נבחרת אנגליה העפילה בשבת האחרונה לגמר המונדיאל בפעם השנייה ברציפות!
היא עשתה זאת אחרי ניצחון מרשים על הנבחרת המארחת שנתמכה ע"י 80 אלף צופים נלהבים, תוך הפגנת אופי, ווניריות וקור רוח ברגעים המכריעים. האנגלים הוכיחו שוב שכשהכסף על השולחן הם שם כדי לקחת את כל הקופה!
נשמע הזוי, לא?!
אכן. כשמדברים על כדרוגל..
אבל בראגבי זה בדיוק מה שהתרחש בסופ"ש האחרון בסטאד דה-פראנס בפאריז, בחצי גמר גביע העולם במשחק אפי בין המארחת צרפת לאלופת העולם אנגליה.
אז מה הוא האלמנט שישנו לג'וני ווילקנסון וחבריו בנבחרת הראגבי שחסר כ"כ לבקהאם, אואן ושות' בנבחרת הכדורגל? מדוע הם מצליחים לעשות בפעם השנייה ברציפות, כנגד כל הסיכויים, את מה שנבחרת הכדורגל לא מצילחה לעשות כבר ארבעים שנה?
אז דבר ראשון, לא, זה לא הכשירון..
נכון, אנגליה הגיעה לטורניר הנוכחי כאלופת העולם, אחרי הזכייה הסנסציונית שלעצמה בטורניר הקודם לפני ארבע שנים באוסטרליה, אולם למעשה נבחרת הראגבי האנגלית הנוכחית היא אחת הפחות מוכשרות בהיסטוריה שהנגיעה לטורניר בצרפת בשיאה של סדרת הפסדים מעוררת פלצות. למעשה, ערב הטורניר ניבאו כל המומחים שהאנגלים ינושלו מכתרם בצורה מהירה ומשפילה. אוסטרליה, ניו-זילנד, דרום-אפריקה וצרפת המארחת סומנו כנבחרות שמועמדות להגיע לגמר בפאריז.
פתיחת הטורניר לא רק שהצדיקה את נבואות הפרשנים אלא העמידה אותם באור מגוחך לעומת עומק השבר האנגלי שאפילו הם לא חזו.. אנגליה הובסה במשחק הפתיחה 36:0 ע"י דרום-אפריקה, תוצאה אסטרונומית המקבילה למשהו כמו 6:0 בכדורגל..
אז אם לא הכישרון, מה זה בדיוק שהפך פתאום את הנבחרת האנגלית הכושלת הזו לנבחרת מנצחת שסוחפת את הממלכה באופוריה בשבועות האחרונים (במיוחד מאז הניצחון על אוסטרליה השנואה ברבע הגמר)?
אז בוודאי שאני לא מתיימר להיות מבין גדול בראגבי, אבל גם מנקודת מבטו של הדיוט קשה שלא להבחין שהמשחק הזה תפור היטב למידותיהם של האנגלים. אם בכדורגל אנחנו מלינים תכופות על המשחק האנגלי המיושן וחסר המעוף של "בעט ורוץ" אזי ראגבי הוא משחק שהרעיון העקרוני בו הוא פשוט בעט ורוץ.. אין צורך ביותר מדי טכניקה ותחכום אלא פשוט בהרבה כח והרבה הרהבה נחישות. ובזה אין לאנגלים מתחרים, גם לא בכדורגל.
אחרי ההפסד לדרא"פ במשחק הפתיחה האנגלים פשוט עברו לשחק בונקר. שום נסיון לייצר טרייס (הטאץ'-דאון או הגול של הראגבי) אלא משחק הגנה קשוח וניצחונות מינמליים ע"י שערי שדה ופנדלים (יענו אפס אפס משמים 120 דקות וניצחון בפנדלים). בשיטה הזו הם תסכלו את האוסטרלים והצרפתים מבלי לספוג טריי אחד בשני משחקי רבע וחצי הגמר ולנצח בסופו של דבר בעזרת שערי השדה של ג'וני ווילקינסון אלי נגיע בהמשך.
נקודה החשובה נוספת היא, שכאמור, למרות היותם אלופי העולם האנגלים הגיעו לטורניר מעמדת נחיתות ברורה שרק הלכה והתעצמה אחרי אותה תבוסה משפילה לדרא"פ. ואם יש דבר שהאנגלים אוהבים וכ"כ טובים בו זה בלהיות אנדרדוג! אין דבר שמרומם את רוחם ומוציא מהם את המיטב יותר מהחובט הרחון האחרון בקריקט שצריך לעשות איזה מאה ראנס לבד אחרי שכל שאר החובטים נפסלו אחר כבוד. מרגע שהאנגלי הופך לאנדרדוג מובהק הוא מוציא מתוכו את כל אותם הכחוחת המנטליים הדרושים בכדי לצאת מהקבר ולחתת דרכו בקרב חפירות עקוב מדם לניצחון הירואי.
לעומת זאת כשיש מהם ציפיות, וכשהם צריכים להתמודד עם היותם פייבוריטים שכולם מנסים להביס הם קורסים. ע"ע נבחרת הכדורגל עם כל היומרות איתם הגיעה למונדיאל האחרון בגרמניה או נבחרת הראגבי שפשוט התמוטטה אחרי הזכייה באליפות העולם הקודמת באוסטרליה.
כל העניין הזה של האנדרדוג נראה מוזר לחלויטין. הרי אנגליה היא אימפריה כפי שהיא טורחת אפילו לציין בשמה הרשמי ("גרייט-בריטן") ולא איזו מדינת עולם ראשון-שלישי נחשלת שמנסה לבסס את מקומה במשפחת העמים.
אלא שכל זה מבטא במובן מסויים את הדיסוננס האנגלי. למרות שעל פניו בריטניה היא אימפריה גדולה עמוק בתוכם האנגלים הם חסרי ביטחון שתמיד חייבים להוכיח את עצמם מחדש. אולי זה משהו בחינוך הוויקטוריאני, אולי בהיסטוריה רצופת המאבקים שלהם עם האימפריות האחרות מסביבם (גרמניה, צרפת), ואולי בהיותם אי לבדו ישכון הם סתם תמיד הרגישו ובסוף התאהבו בתדמית הילד הדחוי בכיתה. ויגיד לכם כל ילד דחוי שאין מוטיבציה גדולה עבורו יותר מאשר להוכיח לכולם. לכן אולי הם כ"כ שונאים את האוסטרלים שאת ההתנהלות הבטוחה והקלילה שלהם הם מפרשים כשחצנות.
אלא שכל זה לא היה מספיק בלי האלמנט הנוסף. כדי לנצח בספורט, כל ספורט, אתה צריך קורטוב של ווינריות. ולאנגלים יש את מי שיביא להם זה. בעוד בכדורגל למפארד, ג'רארד ובקהאם קרסו תחת המעמסה והטיאו פנדלים בצורה מפוארת, ג'וני ווילקינסון נמצא שם בדיוק ברגעים האלה. ב- 2003 הוא כבש בלשהי המשחק את שער השדה שניצח את האוסטרלים בגמר בסידני ועל אותו מבצע בדיוק הוא חזר לפני שבועיים ברבע-גמר המונדיאל הנוכחי במארסיי. וכך גם שלשום בפאריז- ווילקינסון זה היה חלש לאורך כל המחשק והחטיא מצבים פשוטים למדי. עשר דקות לסיום ניתנה לו הזדמנות להעלות את אנגליה ליתרון אלא שהבעיטה שלו הלכה באופן אכזרי למשקוף.. לוזריות אנגלית טיפוסית? לא אצל ווילקינסון. מס' דקות מאורח יותר לכשנפסק פנדל לאנגלים, הוא לא הסתכל מסיב וחיפש מי יבעט אלא ניגש לכדור והשחיל אותו בין שני העמודים. שתי דקות לסיום הוא שלח כדור נוסף בבעיטת שדה נפלאה בין אותם שני עמודים כדי לחתום את הניצחון האנגלי ולהשבית סופית את החגיגה הצרפתית.
הווינריות הזו של ווילקינסון הופכות אותו כאמור לגיבור לאומי כאן בממלכה, אלא שבהרבה מובינים ווילקינסון זה הוא נאטי גיבור. בניגדו לבקהאם וחבורת הספייס-בויס מהכדורגל הוא לא מככב במדורי הרכילות של הסאן, הוא לא כתב ביוגרפיה מוחצנת ולא חתם על חוזה משחק בהולייוד. כשאתה מסתכל על השקט והביטחון שבו לוקח ווילקינסון את הבעיטות המכריעות אתה לא יכול שלא להשוות את זה לחיל ורעדה בו ניגשו למפארד וחבירו לבעוט את הפנדלים נגד פורטוגל בגלזנקירשן בקיץ שעבר. ווילקנסון, הכ"כ לא אנגלי הזה, מוסיף לנבחרת הכ"כ אנגלית הזו את המימד שהופך אותה מעוד נבחרת לוחמת אך נטולת כישרון שעפה ברבע הגמר לנבחרת הראשונה בהיסטרויה שיכולה להגן אל תוארה ולזכות בגביע העולם פעמיים ברציפות.
ביום שבת הקרוב בגמר בפאריז נדע אם הוא הצליח להשלים את המשימה. למרבה האירוניה זה הולך לקרות נגד אותה דרא"פ שהיכתה שוק על הירך את אנגליה במשחק הפתיחה שלהן בטורניר..
גיבור אנגלי הכי לא אנגלי שיש ווילקינסון
הג’וני ווילקינסון הזה שרציתי לראות על מה כל ההמולה האנגלית כלפיו, גרם לי להתחיל לצפות במשחקי ראגבי (אוקי כולה צפיתי שני חצאיי הגמר) אבל נהניתי, ווילקינסון לראגבי הוא בשבילי כמו אוחנה ומייקל אואן לכדורגל (סיבה טובה מספיק בשביל לראות) אולי הם לא הגדולים מכולם אבל מובטח להם מקום בפנתיאון הספורט, לפחות פנתיאון הספורט שלי :)
ענבל,
טוב לשמוע ממך!
ווילקינסון הוא באמת אגדה. כל אנגליה בטירוף סביבו, במיוחד הנשים :)
גם אני לא ממש מבין בראגבי אבל נסחפתי בטירוף הכללי פה.
למעשה, אני כבר לא יכול לחכות לגמר בשבת..
אם אנגליה תנצח יהיה פה יום עצמאות ממש.. חבל שזה לא בכדורגל אבל גם בראגבי זה טוב. אנגלופיל שכמותי שמח בכל ניצחון של אנגליה, אפילו בקריקט כבר התחלתי להתעניין..