרגשות לקראת הביקור הראשון שלי העונה באנפילד! יום ארוך לפני והוא מתחיל בתחנת האוטבוס שליד האוניבירסיטה כאן בסואת'המפטון. חמש בבוקר והתחנה שוממה, אפילו הציפורים עוד ישנות על העצים כמאמר הזהב של סרג'ו קונסטנצה מגבעת חלפון.. האוטובוס ללונדון אמור להגיע כבר לפני חמש דקות, אבל הוא מתעכב, ולאור העובדה שאפילו כלב מת על קורקינט לא נמצא על הכביש בשעה הזו אני מתחיל להיות מודאג.. אלא שהאוטובוס ללונדון לא מאכזב ולמרות האיחור הקל אני על הדרך לעיר הקודש ליברפול!

בשמונה אני כבר בתחנת יוסטון בלונדון, משם יוצאות הרכבות לצפון מערב המדינה. בכדי להותיר לעצמי מרחב זמן סביר להגיע לאנפילד מתחנת ליים-סטריט אני לוקח את הרכבת של שמונה וחצי למנצ'סטר שאמורה לקשר אותי עם הרכבת של שתיים עשרה וחצי לליברפול. אם הכל ילך כמתוכנן באחד וחצי אני כבר בליים-סטריט עם שעה וחצי לשריקת הפתיחה- מספיק זמן להגיע אפילו ברגל לאנפילד.

הרכבת צפונה מלאה באוהדי כדורגל, רובם נוסעים לאנפילד, חלקם למנצ'סטר לראות סיטי נגד בורו ומס' לא מבוטל נוסף של אוהדים בדרכם למשחקים הזויים בליגות השלישת הרביעת ואלוהים יודע איזה עוד.. בכלל, יום ראשון בדרכים ברחבי הממלכה הוא יום חג, אוהדים מכל רחבי המדינה מצטלבים בתחנות הרכבת המרכזיות ופנאלים מלומדים על פילוספיה כדורגל ופילוספיה של כדורגל מתכנסים להם. בבוקר כולם עוד אופטמיים, מסבירי פנים ומחוייכים. בערב התמונה כבר תיראה אחרת לגמרי.

בקרון אני מוצא לי זמן לעלעל בעיתון הספורט של הבוקר, בין הקריקטורות ושאר ההסתלבטויות על אברם גרנט האנגלים יוצאים מגדרם אחרי הניצחון הסנסציוני על אוסטרליה ברבע גמר מונדיאל הרגבי בצרפת. אפרופו אוסטרליה.. לידי בקרון יושבים אם ובנה. לילד קוראים אואן והוא מספר לי שהתחיל לאהוד את ליברפול כשגילה שכוכב הקבוצה נושא את השמו. העניין האנקדוטי הזה הוביל אותו בסופו של דבר למסע של למעלה משלושים שעות מקנברה שצפון מערב אובטרליה למקדש באנפילד רואד. הילד מתרגש וסופר כל תחנה בדרך, אימו נראית נרגשת לא פחות.. מסתבר שאיכשהו הבחור הצעיר הצליח להדביק גם אותה חזק במחלה..

אלא שהאווירה האופטימית מתחלפת  בדאגה הולכת ומתגברת כשקצת אחרי שתיים עשרה אנחנו מחשבים ומוצאים שבקצב ההתקדמות הנוכחי של הרכבת לקונקשן שלנו במנצ'סטר בזמן כבר לא נגיע היום. כשאנחנו מגיעים סופסוף לתחנת פיקדלי במנצ'סטר, באיחור של למעלה מחצי שעה, אנחנו לפחות יכולים לפלוט אנחת רווחה כשאנו למדים שהרכבת הבאה תאפשר לנו להגיע לליברפול, בלחץ אמנם, אבל בזמן למשחק. אלא שמבירור קצר אנחנו מבינים שהרכבת אליה אנחנו הולכים לחבור עכשיו היא בעצם הרכבת הישירה מלונדון שיכולנו לקחת בכל מקרה אם היינו מוותרים על הניסיון להתחכם ולקצר טווחים ועוד היינו מרוויחים שעת שינה נוספת.. מה שלא יהיה, התחנה במנצ'סטר מוצפת באוהדי ליברפול שהתקבצו מכל קצוות הממלכה והתחושה מוזרה לראות כ"כ הרבה חולצות עם ליבר-בירד בלב ליבו של מחנה האוייב. גם התחושה שלי קצת לא נעימה, לא אוהב את העיר הזו..

ב"ה לליברפול אנחנו מגיעים בזמן, ומייד תופסים מונית לאנפילד. הנהג מוריד אותנו לייד סטנלי פארק ואנחנו מתחילים בצעידה אל המקדש. יש משהו במיקום של אנפילד על ראש הגבעה באנפילד רואד שנותן תחושה של עלייה לרגל, אתה יכול להרגיש את חרדת הקודש! כשמראהו הנאווה של אנפילד סופסוף מגיח מבין שורות הבניינים הצפופים אני מסתכל על הילד והוא קרוב להזיל דמעה, האמת גם אני.. בטח כך מרגישים יהודים מהגולה שמגיעים בפעם הראשונה לירושלים אני חושב לעצמי.. בכל מקרה, אין זמן ליותר מידי טקסים, המשחק הולך להתחיל ואני מכוון את אואן ואמו ליציע שלהם במיין סטאנד ורץ לתפוס את המקום שלי באנפילד רואד.

יש משהו עוצר נשימה בכניסה הזו למגרש כדורדל כשהדשא והיציעם נפרסים לפניך בבת אחת.. בתזמון מושלם אני מגיח ממעלה המדרגות בדיוק כשברקע מתחיל להתנהגן "לעולם לא תצעדי לבד" וממולי נפרש מחזה עוצר נשימה של ארבעים אלף צעיפים שנותנים רקע ויזואלי מרשים להרמוניה המושלמת שבה מקהלת המאמינים של אנפילד מנעימה את המזמור הקדוש. אחוז צמרמורת אני כבר לא מצליח להתאפק ומזיל דמעה..

 הרמוניה מושלמת של מקהלת המאמינים  אנפילד שר את המזמור הקדוש לפני פתיחת המשחק

אחרי כל העומס הרגשי הזה קצת קשה להיכנס למשחק, אבל המשחק מכניס אותך אליו. ליברפול פותחת טוב! אחרי התצוגה המזעזעת נגד מארסיי ביום רביעי שעבר התחושה היא שהפעם החבר'ה באו לעבוד ולא רק סתם באו לעבודה. עשר דקות מהפתיחה כדור חופשי ליהודים ממרחק בעיטה לשער. בד"כ את הכדורים האלה מעיף אדון ארנה ריסה לחצר של הפאבים באנפילד רואד או ביום טוב במיוחד לנדנדות שבמגרש המשחקים בסטנלי פארק.. אלא שהפעם דווקא סטיבי לוקח את העניין לידיים וכדור מסובב נפלא שלו נהדף בקושי ע"י רובינסון ומגיע לרגל של וורונין שפחות מעשר מטר קו אוייררי ממקום מושבי משגלגל את הכדור פנימה. פתיחה חלומית ובלתי צפוייה בעליל.

במקום להעיף את הכדור לפארק  סטיבי עם הבעיטה החופשית שהובילה לשער הראשון

למרבה ההפתה לפתיחה הזו יש גם המשך. אז נכון, זה לא שליברפול תקפה גלים גלים, אלא שהפעם לפחות הנעת הכדור האיטית המפורסמת שלנו הייתה טיפה יות ר מהירה ואסרטיבית וכך יוצא שבחצי שעה הבאה אנחנו יוצרים איזה שלושה ארבעה מצבים מצויינים כאשר לפחות שניים מגיעים, תאמינו או לא, ממהלכי כדורגל יפהפיהם! לא רע, בסטדרנטים שלנו אפילו מצויין. אלא שאחרי ההחמצות האלה, ומהכירותי את ליברפול, אני יודע שכל הסיפור הזה עוד ייגמר בדמעות. אלא שלא תיארתי לעצמי שזה יקרה כ"כ מהר..ואכן, את אשר יגורתי בא לי, ודקה למחצית רובי קין משווה לתרנוגלים אחרי טעות הזוייה לחלוטין בהגנה שלנו.

במחצית אני יורד להכניס משהו לפה במזנון (ההיצע עלוב, אלא אחרי השעות הארוכות ברכבת הבטן מוכנה כבר לעכל הכל..). כשאני חוזר, אני לא מספיק להתיישב ואותו קין משלים מהפך עם שער שני. בחצי שעה הבאה אני רק מנסה להבין מאיפה נפלה עלינו הצרה הזו.. משחק שנפתח כ"כ טוב והלך בכיוון שלונ מתמסמס לנו בין הידיים. נראה שגם אחד עשר האדומים במגרש שקועים באותם מחשבות וטוטנהאם קרובה מאוד לסיים את אחה"צ עם שער שלישי ולשלוך אותנו לדרך ארוכה ארוכה (אז עוד לא התחלתי לשער עד כמה..) הבייתה עם הפנים בין הידיים.

אלא ששני ילדים מצילים לי את היום: דקה 78 ויוסי בניון, הילד הנצחי של הכדורגל שלנו נכנס למגרש, מראדונה מדימונה לא זקוק ליתר זמן התאקלמות שממש אין לנו לתת לו וכבר מהנגיעה הראשונה בכדור הוא מתחיל להזיז עניינים. המהלכים של יןסי מחזירים את הקבוצה ואת הקהל לחיים, ומסיביב שואלים מה לעאזאזל עשה פנאנט על המגרש עד עכשיו כשבספסל מחכה היהלום מהדרום- מחמם את הלב! אלא שככל שהדקות נוקפות התחושה היא שליברפול ויוסי נכנסו למשחק מאוחר מדי והתרנגולים יקרקרו כ"כ הדרך חזר לצפון עם שלושת הנקודות. גם האוהדים שלהם מרגישים כך ומתחילים לקרקר ביציע האורחים כאילו בזים המה לרוח של אנפילד ולכבוד של הסקאוסרים..

אלא שאם יש דבר שאתה באמת לא רוצה להתעסק איתו עם הסקאוסרים זה עניין הכבוד. תגידו עלינו מה שלא תגידו, ואור למצב הנוכחי אתם כנראה צודקים, אבל את הרוח של ליברפול לא יקחו לעולם. גם לא עוד עשרה טקטנים ספרדים מזוקנים המתחזים למאמני כדורגל.. מכל קצוות המקדש עולה פתאום שאגה גדולה: ליברפול! ליברפול! ומכאן והלאה זה לא אוסף השחקנים האנמי המוכר שמשחק על המגרש עבור ליברפול, מכאן והלא זוהי הרוח של אנפילד!

יוסי מתחיל מהלך באגף השמאלי, חותך לאמצע ומעביר כדור בדואר רשום לנמען בלבד ישר לרגל של פינאן החופשי בימין. פינאן לא מתמהמה ומעיף את הכדור לבוקסה של החמש מול הקופ.. אל ניניו מתרומם ואיתו רשת החרגוליים. 2:2!

הצבע חוזר לפנים של כולנו והמשחק מסתיים בתוצאה שאחרי וככלות הכל משאירה טעם טוב בפה.. 

הצבע חזר בסוף לפנים  אנפילד אחרי המשחק

זהו, אחרי קיץ נפלא ומלא וחוויות בארצנו היפה חזרתי אתמול לאנגליה הקפואה לתחילת לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת סאות'המפטון. החורף האנגלי נפל עלי, פשוטו כמשמעו, כגשם מדכא באמצע הקיץ. הגעגועים לארצנו החמה, בכל המובנים, התחילו לכרסם בי החל מרגע הנחיתה בהית'רו.

בתקופת שהותי בארץ זכיתי ללוות את את בית"ר שלי ולעבור חויות של אכזבות, אופוריה, וסתם כיף טהור ופשוט. אולם גם במהלך שהותי זו בארץ היה קשה לפספס את הכמות הבלתי נדלית של ביקורת עצמית שאנו שופכים על עצמנו בספורט ובכלל. אני מבין את זה, גם אני הייתי שם. אלא ששהות בגולה היא שיעור טוב לחיים. בעיקר היא מלמדת אותך להעריך את כל אותם דברים קטנים שיש רק בבית שאנחנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם.

בקרוב אני אזכה לבקר שוב באנפילד המקודש ואולי גם לדרוש בשלומו של אברם גרנט בצ'לסי. תהיה לי גם הזדמנות להנות מהכדורגל הנפלא של ארסן(ל) ונגר בלונדון ומחוויות נוספות של כדורגל ברמה הכי גבוה שיש. ובכלל, זה נחמד שקפיצה למשחק בליגת האלופות הופכת עכשיו לעניין של שעה ברכבת..

ובכל זאת אני אתגעגע..

אני אתגעגע לחבר'ה מהמזרחי עם השירים של זוהר ארגוב, אני אתגעגע לשבת ביציע בחולצה קצרה וכפכפים ולפצח גרעינים, אני אתגעגע לעשות אחרי המשחק את הדרך חזרה הביתה בליווי סאונדטראק בלתי אפשרי של צופרים מייללים בשילוב עם להיטי הזהב של לי פישמן בעוצמת באס בלתי אפשרית..

הכדורגל שלנו, והמגרשים שלנו, על כל חסרונותיהם נהנים מיתרון אחד שאין שני לו- הם שלנו. ומה ששלך זה הכי מוכר ואתה הכי אוהב. אז נכון שלפעמים זה קצת כמו לאהוב ילד מוגבל, אבל תשאלו הורים לילדים מוגבלים לא עלינו, האהבה הזו היא הדבר הכי טחור, הכי אמיתי, והכי מרגש שיש בעולם. אהבה ללא תנאים בלי כל ציפייה לקבל תמורה. כזו היא האהבה לכדורגל שלנו בהרבה מובנים.

אני כבר מתגעגע!

בית זה בית   טדי

לוני הרציקוביץ מעצבן אותי כבר הרבה זמן. לא, אני לא אוהד מכבי ת"א המיואש מתהומות הנשייה אליהם דרדר האיש הזה, המתהדר באצטלה של איש ניהול מכובד ורחב אופקים, את הקבוצה שלי. אני גם לא חבר בכת הנמניים שעדיין נוטר לו נתינה על הגלתו של משיחינו הנערץ בבושת פנים. אני סתם אזרח פשוט מהשורה ואוהד כדורגל שההתנהלות הצבועה של אדון הרציקוביץ' ושיתוף הפעולה התקשורתי איתה שרפה לו מזמן את כל הפיוזים.

האמת אף פעם לא הבנתי מה יש לאדון הריצקוביץ' הנכבד לחפש בכדורגל שלנו, מעוזם של הלוזונים והגברי לוים, לא בדיוק אות ומופת למנהל תקין ושקיפות ניהולית. אלא שלוני טוען בתוקף שנים רבות שהוא נמצא במעין שליחות של הכנסת סטנדרטים של "תרבות ניהול" לכדורגל הישראלי. אולם במשך למעלה מעשור של התנהלות כשלונית במכבי ת"א המועדון הזה הפך דווקא לאות ומופת של ברדק ניהולי כישלונות מקצועיים ואדמיניסטרטיביים וחבירה לדמויות מפוקפקות. אם לוני באמת מרגיש שליחות כלשהי, שמסיבות השמורות עמו הוא מתעקש לממשה דווקא דרך הכדורגל, אולי כדאי לו להצפין לאיזה סופ"ש בצימר בצפון לפגוש את איזי שרצקי וללמוד ממנו קצת כיצד תורמים לחברה בצורה יעילה ואחראית  .

במקום זה, הקדנציה של לוני בראש הקרקס מקרית שלום רצופה כאמור בפרשיות מביכות על גבול הפליליות. מדגם אקראי: האפדרין של גיא עזורי, הפרת החוזה עם אבי נמני וטל בנין ללא כל סיבה מניחה את הדעת, החוזים הכפולים של אבנר טוויטו והיד עוד נטויה.. לשיאו הגיע לוני כשניסה לגייס למכבי משקיעים בעלי עבר מפוקפק ומקורות הכנסה עלומים כמו "מתת האל" פיליפ סולומון, בעל עבר פלילי שעמד לדין בצרפת, והרכש האחרון- רוני "כאפה ידידותית לאחיין" מאנה. ממי שמתיימר לקבוע סטנדרטים חדשים של ניהול  אפשר לצפות למינימום הכרחי של מידע אודות האנשים איתם הוא עושה עסקים שנייה לפני שהוא מציג אותם כפילנתרופים בעלי כוונות משיחיות.

אלא שכל זה לא היה ממש מטריד את מנוחתי אם רק היה מדובר בפאדיחות משעשעות של איש עסקים נכשל המנסה להציל ולו חלק קטן מהשקעתו היורדת לטמיון. אלא שמה שמוציא אותי מדעתי הוא שאת כל הביזיונות האלה לוני מכסה באצטלה מתוחכמת עאלק של מילים מכובסות וניסוחים מפולפלים במילים גבוהות שבאים להוציא את כולנו מטומטמים ואותו כאסטרטג מחושב.

לשיאה הגיעה הפסאדה הלונית בגיליון החג האחרון של "ידיעות אחרונות" בו בראיון ארוך וחגיגי מציג לוני את כישלונותיו, הנובעים במקרה הטוב מתמימות ובמקרה הפחות טוב מטיפשות הגובל ברשלנות פושעת, באור נגוהות של התנהלות עסקית מחושבת שאנו פשוטי העם לא מסוגלים לרדת לסוף דעתה.

בראיון בו ניתנת במה שלא במקומה להגיגיו הפילוסופיים בגרוש של לוני הוא מציג את אוהדי מכבי ת"א כטיפשים ונבערים, אנשים שעברו "חוויות קשות" כדבריו שהותירו אותם ממורמרים ומתוסכלים, תסכול אותו הם מפנים כלפי לוני התמים ומשפחתו. הוא אף מגדיל לעשות ומביא איזה תיאוריה פתטית על תרבות הלחימה במזרח הרחוק אותה הוא מנסה לקשר בדרך שהוא רק הוא ממרומי השכלתו מסוגל כנראה להבין ליכולת שלו לספוג את העלבונות המותחים בו ע"י אוהדי מכבי ת"א בצדק מוחלט.

ואני שואל, מי אתה אדון לוני הרציקוביץ' שתזלזל ככה באנשים המושקעים רגשית ומבזבזים את מיטב כספם על מיצג השווא שלך שנקרא מכבי ת"א? כשהם מקללים אותך אתה פתאום נזכר ברקע שלהם, אבל שהם קונים מנויים אתה לא ממש שואל מאיפה הכסף שלהם? אז ככה לוני, מקריאה בכתבה לי דווקא נדמה שאתה זה שסובל מתסביכים פסיכולוגיים כאלה או אחרים. בלי להתפלצן יתרה על המידה אני רק אציין בזהירות שהמעורבות התמוהה של אמך בענייני מכבי ת"א מעידה ככל הנראה על משאלות נסתרות של ילד דחוי לרצות בכל מחיר את אמו הדומיננטית- איך התיאוריה הזו גורמת לך להרגיש לוני?

ובכלל, על מי אתה חושב שאתה עובד כשאתה מציג את העסקה המפוקפקת והכושלת עם הטיפוס הזה, רוני מאנה, כניסיון להקנות למכבי ת"א מבנה של "ניהול הון" שיוכל להתחרות במפץ הגאידמאקי. כל טמבל מבין שבייאושך פנית לאדון מאנה, שעסקיו והכנסותיו לוטים בערפל במקרה הטוב, בכדי לצמצם מעט את השקעותיך האינסופיות במועדון היורדות לטמיון שנה אחרי שנה כתוצאה ישירה של ניהול הכושל, ובמקרה הפחות טוב בגלל שבאמת מצבך הכלכלי כבר לא מאפשר לך להעביר בבקרה אפילו את ניסן קפילוטו וחוזה החייל שלו…

אפשר לעבוד על כל העולם חלק מהזמן או לחילופין לעבוד על חלק מהעולם כל הזמן אבל אי אפשר לעבוד על כל העולם כל הזמן! זמנך עבר, לוני. הפסאדה הפתטית שלך נחשפת לעיני כל. לא יעזרו מילים גבוהות, תיאוריות מורכבות ומושגים השאולים מעולמות זרים ורחוקים. כולם יודעים, לוני, שמה שחשוב לך זו התדמית ולכן אתה נאחז בקרנות המזבח בכל מחיר ומנסה לשוות לכישלון המתמשך שלך במכבי ת"א אצטלה מכובדת.

כל מה שנותר לי לתהות הוא כיצד בדיוק הייתה מגיבה התקשורת אם לנשוא המעללים הביזיוניים האלה היו קוראים למשל, נגיד, מאיר בוזגלו?