קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

פרחה במרצדס (הסאבטקסט של שבוע הנבחרת)

העלבונות על המוזיקה המזרחית שמושמעת במשחקי הנבחרת הן אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד: 'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם'.

שבוע המשחקים של הנבחרת הביא איתו את כתבות הצבע הקבועות שהתחרו בניהם במי מסתלבט יותר חזק על המוזיקה המזרחית שמושמעת באצטדיון במהלכם: "פסקול של כלא קציעות"; "כמו ערב שלם מול ערוץ 24" וכן על זו הדרך.

לפני מס' שבועות התייחסתי כאן לסערה שעוררו דבריו של יהורם גאון על המוזיקה המזרחית. טענתי אז שזכותו של האיש להביע את דעתו ואני עדיין מחזיק בדעה זו. מישהו כאן התחרפן אם בנאדם לא יכול לצאת מהבית בגלל שהוא אמר מה שהוא חושב על ז'אנר מוזיקלי מסוים.

אבל הכתבות ממשחקי הנבחרת זה משהו אחר. זה לא ביקורת לגיטימית כמו שהשמיע יהורם גאון (גם אם נאמרה בצורה קצת חריפה, אבל זו הייתה שיחה פרטית וכולנו מדברים כך בשיחות פרטיות), זו אמירה עם סאבטקסט ברור מאוד:

'תראו את האנשים האלה שהשתלטו לנו על המדינה, עם התרבות הנחותה שלהם והנבחרת הנחותה שמייצגת אותם' (איזה כיף שהנבחרת ניצחה וקלקלה להם קצת את התיזה).

יצא במקרה שבדרך למשחק מול גאורגיה ולאחריו שמעתי ברדיו שני שירים שהשוואה בניהם מספרת אולי את הסיפור:

הראשון:

ואולי אני חולמת בהקיץ
ואולי אתה תסכים לחלום איתי
אמרת לי את כל כך יפה
מחר ניפגש באותה שעה

וחלמתי אותך
מחר ניפגש בחלום הבא
אני רוצה אהבה
לא כל כך טובה
שלא יהיה נחמד
שרק יהיה ליד

איך שלא יהיה
אותך תמיד ארצה

השני:

תל אביב פינת בן-גוריון
קצת לפני חצות אני נזכרת
כמעט שהתבלבלתי ונכנסתי לקפה
מקום ידוע

רצית סוף שבוע בפריז
שנסונים צרפתים אני אוהבת
שדרות של מותגים
שקיות של מעצבים
זה כל מה שאתה יודע

תגיד לי מה, בשביל מה?
נסענו כה רחוק
אתה הצלחת
לגנוב לי את הלב
אתה הבטחת אהבה

תגיד לי מה, בשביל מה?
שלחת מכתבים יפים כאלה
היו זמנים טובים
כבר לא עוצרת בשבילך

תל אביב פינה קטנה בלב
היתה לי בשבילך אבל פספסת
חלמת על עתיד שבו אהיה איתך תמיד
איך התבלבלת

 

 

 

רצית סוף שבוע בפריז…

שני השירים מבטאים בצורה מאוד מרגשת ויפה, לדעתי, את התחושה של כמיהה לא ממומשת לאהבה ממישהו, שכנראה אולי מאוד רוצה, אבל אין לו את היכולות להעניק אותה. הם פשוטים, קולעים לרגש ולחוויה של המון אנשים.

אלא מה, שבעוד הראשון יזכה לניתוחי עומק ושבחים ממבקרי מוזיקה שנונים, השני יקוטלג כ"פסקול של כלא קציעות". ולמה? כי את הראשון שרה בחורה בשם אביגיל רוז (מוכשרת בטירוף) בטון עצוב ומתייסר, ואת השני שרה מישהי אחרת בשם שרית חדד (עוד יותר מוכשרת) במקצב תזזיתי וסלסולים.

וזה מוביל אותו לעוד שיר של שרית חדד, שמתייחסים אליו אולי כסוג של סתלבט אבל בעיני הוא אחד הטקסטים הגאוניים שנכתבו כאן, שבמקרה או שלא כתב דווקא יוצר אשכנזי- עברי לידר:

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה,
בסדר החדש רואים את החיים,
משקפיים על חצי פנים, אוי מושבי העור,
בחום הזה של תל אביב.

פרחה במרצדס רק שלא יתחילו להציק,
מוציאה סיגריה מהתיק עם המשפט המחודד,
שעוד מהדהד בראש,
איך לא ידעתי מה ללבוש,

למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני,
היה בליין אבל עכשיו הוא רציני,
איש עסקים שעכשיו הוא טבעוני,
ואולי הוא בשבילי לנשמה,
גם מתוקים הם סוג של נחמה,
רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה,
תראה חבר הפחד לא עובר,
הוא רק הולך ובא הולך ובא…

פרחה במרצדס נוסעת על כביש מהיר,
פנסים כבויים ועוד אידיוט שמאותת
בשביל להסתיר, אוי מה אתם רוצים,
אנשים מסובכים

ואתה נדבק לי אל היד קופץ מסביב,
כמה שערות על החזה
בחום הזה של תל אביב,
אוי תיתן לי מנוחה, יוצאת לבד ולא איתך,
למסיבה של הבחור עם השיער הצבעוני

 

 

 

פרחה במרצדס משנה את המקום שלה…

אני ממש יכול לקחת כל שורה בשיר הזה להראות עד כמה היא מבטאת בצורה חדה ומטלטלת את הישראליות ("תראה חבר הפחד לא עובר, הוא רק הולך ובא"), המזרחיות ("בסדר החדש רואים את החיים, משקפיים על חצי פנים"), ואולי אפילו את הסיפור הציוני כולו ("רציתי לונדון וקיבלתי מלחמה").

אבל נדמה לי ששתי מילים עושות זאת הכי טוב: "פרחה במרצדס".

תרצו, תיקחו את "פרחה" עם הקונוטציה השלילית שלה ותגידו שהישראלים, המזרחיים, הם וולגריים, המוניים, מעוררי דחייה שמנסים להיות מה שהם לא וזה פתטי.

תרצו, תיקחו את זה למקום אחר:

הנה הילד הדחוי של השכונה שבסוף שיחק אותה בגדול ועכשיו חוזר אליה עם המרצדס לעשות סיבוב דאווין – במובן של המזרחיים ובמובן של המפעל הציוני כולו, שלקח עם של נכים ונדכאים והפך אותו לאומה גאה עם ארץ ומדינה שהיא, למרות קשיים שאין באף מקום אחר, אחת המפותחות בעולם.

אם עברי לידר היה שומר את השיר לעצמו או נותן אותו ל, נגיד, אריק ברמן, אני מניח שלא הייתי היחידי ששם לב לטקסט הנהדר הזה. אבל הוא נתן אותו לשרית חדד וזה הפך, כאמור, לסוג של קאלט.

למישהו כואב כאן משהו, ואני דווקא מבין אותו.

קראתי באחד ממוספי החג האחרונים רשימה של עשרים המרוויחים הגדולים ביותר בתעשיית הבידור הישראלית כיום. זה היה מדהים, חוץ משניים או שלושה אשכנזים, האליטה התרבותית הישנה נמחקה כמעט לגמרי- זמר מזרחי סוג ב' או ג' מוצא עצמו לפני שלום חנוך או אריק איינשטיין.

וזה בטח לא קל לחבר'ה האלה, יש לי ממש סימפטיה אליהם.

אבל אלה החיים, פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, ומי שנהנה כשפרגנו לו כשהוא היה על הגובה שידע לזרוק מילה טובה למי שהחליף אותו שם, גם אם זה לא הכוס תה שלו.

אבל מה שהכי מרגיז זה שלוקחים את המוזיקה המזרחית, כמו במקרה של משחקי הנבחרת, והופכים אותה למטפאורה על עליבות הישראליות. כאילו שאם היו משמיעים אריות של הנדל לפני המשחק היינו נראים כמו גרמניה, על המגרש או מחוצה לו.

ובכלל, פה זה המזרח התיכון, לא צפון-מערב אירופה, זו המוזיקה שמתאימה למנטאליות ולאקלים – מה לנו ולאריות ואופרות?! אם היית שם לקהל לפני המשחק אפרת גוש או שלומי שבן הם היו נרדמים, דודו אהרון ומשה פרץ- זה מה שמכניס לאווירה ומרים את מצב הרוח.

אני רוצה לצטט כאן דברים שאמר זוהר ארגוב בראיון עיתונאי נדיר שפורסם במגזין הפופ המיתולוגי "להיטון" ב- 1982:

"העורך (ברדיו, א.א.) הולך יותר על חיקוי של אמריקה, אשכרה חיקוי. פאנק, חיפושיות, טינה צ'ארלס, ג'י ג'י קיי, אבל קודם כל אנחנו! אנחנו גרים במזרח התיכון, אנחנו שרים מוזיקה ים תיכונית! על מה אתה חושב אני גדלתי? מה אתה חושב אני שמעתי לפני עשר שנים? עליזה עזיקרי, אריס סאן, ג'ו עמר, יהורם גאון עם 'רוזה רוזה'(…), אבל היום קם דור צעיר, אין אריס סאן ודברים כאלה, אז מה עושים? 'קליק', בליק'… אבל כל המוזיקה שלהם לא שייכת לפה, הכל חיקוי. למה לא לשיר את האנחנו, מה עם האנחנו שבנו?"

התחושה היא שככל שישראל הופכת מזרחית יותר ויותר, ולמרבה האירוניה משתלבת במרחב הגיאו-פוליטי כמו שהם עצמם ראו בחזונם, כך האליטה הישנה, שעדיין שולטת, בתקשורת, באקדמיה ובעולם המשפט, סולדת ממנה יותר ויותר.

איך כל אלה שמדברים על דו-קיום עם ערבים מטיפים מוסר אם הם לא מסוגלים להסתדר עם הערבים שלהם – הערבים היהודים?

זו צביעות נוראית.

אין לי בעיה עם התנשאות. זה משעשע אותי שמתנשאים מעלי, לא הייתי מחליף את מה שקיבלתי במשפחה ממוצא מרוקאי בה גדלתי בשום דבר שיכולתי לקבל אם הייתי גדל במשפחה ממוצא אחר.

אבל יש לי בעיה עם צביעות. כי אני, אנחנו המזרחיים, תמימים, והכי קשה לנו עם אנשים צבועים. כי צבוע הוא פחדן שמנצל בדרך ערמומית את התמימות שלך. יש לך מה להגיד? תגיד דוגרי.

לכן אהבתי את יהורם גאון, ולכן אני לא אוהב את אלה שכותבים על משחקי הנבחרת.

*

והנה הפלייליסט של הפוסט, תנו בכפיים!

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

אם הוא מאמין, אז גם אני / צור אורן

זו לא "ההתאחדות הצעירה" של לוזון וחבריו שהחזירה אותי לאהוד את הנבחרת, גם לא המעבר למעוזם של האדומים בבלומפילד, ואפילו לא רגשי הציונות שתמיד מתחזקים כשאתה גר בחו"ל. זה פשוט בחור צרפתי מטורף אחד, לואיס פרננדז שמו, שעושה הכל כדי לעצבן ולהוכיח לכל העולם שכולם טיפשים והוא צודק.

פוסט אורח מאת צור אורן

לפני שאני כותב שורות אלו, עלי להודות למען ההגינות שנבחרת ישראל מעולם לא עניינה אותי יותר מדי.

השילוב המנצח של תפארת האצטדיון הלאומי ברמת גן, השיוך של הנבחרת לבכירי ההתאחדות לכדורגל לדורותיהם ופרשיות מביכות שבהן היו מעורבים שחקנים שלבשו את סמל המדינה וביישו אותו מבלי להניד עפעף גרמו לי לוותר על צפייה במשחקי הנבחרת, ויותר מזאת, לאבד כל תחושה של רגש כלפי הנבחרת בכחול ולבן.

אבל בחודשים האחרונים חזרתי לעקוב ( מרחוק אמנם בשל נסיבות חיי ) אחרי הנבחרת, ולראשונה מאז שנות ילדותי, לרצות באמת בהצלחתה.

דווקא הנבחרת הזו, שמציגה יכולת כל כך חלשה במרבית משחקיה שבתה אותי מחדש וגרמה לי לראשונה מזה זמן רב אפילו לצפות במשחק, למרות תנאי קליטה קשים מאד של השידור.

לא, זו לא "ההתאחדות הצעירה" של לוזון וחבריו שהחזירה אותי לאהוד את הנבחרת, גם לא המעבר למעוזם של האדומים בבלומפילד, ואפילו לא רגשי הציונות שתמיד מתחזקים כשאתה גר בחו"ל.

זה פשוט בחור צרפתי מטורף אחד, לואיס פרננדז שמו, שעושה הכל כדי לעצבן ולהוכיח לכל העולם שכולם טיפשים והוא צודק.

יש שיגידו שאני משוחד שזוכר לפרננדז את תצוגות הכדורגל בטדי. צודקים. אני לא מכחיש, אבל אי אפשר להתעלם מכך שאין שום קשר בין בית"ר של פרננדז לבין הנבחרת של פרננדז.

בית"ר שלו הייתה מהירה, חזקה, מפחידה, לפעמים שאננית, לפעמים שחצנית, ברוב הזמן מהנה. והנבחרת ?  מה יש בנבחרת הזו ? אין בה את הברק של ברקוביץ ורביבו, אין בה קלאסיקות כמו אוחנה ועטר, ואין בה נשמה כמו של קלינגר.

אבל יש בה חבורה של גברים. לוחמים, שעולים על כר הדשא כדי לשחק עבור המדינה. שחקנים שבשנתיים האחרונות עוברים ביחד עם המאמן שלהם מסע צלב מצד עשרות עיתונאים, שחקני עבר, פרשנים, עסקנים ובכירים בהתאחדות לכדורגל, ובמקום לשאול את עצמם למה לעזאזל זה שווה את זה הם מתייצבים בכל פעם מחדש למשימה הבאה.

נראה שלא משנה מה עושה פרננדז הביקורות קוטלות אותו. הוא מזמן את ערן זהבי לסגל – מבקרים אותו. הוא מנפה את זהבי לאחר שזה משתין על כולם בקשת – מאשימים אותו ( לפחות מקורבי האדומים ) בניפוי מיותר. הוא שורף שעות במגרשים שמאמני נבחרת קודמים מעולם לא דרכו בהם – צוחקים עליו. הוא מגלה שחקנים חדשים ונותן להם במה – טוענים שהם לא מספיק טובים. הוא מוותר על "כוכבי ליגת העל" – מאשימים אותו שהוא הופך את הנבחרת לאפורה ומשעממת.

בעיני מבקריו הרבים, לואיס פרננדז הוא במקרה הטוב מאמן עבר ובמקרה הרע מטורף.

אני חושב אחרת.

אני חושב שהכדורגל הישראלי משופע בכשרונות שבגיל צעיר מקבלים הרבה יותר מדי כסף וחשיפה וזה גומר להם את הקריירה. אותם כשרונות הופכים לילדים מפונקים שנקברים ב – "תהילה המקומית" של ליגת העל העלובה שלנו, ובמקום לשאוף ולהגיע רחוק הם מבזבזים את הקריירה מול אלף  צופים בפ"ת.

לואיס פרננדז לא אוהב ילדים מפונקים. הוא אוהב לוחמים. הוא זה שהעלה ילד בן 16 בשם קובי מויאל למשחק העונה שלו בהרכב הפותח,  כי הוא האמין שהוא רעב מספיק. האמין, וצדק. מויאל סיפק את הסחורה.

לאיש יש דרך. הוא בונה נבחרת עם שחקנים בעלי מחויבות. שחקנים שבאים לעבודה ובעת נגינת ההמנון חושבים על איך לנצח ולא על הכתבה בגליצ'ים למחרת.

לואיס פרננדז מאמין שלמרות שהנבחרת שלו היא אפורה, אם ייתנו לו את הזמן הוא יביא אותנו אל המקומות שעליהם אנחנו חולמים.

ואתם יודעים מה, אם הוא מאמין, אז גם אני.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

סוכות, ציפיות, ערבות הדדית

בסופו של דבר, הקמפיין של הנבחרת היה צפוי ביותר. אנחנו פחות טובים מיוון וקרואטיה ויותר טובים מגאורגיה ולטביה. כך בדיוק יצא שהפסדנו לראשונות וניצחנו את האחרונות ובטבלה הסופית מוקמנו בדיוק בניהם. התוצאות האלה דומות התוצאות של הנבחרת בכל אחד מתשעת הקמפיינים הקודמים באירופה (בלי לספור את הקמפיין הראשון – מוקדמות מונדיאל 94' – שבו לא כל כך עדיין ידענו איפה אנחנו נמצאים וניצחנו בצרפת אבל הפסדנו בבית לפינלנד).

גם כשמסתכלים במבט רחב על כדורגל הנבחרות באירופה רואים שם יציבות מאוד גדולה לאורך השנים – אותן נבחרות מגיעות לטורנירים הגדולים – העפלה של נבחרת מהדרג השלישי או הרביעי מהסוג של נבחרת ישראל היא אירוע נדיר למדי. זה קורה בד"כ כשבמדינה מסוימת התרחש תהליך הדרגתי של השתפרות שעדיין לא קיבל ביטוי בדירוגים המבוססים על קמפיינים קודמים, או שאיזשהו "דור זהב" נדיר מתחבר.

מכיוון שכך הגיע הזמן להכניס לפרופורציות את כל נושא הציפיות מנבחרת ישראל – המקום השלישי הוא המקום הראלי שלנו ולכן הנבחרת לא נכשלה. היא כמובן גם לא הצליחה, אבל ממילא הסיכויים שלה לרשום הישג שייחשב כהצלחה, היינו העפלה, היה מינורי למדי.

לגבי שאלת המאמן – הנבחרת כאמור לא נכשלה ולכן גם לא המאמן. לואיס פרננדז קיבל משימה לא ריאלית וכצפוי לא עמד בה. רק שיפור יסודי שורשי בכדורגל הישראלי יכול להוביל למצב שבעוד מס' שנים הנבחרת הבוגרת תעשה את קפיצת המדרגה האיכותית מהדרג השלישי לשני באירופה (לא רק בדירוג, אלא דה פקטו) ותהפוך למתמודדת ריאלית על ההעפלה מהמוקדמות. שינוי כזה לא מתחיל במשרת מאמן הנבחרת הבוגרת, הוא מסתיים שם. ולכן, עד אז, שווה להשקיע את המשכורת הגבוה מאוד במושגים ישראליים שמשלמים למאמן הנבחרת הבוגרת לפיתוח תשתיות והשקעה בנבחרת הצעירות, כאשר בשביל המקום השלישי בבית אפשר בהחלט להסתפק במאמן ישראלי בכיר ברבע מחיר.

*

ערב סוכות. עניינו של חג הסוכות הוא ערבות הדדית, כפי שמתבטא בכמה ממאפייני החג המרכזיים:

הסוכה, שמסמלת את היציאה מהמרחב הפרטי למרחב הציבורי, את האחידות והשוויון (סוכה של טייקון ושל מובטל מהבילות באותה מידה תחת שמש צהריים קופחת) ואת הצניעות (ע"ע).

ארבעת המינים, שכל אחד מהם מייצג אב-טיפוס אחר בחברה: האתרוג – איש הרוח (ריח) והמעשה (טעם), ההדס – איש הרוח (ריח) נטול המעשה (טעם), הלולב – איש המעשה (טעם) נטול הרוח (ריח) והערבה – זה שאין בו לא רוח (ריח) ולא מעשה (טעם).

כולם כרוכים ביחד, כולם תלויים אחד בשני, בלעדי אחד מהם, אפילו הערבה נטולת הטעם והריח, הברכה היא ברכה לבטלה.

*

כמה סמלי שדווקא בחג הזה אמור לחזור בעז"ה גלעד שליט הביתה.

אין, אין בעולם עוד מדינה כזו, שתהיה מוכנה לשלם מחיר כזה ולקחת על עצמה סיכון כזה בשביל להחזיר בן אחד לחיק אימו.

בסופו של יום, עם כל החששות הכבדים שמלווים את השמחה הגדולה (נדמה לי שבדיוק על הרגעים האלה כתב המשורר בפיוט עת שערי רצון – "עין במר בוכה ולב שמח"), צריך לזכור שהערך העליון של "כל ישראל ערבים זה לזה" הוא הוא הנכס האסטרטגי הגדול ביותר שלנו והסיבה שאנחנו כאן הרבה אחרי שאויבים מרים יותר מאלה שיש לנו כיום נגרסו בפח הזבל של ההיסטוריה.

חג שמח!

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

יורו תשע"ג (1). אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני

לא כך היה צריך להיראות המשחק הכי חשוב בטורניר

אתמול בצהריים התפניתי לזמן קצר לכתוב פוסט לקראת פתיחת הטורניר בו ביקשתי להחמיא לאבי לוזון על ההישג הנאה בהבאתו לארץ. כתבתי על כך שלמרות ההסתייגות המובנת מסגנונו של האיש, מן הראוי לתת לו קרדיט היכן שמגיע. ואירוח הטורניר בארץ הוא הישג ראוי מבחנת יחסי הציבור של הכדורגל הישראלי והמדינה בכלל.

ואז התיישבתי מול הטלוויזיה ברבע לשבע בערב והודיתי למזלי הטוב שבלחץ הזמן לא הספקתי לערוך את הפוסט באופן שישביע את רצוני ובחרתי לבסוף שלא לפרסם אותו. כי אם לא כן הייתי מרגיש באותם רגעים די אידיוט.

הזדמן לי להיות במשחק הפתיחה של הטורניר שנערך בהולנד לפני שש שנים בין הנבחרת המקומית לישראל. לפני המשחק נערך טקס קצר. אמנם לא היה מדובר בטקס הפתיחה של האולימפיאדה, אבל היה אירוע של כעשרים דקות עד חצי שעה – צבעוני, קצבי ויפה שנתן מה שהאנגלים מכנים "סנס אוף אקייז'ן" והכניס לאווירה.

משחק הפתיחה של טורניר בינלאומי אמור להיות אירוע שיא, חגיגי ומרגש. אם ההולנדים, שרגילים באירוח אירועים בפרופיל קצת יותר גבוה מאשר אליפות אירופה לנבחרות צעירות, מצאו לנכון להכין ולהשקיע, ישראל, שעבורה זה אירוע נדיר, הייתה יכולה וצריכה אפילו להיסחף.

במקום זה קיבלנו את איל גולן וכמה רקדניות לעיני יציעים חצי ריקים.

וכך כשנפתח המשחק זה בכלל הרגיש כמו ליגה לאומית ביום שישי בצהריים – יציעים ריקים, קהל מנומנם, שחקנים אלמוניים. אני אישית לפחות, התרגשתי לקראת פתיחת האליפות וזה היה עבורי אנטי קליימקס נורא.

זה מביך שהאצטדיון בנתניה לא היה מלא אתמול. אפשר לבוא בטענות להתאחדות שלא דאגה שהמגרש יהיה מלא לא רק במה שהוא משחק הפתיחה החגיגי של הטורניר, אלא גם במה שהוא המשחק החשוב ביותר של הטורניר כולו – ניצחון של נבחרת ישראל במשחק הפתיחה יכל ליצוק עניין לאירוע ששום מסע פרסום לא היה מצליח.

אלא שאני רוצה לבוא בטענות הפעם דווקא לקהל הישראלי, המפונק, והגם מעט קמצן צריך לומר.

לפני חודש נערכו כאן שני משחקי ידידות של אותה נבחרת שהכניסה אליהם הייתה בחינם. או אז היו האצטדיונים בבלומפילד ובמושבה מלאים והאווירה הייתה חגיגית.

אז נכון שאנחנו אמורים להרגיש שהמצב הכלכלי לא משהו (הוא אף פעם לא משהו) – אבל דחילק, המחירים של הכרטיסים נעו בין 40 ל- 60 שקלים למבוגר ובין 20 ל- 30 לילדים, נוער וסטודנטים. בהתחשב בכמות המבצעים הרבה שהיו בנמצא אפשר היה גם לקנות כרטיסים גם ב- 1+1 או משהו דומה ולשלם עוד פחות.

הגיע לנבחרת הזאת, שמעבר לעובדה שהיא מייצגת אותנו מעל במה בינלאומית חשובה, יש בה גם אמירה חברתית חשובה, שנעשה עבורה את ההשקעה הקטנה הזו ונבוא לתמוך בה במשחק הכי חשוב שלה.

אנחנו מרבים להתלונן על כך שאין תרבות ספורט בארץ ומאשימים את אלו שמנהלים את הספורט, אבל שוכחים להסתכל על עצמנו. תרבות זה משהו שמתחיל מלמטה, מהאנשים שצורכים אותה.

תרבות ספורט זה בין השאר לתמוך בספורטאים המקומיים שלך. איך אנחנו רוצים להפוך כאן ספורטאים צעירים לגיבורי תרבות אם אנחנו אפילו לא מטריחים את עצמנו לבוא לצפות בהם ברגע השיא שנערך ממש ליד הבית שלנו?

בנתניה היה צריך להיות אתמול יום חג, בתי-ספר היו צריכים להגיע למגרש באופן מאורגן, עם ילדים נרגשים צבועים בכחול ולבן. לא צריך לחכות להתאחדות או לעירייה שיארגנו את זה. אם הם לא מתפקדים מנהלי בתי-הספר היו צריכים לקחת את התלמידים שלהם לראות ספורטאים מקצוענים צעירים, שהם גם פסיפס מרהיב של החברה הישראלית – יוצאי בריה"מ ואתיופיה, יהודים, בדואים וערבים – מייצגים את מדינת ישראל. יש לזה ערך וחינוכי ובטח השפעה הרבה מעבר לעוד שיעור עבש באזרחות בכיתה.

סתם דוגמא לסבר את האזון – כשגרתי באנגליה הגיעה פעם אחת הנבחרת הצעירה למשחק ידידות בעיר שבה גרתי סאות'המפטון – האצטדיון היה מלא בשלושים אלף צופים, וזה במשחק ידידות לא חשוב.

*

ואם דיברנו על קהל, אז מילה על הכרטיסים, ואני אשתף בחוויה האישית :

כשיצאו הכרטיסים למכירה לפני כחודשיים הזדרזתי להתעניין ברכישת כרטיסים למשחקים בירושלים שתכננתי מראש שאלך אליהם. ידעתי שמן הסתם יהיו מבצעים ובטח אפשר יהיה גם להשיג הזמנות בקומבינות, אבל לא היה אכפת לי לשלם בכסף מלא כדי להבטיח לי לעצמי מקום טוב במשחקים זמן רב מראש.

כשנכנסתי לאתר של משרד הכרטיסים לאן הופתעתי לגלות שימים בודדים אחרי שהוצאו הכרטיסים למכירה כבר לא מוצעים כרטיסים ליציעים המרכזיים, אלא רק ליציעים הפחות טובים. התקשרתי למשרד עצמו ושם עדכנו אותי שכרגע אלו הכרטיסים המוצעים ושייתכן שיוצעו כרטיסים נוספים בהמשך.

העדפתי להמתין והמשכתי לבדוק את האתר שבו נמכרו הכרטיסים על בסיס כמעט יומי.

כשחלפו מספר שבועות וראיתי שגם הכרטיסים הפחות טובים הולכים ואוזלים, התקשרתי שוב למשרדי לאן. כעת כבר הודיעו לי שהכרטיסים ליציעים בהם אני מעוניין אזלו. בצר לי "נשברתי" והזמנתי כרטיסים ליציעים צדדיים.

ואז להפתעתי, שבועיים לפני הטורניר נכנסתי שוב לאתר וראיתי שיש לפתע שפע של כרטיסים למקומות הטובים ביותר ביציע. התקשרתי מייד למשרדי לאן וביקשתי להחליף את הכרטיסים שרכשתי.

בלאן היו מוכנים לעשות זאת, אבל רק תמורת עמלת ביטול של 5%. כמובן שהתרעמתי – מדוע עלי לשלם קנס על כך שלמעשה הוטעיתי? יתרה מזאת – איך קורה הדבר שאוהד כדורגל אמיתי שמעוניין לרכוש כרטיסים מראש בכסף מלא צריך להידחק ליציעים הצדדיים ואלו שהמתינו ובחרו לרכוש כרטיסים ברגע האחרון יצ'ופרו במקומות הטובים ביותר באצטדיון?

אבל שיא השיאים הוא שלמרות שכבר כמה ימים אי אפשר יותר למצוא כרטיסים לשני המשחקים שנערכו אמש, האצטדיון בנתניה היה לפחות שליש ריק, וגם בבלומפילד, למרות שזה היה נראה טוב יותר, היו עדיין לא מעט כיסאות ריקים.

אז ניחא הכול, באמת. אבל לא לעשות לפחות את המינימום ולדאוג שאלה שחילקו להם כרטיסים גם יהיו כאלה שיואילו בטובם להגיע למגרשים?

*

והיה גם כדורגל כמו שאומרים.

גם על גיא לוזון רציתי לכתוב דברים טובים. רציתי לכתוב שהחיסרון הכי גדול שלו זה דווקא זה שקוראים לו לוזון. כי זה מסיט את העניין מכך שבסופו של דבר מדובר באיש מקצוע ראוי ביותר.

מכל אנשי המקצוע שמכירים אותו אני מבין שמדובר במאמן חרוץ ויסודי. ובאמת האינדיקציה הטובה ביותר לכך היא לראות שחקנים, כמו אלי דסה ואיל גולסה למשל, שאצל גיא לוזון בנבחרת נראים הרבה יותר טוב מאשר בקבוצות.

מה שאני הכי אוהב אצל גיא לוזון אלו הביטחון והאמונה שלו בשחקנים, וחוסר ההתבטלות, שכל כך מאפיינת אותנו, מול האירופאים.

אבל המרחק בין זה לבין יהירות הוא קטן ונדמה שלוזון חצה אותו.

המשחק אתמול היה חשוב ביותר של ישראל בטורניר. אם היה לה סיכוי ריאלי כלשהו לעלות לחצי הגמר הוא היה כרוך בניצחון על נורבגיה, באיזושהי גניבה של תיקו הרואי נגד איטליה או אנגליה ותקווה שאיכשהו המתמטיקה תסתדר לטובתנו.

למרות מה שאמר על כך שהוא לא מכיר את הנורבגים, אני משוכנע שגיא לוזון למד אותם היטב. ועדיין, בשעה הראשונה של המשחק זה היה נראה כאילו הוא באמת לא התייחס אליהם. אלמלא שיפוט ביתי מובהק ישראל הייתה יכולה להיות בקלות בפיגור של שלושה-ארבעה שערים, בדרך למפח נפש שהיה הורג את האווירה לא רק סביב הנבחרת אלא סביב הטורניר כולו.

הדבר הכי בסיסי שאתה יודע על סקנדינבים שזה שהם חזקים בכדורי גובה – אז מילא שקפצת איתם והם הקדימו אותך, אבל שהם ישארו לבד ברחבה פעם אחר פעם?!

ומה זה ה- 4-4-2 הזה שלקוח הישר משנות התשעים? המערך הזה מתאים לכדורגל האיטי של פעם, בכדורגל המהיר של היום זה יוצר את הבעיות שאפיינו את המשחק של הנבחרת בשעה הראשונה במשחק אמש – מרחקים גדולים בין השחקנים שלא מאפשרים להניע כדור, חלוצים בודדים שמנותקים משאר הכוח ומרווחים עצומים בין הקישור להגנה שמאפשרים חגיגה לקישור של היריבה.

כיום כמעט כולם משחקים את ה- 4:2:3:1 הקומפקטי שמאפשר הרבה יותר גמישות במגרש. אין זה פלא שכאשר אלון תורג'מן נכנס במקום אור ברוך והנבחרת עברה לשחק במערך הזה היא הצליחה סגוף סוף להניע כדור בחלק המגרש הנורבגי ולהגיע למצבי הבקעה.

גם אלי גוטמן פתח את הקמפיין שלו בנבחרת הבוגרת עם ה- 4-4-2 שהוא הביא מהליגה הישראלית. איך זה היה נראה מול נבחרת כמו רוסיה, שעם קצת מהירות וטכניקה פשוט חגגה על המרחבים האינסופיים שהמערך הזה יוצר בין הקישור להגנה, אנחנו זוכרים היטב. גוטמן הבין מהר ושינה למערך הנפוץ כיום בעולם של חמישה קשרים (4-3-2-1 במקרה שלו) ובמשחקים הבאים הנבחרת באמת נראתה טוב יותר.

אבל בעוד לגוטמן יש טורניר של עשרה משחקים המתפרס על פני שנה וחודשיים, לגיא לוזון יש טורניר של שלושה משחקים בשבוע. יאמר לזכותו של לוזון שהוא הבין שטעה והודה בכך אחרי המשחק. לוזון מאמן אינטליגנט שאני מאמין שיידע לתקן את הליקויים (הוא כבר עשה זאת תוך כדי משחק עם החילופים הנכונים שביצע) ולכן אני די משוכנע שהנבחרת תיראה טוב יותר בשני המשחקים הבאים בטורניר.

אלא שזה יהיה מעט מדי מאוחר מדי, מה שיכל להספיק מול נורבגיה בעשרה שחקנים עם שופט ביתי כבר לא יספיק מול איטליה ואפילו לא מול אנגליה.

הנבחרת הייתה צריכה לשחק את המשחק הכי טוב שלה בטורניר אתמול. אין לה זמן ומקום להשתפר תוך כדי תנועה. אני אוהב את הגישה של גיא לוזון ואני חושב שהביטחון שלו במקום. אני באמת חושב שהנבחרת הזו מספיק טובה לתת פייט לנבחרות האחרות בטורניר.

גיא לוזון הרגיש שהוא הולך להפתיע את כל העולם כי הוא ידע את זה והאמין בזה. ומי שראה את הנבחרת בין הדקות השישים לשמונים אתמול ראה שגם היה על לו על מה לסמוך. אבל הוא התאהב ברעיון הזה יותר מדי, הביטחון הפך לזחיחות ועכשיו יהיה קשה מאוד לתקן.

*

המשחק השני בבלומפילד כבר היה נראה טוב יותר מבחינת כמות הקהל והאווירה, גם אם יש משהו קצת עצוב בכך שהיו בו יותר צופים מאשר במשחק בנתניה.

מבחינת הכדורגל יפה לראות איך אם בכדורגל המעודנים כבר אין שום הבדל בין אנגליות לאיטלקיות לספרדיות, בכדורגל הנבחרות אתה עדיין רואה את זה, וזה מוסיף עניין וגיוון.

האיטלקים זה המון קשיחות עם נגיעות של טכניקה וסטייל. והאנגלים, נו טוב, האנגלים.

אתה רואה טיפוס כמו ג'ונג'ו שלבי, כאשר הוא הגיע לליברפול הוא היה סוג של הבטחה. וזה אותו נגר אנגלי טיפוסי.

אני לא לגמרי מבין מה עושים שם באקדמיות באנגליה, אבל הם לגמרי מבזבזים את הזמן שלהם אם, כמו המטבח האנגלי, הם ממשיכים להציע בעקביות את אותו מוצר דלוח ותפל.

ARVE Error: id and provider shortcodes attributes are mandatory for old shortcodes. It is recommended to switch to new shortcodes that need only url