קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

בעיתה אחישנה

להגיע לפסגה בדרך הנכונה

בתחילת השנה נתנה סימונה האלפ ראיון למגזין Tennis Time בו סיפרה בגילוי לב על מה שעבר עליה מאז סיימה את עונת 2018 והחליטה להיפרד ממאמנה דארן קאהיל (שאימן בעבר גם את אנדרה אגאסי ולייטון יואיט):

"אני אתחיל את השנה ללא מאמן ונראה מה יהיה… אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנכונה, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות. עכשיו החיים שלי זה כבר לא רק טניס. אני מנסה ליהנות מהם יותר. להיות שמחה. לעשות דברים אחרים. אני רוצה להירגע. השנים האחרונות היו מאוד מלחיצות עבורי. מתישות מבחינה רגשית. וכשיש לך מאמן את מרגישה שאת צריכה לעשות את הטוב ביותר בשבילו. בששת השבועות האחרונים פשוט לא עשיתי כלום… זה היה נפלא! נהניתי מהחיים. פגשתי אנשים. ביליתי זמן עם חברים והלכתי לכמה מסיבות".

במרץ גם גילתה בראיון לאותו מגזין שהיא עובדת כבר זמן מה עם פסיכולוג ספורט. בתשובה לשאלה מה למדה מכך, ענתה:

"לקבל את עצמי. זה הדבר הכי חשוב. אם את מקבלת את עצמך עם החוזקות והחולשות שלך זה מאפשר לך לצמוח."

האלפ לא סתם נגעה בנקודה הזו. היא סומנה בעבר כטניסאית מוכשרת ביותר, אך כזו שסובלת מקושי מנטלי. קושי – שהיא בעצמה אבחנה אותו – כנובע משאיפה לפרפקציוניזם.

פרפקציוניזם היא תכונה מוערכת מאוד בתרבות בה אנו חיים. אבל זו תכונה שיכולה להיות רעילה לנפש. פרפקציוניזם גורם לכך שכל הפסד, כל אכזבה, כל כישלון יחסי, נתפס כ"סוף העולם". פרפקציוניזם היא תכונה שמאפיינת אנשים בעלי ערך עצמי רעוע, כאלה שזקוקים כל הזמן להצלחות והישגים כדי לתחזק את התחושה שהם באמת שווים משהו.

התוצאה של פרפקציוניזם היא שאתה אף פעם לא מרוצה. תמיד יש "טוב יותר" להשיג. אף פעם אין "מספיק טוב". כתוצאה מכך, המוטיבציה שלך להיות "מספיק טוב" נפגמת אם אתה לא מצליח להיות "הכי טוב".

אבל "מספיק טוב" זה מצוין. זה להיות הכי טוב שאתה יכול. זה להעמיד את קריטריון ההערכה שלך מול עצמך, לא מול אחרים. ולפעמים, הכי טוב שאתה יכול, זה הכי טוב שיש. כמו שראינו אתמול במגרש המרכזי בווימבלדון.

וכל הסיפור הזה הופך את הזכייה של סימונה האלפ בווימבלדון למרגשת ביותר. כי יש כאן סיפור. על התבגרות והתגברות. על תהליך והבשלה. סיפור שגם מי שלא יכול לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה, כמו שעשתה אתמול האלפ על הדשא באול אינגלנד קלאב, יכול להזדהות אתו.

וזה לא סתם שהאלפ הגיעה להישג הזה בגיל 27. כי את מה שהאלפ מבינה כעת על החיים אי אפשר להבין בגיל 15. ואת הדרך שהאלפ עשתה אי אפשר לקצר, מוכשרת ככל שתהיי. בשונה ממקרים אחרים של זוכות גראנד סלאם בשנים האחרונות, במקרה של האלפ ניתן להניח שגם בשנים הבאות נמצא אותה בשלבים הגבוהים של הטורנירים החשובים בסבב.

כי היא הגיעה לפסגה בשלה. כאשר יכולה להתמודד עם המשמעויות של כך. ואפשר היה לראות ולשמוע את זה בדברים שאמרה אמש בטקס הענקת הגביע. אלה היו דברים פשוטים שיצאו מן הלב, אבל מה שהיה חשוב זה שהם ספרו סיפור שלם וקוהרנטי על תהליך של למידה והתפתחות, והגשמת חלום ברגע שהגיעה העת לכך.

*

במצב של 2:2 ויתרון 30:0 במערכה השנייה, היה נדמה שסרינה וויליאמס לוקחת סוף סוף שליטה על המשחק. העוצמות שלה התחילו לעשות את העבודה, ונראה היה שהיא נכנסת לאזור הנוחות שלה.

אבל אז קרה משהו מוזר… סרינה נראתה לחוצה מאוד. היא לקחה נשימות ארוכות אחרי כל נקודה, ונדמה היה שהיא ממש עוצרת את עצמה מלהתפרק. ובמקום לטייל לשמירה קלילה על משחקון ההגשה, כפי שהיה נראה שקורה, היא הפסידה את המשחקון, ואז גם את שלושת המשחקונים הבאים ואת המשחק כולו.

זהו ההפסד השלישי של סרינה בגמר גראנד סלאם מאז חזרה מחופשת הלידה. הפעם היא אמנם לא איבדה את העשתונות כמו בהפסד לנעמי אוסקה בגמר היו.אס. אופן בקיץ שעבר, אבל היא שוב נראתה שבירה מאוד מבחינה מנטלית.

ברגעים האלה, כמו בהתפרצות שלה ביו.אס.אופן, זה מרגיש שמשהו שמאוד מכביד עליה עמוק בפנים יוצא החוצה. יתכן שבפנים, למרות כל ההישגים והתהילה, מסתתר תסכול גדול. כל מי שמכיר את הסיפורים על הדרך בה אביה בעצם "תכנת" את אחותה ואותה להיות כוכבות טניס עפ"י תכנית סדורה, יכול להבין שמשהו פה יכול ללכת לאיבוד בדרך.

האם סרינה הייתה פעם היא עצמה, או שמהיום שהכירה את עצמה היא הייתה כלי להגשמת המאוויים והשאיפות של אנשים אחרים? והאם הדבר הזה לא מתחיל לתת את אותותיו כעת?!

אני בספק אם אפילו לסרינה עצמה יש את התשובה.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מה שנשים צריכות

שוות, לא דומות

הפעם האחרונה הזכורה לי שבה נערה בת 15 הציתה את הדמיון בהופעה שלה בטורניר הנשים בווימבלדון הייתה בשנות ה-90'. גם אז היה מדובר בנערה אמריקאית, ג'ניפר קפריאטי, שבגיל דומה לזה של קורי גוף הגיעה לחצי גמר הטורניר ב-1991 לאחר שהדיחה ברבע הגמר את מרטינה נברטילובה האגדית.

אלא שמעט אחר כך שקעה קפריאטי בדיכאון עמוק, הסתבכה בפרשיות של גניבה מחנויות ומעצר בעקבות שימוש בסמים, ופרשה מהסבב. היא אמנם חזרה לסיבוב שני ומוצלח (כולל שתי זכיות בגראנד סלאם) בתחילת שנות האלפיים, אבל לאחר שפרשה סופית חייה האישיים המשיכו להידרדר, ובשנת 2010 דווח שהיא אושפזה בבית חולים בפלורידה לאחר שנטלה מנת יתר של תרופות.

לכאורה אין סיבה הכרחית שיהיה דמיון בין המקרים. אלא שההיסטוריה של טניס הנשים במילניום הנוכחי מראה שקורי גוף נמצאת ב"קבוצת סיכון". שייתכן, ולמרבה הצער, מה שהיא חווה כעת בווימבלדון זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לקריירה שלה.

הבאתי כאן בעבר נתונים המעידים על השחיקה המהירה של כוכבות בסבב הנשים. קראתי רק לאחרונה אצל אמיר ענבר ב"הארץ" על שני מקרים נוספים מהעת האחרונה של שחקניות שפרצו מהר מדי ומוקדם מדי, הרבה לפני שהייתה להן הבשלות הרגשית להכיל את כל המשמעויות הכרוכות בכך, ושלמו על כך מחיר כבד בבריאות הנפשית שלהן.

אשלי בארטי האוסטרלית הספיקה עד גיל 17 לזכות בשלושה תארי גראנד-סלאם בזוגות. אבל עוד לפני שהגיעה לגיל 18, החלה לסבול מדיכאון ונזקקה לטיפול תרופתי. "זה היה יותר מדי, מהר מדי", סיפרה, "איבדתי את ההנאה והתשוקה, הרגשתי בודדה". היא פרשה מטניס ועברה לשחק קריקט. שם, הסבירה, יכולה הייתה לראשונה בחייה לשתות בירה אחרי משחק ונהנתה מהרוח הקבוצתית: "אין על המגרש רגע בודד. אם את מתקשה, יש עוד עשר נשים שיכולות לעזור לך להתגבר".

רק אחרי שנה וחצי בארטי חזרה לשחק לטניס, ולאט לאט התקדמה מהמקום ה-272 בעולם, בו דורגה כאשר חזרה לסבב ב-2016, עד למקום הראשון בעולם, בו היא מדורגת כיום לאחר הזכייה ברולאן גארוס בחודש שעבר. "ללא פסק הזמן הזה אני לא חושבת שהייתי משחק כעת", אמרה לאחר הזכייה בפאריז, "18 החודשים הללו היו הכרחיים, הייתי צריכה את הזמן הזה כדי למצוא את עצמי כאדם". בקריירה השנייה שלה בטניס דואגת בארטי לשמור לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. היא מקפידה על מרווח בין טורנירים שמאפשר לה לקפוץ הביתה למספר ימים, לראות את משפחתה וארבעת כלביה.

סיפור נוסף הוא זה של נעמי אוסקה, שמתרחש ממש כעת חיה. כוכבה של אוסקה דרך במהירות בקיץ האחרון. תוך מספר חודשים היא השלימה שתי זכיות רצופות בגראנד סלאם, בארה"ב ואוסטרליה, וכבשה את המקום הראשון בסבב העולמי. אלא שכאן התחילה גם הנפילה: מאז הזכייה באוסטרליה בתחילת השנה, העפילה רק פעם אחת בשמונה טורנירים לחצי הגמר והודחה בסיבוב השלישי ברולאן גארוס.

במסיבת עיתונאים לאחר ההדחה בפאריז פתחה אוסקה את הלב: "ההפסד הזה הוא כנראה הדבר הכי טוב שקרה לי. הרגשתי עייפה מאוד וסבלתי מכאבי ראש. כנראה בגלל הלחץ. הרגשתי שיש עלי עול. בעבר הרגשתי כאן חופשיה ונהניתי, הפעם הייתי די מתוחה רוב הזמן".

עוד לפני הכישלון בפאריז נפרדה אוסקה מהמאמן שהוביל אותה להישגים יוצאי הדופן – סאשה בג'ין. "אם אני לא מתעוררת מדי יום מאושרת להתאמן ולהיות סביב האנשים שאני איתם", הסבירה, "לא אקריב זאת בעבור ההצלחה. לא אענה את עצמי. אני לא רוצה לחשוב שבשביל להצליח אני צריכה להקריב את האושר שלי". מאז הפרידה מבג'ין היא אולי לא זכתה באף טורניר, אך נצפתה בהופעות רוק והתמכרה לקניות באינטרנט. משהו שלפחות נותן לה את התחושה שהיא חייה חיים נורמליים של נערה בגילה.

הדיון סביב נשים בספורט, ובטניס בפרט, עוסק בהשוואה לגברים בפרמטרים של חשיפה ותגמול. אולם, יתכן מאוד שבכך הוא מזיק ולא מועיל לנשים. נשים וגברים הם שווים, אבל בהחלט לא דומים. יש להם צרכים שונים, פיזית ונפשית. מבחינה נפשית, נשים, וזה עניין אבולוציוני, זקוקות לסביבה הרמונית כדי לחוש בטחון שמאפשר להן ליצור ולהתפתח. הן זקוקות לקשר ולתמיכה רגשית. כמובן שזו הכללה, ויש נשים שיכולות להיות "זאבות בודדות" לא פחות מגברים, אבל זה איננו הפרוטוטייפ.

הסיבה שלא אומרים זאת נעוצה ככל הנראה בתקינות פוליטית. אבל זה עקום לחלוטין. מי שסבור שרגשות והזדקקות לקשרים בינאישיים הן ביטוי לחולשה, למעשה אימץ את המוסכמה הגברית לפיה חוזק מתבטא רק בכוח פיזי. ולא היא. יש המון עוצמה וכוח ברגש וביכולת ליצור ולקיים אינטימיות עם אנשים אחרים. למעשה, אלו בדיוק הפרמטרים שמנבאים בריאות נפשית ויכולת הישרדות מנטלית גם במצבים הקשים ביותר.

מה שנשים צריכות זה שהסבב יותאם לצרכים שלהן. למשל, להגביל את גיל הכניסה לסבב הבוגרות ל-18, להפחית את מספר הטורנירים, לאפשר הגנת דירוג לטניסאית שלוקחת הפסקה מהסבב כדי ללדת או "סתם" להוריד לחץ ולהיות קצת עם עצמה.

הדברים הללו יקטינו את השחיקה של הטניסאיות ויחזירו לסבב הנשים את האטרקטיביות שהייתה לו בעבר. זה לא בריא לסבב שבכל כמה חודשים צצה לה משום מקום "נערת פלא" חדשה. כמו בסבב הגברים, שם יש את פדרר, נדאל ודג'וקוביץ', שמוכרים היטב גם למי שלא עוקב אחרי טניס בין גראנד סלאמים, גם סבב הנשים זקוק לפנים מוכרות שניתן לעקוב אחרי הסיפור שלהן לאורך זמן. כך יכולות להתפתח גם יריבויות שנבנות לאורך השנים ויוצרות סיפור שמרתק את הקהל.

אני עוד זוכר את הימים של כריס אוורט ומרטינה נברטילובה, שטפי גראף ומוניקה סלש, בהן גמר הנשים בווימבלדון היה אטרקציה לא פחות גדולה, אם לא יותר, מגמר הגברים. השנה, סביר להניח, רק עכברי טניס אמתיים יכירו את השמות של השחקניות שיגיעו לשלבים הגבוהים בטורניר.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

רוחות של שינוי

הדבר הבאמת חשוב בהחתמה של עלי מוחמד בבית"ר

כשמשה חוגג הגיע לבית"ר ירושלים הייתי סקפטי. הדימוי המצועצע ששידר והעיסוק המוגבר בתדמית ושיווק גרם לי לחשוד שמדובר יהיה באמיר כבירי של בית"ר.

בשנתו הראשונה כבעלים נעשו במועדון לא מעט טעויות מקצועיות, עליהן עמדתי כאן בעבר. יחד עם זאת, כמו שאומרת אופירה – מה ששלו שלו. בתחום המשמעותי ביותר – המאבק בבריונות והגזענות – חוגג, לפחות עד כה, מתנהל בתבונה וקוצר הצלחות חשובות.

הסיפור בהחתמתו של עלי מוחמד הוא לא מוצאו או שמו, ומביך אותי אפילו להתעסק בזה, אלא התגובה של הרוב הנורמטיבי של אוהדי בית"ר. והתגובה הזו, לפחות מהאופן שבו זה משתקף ברשתות החברתיות, מרמזת שמתרחש כאן שינוי משמעותי.

אוהדי בית"ר, שהתגובה שלהם בעבר להשתלטות של לה פמיליה על המועדון, נעה בין היאלמות לבין הסכמה שבשתיקה, ואפילו תמיכה בחצי פה, מביעים כעת שאט נפש מאותה חבורה. אני מוצא את עצמי קורא מילים שכאילו נלקחו מתוך טקסטים שכתבתי כבר לפני עשור ומשפשף את עיניי בתימהון. דברים חשובים על כך שגזענות איננה דרכה של בית"ר ושמוצאו של שחקן איננו עניין להתייחס אליו, אלא רק יכולתו המקצועית לתרום לבית"ר.

לראשונה מאז שנות ה-60' של המאה הקודמת, בית"ר ירושלים תסיים את העשור הנוכחי ללא תואר. בשנות ה-70' זכתה בית"ר פעמיים בגביע המדינה, בשנות ה-80' זכתה באליפות אחת ושלושה גביעים, בשנות ה-90' בשלוש אליפויות, ובשנות האלפיים בשתי אליפויות ושני גביעים. ואילו בעשור הנוכחי, שאוטוטו מסתיים, אפילו לא גביע טוטו אחד לרפואה.

יש קשר הדוק בין הדעיכה המקצועית של בית"ר וירידת קרנה כמועדון צמרת בכדורגל הישראלי, לבין הפיכתו של ארגון לה פמיליה לגורם הדומיננטי ביציעים. לארגון הזה יש אחריות ישירה לכאוס הניהולי שהשתרר במועדון בעשור האחרון. מפגני האלימות והגזענות ואווירת הבריונות שהשליטו ביציעים, הרחיקו ממנה ספונסרים ומשקיעים. אף אדם נורמטיבי לא רצה לקשר את שם המותג שלו עם בית"ר כאשר אלו הערכים שהיא מייצגת. וההבנה הזו סוף מחלחלת בקרב אוהדי בית"ר.

משה חוגג לקח על עצמו משימה שאני סברתי שאיננה אפשרית, והיא לשקם את התדמית של המועדון. אני סברתי, ועדיין סבור, שהדרך לכך עוברת במאבק חסר פשרות בארגון לה פמיליה. אבל חוגג נוהג אחרת. הוא מנהל דיאלוג מול האנשים הללו, אבל עושה זאת תוך הצבת גבולות ברורה. האיום שלו, שמגובה במעשים, לתבוע את אלו שיפגעו במועדון, עושה את העבודה. ועם תוצאות אני האחרון שיתווכח.

לה פמיליה לא שינו את עורם. אבל מעולם לא ציפיתי שזה יקרה. הבעיה שלי הייתה תמיד אותו "רוב שפוי" כפי שנהוג לכנות אותו. הרפיסות והחידלון שלהם היא זו שגרמה לחבריי ולי לסבור, אחרי האירועים שתרחשו בעקבות הגעת השחקנים הצ'צ'נים, ששינוי מבפנים כבר איננו אפשרי ולהקים את בית"ר נורדיה.

אבל השינוי הזה, לפחות לעת עתה כאמור, מתחיל אולי לקרות.

והוא קורה כי חוגג יצר מצב שבו לאוהדי בית"ר יש כעת מה להפסיד. אחרי שנים ארוכות של בעלי בית מופרכים, חוגג, לפחות על פניו, נראה כמו בעל בית שסוף סוף מביא את בית"ר למאה ה-21 – בהתנהלות, במעטפת המקצועית והניהולית ובשאיפות ההישגיות. ואוהדי בית"ר, בצדק רב, לא מוכנים לאבד את כל זה, אחרי שנים ארוכות בהן פנטזו על כך, בשם "עקרונות" של חבורת בריונים.

התהליך הארוך שעברתי כאוהד בית"ר בעשור האחרון, הן ביציעי טדי והן בתפקידי בנורדיה, גרם לי להבין שמעטים מאוד האנשים שיעשו מעשה המנוגד לאינטרס או לדחף הטבעי שלהם בשם איזשהו ערך. אני לא אומר את זה ממקום של עליונות מוסרית. גם אני אדם כזה. כולנו כאלה. זו תכונה אנושית.

ולכן, כדי לקדם את הערכים הנכונים, חשוב לייצר מציאות שבה התנהלות ערכית תשרת גם את האינטרסים של אותם אנשים. לשם כך יש צורך בתבונה רבה, נחישות ואורך רוח.

בינתיים משה חוגג מפתיע, לפחות אותי, ומגלה לא מעט מכך. כבית"רי וכאזרח במדינה הזו אני רק יכול לאחל לו הצלחה מכל הלב. אני יותר מאשמח לאכול את הכובע.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

מנהיגות מהי?

כל אדם צריך מישהו אחד שיאמין בו

בראיון שנערך עם יורגן קלופ באתר הרשמי של ליברפול לפני הגמר הוא הסביר מה זו מבחינתו מנהיגות:

הביטחון העצמי שלי גדול מספיק כדי שאני אאפשר לאנשים לגדול לצידי" אמר. "זה מאוד חשוב שאתה אמפתי, שאתה מנסה להבין את האנשים סביבך ושאתה נותן את תמיכתך האמיתית לאנשים סביבך. ככה כולם יעבדו. זה מנהיגות: הרבה אנשים סביבך עם ידע גדול משלך. אתה לא צריך להתנהג כאילו אתה יודע הכל, תהיה מוכן להודות 'אין לי מושג ברגע זה, תנו לי שתי דקות ואולי יהיה לי קצת מושג'. ככה אני מבין את זה. אין כאן 'פילוסופיה', זו דרך החיים שלי".

בדרכו הישירה והכנה קלופ סיכם כאן את כל התורה כולה. את מה שעולה מאות אלפי דולרים ללמוד בבתי הספר למנהיגות פוליטית ועסקית באוקספורד או בהארוואד.

תסתכלו על התמונה הזו. שלא בטובתו ג'ורדן הנדרסון קיבל את התפקיד הכי קשה בעולם הכדורגל – להיות קפטן ליברפול אחרי סטיבל ג'רארד. זה בערך כמו להיות קיסר צרפת אחרי נפוליאון. אין לך סיכוי לצאת מזה טוב.

ובאמת, הנדרסון קיבל לא מעט ביקורת בשנים האחרונות. גם על היכולת וגם על המנהיגות שלו. הצל הענק של ג'רארד ליווה אותו לכל מקום. אבל קלופ האמין בו, תמך בו גם ברגעים הקשים וכך נתן לו לצמוח ולגדול, גם לשחקן מצוין וגם למנהיג. ההוכחה הכי טובה לכך שלראות אותו מניף את גביע האלופות עבור ליברפול הייתה הדבר הכי טבעי בעולם. הוא נכנס כעת לרשימה מצומצמת מאוד של אגדות שעשו זאת, ואף אחד לא חושב שהוא נראה מוזר שם.

כל אדם, לא משנה באיזה תפקיד ובאיזה רמת אחריות, צריך מישהו שיאמין בו. הורה, מורה, מאמן. כשקלופ נותן לאנשים מסביבו את הביטחון שהם יודעים לא פחות טוב ממנו, הוא נוטע בהם את התחושה שהוא מאמין בהם, ביכולות שלהם. ואז הם יכולים לממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בהם.

בשביל זה צריך להיות אדם בעל בטחון עצמי. כזה שלא חושש להודות שהוא לא יודע הכול, שלפעמים הוא גם טועה. להודות שהוא לא מושלם ושגם לו יש מה ללמוד מכל אחד, אפילו אם הוא אחד משניים-שלושה המאמנים הטובים בעולם.

לעומת זאת, ישנם מנהיגים שביסודם הם חסרי בטחון. הם יכולים להיות מאוד כריזמטיים ובכך לשוות דימוי שגוי של אנשים "חזקים" בעלי בטחון עצמי בשמיים. אבל האמת היא, שעמוק בפנים הם אנשים חלשים. אנשים שכנראה לא האמינו בהם כשהם היו צעירים וגדלו לתוך סיטואציה שבה חשו שהם תמיד צריכים להוכיח את עצמם ולהיות "יותר טובים מכולם".

המנהיגות של אנשים כאלה תתאפיין בכך שהם יבטלו תמיד את דעתם של אחרים. הם ידאגו שיהיו לצדם רק כאלה שמסכימים אתם ומספרים להם כל הזמן כמה הם "גדולים" ו"חכמים". הם לעולם לא יתנו למנהיגות עתידית לצמוח לצדם. כל מנהיג פוטנציאלי בסביבתם ייתפס כאיום והם ידאגו להקטין אותו ולחסל את האיום הזה מבעוד מועד.

הם ישכנעו אנשים שרק הם יודעים מה טוב בשבילם. ורק הם יכולים לשמור עליהם. כדי לעשות את זה הם ידאגו להשאיר אותם חלשים ומפוחדים ויספרו להם כל הזמן כמה העולם הוא מקום מסוכן ואיך "כולם נגדנו" וצריך להישמר ולהיזהר.

למרבה הצער, לא פעם זה מצליח. לפעמים הם אפילו נהיים ראשי ממשלה.

קטגוריות
debuzzer כל הרשימות

לילה כיום יאיר

העונה הזו של ליברפול היא שיעור חשוב לחיים

שוב אני נלחם 
מגנט מושך למטה 
זה בנקודות הקטנות 
במילות עידוד 
הפעם אנ'לא לבד 
איזה קרב, אלוהים אדירים, איזה קרב 
בין הבור למים 
לפחות יש פה קרב 
לפחות יש מים 
פעם היה רק בור 

(אביתר בנאי)

אני כותב את הדברים האלה עכשיו למרות שזה עדיין לא נגמר. הסיכוי נמוך, נכון, אבל זה כדורגל ודברים יכולים לקרות. כאחד שהיה באיסטנבול באותו לילה, אני יודע היטב שכל עוד זה לא נגמר, תמיד משהו עוד יכול לקרות. וחוץ מזה, שיש עדיין כמובן את ליגת האלופות, שלמרות שזה לא הגביע שרצינו להניף השנה, זה בהחלט "פרס הניחומים", אם אפשר לקרוא לאליפות אירופה כך, הכי "מנחם" שאפשר לבקש.

ועדיין, חשוב לי לכתוב את הדברים האלה דווקא כעת, לפני המשחקים מול ברצלונה ולפני שני המחזורים האחרונים בפרמייר ליג, משום שהעונה הזאת היא לא משהו שצריך למדוד בתוצאות. כי גם אם ליברפול תסיים אותה בלי תואר, זאת העונה הטובה ביותר של ליברפול שאני חוויתי בשלושים ומשהו השנים בהן אני אוהד את הקבוצה.

כשליברפול הייתי במיני משברון לפני כחודשיים, עם סדרה של תוצאות תיקו שגרמו לאיבוד ההובלה לסיטי, כתבתי כאן שהיא ניצבת בפני אתגר מנטלי גדול. ובכן, ליברפול, ויורגן קלופ בראש ובראשונה, עמדו בכך בצורה מעוררת השראה!

זה לא רק העובדה שליברפול יצאה מאז לסדרה של עשרה ניצחונות רצופים בפרמייר ליב ובליגת האלופות, זה בעיקר הדרך שבה קלופ הוביל את המועדון להתמודד עם הסיטואציה.

במהלך התקופה הזו, מהרגע שבו נטלה סיטי את המושכות במרוץ האליפות, קלופ חזר שוב ושוב על כך ש"אנחנו מתרכזים רק בעצמנו" ו"חושבים רק על המשחק הבא". אלו יכולות להישמע כמו קלישאות, אבל זו פשוט הייתה הדרך הנכונה ביותר, כפי שהוכיחו התוצאות, להתמודד עם הסיטואציה.

ליברפול לא יכולה הייתה להשפיע על תוצאות המשחקים של סיטי, אבל היא כן יכולה הייתה לעשות הכול, ועשתה, כדי לתת לעצמה את הסיכוי הטוב ביותר. כאשר אתה משווה את עצמך רק לקריטריונים חיצוניים, אתה עשוי בטעות לפרש הצלחה, גם הצלחה גדולה, ככישלון. אלא שבסופו של דבר, הקריטריון הכי חשוב לפיו אתה צריך למדוד את עצמך, הוא אתה עצמך.

אם אחרי שאיבדה את המקום הראשון לסיטי ליברפול הייתה קורסת, היה יכול להיגרם נזק גדול הרבה יותר מאובדן האליפות. מה שיכול היה להיפגע זו האמונה של ליברפול ביכולת שלה. אבל העובדה שליברפול לא וויתרה על אף משחק, וניצחה את כולם בסופו של דבר, לא רק ששימרה את האמונה שלה ביכולת שלה לזכות באליפות – העונה או בטווח הזמן הקרוב – אלא אף חיזקה אותה.

בפעמיים הקודמות בהן ליברפול הייתה קרובה לזכות באליפות – בעונות 2008/09 ו-2013/14 – חוסר ההצלחה לעשות זאת הוביל לסיומו של עידן. העונות שלאחר מכן היו עונות רעות של ליברפול, ובעקבותיהן סיימו רפא בניטז וברנדן רודרג'רס את תקופתם במועדון.

בפעם הזו הסיטואציה היא שונה בתכלית. גם אם ליברפול לא תזכה באליפות זאת לא תהיה תחושה של סוף עידן ולא של הזדמנות בלתי חוזרת שהוחמצה, אלא של הזדמנות אחת מני רבות שעוד ממתינות בעתיד הממשי.

העונה ההיסטורית הזו של ליברפול, כפי שמעידים המספרים (אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בתולדות המועדון בליגה הראשונה, מספר נקודות הגבוה ביותר לקבוצה בפרמייר ליג חוץ מסיטי של העונה הזו והקודמת), היא לא איזה עונה שבה איכשהו הכול התחבר, אלא תוצר של תהליך השתפרות עקבי וסדור. תהליך שעוד רחוק מסיומו, ולכן האופטימיות הגדולה.

כאשר אתה מסתכל על ליברפול של העונה, אתה רואה איך כמעט כל שחקן השתפר. לא רק מהעונה שעברה, אלא תוך כדי העונה. אפילו מוחמד סלאח, שלכאורה נתן עונה פחות טובה ברמה אישית, נתן לדעתי עונה טובה יותר אם מסתכלים מההיבט הקבוצתי. טוב ונכון יותר לליברפול, שהוא יבקיע 20 שערים בעונה ומאנה 20, מאשר שהוא יבקיע 40.

העונה הזו של ליברפול היא שיעור חשוב לחיים. מה שהיא מלמדת אותנו, זה שכאשר אתה לא משיג את המטרה ששאפת אליה, הדבר שאתה צריך לשאול את עצמך זה לא "למה זה תמיד קורה לי?!" ולשקוע ברחמים עצמיים, אלא איך אני יכול לעשות את זה עוד יותר טוב בפעם הבאה.

כי הצלחה וכישלון הם דבר יחסי. אבל דרך נכונה היא דבר מוחלט. ואם אתה הולך בדרך הנכונה אל תשנה כלום. כן, בהחלט, תבצע שיפורים ותעשה התאמות – וזה נכון גם אם הצלחת להגיע למטרה וגם אם לא – אבל אל תסטה במילימטר מהדרך.

וכל עוד יורגן קלופ באנפילד, אני רגוע, סמוך ובטוח שליברפול בדרך הנכונה. ושליברפול תמשיך בדרך הנכונה. ושליברפול תגיע בדיוק לאן שהיא צריכה להגיע.