קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

לראות את מראדונה מדימונה בהופעה חיה!

את יוסי בניון ראיתי בפעם הראשונה בחיי בערב סתווי אחד באיצטדיון טדי אי שם בספטמבר 97′. היה זה משחק ליגה דחוי שנערך באמצע השבוע ומול בית"ר שהייתה באותם ימים מכונת כדורגל מושלמת בניצוחם של האישטוואנים הזכורים לטוב התייצבה הפועל באר-שבע המתרסקת. האימפריה הדועכת מהנגב הגיעה לטדי אחרי העשירייה המופרסמת ברודה ונשטפה ע"י בית"ר שהציגה אז את הכדורגל היפה ביותר שכנראה נצפה אי פעם בטדי. התוצאה בסיום, 7:2, עשתה חסד עם הבאר-שבעים. אלא שבאופן משונה משהו, מאותו ערב בטדי אני זוכר בעיקר דווקא שחקן מהקבוצה שהפסידה.. היה זה ילד בן 17 שכל המדינה דיברה עליו, יוסי בן-עיון עוד קראו לו אז, ופעם הראשונה הבנתי סופסוף על מה כל הרעש.. בן-עיון זה פירפר פעם אחר פעם את הגנת בית"ר בראשותו של אולי הבלם הכי טוב שדרך אי פעם בארץ- סרגיי טרטיאק. מאז אותו ערב פיללתי ליום בו הקוסם הקטן מהעיירה הדרומית ישחק עבור הקבוצה שלי- שלשום באנפילד, בערב שכבר נכנס לקלאסיקות של הקלאסיקות, סגרתי מעגל..  

אור ליום שלישי לקחנו, אני אוחותי היקרה, פסק זמן קצר מהברדק התורן סביב הקבוצה שלנו בארץ והתרחקנו מהגועל נפש הזה הכי רחוק שאפשר. סופסוף ניתנה לי ההזדמנות לקיים את ההבטחה הישנה שלי לאחותי ולקחת אותה למשחק בליגת האלופות. ומן הסתם אין מקום מתאים יותר מאשר אנפילד! אלא שבחלומות הוורודים ביותר שלנו לא שיערנו איזה היסטוריה אנחנו הולכים לתפוס..

הגענו לליים-סטריט בצהריים ואת הזמן עד המשחק ניצלנו בכדי לשאוף קצת מהאווירה המיוחדת של העיר הקסומה הזו. סיור שליו בסמטאות הצרות של העיר או ברציפים הישנים בנמל מאפשרים לחוש בעוצמה החזקה ביותר את הרומנטיקה שהעיר הזו משדרת מכל פינה ממש. נדמה לי שהשיר הקלאסי של סוזן ווגה הנפלאה מתרגם זאת בצורה הטובה ביותר. תוסיפו לזה את מזג האוויר הצונן- וליברפול בהחלט מזכירה במשהו את ירושלים הרחוקה שלנו..

אלא ששיאו של היום היה כמובן הביקור במוניומנט החשוב ביותר בעיר- אנפילד! תודות לידידה יפנית מקסימה שריינתי לנו כרטיסים לקופ, וכך יכולנו לראות ולחוות את ההצגה הכי טובה ביותר מהעמדה המושלמת!

את השמינייה הזו של ליברפול אפשר בהחלט לכנות בלא שום נדושות כ- "שמינייה הסודית". שום דבר דבר מהיכולת של ליברפול בשבועות האחרונים לא בישר על השיטפון הגדול.. אלא שכמו בצורת ארוכה שנשברת במונסון היסטרי המטירה ליברפול על הטורקים ברד של שערים. ראיתם את המשחק מן הסתם, הם עוד יצאו בזול..

אלא שכמו בהזמנה מיוחדת עבורנו, על הקונצרט הזה ניצח יוסל'ה מדימונה בהצגת כדורגל שגם אנפילד שראה כבר כמה הצגות כדורגל גדולות בלמעלה ממאה שנותיו לא זוכר רבות כמותיה.. יוסי הציג את כל הרפטואר, כדרורים, מסירות בין שנייים (ואף שלושה וארבעה..), הגבהות, חילוצי כדור ולקינוח- שלושה שערים של חלוץ מלידה! כל מה שהוא נגע בו הפך לזהב! הקהל בקופ אהב כל שנייה.. יוסי זכה לכבוד שרק הגדולים ביותר זוכים לו- שיר מיוחד חובר לכבודו: יו-סי, יוסי-יוסי, יוסי ב-נ-יון ( עפ"י הלחן של הבה נגילה)! האנקדוטה הבא ממחישה לאיזה מעמד העפיל יוסי בקרב הקופייטס: בשלב מסויים במשחק אורליו ניסה לעשות באגף איזה תעתוע שלא צלח- הסקאוזר בשורה מעליי, במבטא בלתי אפשרי ובעודו מדיף אד חריף של אלכוהול, סינן: "מה הוא חושב שהוא? בניון??"…

הביקורת על יוסי ידועה, הוא לא עקבי והרבה פעמים נוטה להיעלם למשחקים שלמים. אלא שכבר נגעתי בנקודה זו בעבר, שחקנים מסוגו של יוסי הם אומנים שמתפקדים כששורה עליהם הרוח. לא תמיד זה קורה אבל כשזה קורה זוהי שירה צרופה!

כשהגיע לליברפול אמר יוסי שהוא מוכן לימים שבהם ישב על הספסל וימתין בסבלנות להזדמנות שלו. כל שחקן אומר את זה.. אלא שיוסי באמת התכוון לכך. הבגרות והצניעות שלו הן יוצאות דופן. אני מודה שלא ציפיתי לזה כשהילד עזב את אייאקס וחזר הבייתה משום שהתגעגע לאוכל של אמא. אבל יוסי הוכיח לי שטעיתי. היום אני מבין, גם מהחוייה האישית שלי, על מה יוסי דיבר. יוסי הבין בזמנו שכל דבר בזמנו ו- "בעיתה אחישנה". ההתבשלות שלו בחיקה החם של האם ושל החברה (ולימים האישה) מירית רק הועילו לו. אימו המרוקאית תוכל בוודאי לספר לו שהתבישילים הטובים ביותר יוצאים כשנותנים להם את הזמן לרתוח שעה ארוכה על הגז.. יוסי לא רצה להיות עוד ילד פלא שגומר את הקריירה בגיל 21 וכך יוצא שכיום, בגיל 27, יוסי מגיע לשיאו בדיוק בזמן הנכון מבחינה מקצועית ואישית.

אלא שכאן אני נוגע בעוד נקודה אצל יוסי. ישנם שני סוגים של אנשים שהגיעו מלמטה והצליחו בגדול: כאלה ששוכחים מאיפה הגיעו, נטמעים בטבעיות בחברה הגבוה ושוכחים מאיפה הגיעו ולאן עוד יצטרכו לחזור… לעומתם ישנם כאלה שדווקא זוכרים היטב היטב מי הלך איתם בארץ זרועת קוצים, ולמי הם חבים תודה שהביאם עד הלום. הנאמנות של יוסי לערכים כמו בית, משפחה, חברות ואהבה היו אלה שהחזירו אותו לארץ מהולנד הקפואה. ובניגוד למה שחשבתי בתחילה, כאמור, זה השתלם עבור יוסי: הערכים האלה בדיוק הם אלו שמספקים עבורו כיום סביבה חמה, תומכת ובטוחה שנותנת לו את השקט להצליח כ"כ באנגליה הקפואה עוד הרבה יותר.

התחלתי בסיפור ואסיים באחד:  

בערב חורפי אחד בווינה  לפני כמעט שש שנים הייתה לי הזכות לפגוש את יוסי פנים אל פנים. היה זה בלובי של מלון ווינאי מפואר ערב משחק של נבחרת ישראל בעיר במסגרת מודקמות גבי העולם של 2002. הייתי אז חייל משוחרר בטין כדורגל של אחרי צבא, והפגישה עם יוסי הותירה עלי רושם רב שנים ארוכות אחר כך. יוסי, שכבר אז היה כוכב גדול, הקדיש לי מזמנו בשמחה, התעניין מאיפה באתי ואיך אני מסתדר.. יותר מכל אני זוכר איך לפני שנפרדנו ביקשתי ממנו להצטלם יחד למזכרת. יוסי כמובן נעתר בשמחה, אלא שלהפתעתי שנייה לפני שלקחנו את התמונה הוא קרא ליניב קטן ואריק בנאדו מהקצה השני של הלובי.. באותו רגע לא לגמרי הבנתי מדוע הוא עשה זאת, אלא שאחרי שנפרדנו פתאום זה התחוור לי- יוסי פשוט לא לכך בחשבון שהוא דמות נערצת כ"כ עבורי שארצה להצטלם איתו בלבד והוא הזמין את אלו שחשב לעצמו מן הסתם באתי לפגוש באמת.. זה האיש ואלו אורחותיו- מחמם את הלב. 

 

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע עשרים ושניים משוגעים

יום הילד

יום ראשון ארבע לפנות בוקר- אני מתעורר אחרי לילה בו בקושי השלמתי מס' זעום של שעות שינה מההתרגשות לקראת הביקור הראשון שלי העונה באנפילד! יום ארוך לפני והוא מתחיל בתחנת האוטבוס שליד האוניבירסיטה כאן בסואת'המפטון. חמש בבוקר והתחנה שוממה, אפילו הציפורים עוד ישנות על העצים כמאמר הזהב של סרג'ו קונסטנצה מגבעת חלפון.. האוטובוס ללונדון אמור להגיע כבר לפני חמש דקות, אבל הוא מתעכב, ולאור העובדה שאפילו כלב מת על קורקינט לא נמצא על הכביש בשעה הזו אני מתחיל להיות מודאג.. אלא שהאוטובוס ללונדון לא מאכזב ולמרות האיחור הקל אני על הדרך לעיר הקודש ליברפול!

בשמונה אני כבר בתחנת יוסטון בלונדון, משם יוצאות הרכבות לצפון מערב המדינה. בכדי להותיר לעצמי מרחב זמן סביר להגיע לאנפילד מתחנת ליים-סטריט אני לוקח את הרכבת של שמונה וחצי למנצ'סטר שאמורה לקשר אותי עם הרכבת של שתיים עשרה וחצי לליברפול. אם הכל ילך כמתוכנן באחד וחצי אני כבר בליים-סטריט עם שעה וחצי לשריקת הפתיחה- מספיק זמן להגיע אפילו ברגל לאנפילד.

הרכבת צפונה מלאה באוהדי כדורגל, רובם נוסעים לאנפילד, חלקם למנצ'סטר לראות סיטי נגד בורו ומס' לא מבוטל נוסף של אוהדים בדרכם למשחקים הזויים בליגות השלישת הרביעת ואלוהים יודע איזה עוד.. בכלל, יום ראשון בדרכים ברחבי הממלכה הוא יום חג, אוהדים מכל רחבי המדינה מצטלבים בתחנות הרכבת המרכזיות ופנאלים מלומדים על פילוספיה כדורגל ופילוספיה של כדורגל מתכנסים להם. בבוקר כולם עוד אופטמיים, מסבירי פנים ומחוייכים. בערב התמונה כבר תיראה אחרת לגמרי.

בקרון אני מוצא לי זמן לעלעל בעיתון הספורט של הבוקר, בין הקריקטורות ושאר ההסתלבטויות על אברם גרנט האנגלים יוצאים מגדרם אחרי הניצחון הסנסציוני על אוסטרליה ברבע גמר מונדיאל הרגבי בצרפת. אפרופו אוסטרליה.. לידי בקרון יושבים אם ובנה. לילד קוראים אואן והוא מספר לי שהתחיל לאהוד את ליברפול כשגילה שכוכב הקבוצה נושא את השמו. העניין האנקדוטי הזה הוביל אותו בסופו של דבר למסע של למעלה משלושים שעות מקנברה שצפון מערב אובטרליה למקדש באנפילד רואד. הילד מתרגש וסופר כל תחנה בדרך, אימו נראית נרגשת לא פחות.. מסתבר שאיכשהו הבחור הצעיר הצליח להדביק גם אותה חזק במחלה..

אלא שהאווירה האופטימית מתחלפת  בדאגה הולכת ומתגברת כשקצת אחרי שתיים עשרה אנחנו מחשבים ומוצאים שבקצב ההתקדמות הנוכחי של הרכבת לקונקשן שלנו במנצ'סטר בזמן כבר לא נגיע היום. כשאנחנו מגיעים סופסוף לתחנת פיקדלי במנצ'סטר, באיחור של למעלה מחצי שעה, אנחנו לפחות יכולים לפלוט אנחת רווחה כשאנו למדים שהרכבת הבאה תאפשר לנו להגיע לליברפול, בלחץ אמנם, אבל בזמן למשחק. אלא שמבירור קצר אנחנו מבינים שהרכבת אליה אנחנו הולכים לחבור עכשיו היא בעצם הרכבת הישירה מלונדון שיכולנו לקחת בכל מקרה אם היינו מוותרים על הניסיון להתחכם ולקצר טווחים ועוד היינו מרוויחים שעת שינה נוספת.. מה שלא יהיה, התחנה במנצ'סטר מוצפת באוהדי ליברפול שהתקבצו מכל קצוות הממלכה והתחושה מוזרה לראות כ"כ הרבה חולצות עם ליבר-בירד בלב ליבו של מחנה האוייב. גם התחושה שלי קצת לא נעימה, לא אוהב את העיר הזו..

ב"ה לליברפול אנחנו מגיעים בזמן, ומייד תופסים מונית לאנפילד. הנהג מוריד אותנו לייד סטנלי פארק ואנחנו מתחילים בצעידה אל המקדש. יש משהו במיקום של אנפילד על ראש הגבעה באנפילד רואד שנותן תחושה של עלייה לרגל, אתה יכול להרגיש את חרדת הקודש! כשמראהו הנאווה של אנפילד סופסוף מגיח מבין שורות הבניינים הצפופים אני מסתכל על הילד והוא קרוב להזיל דמעה, האמת גם אני.. בטח כך מרגישים יהודים מהגולה שמגיעים בפעם הראשונה לירושלים אני חושב לעצמי.. בכל מקרה, אין זמן ליותר מידי טקסים, המשחק הולך להתחיל ואני מכוון את אואן ואמו ליציע שלהם במיין סטאנד ורץ לתפוס את המקום שלי באנפילד רואד.

יש משהו עוצר נשימה בכניסה הזו למגרש כדורדל כשהדשא והיציעם נפרסים לפניך בבת אחת.. בתזמון מושלם אני מגיח ממעלה המדרגות בדיוק כשברקע מתחיל להתנהגן "לעולם לא תצעדי לבד" וממולי נפרש מחזה עוצר נשימה של ארבעים אלף צעיפים שנותנים רקע ויזואלי מרשים להרמוניה המושלמת שבה מקהלת המאמינים של אנפילד מנעימה את המזמור הקדוש. אחוז צמרמורת אני כבר לא מצליח להתאפק ומזיל דמעה..

 הרמוניה מושלמת של מקהלת המאמינים  אנפילד שר את המזמור הקדוש לפני פתיחת המשחק

אחרי כל העומס הרגשי הזה קצת קשה להיכנס למשחק, אבל המשחק מכניס אותך אליו. ליברפול פותחת טוב! אחרי התצוגה המזעזעת נגד מארסיי ביום רביעי שעבר התחושה היא שהפעם החבר'ה באו לעבוד ולא רק סתם באו לעבודה. עשר דקות מהפתיחה כדור חופשי ליהודים ממרחק בעיטה לשער. בד"כ את הכדורים האלה מעיף אדון ארנה ריסה לחצר של הפאבים באנפילד רואד או ביום טוב במיוחד לנדנדות שבמגרש המשחקים בסטנלי פארק.. אלא שהפעם דווקא סטיבי לוקח את העניין לידיים וכדור מסובב נפלא שלו נהדף בקושי ע"י רובינסון ומגיע לרגל של וורונין שפחות מעשר מטר קו אוייררי ממקום מושבי משגלגל את הכדור פנימה. פתיחה חלומית ובלתי צפוייה בעליל.

במקום להעיף את הכדור לפארק  סטיבי עם הבעיטה החופשית שהובילה לשער הראשון

למרבה ההפתה לפתיחה הזו יש גם המשך. אז נכון, זה לא שליברפול תקפה גלים גלים, אלא שהפעם לפחות הנעת הכדור האיטית המפורסמת שלנו הייתה טיפה יות ר מהירה ואסרטיבית וכך יוצא שבחצי שעה הבאה אנחנו יוצרים איזה שלושה ארבעה מצבים מצויינים כאשר לפחות שניים מגיעים, תאמינו או לא, ממהלכי כדורגל יפהפיהם! לא רע, בסטדרנטים שלנו אפילו מצויין. אלא שאחרי ההחמצות האלה, ומהכירותי את ליברפול, אני יודע שכל הסיפור הזה עוד ייגמר בדמעות. אלא שלא תיארתי לעצמי שזה יקרה כ"כ מהר..ואכן, את אשר יגורתי בא לי, ודקה למחצית רובי קין משווה לתרנוגלים אחרי טעות הזוייה לחלוטין בהגנה שלנו.

במחצית אני יורד להכניס משהו לפה במזנון (ההיצע עלוב, אלא אחרי השעות הארוכות ברכבת הבטן מוכנה כבר לעכל הכל..). כשאני חוזר, אני לא מספיק להתיישב ואותו קין משלים מהפך עם שער שני. בחצי שעה הבאה אני רק מנסה להבין מאיפה נפלה עלינו הצרה הזו.. משחק שנפתח כ"כ טוב והלך בכיוון שלונ מתמסמס לנו בין הידיים. נראה שגם אחד עשר האדומים במגרש שקועים באותם מחשבות וטוטנהאם קרובה מאוד לסיים את אחה"צ עם שער שלישי ולשלוך אותנו לדרך ארוכה ארוכה (אז עוד לא התחלתי לשער עד כמה..) הבייתה עם הפנים בין הידיים.

אלא ששני ילדים מצילים לי את היום: דקה 78 ויוסי בניון, הילד הנצחי של הכדורגל שלנו נכנס למגרש, מראדונה מדימונה לא זקוק ליתר זמן התאקלמות שממש אין לנו לתת לו וכבר מהנגיעה הראשונה בכדור הוא מתחיל להזיז עניינים. המהלכים של יןסי מחזירים את הקבוצה ואת הקהל לחיים, ומסיביב שואלים מה לעאזאזל עשה פנאנט על המגרש עד עכשיו כשבספסל מחכה היהלום מהדרום- מחמם את הלב! אלא שככל שהדקות נוקפות התחושה היא שליברפול ויוסי נכנסו למשחק מאוחר מדי והתרנגולים יקרקרו כ"כ הדרך חזר לצפון עם שלושת הנקודות. גם האוהדים שלהם מרגישים כך ומתחילים לקרקר ביציע האורחים כאילו בזים המה לרוח של אנפילד ולכבוד של הסקאוסרים..

אלא שאם יש דבר שאתה באמת לא רוצה להתעסק איתו עם הסקאוסרים זה עניין הכבוד. תגידו עלינו מה שלא תגידו, ואור למצב הנוכחי אתם כנראה צודקים, אבל את הרוח של ליברפול לא יקחו לעולם. גם לא עוד עשרה טקטנים ספרדים מזוקנים המתחזים למאמני כדורגל.. מכל קצוות המקדש עולה פתאום שאגה גדולה: ליברפול! ליברפול! ומכאן והלאה זה לא אוסף השחקנים האנמי המוכר שמשחק על המגרש עבור ליברפול, מכאן והלא זוהי הרוח של אנפילד!

יוסי מתחיל מהלך באגף השמאלי, חותך לאמצע ומעביר כדור בדואר רשום לנמען בלבד ישר לרגל של פינאן החופשי בימין. פינאן לא מתמהמה ומעיף את הכדור לבוקסה של החמש מול הקופ.. אל ניניו מתרומם ואיתו רשת החרגוליים. 2:2!

הצבע חוזר לפנים של כולנו והמשחק מסתיים בתוצאה שאחרי וככלות הכל משאירה טעם טוב בפה.. 

הצבע חזר בסוף לפנים  אנפילד אחרי המשחק

קטגוריות
ימק"א כל הרשימות ממשיך לנסוע נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

כבר מתגעגע..

זהו, אחרי קיץ נפלא ומלא וחוויות בארצנו היפה חזרתי אתמול לאנגליה הקפואה לתחילת לימודי הדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת סאות'המפטון. החורף האנגלי נפל עלי, פשוטו כמשמעו, כגשם מדכא באמצע הקיץ. הגעגועים לארצנו החמה, בכל המובנים, התחילו לכרסם בי החל מרגע הנחיתה בהית'רו.

בתקופת שהותי בארץ זכיתי ללוות את את בית"ר שלי ולעבור חויות של אכזבות, אופוריה, וסתם כיף טהור ופשוט. אולם גם במהלך שהותי זו בארץ היה קשה לפספס את הכמות הבלתי נדלית של ביקורת עצמית שאנו שופכים על עצמנו בספורט ובכלל. אני מבין את זה, גם אני הייתי שם. אלא ששהות בגולה היא שיעור טוב לחיים. בעיקר היא מלמדת אותך להעריך את כל אותם דברים קטנים שיש רק בבית שאנחנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם.

בקרוב אני אזכה לבקר שוב באנפילד המקודש ואולי גם לדרוש בשלומו של אברם גרנט בצ'לסי. תהיה לי גם הזדמנות להנות מהכדורגל הנפלא של ארסן(ל) ונגר בלונדון ומחוויות נוספות של כדורגל ברמה הכי גבוה שיש. ובכלל, זה נחמד שקפיצה למשחק בליגת האלופות הופכת עכשיו לעניין של שעה ברכבת..

ובכל זאת אני אתגעגע..

אני אתגעגע לחבר'ה מהמזרחי עם השירים של זוהר ארגוב, אני אתגעגע לשבת ביציע בחולצה קצרה וכפכפים ולפצח גרעינים, אני אתגעגע לעשות אחרי המשחק את הדרך חזרה הביתה בליווי סאונדטראק בלתי אפשרי של צופרים מייללים בשילוב עם להיטי הזהב של לי פישמן בעוצמת באס בלתי אפשרית..

הכדורגל שלנו, והמגרשים שלנו, על כל חסרונותיהם נהנים מיתרון אחד שאין שני לו- הם שלנו. ומה ששלך זה הכי מוכר ואתה הכי אוהב. אז נכון שלפעמים זה קצת כמו לאהוב ילד מוגבל, אבל תשאלו הורים לילדים מוגבלים לא עלינו, האהבה הזו היא הדבר הכי טחור, הכי אמיתי, והכי מרגש שיש בעולם. אהבה ללא תנאים בלי כל ציפייה לקבל תמורה. כזו היא האהבה לכדורגל שלנו בהרבה מובנים.

אני כבר מתגעגע!

בית זה בית   טדי

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

ייאוש ותקווה על גדות הבוספורוס (ספיישל מיוחד לפתיחת העונה בליגת האלופות)

ערב פתיחת עונת 2007/08 הבעל"ט בליגת האלופות אני חוזר ללילה ההוא באיסטנבול- הלילה הגדול ביותר בתולדות ליגת האלופות. הלילה הגדול ביותר בחיי.

____________________________________

"שומע אחי-, אתה לא תאמין מי יושב שורה לפני במטוס!

גדול חלוצי בית"ר ירושלים בכל הזמנים"!!

"לא לא ניר מנחם… אל תסתלבט לי פה עכשיו"…

"רונן חרזי בכבודו ובעצמו"!

כך החל המסע שלי לאיסטנבול לגמר ליגת האלופות 2005. גם בחלומות הוורודים ביותר שלי לא האמנתי באותה עונה שליברפול תגיע למעמד הזה, למעשה בערב המשחק האחרון בשלב הבתים נגד אולימפיאקוס כבר השלמתי עם עובדת הדחתה של ליברפול מהמפעל אחרי שבעדכון האחרון שדליתי מהאינטרנט פחות מעשר דקות לסיום התוצאה הייתה 1:1 כשעוד היינו צריכים ניצחון בהפרש של שני שערים כדי לעלות לשמינית הגמר. אפילו לא נשארתי לתקצירים של מלר והלכתי לישון מריר ומאוכזב. רק בבוקר התוודע לי דבר הנס הגדול שהתרחש באותו לילה באנפילד, נס שהיה רק הראשון בסדרה של אירועים נגועי השגחה שמיימית שהתרחשו באותה עונה. ואולם גם לאחר שעלינו לשמינית הגמר לא העזתי לפנטז על הגמר באיסטנבול, מקסימום לעבור עוד שלב. גם סטיבן ג'רארד בראיון אחרי המשחק מלמל משהו על זה שליברפול תמיד הולכת על כל התארים אבל גם הוא לא היה נראה כמישהו שממש מאמין.

ובכל זאת ארבעה ימים לפני משחק גמר ליגת האלופות של עונת 2005 מצאתי את עצמי בבירה הטורקית על גדות הבוספורוס עם שלושה וחצי ימים להעביר לפני הגמר הגדול. מייד לכשנחתי בשדה התעופה אתאטורק (הגירסה הטורקית להרצל או בן-גוריון) שמעתי להפתעתי קול מוכר:

"אלפסי"!! צווח שם מישהו בכל צעקני.

מי לעזאזל מכיר אותי בטורקיה חשבתי לעצמי?

הסתכלתי לאחור ובחלוף כמה שניות של תהיה לשמו של הפרצוף המוכר שעמד לפני זיהיתי אותו, היה זה בטיטו הגדול מפלוגה ב' ותסלחו לי שאני לא זוכר את שמו הפרטי. אתם בוודאי יודעים ששמות פרטיים הם חסרי שימוש בצבא כמו סימון מקום הישיבה על הכרטיס במגרש כדורגל ישראלי, מן אינפורמציה מיותרת ולא הכרחית שקוצרה בנהלי הדיבור בקשר. בטיטו זה, לא אוהד ליברפול גדול על פי מה שזכרתי, הגיע למשחק עם גיסו הטרי בתור מתנת חתונה, הכלה אגב נשארה בבית.

למחרת הבוקר קמתי ליום איסטנבולי שטוף שמש כשלפני יומיים וחצי שלמים עד למשחק- מנפלאות ענף התיירות הישראלי היה עבורי זול יותר ליסוע לחופשה של ראשון עד חמישי מאשר לחזור ביום המשחק. מכיוון שממילא נגזר עלי לבלות מס' ימים בעיר האוריינטלית הזו, שהזכירה לי יותר את שכם מאשר כל בירה אירופאית אחרת שביקרתי בעבר, החלטתי לנצל את הזמן כדי לספוג קצת מהאווירה ולהיכנס לעניינים לקראת המשחק הגדול. את אותו בוקר בילית בחברתו של צעיר ישראלי נוסף שמשכן את חסכונות הלימודים שלו וגרר את רגלי בכל רחבי איסטנבול בחיפוש אחרי מגבר לוויני  (מסתבר שטורקיה היא מעצמה עולמית בתחום!) שיאפשר לו לקלוט את כל משחקי ליברפול בלא להזדקק לחסדיהם של ערוצי הספורט הישראלים. היום הזה התיש אותי מאוד שכבר כמעט שכחתי למה נחתי כאן, אם לא מספר אוהדים אדומים קטן שהחל לטפטף לאיטו למרכז העיר, היה אפשרי בקלות לשכנע אותי שאני נמצא בשירות מילואים בשטחים.

בערב כבר שמנו פעמינו לכיכר טקסים, הדיזינגוף של איסטנבול. האווירה הייתה מאכזבת משהו, הסקאוסרים עדיין לא ממש הגיעו ובמקום זה הוצפה הכיכר בישראלים שחיפשו, כמוני, לשרוף את הזמן עד יום רביעי. או אז פגשתי לפתע בפרצוף מוכר נוסף, הפעם לא היה זה חבר וותיק לנשק אלא דמות מוכרת מיציעי היכל הכדורסל של מלחה בירושלים, ניגשתי אליו וניסיתי להסביר לו שהוא מוכר לי מאיפשהו אך הוא לא ממש שיתף פעולה. לעומתו, שמחו דווקא מאוד על נוכחותי צמד אנשים שהיו עימו והיו ידידותיים להפליא. הם לבשו חולצות של ליברפול ושאלו אותי אם הגעתי למשחק כאוהד ליברפול. משהשבתי בחיוב הם קפצו משמחה.

"או"!

הנה עוד ירושלמי אדום"

חייכו בינם לבין עצמם.

"עזוב אותו הוא בכלל אוהד של מנצ'סטר רק בא לפה לטייל",

"בא איתנו"

"אנחנו הולכים לפאב עם כל האוהדים של ליברפול"

צמד האוהדים הירושלמים הזה שלימים נודעו כאריה "ירושלמי אדום" ואחיו עמוס הכניסו אותי סוף סוף לאווירה והזכירו לי בשביל מה הגעתי לאיסטנבול. מסתבר שלחבר'ה האלה היה פז"ם מכובד למדי בנסיעות אחרי ליברפול ברחבי העולם והם כבר ידעו מאילו מאורות לשלוף את הסקאוסרים… ואכן באחת הסמטאות נגלה לפנינו המחזה-

תחת כל עץ רענן (או עמוד חשמל לצורך העניין) קפצו, שרו ופיזזו בקולי קולות אוהדים אדומים עם חביות בירה בידם להשתאותו הרבה של הקהל המקומי המשועשע.

המסע לגביע החל!

גם את היום שלמחרת בילנו בפאב האירי עם אוהדי ליברפול ונהרות של אפס פילזן (הבירה, לא קבוצת הכדורסל). אבל הכל היה רק הכנה ליום המחרת, יום הדין הגדול והנורא, יום הרחמים והסליחות! 

קבענו להיפגש ליד המזרקה בכיכר טקסים ביום המשחק בשעה שתיים. הקדמתי והגעתי כבר בסביבות אחת. אריה ועמוס לא היו בנמצא אך חמור מזה גם לא המזרקה. נהרות, תיקון- אוקיינוסים, של אדומים הציפו כל פינה ברדיוס של קילומטרים מהכיכר. טיפסו על מרפסות ועל גגות החנויות, על עמודי החשמל ועל מכוניות. ולכולם בקבוק בירה ביד ושיר ליברפולי בפה.

איכשהו כעבור כשעתיים מצאתי בתוך המחזה המרהיב הזה את אריה ועמוס. כולנו היינו אחוזי התרגשות ובאוויר הייתה תחושה של יום חג. עכשיו רק נשאר להבין איך לעזאזל מגיעים מפה למגרש?

השמועות החלו לרוץ שהאוטבוסים לאטאתורק ייצאו החל משעה 16:00 מכיכר טקסים. אבל מאיפה לעזאזל? בערך בעשרה לארבע החלה נהירה בכיוון כללי צפון ואנחנו בעקבותיה. השמועה אמרה שמשם יצאו האוטובוסים. כעבור מספר דקות אכן גילנו את האוטובוסים המיוחלים שהחלו כבר להעמיס בקרבם את עשרות אלפי האוהדים שהתקבצו במרכז העיר. הם יצאו משם כמו בסרט נע. המחזה  היה משעשע המוני ליברפולים נדחקים לתוף אוטובוס שהזכיר את האוטובסים הישנים של אגד שרואים בארכיונים של יומני גבע ביום העצמאות. כשהוא סוף סוף יוצא לדרך ומתרחק מעט אתה כבר לא רואה אוטובוס אלא אנשים נתלים מהגגות ומהחלונות מנופפים בצעיפים ושרים בקולי קולות. נדחקנו גם אנחנו לאחד האוטומובילים האלה ויצאנו למסע.

כמה רחוק יכול להיות איצטדיון שנמצא באיסטנבול ממרכז העיר איסטנבול?! לא מעט מסתבר. להגיד שאיצטדיון אתא טורק נמצא באיסטנבול זה בערך כמו להגיד לאופ"א שאיצטדיון טדי זה בת"א. אבל למי היה איכפת? הקרנבל היה גדול ושיירה אדומה אינסופית עשתה את דרכה כשהאוהדים מכל אוטובוס מחילפים בינם שירים-

זה מהמסלול הימני שואג:

Oh When the Reds!

ומייד נענה מהעוקף בשמאלו:

Go marching in!

וכן על זו הדרך…

הפסטיבל הזה נמשך קרוב לשעה וחצי עד שמרחוק ביצבצה לה אנדרטת הבטון שנבחרה בידי גאוני אופ"א לארח את גמר ליגת האלופות. לפתע האוטובוס עצר וכמו בטיולים השנתייים הבנו שהוא מגיע רק עד פה ומכאן מתחילים ללכת ברגל. חלק שניים של המסע החל ולאחר צעידה נוספת של כרבע שעה הגענו לפאתי האיצטדיון. ואם חשבנו לעצמנו  שכיכר טקסים היתה פסטיבל, מסתבר שעדיין לא ראינו כלום…

אני לא יודע מי נשאר בליברפול באותו היום אבל הוא בטח נשאר לבד.

הם זרמו וזרמו בטור עצום שלא נגמר כמו נחשול אדום ענק שמציף את הרחבה הענקית שהוכשרה לאיכלוס האוהדים לפני המשחק. אני לא יודע איך נראתה יציאת מצרים, אבל זה בטח היה משהו דומה…

את השעות שלפני המשחק העבירה לנו בנעימים להקה שנגנה להיטי ביטלס קלאסיים ובעיקר את ‘רינג אוף פייר' שיר נשכח משנות ה-50 שהפך פתאום להימנון הרשמי של אוהדי ליברפול באיסטנבול (האמת היא שכשומעים את השיר מבינים שהוא פשוט נולד להיות שיר כדורגל).. כמו ישראלי טוב ניסיתי גם אני להגניב את חמש עשרה דקות התהילה שלי וטיפסתי על הבמה. המחזה שנשקף משם היה מדהים- שטיח אדום מרהיב נפרס לפני, גברים, נשים וטף עטופים בדגלים צעיפים ומה לא שהליברבירד מתנוססת בראשם בגאון.

הזמן הלך והתקדם וכבר הגיעה השעה לנוע לכיוון המגרש, אמרתי שלום לאריה ועמוס שישבו ביציע אחר ונפרדנו בחיבוק אמיץ של גברים היוצאים לקרב ולא ברור אם יפגשו שוב.. זאת הייתה ההרגשה ערב השעה הגורלית. יידענו שכשנצא מהאיצטדיון לא נהיה אותם אנשים, לא ידענו עד כמה…

זהו, עברתי את ביקורת הכרטיסים ופסעתי לאט לאט לתוך האיצטדיון ואז רעד גדול עבר בגופי שכשבדיוק כשנכנסתי גל אדיר של שאגה עבר באיצטדיון:

Oh when the Reds…

Oh when the Reds…

התמקמתי לי במקום המסומן בכרטיס ולמרות שהוא היה ביציע המרכזי הוא היה כל כך גבוה שהשחקנים נראו בעיני כחגבים… למעשה המגרש כולו נראה מהעמדה שלי כמו משחקי הכדורגל שולחן האלה שפעם היו בפאבים ובאולמות משחקי הוידאו. היה לי בערך חצי שעה להתרגל לזווית הצפייה הזו. בינתיים החל טקס מוזר שהטורקים הכינו והיה דווקא סימפטי ומרהיב בהתחשב בכך שהצבע השולט בו היה אדום. ומשנגמרו הטקסים (במגרש) והטקסים (הכיכר) הגיע הדבר עצמו.

נכון, היה קריר מאוד באותו ערב באיסטנבול ולא הגעתי ממש מצויד לערב במזג אוויר שכזה, בטח לא באוויר הדליל של הקומה הגבוה בה הייתי, אבל הצמרמורת שאחזה בי ברגע שהמנון ליגת האלופות התנגן ברקע ושחקני ליברפול ומילאן עלו למגרש בשתי טורים, אחד מכל צד של הגביע, לא הייתה מהקור.. באותו רגע הרגשתי את גודל המעמד ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם באותו ערב ללא קשר לתוצאת המשחק.

בדרך כלל כשנכבש שער מוקדם במשחק נוהגים לומר ש ‘ עוד לפני שהצופים התיישבו בכיסאותיהם' וכו' אבל הפעם זה היה בדיוק כך.

ירדתי מס' קומות כדי לתפוס מקרוב ככל האפשר זוויות צילום לטקס ולעליית השחקנים והתחלתי לעלות בחזרה למושב שלי תוך הצצה לאחור בדיוק כשהשופט שרק לפתיחה. בעודי עושה את דרכי למעלה נפסקה בעיטה חופשית למילאן מצד ימין של הרחבה שלנו, כמו קרן אבל הרבה יותר טוב כמו שדני דבורין אוהב להגיד כדי לתאר למאזינים ברדיו מצב מסוג זה. נעמדתי במקומי על המדרגות וצפיתי בחרדה והלם איך הכדור מוגבה לתוך הרחבה ופאולו מאלדיני שולח אותו לרשת שלנו. וכך כשהתיישבתי בכיסא שלי הייתה כבר התוצאה אחת אפס למילאן.

יש משהו מוזר בלספוג שער מוקדם במשחק כדורגל, בטח במשחק כזה גורלי. מצד אחד זאת האכזבה הכי גדולה שיש, כמו בלון שנופח ונופח והתפוצץ בשנייה אחת. מצד שני כל המתח העצום שלפני המשחק יורד בבת אחת- הנורא מכל ממנו חששנו קרא וכרגע עניינים רק יכולים להשתפר. וחוץ מזה אם כבר לחטוף גול אז בדקה הראשונה שיש עוד לפחות 89 להשוות.

אז זהו, שלא. הגרוע מכל עוד היה לפנינו ועניינים הידרדרו במהירות מרע לגרוע יותר ולגרוע הרבה יותר… ליברפול נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה הלוחמת שעשתה את המסע הבלתי ייאמן לאיסטנבול, התחושה הייתה שעד כאן רוח לחימה מסורת וכו' זה יפה וטוב אבל הקלאסה של מילאן זה פשוט רמה אחת יותר מדי בשבילנו. מילאן חתכה את ההגנה האדומה פעם אחר פעם וזה היה מביך, משפיל. קרספו הכפיל ומייד אח"כ שילש את התוצאה ובמחצית, גבירותיי ורבותיי ,במחצית הראה לוח התוצאות הענק באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול מילאן-3 ליברפול-0. אפס עגול, עגום, עצוב ובודד.

נכון שאף אחד לא באמת מפרש כפשוטה את האמרה של ביל שנקלי שכדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות ובכל זאת אם אי פעם הייתי מוכן לקבל בהשלמה פגיעה כלשהי בעצמי זה כנראה היה ב-25 במאי 2005 קצת אחרי השעה עשר וחצי באיצטדיון המגושם והעגום של שם אתאטורק באיסטנבול, שם גבוה גבוה במרומי היציע המרכזי. זה לא שאני יעשה משהו לעצמי בגלל הפסד של הקבוצה שלי במשחק כדורגל אלא שזה היה פשוט כאילו כל הצרות, האכזבות והכישלונות שלי הציפו אותי באותם דקות קשות. אתם בטח מכירים את זה שאומרים שלפני המוות כל החיים חולפים לך מול העיניים. אז זה היה בדיוק כך. רק שמה שחלף היה הצד הרע שבהם, ולא לשנייה אלא לדקות ארוכות. דוקרות. צורבות.

תמיד היה לי את הכדורגל כמנגנון הדחקה, חלקת גן העדן הפרטית שלי שאליה אני יכול לברוח בעת צרה. לא משנה מה עבר עלי במהלך השבוע תמיד יש שבת ולא משנה כמה כמה גרוע היה היום הכל נסבל אם בערב יש משחק. והנה עכשיו הכל קורס לי מול עיני. המעוז האחרון מתמוטט. איך אוכל להתאושש ממכה כזו, מה בדיוק יכול לנחם אותי, זכייה בקארלינג קאפ, עם כל הכבוד.. ומשהתמוטטו ההגנות זה הציף אותי- כל הנשים שעזבו אותי, כל המקומות שלא התקבלתי אליהם, כל האכזבות, כל החלומות שהתנפצו.. כל הייאוש. ידעתי שמכאן אני חוזר לשוקת שבורה, לחיים דלוחים נטולי ריגוש- הכדורגל כבר לא יוכל להציל אותי. בכיתי על הכסף שהלך ועל הזמן, על המאמץ ועל הציפייה, אבל יותר מכל כאבתי את ההשקעה הרגשית העצומה שסחטה את שארית כוחותיי וירדה לטמיון. הרגשתי כמו גבר שמחזר אחרי אהבת חייו חודשים ארוכים, מפתח צפייה ותקווה ושסוף סוף הוא אוזר אומץ להתוודות על רגשותיו היא מפנה אליו כתף קרה…

בשביל מה אני צריך את זה? חשבתי ביני לבין עצמי. האם החיים שלי כל כך פתאטיים שזה הריגוש היחידי שאני יכול למצוא?! התשובה המצערת הייתה שכנראה וכן וזה העציב וייאש אותי יותר מכל. ראיתי מסביב ילדים קטנים ונשים מבוגרות, אבות ובנים, יושבים המומים וכואבים וליבי נשבר. הורדתי את המשקפיים, ובלי משקפיים אני לא רואה ממש (טוב בטח לו מעמדת התצפית הגבוה בה ישבתי) והמחזה כולו נראה לי הזוי וסוריאלסטי. מרוב ההצפה של הרגשות כבר לא יכולתי להרגיש כלום. הכול היה נראה עמום, אפרורי ודכאוני. האיצטדיון, המגרש, המשחק. החיים.

זו הייתה כנראה הפסקת המשחק הארוכה ביותר בחיי, תמיד אני לא יכול לחכות שהפסקה תיגמר והמשחק יתחיל וכאן התפללתי שההפסקה לא תיגמר כמו מתאגרף מוכה שמתפלל שהזמן לחזור לזירה לא יגיע כדי לא לחזור ולחטוף מכות נוספות.

ואז זה התחיל… בהתחלה חשבתי שאני עדיין הוזה או משהו כזה, אבל זה הלך והדביק אחד את השני

Walk on…

Walk on…

כשהגיעו אל

…and you'll never walk alone

כבר עמד על רגליו כל האצטדיון, חוץ מהחלק של מילאן כמובן, ושר בקולי קולות ובגאווה עצומה את ההמנון העצום שלנו. כולם חוץ ממני, אני הסתכלתי בהם במבט מלא רחמים.

הם לא מבינים כאילו?! חשבתי לעצמי.

זהו, זה נגמר.

חטפנו את האמא של כל ההשפלות!

לא הבנתי אותם וריחמתי עליהם כמו על חולה סופני שמתכחש למצבו.

בינתיים חזרו השחקנים למגרש וראיתי את סטיבי עולה ראשון מלא כוח ונמרץ כאילו המשחק רק מתחיל עכשיו והתוצאה עדיין 0:0 או אפילו יותר טוב 3:0 לטובתנו…

זה כבר היה נשגב מבינתי וכל הסיטואציה כבר הפכה כמעט למשעשעת מבחינתי.

המחצית נפתחה וסטיבי רץ ומתקל ומדרבן את חברים שלו, רציתי לצעוק לו:

עזוב אותך! זה נגמר…

בו נקפל את הבאסטה, נלך הביתה וננסה לשכוח שהיינו פה בכלל..

ואז הוא התרומם לשמיים כאילו היה מייקל ג'ורדן והכניס את הראשון.

מסביבי אנשים קפצו וחגגו את השער כמעט בביישנות לא ממש מוכנים להודות שהם אולי מאמינים. ואני?! אני הייתי אדיש לחלוטין. השער הזה לא עניין אותי בכלל, לחגוג אותו היה נראה פתאטי בעיני. אבל אחד עשר האדומים על המגרש המשיכו בשלהם, כאילו פתאום אחד עשרה שחקנים שונים לחלוטין שיחקו עבור ליברפול. ומעל כולם- סטיבי. מאיפה לעיזאזל יש לו את הכוחות הנפשיים האלה?!  ופתאום שמיצר בועט  פנימה, משום מקום וזה רק 3:2, רק שער אחד ויש עוד יותר מחצי שעה לשחק! מסביב אנשים כבר התחילו להשתגע.. ואני?! אני רק כעסתי על ליברפול שאפילו למות בשקט הם לא נותנים לי! כעסתי, מאוד כעסתי!

איך אתם שוב מעוררים בי תקוות שווא?

לא מספיק שהטרחתם אותי עד לפה??

מספיק! מעכשיו תחפשו לכם פראייר אחר…

סירבתי להיכנע וגם את השער הזה לא חגגתי. עד שסטיבי נפל.

באותו רגע שהשופט שרק לפנדל זה היכה בי בבת אחת, כמו במתיחה של יהודה ברקן, כמו בחלום רע שהרגע התעוררת ממנו. פתאום אתה מבין שהכול בסדר ואמא כאן לידך.

באותו רגע חזר לי הצבע לפנים, הסומק ללחיים. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול ובלתי נתפס. לא הייתי בטוח שהפנדל ייכנס אבל ידעתי שמה שכבר לא יהיה כאן הערב לא נסעתי לחינם ומהנקודה שהייתי בה רק רבע שעה לפני כן זה היה עולם ומלואו. ממרומי מושבי לא יכולתי לזהות מי הולך לבעוט (למעשה עד שראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה הייתי בטוח שצ'אבי בסך הכול היה הראשון לעוט על הריבאונד ולא זה שבעט). מי שזה לא יהיה ניגש לכדור בעט ודידה הדף ולפני שהספקתי לעכל מה שקרה הכדור כבר היה בגג השער מהירבאונד.

הייתי מאוד רוצה לתאר כאן איך איבדתי תחושה, השתוללתי, קפצתי ונישקתי אנשים זרים שאיני מדבר בשפתם ולא ראיתי מעולם.

מאוד הייתי רוצה אבל אני לא יכול. יש לי רק זיכרון מעומעם מאותם שניות. אני זוכר רק שהפעם הבאה בה הייתי מודע לעצמי אחרי השער של אלונסו הייתה כשאני נמצא פתאום הרבה יותר קרוב  למגרש משהייתי לפני כן ולא ממש יכולתי לזכור איך הגעתי לשם…

את מהלך השעה הבאה אני דווקא זוכר טוב, אפילו מצויין! כל שנייה ושנייה…

אחרי שהבטתי שוב ושוב בלוח התוצאות ועדיין לא האמנתי למראה עיני (זה בסדר עד עצם היום הזה אני לא מאמין) חזרה אלי שוב התחושה שאיבדתי אחרי השער של מאלדיני בדקה הראשונה. שוב היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד, שוב מתח וחרדה. ועוד איך היה לנו מה להפסיד, אחרי הקאמבק המדהים הזה לא רק גביע האלופות היה מונח על הכף אלא הניצחון במה שהפך לנגד עינינו לגמר הגדול אי פעם. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר יותר אכזרי מאשר הפסד עכשיו. את השעה הקרובה העברתי בעודי רועד בכל גופי, בלחץ דם שהיה מפוצץ כל מכשיר מדידה ובדופק בקצב של רץ מאה מטר. האמת שדי חששתי לבריאותי ופשוט לא האמנתי שהגוף שלי יחזיק מעמד ברמת עוררות גבוהה שכזו כל כך הרבה זמן. ואכן אנשים החלו ליפול אחד אחרי השני וצוותי העזרה פירפרו מיציע ליציע והורידו אנשים שלא עמדו בלחץ באלונקות לאמבולנס שהחל לחוג מסביב למגרש. לידי עמד סדרן טורקי חביב שנראה די מזועזע מהמצב שלי וזו ההזדמנות להתנצל בפניו על החרדה שגרמתי לו כשהוא היה משוכנע שהוא הולך לראות אדם חוטף התקף לב מול עיניו. הטורקי החביב ניסה להרגיע אותי בכל הזדמנות והישקה אותי מים כאילו הייתי עדנית גרניום.

תשעים הדקות הסתיימו והמשחק נכנס להארכה ולמחצית השנייה של ההארכה והכול נראה כמו רצף אחד ארוך. איבדתי תחושת זמן ומקום וכל תחושה אחרת, הדבר היחיד שייחלתי לו זה שהמשחק יגיע לפנדלים. שם ידעתי יש לנו סטטיסיטית 50% סיכוי לנצח שזה כ"כ הרבה יותר מחמישים אחוז יותר ממה שהיו לנו בשעה עשר וחצי (אני יודע שאין שבמשפט היקש לוגי אבל תחשבו עליו שוב..).

ואז שלוש דקות לסיום ההארכה כבר חשבתי על פגישה מוקדמת מהצפוי עם ההוא שם למעלה. עד היום אני משוכנע שאת הכדור של שבצ'נקו לקח לו לא דודק אלא כל קהל שישב מאחורי השער שבזעקת שבר אדירה הבהיל את הכדור וגרם לו לעוף מעל המשקוף.

פנדלים. בד"כ החלק הכי מותח במשחק, אולם לאור כל מה שעברנו באותו ערב זה כבר היה מרגיע כמו הפסקת סיגריה. אז כבר הייתה לי הרגשה טובה. בפנדלים מנצח בד"כ מי שמגיע אליהם במצב מנטלי יותר טוב וליברפול הגיע כמובן במצב יותר טוב ממילאן שהגביע כבר היה אצלה.

לא קפצתי בשערים שלנו ולא באף אחת מההצלות של דודק עד האחרונה.

או אז, או אז…

האל יודע למה דווקא מכל הנשים שהכרתי בחיי בחרתי לצעוק דווקא בשמה..

והאל יודע מה חשבו עלי מסביב אבל את זעקות השבר שלי היא יכלה לשמוע עד ביתה שבירושלים.

אמא אני אוהב אותך! זעקתי בקולי קולות.

אמא, דווקא אמא.

בשלב זה היה כבר הטורקי החביב בדרכו להזעיק את צוותי הרפואה וכך נאלצתי דקות ארוכות להרגיע אותו ולשכנע אותו שאני בסדר. נדמה לי שהוא לא ממש השתכנע אבל בכל זאת נפרדנו בחיבוק והצטלמנו למזכרת.

משם רצתי למטה להתקרב לחגיגות על המגרש. כשהגעתי לשורה הראשונה של היציע חשבתי להתקרב יותר וחשבתי ברצינות ולקפוץ ליציע שמתחתי. משהגובה היה נראה נראה לי מוגזם גם במצב האל-חוש  בו הייתי רצתי מהר מהר מסביב ואף שומר טורקי לא יכל לעצור אותי.

הרבה קומות יש באיצטדיון הזה, הבנתי פתאום. אבל המשכתי לרדת מקומה לקומה, ממפלס למפלס, אחוז טירוף. עד שהגעתי הכי קרוב שיכולתי למגרש. או אז, אחוז דמעות עמדתי שם וראיתי את סטיבי עולה על הפודיום, נשארה לי עוד דילמה אחת: לצלם את סטיבי ברגע ההנפה או לראות אותה בעיניים בלתי מזוייניות כדי שאף דבר לא יחצוץ ביני ובין סטיבי והגביע.

בחרתי באופציה השנייה עם הצעת פשרה: אני אראה את סטיבי מניף את הגביע ומייד אח"כ אצלם אותו. וכך עשיתי.

לא רציתי לעזוב את המגרש רציתי לשתות לרוויה כל רגע ורגע מהאושר העצום הזה, היה ברור לי שדבר כזה לא היה ולא יהיה, לא חוויתי ולא אחווה ורציתי לינוק כל שנייה ממנו.

כשיצאתי לבסוף, מתנדנד כמו שיכור, ראיתי לפתע מרחוק שתי דמויות מוכרות, היו אלה עמוס ואריה- הירושלמי האדום והגאה. הסתכלנו אחד על השני המומים. לא היה צריך לומר כלום, העיניים הרטובות אמרו הכול.

למחרת בטיסה חזרה לארץ ישבתי ליד אריה.

"אתה יודע מה"? הוא פנה אלי מעט אחרי שהמראנו,

"לא אכפת לי שהמטוס ייפול עכשיו לים

כבר ראיתי הכול, יותר מזה לא יהיה".

הנהנתי בהסכמה.

קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

"קייקו על הטיסה הבאה" (אתונה, גמר ליגת האלופות 2007)

הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול, אפס. את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים.. כשאתה  חוזר אחר כך היא כבר עזבה"… "אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני", פונה אלי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן"… גם אני פגשתי אותה, אני מציין באוזניהם, ולוקאס מוסיף שהוא דוקא לא זכה לכבוד. "זה, אחי, הטוב ביותר שאי פעם קרה לך" מסכם נאסוס את הדיון. אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות (כיאה לקבוצה שהם אוהדים!). כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר…) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים"… היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוספיה אלא גם בפואטיקה…

"הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים זה שלא פגשת אותה"  ג'ואן בירן  

למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב במלווד. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סריטופולוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטרקי הסמוכה. בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אצל האחים סריוטופוס קצת פחות… נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול בארופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית במשרדי החוג לראשי החוג המלאזי.

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר החוג היפני בכבודה ובעצמה (!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים… לבינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. כמעט כמו במאש אני חושב לעצמי… המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה ולווין, ובר קטן עליו מופקד ג'ורג', בחור עגלגל וחינני, מעין סלבי המקומי.. ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג (כמובן) ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס, האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מפיני גרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…

כמעט כמו המא"ש  משרדי החוג היווני

בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבאנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות… "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוון יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוון זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני… 

ד"ש לפרנק ארוק!  ידידינו מהחוג המלאזי

סאנג'יוון רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, ומגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בעיניני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנגיוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב… נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפאדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג… מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא ישן הלילה מרוב המתח.. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את ‘לילה אחד במאי' כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה"… 

כשאני מתעורר בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את חולצות הליבר-בירד בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים. "ואם יש בעייה תתקשר אלי ומה וקרה עם החברים שלך מתי הם מגיעים"?  אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65 בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ אגב מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריף בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע לפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.

"תוציא מהר דף ועט!"  פיל ניל

איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באיזור גיל הארבעים, "קרן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחיייכת בחמימות מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. בנוסף, אני מנצל את ההזדמנות להחתים אותה על דף מיוחד שהכנתי מראש עם לוגו החוג שלנו, מזכרת ייחודית שלא תסולא בפז! השיחה עם קרן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קרן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום. בשבילהם!"

נצר לשושלת האצולה  קארן, הנכדה של שאנקלי

כשקרן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש..

בשידור ישיר לאומה  ראיון לבי.בי.סי

כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקדלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.. אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האיצטדיון האולימפי. אני יוצא ככח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיסי שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק,  הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצרף אותי למסע. אחרי יסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.

האמת, הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי.. ואולי בעצם זה כמו טדי. המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י שוטרים יותר נכון הגירסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האיצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו. גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתתית מש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי.. אין אבל אין סיכוי, שבתוך האיצטדיון הזה יש עכשיו שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים במעברים במדרגות ונתלים מהפלורסנטים…

כמו בת"א  הליברפולייה הישראלית באתונה

זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההימנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרממורת מנוגן ןההצגה יוצאת לדרך.. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחוייבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה הי שלוש לא אחד".. אבל לא כל יום איסטנבול.. אינזגי מוסיף את השני ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר.. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!

כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי. "לא הפעם" הוא אומר לי ואני משיב "לא הפעם".. אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו"? "קייקו" הוא עונה, "קייקו על הטיסה הבאה"…

על הטיסה הבאה  קייקו (צילום אילוסטרציה)