להגיע לפסגה בדרך הנכונה
בתחילת השנה נתנה סימונה האלפ ראיון למגזין Tennis Time בו סיפרה בגילוי לב על מה שעבר עליה מאז סיימה את עונת 2018 והחליטה להיפרד ממאמנה דארן קאהיל (שאימן בעבר גם את אנדרה אגאסי ולייטון יואיט):
"אני אתחיל את השנה ללא מאמן ונראה מה יהיה… אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנכונה, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות. עכשיו החיים שלי זה כבר לא רק טניס. אני מנסה ליהנות מהם יותר. להיות שמחה. לעשות דברים אחרים. אני רוצה להירגע. השנים האחרונות היו מאוד מלחיצות עבורי. מתישות מבחינה רגשית. וכשיש לך מאמן את מרגישה שאת צריכה לעשות את הטוב ביותר בשבילו. בששת השבועות האחרונים פשוט לא עשיתי כלום… זה היה נפלא! נהניתי מהחיים. פגשתי אנשים. ביליתי זמן עם חברים והלכתי לכמה מסיבות".
במרץ גם גילתה בראיון לאותו מגזין שהיא עובדת כבר זמן מה עם פסיכולוג ספורט. בתשובה לשאלה מה למדה מכך, ענתה:
"לקבל את עצמי. זה הדבר הכי חשוב. אם את מקבלת את עצמך עם החוזקות והחולשות שלך זה מאפשר לך לצמוח."
האלפ לא סתם נגעה בנקודה הזו. היא סומנה בעבר כטניסאית מוכשרת ביותר, אך כזו שסובלת מקושי מנטלי. קושי – שהיא בעצמה אבחנה אותו – כנובע משאיפה לפרפקציוניזם.
פרפקציוניזם היא תכונה מוערכת מאוד בתרבות בה אנו חיים. אבל זו תכונה שיכולה להיות רעילה לנפש. פרפקציוניזם גורם לכך שכל הפסד, כל אכזבה, כל כישלון יחסי, נתפס כ"סוף העולם". פרפקציוניזם היא תכונה שמאפיינת אנשים בעלי ערך עצמי רעוע, כאלה שזקוקים כל הזמן להצלחות והישגים כדי לתחזק את התחושה שהם באמת שווים משהו.
התוצאה של פרפקציוניזם היא שאתה אף פעם לא מרוצה. תמיד יש "טוב יותר" להשיג. אף פעם אין "מספיק טוב". כתוצאה מכך, המוטיבציה שלך להיות "מספיק טוב" נפגמת אם אתה לא מצליח להיות "הכי טוב".
אבל "מספיק טוב" זה מצוין. זה להיות הכי טוב שאתה יכול. זה להעמיד את קריטריון ההערכה שלך מול עצמך, לא מול אחרים. ולפעמים, הכי טוב שאתה יכול, זה הכי טוב שיש. כמו שראינו אתמול במגרש המרכזי בווימבלדון.
וכל הסיפור הזה הופך את הזכייה של סימונה האלפ בווימבלדון למרגשת ביותר. כי יש כאן סיפור. על התבגרות והתגברות. על תהליך והבשלה. סיפור שגם מי שלא יכול לרחף כמו פרפר ולעקוץ כמו דבורה, כמו שעשתה אתמול האלפ על הדשא באול אינגלנד קלאב, יכול להזדהות אתו.
וזה לא סתם שהאלפ הגיעה להישג הזה בגיל 27. כי את מה שהאלפ מבינה כעת על החיים אי אפשר להבין בגיל 15. ואת הדרך שהאלפ עשתה אי אפשר לקצר, מוכשרת ככל שתהיי. בשונה ממקרים אחרים של זוכות גראנד סלאם בשנים האחרונות, במקרה של האלפ ניתן להניח שגם בשנים הבאות נמצא אותה בשלבים הגבוהים של הטורנירים החשובים בסבב.
כי היא הגיעה לפסגה בשלה. כאשר יכולה להתמודד עם המשמעויות של כך. ואפשר היה לראות ולשמוע את זה בדברים שאמרה אמש בטקס הענקת הגביע. אלה היו דברים פשוטים שיצאו מן הלב, אבל מה שהיה חשוב זה שהם ספרו סיפור שלם וקוהרנטי על תהליך של למידה והתפתחות, והגשמת חלום ברגע שהגיעה העת לכך.
*
במצב של 2:2 ויתרון 30:0 במערכה השנייה, היה נדמה שסרינה וויליאמס לוקחת סוף סוף שליטה על המשחק. העוצמות שלה התחילו לעשות את העבודה, ונראה היה שהיא נכנסת לאזור הנוחות שלה.
אבל אז קרה משהו מוזר… סרינה נראתה לחוצה מאוד. היא לקחה נשימות ארוכות אחרי כל נקודה, ונדמה היה שהיא ממש עוצרת את עצמה מלהתפרק. ובמקום לטייל לשמירה קלילה על משחקון ההגשה, כפי שהיה נראה שקורה, היא הפסידה את המשחקון, ואז גם את שלושת המשחקונים הבאים ואת המשחק כולו.
זהו ההפסד השלישי של סרינה בגמר גראנד סלאם מאז חזרה מחופשת הלידה. הפעם היא אמנם לא איבדה את העשתונות כמו בהפסד לנעמי אוסקה בגמר היו.אס. אופן בקיץ שעבר, אבל היא שוב נראתה שבירה מאוד מבחינה מנטלית.
ברגעים האלה, כמו בהתפרצות שלה ביו.אס.אופן, זה מרגיש שמשהו שמאוד מכביד עליה עמוק בפנים יוצא החוצה. יתכן שבפנים, למרות כל ההישגים והתהילה, מסתתר תסכול גדול. כל מי שמכיר את הסיפורים על הדרך בה אביה בעצם "תכנת" את אחותה ואותה להיות כוכבות טניס עפ"י תכנית סדורה, יכול להבין שמשהו פה יכול ללכת לאיבוד בדרך.
האם סרינה הייתה פעם היא עצמה, או שמהיום שהכירה את עצמה היא הייתה כלי להגשמת המאוויים והשאיפות של אנשים אחרים? והאם הדבר הזה לא מתחיל לתת את אותותיו כעת?!
אני בספק אם אפילו לסרינה עצמה יש את התשובה.
