קטגוריות
בבל ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

הצהוב האפור הזה

null

שוטר ושוטרת מנומנמים נשענים על ניידת קיבלו את פני בצומת היורדת מכביש בגין לכיוון אצטדיון טדי- שום דבר שמזכיר את הדיבורים על "מבצע צבאי" בשבוע שלפני המשחק. למרות הניסיונות בתקשורת לחמם את האווירה סביב המשחק ולפמפם אותו כ"דרבי של ישראל בין היהודי הגזען והאלים לבין הערבי המדוכא ", לא הורגש מתח יוצא דופן בכניסה (המהירה ונוחה אגב) לאצטדיון. אורח מחו"ל שאולי קרא את הדברים ובא לחפש קצת אקשן וודאי היה מתאכזב. וטוב שכך.

גם באצטדיון עצמו עבר המשחק ללא כל אירועים מיוחדים, גם, ואולי בזכות, העדר נוכחות במדים ביציעים. עקבתי אחרי הפולמוס שהתקיים בשבוע האחרון סביב נושא הוצאת השוטרים מהמגרשים ודעתי היא שחייבים להשאיר אותם בחוץ. למרות האירועים בשבוע שעבר באשדוד ובבלומפילד, שאגב, לפחות השני מבניהם לובה יתר הצורך על-ידי המשטרה עצמה, התחושה, שלי לפחות, היא שמאז הוצאו השוטרים מהיציעים האווירה נעשתה נעימה יותר וטעונה פחות. מרגע שמתייחסים אל האוהדים פחות כחיות בכלוב שצריך אנשים במדים בכדי לשמור עליהם, וכיותר כבני אדם שבאו לשעה וחצי של כיף, גם ההתנהגות שלהם תהיה בהתאם ואם צריך סבלנות בכדי לתת לשינוי התודעתי הזה לחלחל אז מן הראוי שיהיה אותה.

כל זה לא בא להוציא את הגועל מהקריאות ששוב הגיעו מכיוון חלק מיושבי הגוש העליון ביציע המזרחי. הסתכלתי על האנשים האלה, מרביתם ילדים ונערים שעבורם הקריאות הגזעניות הם סוג של פורקן נעורים. אלא שאיננו יכולים לפטור זאת בבחינת "משובת נעורים" כמו שעושים אחינו מהשפלה בתגובותיהם לקריאות השטנה העולות משער 5, ושומה עלינו כחברה לעסוק ביתר שאת בחינוך הילדים האלה שזו הדרך היחידה להתמודד עם התופעות מסוג זה. התנערות מאחריות כלפיהם על ידי הפיכת בית"ר ירושלים למייצג כל מה ששלילי בחברה הישראלית והדרה ממנה אינה אלא, כאמור, התנערות מאחריות.

ובהקשר הזה יש לחזק שוב את ידיהם של אותם אלו שעושים לא מעט על-מנת להתמודד על התופעות האלה. אם זה הנהלת בית"ר בראשות איציק קורנפיין ששמה את הנושא בראש סדר העדיפויות שלה ובתוך כך גם חילקה אתמול לפני המשחק מנשרים בהם היא מפצירה באוהדים להימנע מקריאות גזעניות וגילויי אלימות (וגם אם ההשפעה של זה היא לעתים מוגבלת זה חשוב ו-וודאי עדיף מלשבת ולקונן שהכול שחור כמו שעושים רבים אחרים), ואם זה האוהדים ההולכים ומתרבים באופן שמחמם את הלב היוצאים בריש גלי כנגד התופעות האלה כמו שאפשר היה לראות אתמול בשלטים נגד הגזענות שהונפו ביציע המערבי.

על מה שהתרחש על כר הדשא אין מה להכביר מילים (אם כי יובל עדיין הצליח למצוא כמה ועל כך מגיע לו שאפו לא קטן), אני רק אתייחס למצבה של בית"ר כך: מבחינתי גם יאמרו לי עכשיו שנרד ליגה בסוף העונה אשכב על הגדר עבור המאמן הנוכחי שלנו. בשלב ההתפתחותי הנוכחי של אישיות אוהד הכדורגל שבי הזהות של המועדון חשובה לי יותר מהתוצאות על המגרש. כשאני מגיע לטדי ורואה את הנער מ-ממילא על הקווים אני יודע שהגעתי הביתה.

אני אמנם עדיין לא בא בימים אבל עברתי דבר או שניים בחיים ומהם למדתי שבסופו של יום זה הדבר החשוב ביותר. כל השאר? מספרים.

קטגוריות
בבל כל הרשימות נשמת כל חי

15 שנה לרצח רוה"מ. אשמה ובושה

אשמה ובושה. אלו הן התחושות איתן התעוררתי בבוקר החמישי בנובמבר 1995. אשמה על זה שלא השכלתי לראות ולהבין שתהליך ההסתה השטני שמתחולל סביבי יכול להוביל לרגע מר ונמהר שכזה, ובושה על זה שדמו של ראש ממשלה בישראל נשפך על ידי יהודי והיינו ככל העמים.

הייתי אז נער בן 16, בעל מודעות פוליטית, אם כי לא עמוקה כהיום, ימני, ותלמיד במערכת החינוך של הציונות הדתית. לא השתתפתי בהפגנות אבל הייתי שותף לתחושה הזעם הגדולה שחלק נרחב בציבור חש באותם ימים מכך שהממשלה ממשיכה בתהליך השלום למרות שנהרות דם שוטפים את ערינו.

התחושה הייתה שהממשלה שבויה בקונספציה של תהליך אוסלו- שבתחילה, אגב, למרות דעותיי הפוליטיות אז תמכתי בו והוא נטע בי תקווה גדולה- ואע"פ שכוונותיהם האמיתיות של ערפאת והפלסטינים כבר היו ברורות לכל היא המשיכה בו כאילו סומו עיניה.

על הרקע הזה מסע השטנה שהתחולל אז ברחובות היה נראה לי אז כמחאה לגיטימית של אנשים שבאמת ובתמים חשים שממשלתם מובילה אותם בדרך אסון ומבקשים להקים על כך קול זעקה לפני שיהיה מאוחר מדי.

אלא ששום דבר לא היה לגיטימי במסע השטנה הזה. לא הקריאות "רבין רוצח" ו-"רבין בוגד", לא טקסי הפולסא דנורא ולא הפצה תמונתו של ראש-ממשלה בישראל, שאת מרבית שנותיו שירת כחייל בצבא ההגנה לישראל ופיקד עליו, במדים של קצין נאצי.

ואני לא ראיתי ולא הבנתי את זה. כמו ילד ששיחק באש והצית את הבית ואז שואל "אני עשיתי את זה?!" התעוררתי בבוקר החמישי לנובמבר עם המבוכה והאשמה שמלוות אותי עד היום, וילוו אותי לאורך כל חיי.

לא קל לי לכתוב את הדברים האלה. אני יכול לעשות לעצמי הרבה הנחות ולציין שבכלל לא הייתי בהפגנות, לא קראתי את הקריאות הנוראיות ולא ראיתי מישהו מניף לידי את אותה תמונה- ואם הייתי רואה הייתי דואג שיוריד אותה או לפחות מסתלק מהמקום.

קל לי גם לעשות לעצמי את ההנחות האלה. מהר מאוד הפך הרצח והדיון סביבו לעניין פוליטי. יכולתי להיכנס כמו רבים מחברי לעמדה מתגוננת ולומר, בצדק גמור, שהרוצח, למרות שצמח מהמחנה אליו השתייכתי, לא מייצג אותי ואת הערכים עליהם חונכתי ופעל אך ורק על דעת עצמו.

אבל מאמין אני שישראל ערבים זה לזה בטוב וגם ברע. אי אפשר לנתק את הרצח מההקשר הלאומי שלו, אבל חשוב תמיד לזכור שיצחק רבין ז"ל היה לא רק ראש ממשלה, הוא היה אב וסב ובעל, הוא היה איש חם ופשוט, הוא אהב כדורגל בדיוק כמוני ואפילו יש לנו את אותו שם (אני נוהג לכתוב את שמי באנגלית כפי שהיה נוהג – Yitshak).

ואת חייו של האיש הזה לקח מישהו בשלוש יריות כשהכתובת לכך הייתה מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה ואני לא ראיתי.

ועל כן- שום הנחות. רק חשבון נפש אמיתי נוקב.

יהי זכרו של יצחק ברוך.

null

קטגוריות
בבל כל הרשימות

מתנחל בעל כורחי

ביום שישי האחרון קמתי בבוקר וגיליתי לתדהמתי שהפכתי בלי שאף אחד שאל אותי למתנחל. כותרות העיתונים בישרו שלמורת רוחם של כל העולם ואשתו ישראל חוזרת לבנות במזרח-ירושלים. כשפניתי לקרוא היכן בדיוק במזרח-ירושלים ישראל בונה? גיליתי לתדהמתי שמדובר כאן, ממש מתחת לבית שלי! בשכונת רמות בירושלים בה אני מתגורר מגיל שלוש .

למי שלא מכיר אז כמה פרטים על שכונת רמות- ראשית היא ממוקמת בכלל בצפון-מערב העיר וממש לא במזרחה. זוהי השכונה הנושקת לכביש מספר אחת המוביל לבירה והשכונה הראשונה שתראו אם תעיפו מבט שמאלה כשאתם נכנסים לירושלים.

רמות מונה למעלה מ- 47,000 תושבים מה שהופך אותה כיום לשכונה הגדולה ביותר בירושלים. למרות שעברה בשנים האחרונות תהליך התחרדות מסוים היא עדיין מכילה מגוון רחב של אוכלוסייה הכולל חילוניים, דתיים-לאומיים, עולים חדשים וותיקים.

רמות איננה מהשכונות שנקראות "בתוך הקונצנזוס"- היא הקונצנזוס עצמו. מעולם לא עלתה לדיון בשום משא ומן מדיני או נכללה באי אילו שהמה מפות של הסדר עתידי כזה או אחר. גם השמאלני הקיצוני ביותר לא יעלה על דעתו לפנות ביום מן הימים את השכונה הגדולה ביותר בירושלים שממוקמת בקצה הצפון-מערבי של העיר ומכילה קרוב לחמישים אלף תושבים.

רמות היא ההתנחלות בדיוק כמו שרמת-אביב היא ההתנחלות. מי שבכל זאת יעלה זאת על דעתו עדיף לו שיודיע שאינו רואה בכלל בירושלים חלק ממדינת ישראל (ואולי בעצם הם צודקים אוהדי הפועל כשהם שרים לנו "ירושלים זה לא אירופה, ירושלים זה ירדן"…).

750 יחידות הדיור שאמורות להיבנות בשכונה אמורות לתת פיתרון למצוקת הדיור ההולכת וגדלה בירושלים (כמו בשאר חלקי הארץ), במיוחד לזוגות צעירים, ולחזק דמוגרפית את השכונה באוכלוסייה צעירה ויצרנית – בעיקר אותם אנשי היי-טק העובדים במפעלים הרבים בפארק התעשייתי בהר-חוצבים הממוקם בפאתי השכונה וגדל בקצב מרשים (הר-חוצבים הוא "עמק הסיליקון הירושלמי" ושם נמצא בין השאר 'אינטל ירושלים', מפעל הייצור הראשון של אינטל מחוץ לארה"ב).

אלא שמסתבר שמי שדווקא כן מעלה זאת על דעתו הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. מנהיג "המחנה הלאומי", הוא ולא אחר. כך אני לומד הבוקר שבניית אותם 750 יחידות שכבר אושרו הוקפאה לעת עתה דה-פקטו כדי "לא להרגיז את האמריקאים".

ההתנהלות של נתניהו מאז נכנס לתפקיד ראש-הממשלה תכליתה מריחה ומסמוס, העברת זמן בכדי לשרוד כמה שיותר על הכיסא במשרד ראש-הממשלה. אין בה שום ראייה לטווח רחוק או חשיבה אסטרטגית. בהעדר עמוד שדרה יציב אין זה פלא שכל אחד מנסה אותו למשוך לצד אחר ונתניהו נע כמטוטלת.

רק בשבוע שעבר ראינו אותו שובר ימינה ומעביר בממשלה את חוק הנאמנות הטיפשי והמיותר (מי שירצה להתאזרח כאן יהיה מוכן גם להישבע שהוא מניח כל בוקר תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום ושומר נגיעה) ומייד אחר-כך, כאמור, מערער באופן גס את הלגיטימציה של הריבונות הישראלית בירושלים.

כך יוצא שכיום יושבת בירושלים ממשלה שמצד אחד נוקטת באופן מעשי במדיניות שמאל-קיצוני ופוגעת באינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל, ומצד שני מערערת את הלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם כולו ומשווה לה תדמית קיצונית על סף הלאומנית.

מדינת ישראל צריכה לקבוע את גבולותיה ולהגדיר את אופייה הלאומי בעצמה תוך שיח פנימי שנותן ביטוי לכל הקולות בחברה הישראלית שבסופו הכרעה ברורה. אלא שכדי להגיע להכרעה כזו צריך מנהיגות עם חזון, עם דרך ברורה ועם נכונות לקחת אחריות על השלכותיה.

יש מנהיגות כזו בישראל, היא יושבת (ראש) באופוזיציה. המנהיגות שיושבת כיום בממשלה, לעומת זאת, מובילה אותנו בדרך שבה אנו "גם אוכלים את הפירות הבאושים וגם מגורשים מהעיר".

null

רמות, מבט פנורמי; למטה: מפת השכונות בירושלים (רמות מוקפת בעיגול האדום)

null

קטגוריות
בבל יהדות השרירים ימק"א כל הרשימות נשמת כל חי עשרים ושניים משוגעים

בפקק עם הערסים

כשאתה תקוע בפקק ישנן שתי אסטרטגיות בהן אתה יכול לנקוט- האחת, לזגזג בין הנתיבים, לחתוך את הנהג שמאחוריך כל אימת שהרכב בטור שמצדך מתקדם ולעצבן את כל הנהגים האחרים שתקועים איתך באותו פקק. השנייה, להישאר בנתיב שלך ולהמתין בסבלנות עד שיגיע תורך לחצות את הרמזור. לא ברור מי מהאסטרטגיות עדיפה, אבל התוצאה בשני המקרים תהיה כמעט תמיד דומה- את הרמזור תחצה לאחר אותו משך זמן.

נבחרת ישראל תקועה בפקק כבר למעלה מעשור. אחרי ההלם הראשוני של המעבר לאירופה שהתבטא בקמפיין הגרוע ביותר של הנבחרת באירופה- הקמפיין הראשון- מוקדמות מונדיאל 1994, אותו סיימה הנבחרת במקום האחרון בבית, הנבחרת התייצבה בעמדה קבועה- במקום שמתחת לנבחרות שדורגו מעליה בקבוצות האיכות בשיבוץ הבית ומעל הנבחרת שדורגו תחתיה (למעט חריגות בודדות כמו קמפיין מוק' יורו 2000 אותו סיימה הנבחרת במקום השני בבית, מעל אוסטריה, וקמפיין מוק' המונדיאל האחרון אותו סיימה הנבחרת במקום הרביעי מתחת ללטביה). בהתאם לכך גם התוצאות של הנבחרת צפויות כמעט באופן מתמטי- היא תסיים בתיקו או תפסיד באופן מינימאלי לנבחרות המדורגות מעליה במשחקי הבית ותפסיד נגדן בחוץ. היא תנצח את הנבחרות המדורגות מתחתיה במשחקי הבית ותסיים נגדן בתיקו במשחקי החוץ.

כדי לשבור את הדפוס הזה, לצאת מהפקק בו תקועה הנבחרת, ניסו בעשור האחרון בהתאחדות לכדורגל (וזה יאמר לזכותם) כמעט הכול- מאמן אירופאי קלאסי (נילסן), מאמנים ישראלים (גרנט וקשטן) וכעת שילוב של השניים- מאמן אירופאי עם מנטליות ישראלית. גם המאמנים עצמם ניסו את כל סוגי השיטות- התקפי, הגנתי, משחק המבוסס על שליטה במגרש או המבוסס על הסתגרות ויציאה למתפרצות. התוצאות לא השתנו. הנבחרת עדיין תקועה בפקק.

מה שכן קורה זה שבינתיים נבחרת ישראל מעצבנת את כל העולם. לעצבים של התקשורת אני אתייחס בחלק השני של הפוסט. מה שיותר חורה לי זה העובדה שהיא מעצבנת אותנו, האוהדים. לנו כבר אין בעיה עם התוצאות, אם תרצו התרגלנו, אם תרצו התפקחנו. אנחנו מבינים ששחקנים שרגילים לשחק על בסיס קבוע נגד אשקלון ואשדוד לא יגיעו פתאום למשחק נגד שחקנים שמשחקים באופן קבוע נגד ברצלונה וצ'לסי וישתוו לרמתם. אבל מה שמעצבן הוא שגם מה שאנחנו כן רואים מהם נגד אשקלון ואשדוד אנחנו לא רואים מהם בנבחרת בגלל הטקטיקות ההגנתיות והשינויים התכופים בשיטות המשחק שממילא מראש לא מתאימות להם.

האיכות של השחקן הישראלי טמונה בכישוריו היצירתיים, בתחום הזה הוא יכול לתת פייט לא רע למקבילו האירופי (ע"ע איתי שכטר). אבל בכל שקשור לעמידה טקטית, כדורגל ממושמע ומסודר שמבוסס על הרבה תנועה בלי כדור וסגירות אלכסוניות, הוא נופל ממנו משמעותית.

לכן הטקטיקה של לואיס פרננדז היא אולי לא בהכרח פסולה מיסודה (גם ברזיל, להבדיל, שיחקה במערך של 5:2:3 במונדיאל 2002 בו זכתה) אבל בהחלט לא מתאימה לאיכויות של הכדורגלן הישראלי. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לנסות לנצח את האירופאים בנשק שלהם. קרואטיה לא הייתה צריכה לעשות אתמול הרבה, פשוט להמתין לשטות שבא תבוא (והגוע הגיעה) בהגנה הישראלית, ולכבוש. לעומת זאת דווקא בנשק שלנו, הדריבלים של שכטר (וקצת של רפאלוב שכנכנס) התחלנו להביך אותה. רק שבמערך שהנבחרת שיחקה היה על המגרש רב הזמן רק שכטר אחד, ובמשחק הנסוג שהנבחרת שיחקה הוא ראה את הכדור מעט מדי ומאוחר מדי.

כך יוצא שכל עוד התנהל במגרש משחק מסודר על-פי התכנון הטקטי המוגדר מראש של המאמנים התוצאה הייתה זו הצפויה- 2:0 לקרואטיה. ואילו כאשר, במחצית השנייה, פרננדז נטש את התכנון הטקטי המוקדם והשחקנים קיבלו חופש, התפתח משחק שכונתי שבו היה לישראל מה למכור והיא גם כבשה שער אחד יותר מהקרואטים (אם כי לומר שניצחנו את המחצית השנייה זו גניבת דעת כי ברור שאם הקרואטים היו זקוקים לשער או שניים נוספים בכדי לנצח הם היו יכולים להבקיע אותם בכל רגע נתון).

אז מה המסקנה? שמהפקק אנחנו לא נצא בזמן הקרוב אבל אם לפחות נישאר בנתיב שלנו, היינו נשחק כדורגל בעל אוריינטציה התקפית שמבוסס על החזקת כדור משמעותית כמו שהשחקנים שלנו רגילים ואוהבים, לפחות לא נעצבן את כל מי שלידינו ואפילו אולי נעביר את הבאעסה בסבבה.
________________

הקמפיין המנוהל בתקשורת נגד לואיס פרננדז ונגד הנבחרת בכלל הוא נבזי ודוחה. יש מקום לביקורת על פרננדז, גם לי יש כזאת כמו שיכולתם לראות בשורות שמעל, אלא שברגע שהיא נעשית אישית ונמוכה היא מאבדת את הלגיטימיות שלה.

המהפך בהתייחסות ללואיס פרננדז, שכשהגיע לכאן הפליגו בשבח הליכותיו המקצועניות- שעות העבודה הארוכות, היסודיות בהכנה למשחקים וחרישת הארץ לאורכה ולרוחבה בכדי לאתר מועמדים פוטנציאליים לסגל הנבחרת- וכעת הפך לדמות נלעגת, מזכיר את השינוי ביחס להפועל תל-אביב עליו עמדנו כאן לא מזמן.

מרגע שהתברר שפרננדז, למרות שמוצאו ביבשת הנכספת, הוא בסך הכול די כמונו, בעל מנטלות ים תיכונית חמה, הפכה התקווה ממנו לאכזבה רבתי. איך כתב מישהו (תוך שימוש בדימוי יפה כשלעצמו) באחד הטורים ב- Ynet: "זה כמו להגיע לברלין ולשתות קפה בסניף של ארומה"

עת התחוור שפרננדז הוא אחד משלנו הוא החל לקבל מהתקשורת את היחס שכולנו מקבלים ממנה- התנשאות, לעג וזלזול, במסווה של ביקורת עניינית.

במהלך סופ"ש יצא לי לקרוא פוסט מבחיל בבלוג המופיע באתר שמפאת הכבוד שאני רוכש לשאר הכותבים בו לא אפנה אליו קישור. מי שקרא יודע על מה אני מדבר ומי שלא הנה טעימה ממצה:

" …כבר התייחס היטב לשיר החדש של הנבחרת. כל מה שיש לי להוסיף שמדובר בשיר של ערסים, במדינה של ערסים, שהתמכרה לשירים מהסוג הזה. אייל גולן, מגה סטאר ככל שיהיה, משמח חתן וכלה ככל שיהיה, הוא אייקון של ערסים.

דידי הררי מסתובב בין הרגליים של כולם על הדשא במשחקי הבית, תוכניתו, הדמויות מתוכניתו, הם המופת הרדיופוני של הערסיאדה. פעם הגורמט היה סממן ערסוואתי חיצוני, היום, משום מה, כובע הבייסבול הוא סימן ההיכר של אל תתעסקו איתי. אז לא נתעסק.

אם מישהו חושב שדרך השיר הזה הקהל השפוי שהפסיק לבוא למגרשים יחזור אליהם, לא היה מעולם ביציע המזרחי של איצטדיון רמת גן ולא נעקף ונדחף על ידי הערסים בתור, גם כן תור, במשפך הכניסה לאיצטדיון. לא מאמין, לא מפחד וכבר עדיף אל אל ישראל. מתסכל, כוס אמו – ערס."

אין לי בעיה עם תוכן הדברים האלה. זכותו של הכותב לחשוב שהתרבות בישראל נחותה, שהאנשים נחותים, והנבחרת שמייצגת אותם נחותה. האמת שאני אפילו די מרחם עליו על זה שהוא נאלץ לחיות במקום שהוא כל כך סובל בו לצד אנשים שהוא כל כך סולד מהם.

ובכלל, מי שמעדיף שאת ההמנון של הנבחרת יכתוב אביב גפן וישיר אריק ברמן, תבוא עליו הברכה. על טעם וריח וכו'.

אני אישית מעדיף את המילים בשיר של איל גולן וגם נהנה כמו תמיד לשמוע את הביצוע הנפלא שלו.

גם אין לי בעיה להודות שאני ערס. אני עומד בתור ליציע המזרחי, שומע איל גולן ואת התוכנית של דידי הררי.

אני מעדיף להידחף קצת בכניסה ליציע (אם כי מזמן זה כבר לא קורה ואם הכותב היה טורח להגיע למגרשים בארץ, כמו שהוא מעיד בעצמו שהוא לא נוהג לעשות כבר שנים, הוא היה מגלה את זה בעצמו) עם ערסים כמוני שמבקשים ממני "אחי, תן לילד לעבור" ו- "נשמה, אל תדחוף", מאשר להיכנס בתור סטרילי למגרש באנגליה ששם מי שבטעות ישפשף לי את הציפורן יתנצל אלף פעמים אבל ישאיר אותי להירטב בגשם עד לשד עצמותי בקור של אפס מעלות ברחוב חשוך בסוף המשחק ולא יחשוב גם בחלום לעצור ולשאול "גבר, לאן ת'צריך?"

אבל יש לי בעיה עם כל אותם אלה שבמקום לשים את הקלפים על השולחן ולומר בפה מלא שהם נגעלים ממני וחושבים שהם הרבה יותר טובים, מנסים לספר לי סיפורים על זה שהם נאורים והומאניים ואני שונא אדם חשוך.

אותו כותב מדובר כינה לא מזמן את הקבוצה שאני אוהד ומייצגת את בירת ישראל בשם "בית"ר מערב ירושלים", ותרץ זאת בכך ש"ברגע שיהיה שם שחקן ערבי נקרא לה בשמה".

וואלה? באמת?! איזו נאורות! הרי מהיכן הגיעה בדיוק תרבות הערסים שאותו כותב כל כך נגעל ממנה? משוויץ?! ואם יהיה שחקן ערבי בבית"ר אז אותם מתעבי ערסים פתאום יתייחסו אלינו בכבוד? הרי בסך הכול זה יאמר שבבית"ר יהיה עוד ערס (שזה כידוע תמיד מבורך מבחינתי)- ההיגיון אומר שזה רק יגרום להם להבאיש את שמנו יותר (וזה יגרום, הם רק יתרצו את זה בטעמים אחרים).

אז שלא יתפלספו עלינו, הם שונאים את מי ששונה מהם בדיוק כמונו. ואגב, אובייקטיבית, השנאה שלהם הרבה פחות מובנת, שהרי אף ערס מעולם לא התפוצץ בלב אוטובוס מלא נשים וילדים בצפון תל-אביב.

קטגוריות
בבל כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

יפו זה כאן

null

אני מודה שגם אני התרגשתי לראות את דגל ליגת האלופות מתנופף במרכז המגרש ולשמוע את ההמנון המפורסם של המפעל מתנגן ברקע. אין מה לחשוד בי שפיתחת סימפטיה כזו או אחרת לפ.צ. יפו, פשוט חשתי גאווה על כך שלראשונה נערך משחק ליגת אלופות באצטדיון כדורגל ישראלי (ר"ג הוא אצטדיון כדורגל בולשביקי).

אוהדי הפועל טורחים להזכיר בכל הזדמנות שהם "מייצגים את הפועל ולא את ישראל". אבל נדמה שבניגוד למסעות אירופאים קודמים דווקא הפעם יש משהו מאוד ישראלי בקמפיין שלהם, משהו שהתחיל אולי מהרגע שבו הניח על ראשו איתי שכטר כיפה אחרי שכבש שער על אדמת אוסטריה, המשיך עם הדיבורים של שחקנים אדומים, שייתכן ולא נעמו לאוזניהם של רבים מאוהדיהם, על כך שהם שמחים שהביאו כבוד למדינה והגיע לשיאו באירוח משחק בליגת האלופות בערב שמחת-תורה בין המוסכים והמאפיות של יפו במגרש עם השם הכי ישראל שיש- באסה.

אלא שמרגע שהפכה הפועל ל(סוג של) הקבוצה של המדינה, היא מייד התחילה לשלם את המחיר ובמזומן. מי שהייתה רגילה להיות הדארלינג של התקשורת הפכה בעת האחרונה להיות שק החבטות שלו- ההנהלה המפורגנת הפכה ל"שכונה", הגאון הטקטי ששולט בכל פרט "איבד את העשתונות" ואפילו הניסיון השובבי של איתי שכטר לגנוב גול ביד הפך לעדות נוספות על הידרדרותה המוסרית של מדינת היהודים.

כאילו שבמועדון אדום אחר מעבר לים, קצת יותר גדול ומפורסם, לא מתקוטטים שני בעלי הבית בניהם כבר למעלה משנתיים כשברקע קולות השבר של האוהדים שרואים איך הקבוצה שלהם דוהרת אל תהומות הנשייה, כאילו שזה בושה להפסיד לקבוצה שגם ריאל מדריד הפסידה לה בבית רק לפני כמה חודשים וכאילו שמראדונה, מסי והנרי לא ניסו אף פעם להרחיב מעט את גבולות חוקי המשחק.

בדיון מרתק שהתקיים לפני כמה שבועות אצל רונן דורפן על הזהות הנוכחית של הפועל תל-אביב כתב מישהו פראפרזה שנונה על השורה המפורסמת של מאיר אריאל שמבטאת לעניות דעתי את הסלידה שמעוררת ההתישראליות הנוכחית של הפועל תל-אביב:

"בסוף כל סוציאליסט מדוכא עומד קפיטליסט ערס כמו גבי קצרה או אלי טביב עם סיגר".

עם הקונפליקט הזה או שתלמד הפועל לחיות בשלום או שתיתן לו להרוס אותה. כי יפו, תרצה או שלא, נמצאת כאן. ממש כאן.