אם מישהו מבין אלו שהכירו אותי בגלגול של לפני אנגליה היה יוצא מחיי בתחילת ספטמבר 2006, חוזר עכשיו וקורא את מה שאתם קוראים כאן בבלוג מדי כמה ימים הוא היה משוכנע שמדובר באיציק אלפסי אחר.
כי האיציק אלפסי ההוא לא סבל את הארץ, הוא סלד ממנה וחיפש לברוח ממנה אל מקום מופלא שנמצא אי שם מעבר לשער היציאה בנתב"ג, מקום שהוא גן העדן עלי אדמות עליו ערג משחר ילדותו- הממלכה המאוחדת, אנגליה!
אז מתי בדיוק התרחש המהפך הדרמטי הזה של 360 מעלות (וזו לא טעות הגהה, פרטים אצל אבא שלי)? כמה זמן לקח לתהליך הזה להבשיל, לתובנות להתגבש, לנפש לעכל את השינוי?
בדיוק שבע דקות.
אותן שבע דקות שחלפו מהיציאה משרוול המטוס עד להתמקמות בתור לבדיקת הדרכונים בנמל התעופה הית'רו ביום שבו הגעתי לאנגליה לראשונה, לפני ארבע שנים פחות שבוע וחצי.
בסיומן של אותן שבע דקות יכולתי להסתובב אחורה ולחזור על הטיסה הבאה לארץ. כל מה שהייתי צריך ללמוד כאן כבר למדתי.
ארבעת השנים שלאחר מכן היו לא יותר מאשר הרצה בהילוך איטי מאוד של אותן שבע דקות.
אז מה התרחש באותן שבע דקות ששינה, והפעם לשם שינוי אני לא מגזים, את חיי?
לא הרבה. אבל בהחלט מספיק.
אני רואה את זה כמו בהילוך איטי: אני עוזב את המטוס וככל שאני מתקדם אני מרגיש את האנשים סביבי מתרחקים יותר ויותר ומתפזרים לכל מיני כיוונים עד שבסוף הקטע אני לבד בתוך חלל ענק.
התיאור הוא מטפאורי כמובן. האנשים לא התפזרו, הם עשו את דרכם כמוני לכיוון ביקורת הדרכונים, וכשהגעתי לתור הייתי מוקף בעשרות אנשים.
אבל הייתי לבד. לבד במובן הכי טהור של המילה. לבד בתחושה שאם עכשיו אני מתמוטט ונופל על הרצפה אף אחד לא יחוש לעזרתי, מקסימום ידלגו מעלי בזהירות וימשיכו לדרכם.
וזו התחושה שליוותה אותי בכל יום מ- 365 הימים של כל אחת מארבע השנים הבאות (למעט הימים אותם ביליתי בחופשה בארץ).
נושא המחקר שלי, כמו שהקוראים הוותיקים כאן וודאי כבר יודעים, הוא התקשרות (Attachment). המוטיב המרכזי בתיאוריית ההתקשרות הוא שכדי לצמוח, ליצור ולהיות בריא נפשית (ואף פיזית) אדם זקוק ל"בסיס-בטוח"(Secure-Base). על-פי התיאוריה את הבסיס-הבטוח הזה מספקת לו הדמות המטפלת המשמעותית (שהיא מטבע הדברים האם ברוב המקרים) בימים והשבועות הראשונים לחייו.
במידה וההתקשרות מתבצעת כהלכה, היינו התינוק חש שהאם היא דמות זמינה, רגישה ומגיבה לצרכיו, הוא יפתח תחושה שהעולם הוא מקום בטוח ומוגן ומתוך התחושה הזו יצמח לאדם בוגר יוצר ומאושר. גם הרבה אחרי שינתק מטבורה של האם עדיין תהיה נטועה בו אותה תחושה ראשונית ותעזור לו להתגבר על המכשולים, המשברים והקשיים הצפויים לו במהלך חייו.
בסיומן של אותן שבע דקות בשדה-התעופה בלונדון, ביום בו נחתתי כאן לראשונה, הרגשתי בצורה חדה איך ניתקתי מהבסיס הבטוח שלי וכעת אני לבדי בעולם. או אז הבנתי מה המשמעות של בית במובן הכי עמוק של המילה: מקום שאתה יודע שהוא שם בכל רגע שתצטרך אותו.
ועכשיו עזבתי אותו וטרקתי את הדלת. והתחלתי תהליך ארוך של הכאה על חטא וחזרה לחיקו.
בימים הראשונים פיתחתי את מה שכינתי אז כתסמונת "בני-ישראל על הים". שמה של התסמונת נלקח מהסיפור בספר שמות על בני-ישראל שכאשר עמדו לכודים בין ים-סוף מלפנים ובין פרעה וחילו שסגרו עליהם מאחור ערגו לפתע לחייהם הקודמים כעבדים במצרים ("זכרנו את השומים והבצלים אשר אכלנו במצרים") והתריסו כלפי משה על ששיכנע אותם לצאת ל'הרפתקאה' הזו.
כך אני, באותם ימים ראשונים באנגליה, ערגתי לפתע לכל אותם דברים שחיפשתי לברוח מהם בארץ- החום, הדביקות (של האנשים ושל הלחות), חוסר הסבלנות, ואפילו הצפירות בכבישים והדחיפות בתור.
אלא שהיתה זו ערגה לא לאותן חוויות מעיקות, כי אם להרגשה שלמישהו אכפת ממך. כי ההפך מאכפתיות הוא לא כעס, אלא אדישות.
הדרך שבה בחרתי להתמודד עם חבלי הקליטה הקשים אותם חוויתי באותם ימים היתה להזכיר לעצמי פעם ופעם נוספת שהחיים הם דרך אחת ארוכה שבה מה שחשוב הוא לאו דווקא להנות, אלא ללמוד. וגם אם אני לא נהנה עכשיו, וזה היה כואב כי הגעתי לכאן בראש ובראשונה בשביל להנות, כל המאמץ שהשקעתי כדי להגיע לכאן בכל זאת שווה לי אם אני לומד את הלקחים הנכונים מהחווויה שעוברת עלי.
והלימוד שלי היה לעדכן את סדר העדיפויות שלי בחיים. הבנתי שהרדיפה שלי אחרי אושר במקום רחוק היתה מקסם שווא. שהאושר היה לידי כל השנים אלה ומתוך עיוורון וגבהות לב לא הגשתי לו יד ופיניתי לו מקום בתוכי. הבנתי שהדבר הבסיסי, היסודי לכל דבר בחיים, שבלעדין אין אושר ואין צמיחה, הוא בית. בסיס-בטוח.
ובית זה משפחה, חברים, ומקום שבו אנשים מסביבך הם כמוך, מכירים את השפה, את המלחמות ואת הסרטים המצויירים. יודעים לראות עליך כשאתה עצוב או שמח.
לא מעט אנשים שדיברו איתי על הרעיון לגור תקופה מסויימת בחו"ל סברו שבעקבות החוויה שלי אמליץ להם לרדת מהעניין. אבל ההפך הוא הנכון- לכו על זה אני אומר להם- בעיניים פקוחות כמובן, לא כמוני, אבל תנסו את זה כי זה יגרום לכם להעריך את מה שיש לכם עכשיו.
לדעתי, הדרך הטובה ביותר להעמיד את הפוסט-ציוניים למיניהם על טעותם הוא לא הוויכוחים האינסופיים אלא לשלוח אותם, על חשבון המדינה אפילו (הם ישמחו), לחיות שנה-שנתיים בחו"ל ואז הם יבינו מספר דברים בסיסיים:
כמו למשל איזה זכות יש לנו לחיות בדור שבו יש דבר כזה שנקרא 'מדינה-יהודית'. כי אני לא מקנא, למשל, ביהודים שחיו בגולה כל אותן אלפיים שנה. התחושה הזו שאין לך בית ושאתה נתון בחסדי זרים זו תחושה נוראית. ואם יש דבר שמדינת ישראל נתנה לנו זה לא בהכרח 'המקום הכי בטוח בעולם ליהודים' כמו שהציונות אולי התכוונה (מהסיבה הפשוטה שישראל היא לא המקום הכי בטוח בעולם. נקודה), אלא היא את היכולת לחוש, בכל מקום שהוא שלא נהיה בו בעולם, שיש לנו בית.
וזה משהו שאין לו מחיר ממש וכולנו צריכים להיות אסירי תודה עליו לבורא עולם ושליחיו עלי אדמות שהקימו את מדינת ישראל.
אבל לא רק על ישראל למדתי מכאן. למדתי גם על המקום הזה, על אנגליה.
אני יודע שבין הקוראים כאן ישנם כמה אנגלופילים מושבעים, אני יכול להבטיח להם שאיציק של לפני ספטמבר 2006 היה נותן להם פייט רציני בתחום. עד כדי כך הייתי מעריץ של כל מה שקשור בממלכה שהייתי יושב לפעמים שעות ובוהה בסקיי-ניוז רק כדי להתמוגג מהמבטא של המגישות.
אבל אנגליה אכזבה אותי למן הרגע הראשון. אחת הדברים החשובים שלמדתי כאן כבר למן ההתחלה שזה שאת הפנטזיה טוב לפעמים להשאיר בפנטזיה, או את חו"ל בדיוק שם- בחוץ לארץ. אני יודע היטב איך אנגליה נראית מרחוק- מושכת, קסומה ומסתורית. אבל אנגליה, ומצטער אם אני הורס כאן למישהו, התבררה כאותה בלונדינית שפותחת את הפה ואז אתה מצטער על הרגע שבו היא עשתה את זה.
האנגלים התבררו לי כאנשים רדודים למדי, שטחיים ובעיקר צרי-אופקים. אומר זאת כך, ביציע המזרחי בטדי ניהלתי דיונים יותרים מרתקים מאשר ניהלתי בין כתלי האוניברסיטה כאן. למדתי לא מעט כאן, אבל מהחוויה, לא מהלימודים עצמם. האקדמיה הישראלית ואפילו הרחוב הישראלי הינם סביבה הרבה יותר מאתגרת ומפרה אינטלקטואלית מאשר נתקלתי בה כאן.
אחד הדברים המושכים ביותר עבורינו הוא הנימוס הבריטי המפורסם. ובכן, הנימוס הזה ישנו, אלא שהוא איננו אלא ביטוי לניכור אותו חשים תושבי הממלכה האחד כלפי השני. בבחינת 'לא מעניין אותי מה אתה עושה ואל תתעניין במה שאני'. אני יודע היטב שזה נשמע מושך כשבאים ממדינה שבה אחד בורר בתוך הצלחת של השני כמו ישראל, אבל לאורך זמן אי אפשר באמת לחיות בסביבה מנוכרת שכזו, בתחושה שבעת הצורך אין לך על מי לסמוך. וזה משהו שלא מרגישים בטיול של שבוע בלונדון, שם הנימוס הבריטי דווקא מרענן כמו המעבר מהחום התל-אביבי לצינה הלונדונית, זה משהו שמרגישים רק כאשר חיים כאן.
אייל ברקוביץ', באחד הסרטים עליו, אמר משהו שכששמעתי אותו כמעט וירדו לי דמעות- כי זה היה כל-כך נכון וכל-כך עצוב: "תשע שנים חיינו באנגליה, אני והמשפחה, ואפילו לא פעם אחת, אחת, מישהו לא הזמין אותנו אליו הביתה לכוס קפה או לארוחת-ערב".
אז אני גרתי כאן ארבע שנים אבל נראה לי שגם אם הייתי נשאר עוד חמש שנים כמו אייל העובדה העצובה הזו לא היתה משתנה. לפעמים הרגשתי כאן כל-כך בודד שיכולתי ממש לחוש את הבדידות פיזית: לגעת בה, למשש אותה.
ולמרות כל זה לעולם אהיה אסיר תודה לאנגליה על שהכניסה אותי בשעריה ונתנה לי את ההזדמנות לחוות את החוויה המשמעותית ביותר בחיי.
וזו אכן היתה החוויה המשמעותית ביותר בחיי, כי בסופו של דבר, בדרך שונה לגמרי ממה שחשבתי, כמו שבדרך כלל קורה בחיים, קיבלתי מהחוויה הזו בדיוק את כל מה שבשבילו הכנסתי את עצמי אליה:
הפכתי לאדם בוגר יותר, שלם יותר והכי חשוב- בעל סדר עדיפויות ברור בחיים: קודם כל להיות במקום בו אני מרגיש שייך ואהוב, וזה לא רק ארץ ומדינה, זה גם בית ומשפחה וחברים- ורק אח"כ כל השאר- קריירה, חוויות וכסף. כי בלי הראשונים לאחרונים אין לא טעם ולא ריח, כמו לשתות אלכוהול על קיבה ריקה או לעשן בשרשרת- אתה לא באמת נהנה מזה, זה רק גורם לך להרגיש כל כך מגעיל שאתה שוכח את אותן סיבות שגרמו לך לעשות את זה מלכתחילה.
אז עכשיו אני חוזר לארץ ואם נדמה אולי שאני עושה זאת מתוך התלהבות גדולה אז גם זה לא נכון.
כמובן שאני שמח לחזור למשפחה ולחברים וזה נפלא להגיע לשם שינוי למקום שבו כן מחכים לך (יש מעט דברים שמרגישים רע יותר מאשר לנחות בשדה-תעופה זר כשאף אחד לא מחכה לך), אבל אין לי אשליות, מהר מאוד כל אותם דברים שחיפשתי לברוח מהם- החום והלחות, העצבים והלחץ, המתח והמלחמות- יטריפו אותי מחדש.
אלא שהפעם זה יהיה שונה, הפעם אדע שאני במקום הזה מתוך בחירה, מתוך הכרה שלמה ביתרונות ובחסרונות שלו והחלטה שכאן נולדתי וכאן אני רוצה למות.
ולא בגלל שישראל זה המקום הכי נפלא בעולם, היא לא, אם כי היא גם הרבה פחות גרועה ממה שנדמה לנו, אלא מהסיבה הפשוטה שאני, ברוחי ונשמתי, בכל איבר מרמ"ח איברי, ישראלי.
ואם יש משהו אחד, אחד, שלעולם לא אוכל לשנות בעצמי, לא משנה כמה אתאמץ, כמה ארצה, כמה רחוק אסע- זה את העובדה הפשוטה הזו.
וטוב שכך.
מרתק ומאלף! יכולתי להזדהות עד החלק של לממש את הפנטזיה על אנגליה…
יום ראשון נפגשים בטדי.
בתור אחד שבא לכאן שנה אחריך, החוויה שלי שונה לגמרי. ככל שאני חי כאן יותר ככה הפחד מהיום שבו נאלץ (חס וחלילה) לחזור לארץ הולך וגובר. אולי בגל שיש לי משפחה, ואולי בגלל שאני חי במקום יותר מקבל אורחים (בשלוש השנים האלה הוזמנתי להרבה יותר ארוחות ערב פה מאשר בשלוש השנים האחרונות שלי בארץ), אבל הבית שלי הוא כבר מזמן לא בישראל, והטיול האחרון שלי בישראל היה טיול בארץ זרה וחמה (שבה גרה חלק גדול מהמשפחה שלי, מצד שני, יש לי משפחה גם בקנדה ואוסטרליה… וזה לא הופך אותן לבית). אני מניח שחלק גדול מהפוסט-ציוניים שתשלח לחו"ל ירגישו כמוני.
עוד פוסט מרגש, מחכה לפגוש אותך גם כן ביום ראשון יחד עם שבי.
אבל בכל זאת, אני חייב להציק עם משהו –
מדינת ישראל בשנים האחרונות נמנעת מלהכניס בשעריה (אפילו לא למלגה מפנקת באוניברסיטה העברית, אלא סתם להיכנס בשערי נתב"ג) אנשים מסויימים שמעבירים ביקורת על מדינת ישראל. מנועם חומסקי שעושה זאת בצורה קיצונית יחסית, ועד ליצן ספרדי פרו-פלשתיני שבא להופיע ברמאללה מול ילדים פלשתינים. הטיעון הוא בדר"כ שמדינת ישראל לא צריכה לאפשר לגורמים עויינים, גם אם הם לא מסוכנים מבחינה ביטחונית, להיכנס בשעריה.
בהתחשב במה שאתה כותב על אנגליה, על האנגלים ועל האווירה שם – ואני יודע שאתה לא שולל את זכותם להתקיים אלא סתם משחיר את שמם, ובמידה מסויימת של צדק – אתה חושב שממשלת בריטניה צדקה כשהעניקה לך מלגה יפה כל כך?
אני לא שואל את זה מתוך תחושה שלילית לגביך, אני אפילו די מסכים איתך לגבי האנגלים ואופיים הקריר (להבדיל מהסקוטים שהם מאוד מכניסי אורחים). סתם מעניין אותי לדעת מה אתה חושב בנושא ולהבדיל מה אתה חושב על המדיניות הישראלית בנושא.
הפוסט הטוב ביותר שלך לטעמי
מרגש עד דמעות ומרתק ומעניין ונכון כל כך
אמנם אני שהיתי "רק" 8 חודשים בטיול מחוץ לישראל אבל חשתי את אותן תחושות.
ברוך שובך לארץ!אם אגיע לטדי השנה עליי בירה לפני המשחק
כיף לקרוא.
מחכים לך בארץ.
ברוך השב. פוסט נהדר.
יובל,
העלת נקודה חשובה:
ראשית אין מקום להשוות בין התיאור שאני מביא לכאן לחוויה של באנגליה לבין דבריו של נעם חומסקי (לגבי הליצן הספרדי אני לא מכיר ויכול להיות באמת שזו סתם היתה פאניקה מיותרת למנוע ממנו להיכנס לארץ). בניגוד לחומסקי שמציג את ישראל כמדינה גזענית שגירשה את הערבים מבתיהם, תפסה את אדמתם, הפכה אותם לעבדים, עינתה ורצחה אותם והפלתה אותם לרעה בכל דרך אפשרית- ולכן אני מסכים עם ההחלטה של מדינת ישראל לא לאפשר לו להיכנס בשעריה ולהפיץ גם בתוכה את דברי הבלע האלה שלו- אני לא הצגתי את בריטניה בצורה שקרית ונבזית שכזו או אפילו בצורה שמקרבת לכך כפי שיכולתי לעשות אם הייתי רומז, אפילו בעדינות, שהיחס הקר שזכיתי לו נבע מאנטישמיות- ואני חד משמעית אומר שהוא לא! ולו רק מתוקף העובדה שלחוויה שלי היו שותפים סטודנטים זרים רבים שהכרתי במהלך התקופה שלי כאן והגיעו מממקומות ותרבויות שונות כמו סין, טיוואן, קוריאה, הודו, פקיסטן, טורקיה, יוון, גרמניה, הולנד, ספרד, צ'ילה ומקסיקו.
ואם כבר בחומסקי עסקינן, אז חשוב לזכור במי אנחנו מדברים- באיש שהביע תמיכה פומבית במכחיש השואה הצרפתי רוברט פוריסון שכתב בין השאר (פוריסון, לא חמוסקי, אם כי חומסקי כתב את המבוא לספר בו פורסמו הדברים): "תאי הגזים, כביכול, ורצח העם שבוצע לכאורה ביהודים, כל אלה הם חלק מאותו שקר היסטורי שהיה הבסיס למעשה הונאה פוליטי ופיננסי רחב היקף בו הנהנה העיקרי הוא מדינת ישראל והקורבן הוא העם הגרמני עצמו – לא מנהיגיו, והעם הפלשתיני" וחומסקי עצמו כתב:
"איני רואה השלכות אנטישמיות בהכחשת קיומם של תאי גזים, או אף בהכחשת השואה. לא הייתי מוצא השלכות אנטישמיות גם בטענה שהשואה (בין אם מאמינים שאכן התרחשה ובין אם לאו) מנוצלת לרעה, בצורה אכזרית, על ידי המסנגרים על מעשיה הדכאניים והאלימים של ישראל. איני רואה שום רמז לאנטישמיות בעבודתו של פוריסון".
בנוסף, בניגוד לחומסקי, אני לא בא לטעון שההתרשמות הסובייקטיבית שלי היא מדעית הוא מייצגת איזשהו מחקר אנתרפולוגי, אלא בסך הכל כאמור, התרשמות סובייקטיבית. ויש לזה משמעות עצומה כי מי שקורא את חומסקי ולא מכיר את הדברים יוכל לחשוב שהמציאות המעוותת שהוא מייצר זוהי אכן המציאות עצמה ואילו מי שקורא אותי כאן בבלוג אישי מבין היטב (ואם הוא לא מבין אני מדגיש את זה שוב:) שמדובר בחוויה האישית שלי בלבד שלא באה להתיימר ולייצג מציאות אובייקטיבית, ששוב, גם אם היא נכונה, רחוקה אלפי מילין מהמציאות המבעיתה שעפ"י חומסקי קיימת בישראל.
שלישית, ממשלת בריטניה העניקה לי מלגה על מנת שאעסוק במחקר במוסד אקדמי בתחומיה ואעשיר את הידע המקומי בתחום שלי- זאת, לעניות דעתי הלא אובייקטיבית, עשיתי נאמנה ובהצלחה לא מבוטלת- לא על מנת שאפאר את שמה של הממלכה הבריטית והאדיר את הוד מלכותה (שאם כך היו פני הדברים הייתי מראש מסרב להצעה, נדיבה ככל שתהיה). המחקר שביצעתי כאן התפרסם תחת מטריה אקדמית בריטית ותרם, למשל, לדירוג של האוניבירסיטה בה למדתי, ומתוך כך- האקדמיה הבריטית בכלל, בדירוגי איכות בינלאומיים של אוניברסיטאות. הממשלה הבריטית החליטה, משיקוליה שלה שנראים לי לגיטימיים לחלוטין, שזו עסקה משתלמת עבורה, כך גם אני, ומתוך כך, נדמה לי, שבנושא הספציפי הזה שני הצדדים יצאו מרוצים. בדיוק כמו שכשקבוצה אנגלית מחתימה חלוץ קונגולזי, לדוגמא, היא משלמת לו כדי שיכבוש שערים ולא כדי שיחזור לארצו ויספר כמה החיים בליברפול/מנצ'סטר/לונדון נהדרים והאנשים מקסימים.
יואב,
אני שמח עבורך שהחוויה שלך שונה. שוב, מה שאני מתאר היא החוויה הסובייקטיבית שלי בלבד ובהחלט יכולה להיות, לאנשים אחרים, חוויה אחרת. בהרבה מובנים זה גם תלוי באופי של הבנאדם עצמו ובמה שעבורו מרגיש 'חם' ו'קר'. מה שכן, כמו שרשמתי לעיל, לחוויה שלי, ברמה כזו או אחרת, היו שותפים הרוב המוחלט של הסטודנטים הזרים שהכרתי כאן במהלך שהותי, מה שלפחות, אותי אישית, הדהים, וגרם לי להבין שהסיבה לכך היא לאו דווקא זה שאני מגיע מארץ 'חמה' כמו ישראל אלא יותר קשורה במנטליות המקומית. ואגב, חשוב לציין, כל מה שכתבתי לא בא לומר שהבריטים הם אנשים רעים וקרי לב, פשוט זו המנטליות שלהם ועבורם זה מסתדר מצויין לחיות כך, אלא שעבורי זה הרגיש כמו שתיארתי.
קורא אדוק,
תודה! רשמתי לפני את הבירה :) אשמח לדעת מי אתה גם בלי קשר, אם אתה לא מרגיש בנוח להיחשף כאן אתה יכול לפנות אלי באופן אישי- iatk@hotmail.com
שבי, יובל ודוד- ניפגש ביום ראשון בעז"ה בתקווה שנזכה לראות תצוגה קצת יותר מעודדת ממה שראינו בשבת האחרונה… אני רוצה להאמין שכן; וגם אם לא- אין אורי ווי טראסט!
בני ג.
תודה רבה. אני מעריך את זה שגם בתור אנגלופיל נהנת לקרוא את הפוסט. יש בכל זאת הרבה דברים נפלאים בממלכה שהזכרתי אותם בפוסטים השונים מהמסעות ברחביה לאורך התקופה.
מקווה שלא לקחת קשה מדי את ההשפלה אתמול באיסטלנדס- כמו במקרה שלי ושל החברים שהודיתי להם מעליך- זו תחילת דרך חדשה ולא קלה שבסופה נהיה במקום טוב יותר.
איציק – מצטרף למחמאות מעליי . יופי של פוסט סיום וברוך שובך .
חבל לי שחיי החברה והחיים בכלל לא היו יותר מוצלחים ומעניין למה אצל יואב הדברים הפוכים ( אשמח אם יואב ירחיב קצת ) .
יפה ומרגש.
נורא בא לי לכתוב תגובה ארוכה על הפספקטיבה שלי ועל הדומה והשונה בין החוויות שלנו אבל השעה כאן רבע לחמש בבוקר ואני צריך לקום עוד פחות משעתיים. אאלץ לכן לדחות את זה ולהסתפק בהערה אחת שהיא אוף טופיק לחלוטין.
אחרי ההאשמות של ההנהלה הנוכחית את ההנהלה הקודמת באי סדרים כספיים, השטיקים עם פברגאס ועכשיו עם מסצ'ראנו, מישהו באמת חושב ברצינות שברצלונה היא יותר מסתם מועדון?
ot
אני אשמח מאוד אם תוכל למצוא זמן לכתוב על הפרספקטיבה שלך, מסקרן אותי לדעת מה הדומה והשונה בחוויות שלנו.
בעניין ברצלונה- אני עדיין אוהב את המועדון הזה וחושב שיש לו אתוס נהדר, אבל גם בתקופת לאפורטה, וגם כעת, אינני תמים ואינני חושב שמדובר בארגון צדקה.
פוסט מרגש ומרתק שפוגש אותי בנקודה חשובה. אני וזוגתי בדיוק מדברים בתקופה זו על מעבר לחו"ל לצורך לימודים שלה (ואולי גם שלי), ומתלבטים לאן – ארה"ב או אירופה, ואם אירופה אז איפה, כשאנגליה (לונדון ליתר דיוק) היא אחת המועמדות (ברלין ופאריז הן האחרות).
הפוסט שלך בהחלט נותן כמה נקודות למחשבה, ואני מזדהה ומסכים עם חלקים רבים בו, במיוחד עם חשיבותה של תחושת הבית. עם זאת, אני מסכים ומזדהה גם עם יואב, והסיבה שאני יכול להזדהות עם שניכם היא – ישראל מרגישה לי פחות ופחות כמו בית.
יכול להיות בהחלט שכמו שאתה אומר, אני גר פה ורק כשאעזוב אבין כמה תחושת ביתיות ישראל נותנת לי (אני גם מאוד מחובר לשפה העברית). מצד שני, אגב, יכול להיות שגם אתה, בגלל שאתה אחרי ארבע שנים באנגליה, קצת שוכח את המחנק פה ויום אחד עוד תתגעגע לזרות הבריטית שאתה מתאר.
אבל נדמה לי שזה כבר לא כמו פעם, שישראל היתה ביצה קטנה וחו"ל היתה מילה מבטיחה וקסומה רק בשל החופש הטמון בה. משהו מאוד מהותי השתנה, לתחושתי, בישראל של השנים האחרונות. במקום ביצה קטנה ודחוסה שכולם בה יותר מדי ידידותיים אחד לשני, היא הפכה למקום די מנוכר ומאוד אלים, ובפראפרזה על הדוגמא הידועה אומר שהיום, אם אתה נופל ברחוב באנגליה, אף אחד לא יעזור לך, ובישראל אם תיפול ברחוב אז סביר שמישהו דחף אותך בגלל ויכוח על חניה. וכן, יבואו לעזור לך מיד – אבל לא לפני שיבררו מה דעותיך הפוליטיות ואם אתה במחנה הנכון וראוי לעזרה.
ולגבי המקלט ליהודים. זו אולי מדינה שהיא בטוחה ליהודים, אבל היא מאוד לא בטוחה לבני לאומים אחרים. וזה דבר שגורם לי להתחיל לעמת את היותי יהודי עם היותי אדם, מה שגורם לי כעס גדול על היהדות וניכור עצום כלפיה (ואני בכלל לא בטוח שזה באשמתה).
אם נשתמש במטפורת הבית – אני חי בבית שהוא בטוח ונוח, אבל עם הזמן אני מבין יותר ויותר את סבלם של האנשים הכלואים במרתף (כן, גם אם זו במידה מסוימת גם אשמתם). וככל שאני מבין יותר, כך נהיה לי פחות ופחות נוח ונעים לגור בבית הזה.
אני מקווה שאני מגזים ושתיווכח בחזרתך שהמצב לא נורא כל כך. ובאופן כללי סליחה על האווירה הפסימית. יש פה הרבה דברים יפים ומרגשים, ומשפחה ובית וחברים, שאני לא מזכיר רק כי אתה דיברת עליהם. ואולי מה שכתבתי עליו הוא זו רק תקופה חולפת, חבלי לידה שמבשרים על בואה של תקופה טובה יותר. כך או כך, ברוך השב! אני אשמח לארח אותך לקפה בכל עת :)
איציק,
לא באתי חלילה להצדיק את נועם חומסקי או להשוות בין הביקורת שלו לביקורת שלך. בכוונה רשמתי אותו בקצה הקיצוני השלילי של סקאלת הביקורת שמועברת על ישראל, ונתתי אותו בתור דוגמא לפרסונה נון-גרטה בישראל, כשמהצד השני נמצא הליצן הספרדי ההוא שגם השב"כ לא הצליח להסביר למה נמנעה הכניסה שלו לארץ (ואתה יודע שלי אין דעה קדומה כלשהי על השב"כ ואני לא מאנשי השמאל, או הימין, שבעיניהם השב"כ הוא מקור כל הרוע בעולם).
העלתי נקודה כללית, לגבי עד כמה זה ראוי להוציא את דיבתה של הארץ שהזמינה אותך לתחומיה ומימנה אותך – ואני מקבל את התשובה שלך בנושא.
אני כבר שש שנים בארה"ב. במקור הגעתי לשנה, שהוארכה בשנה נוספת ולאחריה בעוד שנה וכן הלאה. ההחלטה שאני לא קובע מועד לחזרה התקבלה רק לאחר שלוש שנות שהות כאן.
כשהגעתי, האג'נדה שלי היתה לא להסגר בגטו היהודי.ישראלי אלא לנסות למצות את החוויה ולהתחבר ככל האפשר דווקא למי שבאמת שונה ממני. הטבלה, עם זאת, לא משקרת. בלי לספור בדיוק, אני מעריך ש – 90% מן החברים שלי הם ישראלים. השאר הם יהודים אמריקאיים. יש לי לא מעט קולגות שאינם יהודים או ישראלים. היחסים שלי איתם הם מצויינים אבל מדובר בקולגות. חום לא חסר לי.גם מכיוון שלא הגעתי לכאן לבד אלא עם משפחתי (שאגב התרחבה מאז – שתיים מבנותי נולדו כאן) וגם מכיוון שאני מוקף בחברים נהדרים. קפה, ארוחות משותפות ובילויים משותפים הם דבר שבשגרה. חברי, אגב, אינם ברירת מחדל. אלו אנשים שלו הייתי מכיר אותם בארץ היו הופכים לחברים שלי. יש כאן לא מעט ישראלים (ועוד יותר יהודים) שאני מכיר שאינם חברים שלי.
עם זאת, יש תחושה של זרות שבאה לידי ביטוי בכמה מובנים. ראשית, להבדיל מישראל בה המרחב הציבורי היה ועודנו מאוד חשוב לי המרחב הציבורי בארה"ב לחלוטין לא מעניין אותי. אחרי שש שנים אני עדיין אורח כאן. אין לי שום תלונות על האירוח, אבל זה לעולם לא יהיה הבית שלי.
שנית, למרות שבנותי הקטנות לומדות בגן של הקהילה הקונסרבטיבית, חוגגות את החגים ונושאות בתואר הדוסיות של המשפחה, העולם הזה, עד כמה שהוא קרוב אלי, זר לי. החוויה המכוננת שלי במפגש עם הקהילה היהודית היה ביום הכיפורים הראשון שלי כאן שהתרחש כשלושה שבועות לאחר שהגעתי. קודם כל, בפעם הראשונה מזה שנים אשכרה נכנסתי לבית כנסת. המורה של בתי הציעה לי להגיע מוקדם. שאלתי אותה אם זה בגלל שמי שמגיע ברכב חונה רחוק ויש איזה שהוא צורך ללכת ברגל, והיא אמרה לי שזו לא הסיבה. הסיבה היא שהחניה תהיה מלאה. החניה באמת היתה מלאה כשהגענו. נכנסנו לבית הכנסת הענקי והמפואר שהיה מואר באור יקרות. על הבמה עמדה מקהלה ששרה קטעים מתפילת כל נדרי. כל שמנה וסלתה של הקהילה היתה שם, לבושה במיטב מחלצותיה. העשירים שבעשירים ישבו בשורות הראשונות של האולם הענקי. אני חושב שלו הייתי מחבר את עושרם של אלה שישבו בשלוש השורות הראשונות הייתי יכול לגייס מספיק כסף כדי לקנות את ליברפול מספר פעמים וגם לבנות איצטדיון. אנחנו, למותר לציין, ישבנו בשורות האחרונות לאחר השמוזינג המתבקש במבואה. ואז עלה מנהל המוסד, ודיבר על מה זה להיות יהודי עבורו, זכרונותיו מבית אמא והחיים בתוך קהילה יהודית בניו יורק שהמרחב שלה הוא מרחק יהודי. מכאן הוא עבר לדבר על המוסד עצמו. על מאות התלמידים, על אלפי החברים, על הרב החדש, על החזן מנעים הזמירות ואז הוא ביקש מן הקהל הקדוש כדלקמן (אני מצטט מן הזכרון אבל נראה לי יותר נכון לכתוב באנגלית):
the first thing I want you to commit to, is to "do Jew". Come to our prayers, activities, groups and seminars. As to second thing, I will not ask to to commit to that as I'm sure that if you "do Jew" you will find it in your heart to write a check
אפילו חילוני גמור כמוני יודע שביום כיפור אפשר להתחיל מלחמה, אבל לא לדבר על כסף. זה לימד אותי כמה דברים. ראשית שיום כיפור בקהילה היהודית הלא אורתודוכסית הוא גם יום הדין של מעלה אבל גם יום הדין של מטה. ראשי הקהילה מתייצבים לפני הקהילה, נותנים דין וחשבון על מעשיהם והקהילה דנה אותם לשבט או לחסד. פסק הדין, אגב, מגיע מהר ובמזומן.
אבל זה לימד אותי משהו יותר עמוק על להיות יהודי בארה"ב. בישראל יש הפרדה בין האמונה היהודית לבין הזהות היהודית. יהודי בישראל מרגיש יהודי גם אם הוא אפיקורס מוחלט. בארצות הברית כדי להרגיש יהודי אתה צריך to do Jew. במילים אחרות, יהדות בישראל זה עניין של אמונה. יהדות בארה"ב היא עניין של זהות. בתור ישראלי, משבר הזהות הזה זר לי לחלוטין כך שאני מרגיש זרות לא מבוטלת גם ביחס למי שקרובים אלי בגלל המכנה המשותף היהודי.
על אף שכמו שאמרתי חום לא חסר לי, אני מתגעגע למשפחה ולחברים טובים שיש לי בארץ. הטכנולוגיה עושה פלאים להקל בעניין הזה. זה כמובן לא ממלא את כל המחסור אבל זה ממלא חלק לא מבוטל ממנו.
כשאני חושב על זה, נראה לי שהמחסור העיקרי שלי הוא השפה. אני חי בעברית ככל אשר לאל ידי. בנותי מדברות עברית שוטפת (לרבות בתי בת השנתיים וחצי שלא סותמת את הפה בעברית) ובבית מדברים רק עברית כי אבא ואמא לא מדברים אנגלית. הן גדלות על "המגפיים של ברוך" "גוליית" ו"הבלדה על ארי ודרצ'י". הסיפורים לפני השינה שלהן הם בעברית (הבייביסיטר מספרת להם באנגלית). בתי הבכורה קוראת עכשיו את אורה הכפולה בתרגום של מיכאל דק (אבל היא כבר טחנה באנגלית את כל סדרת הארי פוטר). אנחנו כמעט לא רואים טלוויזיה באנגלית (למעט ספורט). אנחנו כן רואים טלוויזיה ישראלית לא פחות ממה שהיינו רואים בארץ. מבחינה תרבותית אנחנו חיים בפרבר ירוק, יפה ושקט של תל אביב.
ובכל זאת משהו חסר. חסר לי שאני לא חי לחלוטין בעברית. הסיבה היא שעם הזמן למדתי על עצמי שלא משנה כמה אדבר אנגלית אעבוד באנגלית ואכתוב (בלי סוף) באנגלית, אני לא מסוגל להתרגש באנגלית. איך אמר אהוד מנור "רק מילה בעברית חודרת". זה לא שאני לא מתרגש ממוזיקה באנגלית אבל זה פחות בגלל המילים ויותר בגלל הצליל של השפה. אודה ולא אבוש (טוב נו כן אבוש) שיש לא מעט שירים שאני מאוד אוהב באנגלית שאני לא באמת יודע את כל המילים שלהם. גם שירים שאני יודע את המלים שלהם אני לא בטוח שאני מבין את מה שאני יודע. מי שמכיר את jethro tull מן הסתם יצחק אם ישמע שבמשך תקופה ארוכה חשבתי ש – thick as a brick זה "עבה כמו לבנה" ולא "טיפש כמו בלטה". אפילו את YNWA תרגמתי פעם לעברית. המחסור שלי בשפה מביא לידי כך שאני מעדיף לראות סדרות זבל בעברית דוגמת "השרדות" על פני סדרות איכות באנגלית.
לזה שאני לא מתרגש באנגלית יש יתרון ברמה המקצועית כי שום דבר שיגידו לי לא יכול לחדור אלי. עם זאת, יש משהו תפל בלחיות שלא בעברית. חיים עם קונדום.
בכל מקרה, אם הייתי צריך להרחיק עד אמריקה כדי להבין שעל אף הרצל, בן גוריון, מאיר הר ציון, ישעיהו ליבוביץ' ועשרות שמות נוספים שתוכלו להעלות על הדעת הגיבור הציוני שלי הוא אליעזר בן יהודה, זה היה שווה.
איציק, כיף לשמוע שאתה מרוצה ושלם מחזרתך לארץ. שהיה לך המון בהצלחה ואושר בדרכך כאן. אני לא יודע כמה אפשר להסיק מחוויותיו של אדם אחד (את ברקוביץ גם אני לא הייתי מזמין לקפה) על חברה. התחושה שלי היא שזרות היא הרגשה אישית ודינאמית, אני יכול להרגיש אותה בבית הורי ואני יכול לא להרגישאותה בבאר בניו יורק.
באבא, אהבתי מאוד את התגובה שלך(אני אוהב את רובן) ובמיוחד את הקטע על העברית. הקסם של השפה הזו הוא באמת הדבר הכי משייך בעיני. אני לא רואה את עצמי בלי העברית של הגששים, בלי העברית של קישון וחנוך לוין. בלי השפה הזו שמפילה אותך כל יום מחדש וגורמת לך לחשוב עליה עצמה, זו שמותחת את גבולותיה ומתפתחת מול עיניך. השפה שבשיחה קצרה עם אדם ברחוב אתה יכול לשמוע בה אנגלית, יידיש וערבית וזו תהיה הכי עברית שאפשר. מעניין אם זו הרגשה שיש לכל אדם לגבי שפתו או שזה ספציפי לעברית אבל דוברי עברית פשוט לא יכולים אחרת, מברדיצ'בסקי ומנדלי עד אורלי קסטל בלום אלו שתי שפות שונות אבל אותה עברית אהובה. שפה, אוכל ומכבי נתניה- לא צריך יותר מזה כדי לאהוב את ישראל.
אגב, הסבר לנהדרות של העברית אפשר למצוא בתיאוריה של דלז וגואטרי על ספרות מינורית. הם טוענים שמיעוט שכותב בשפה המאז'ורית(כמו שקפקא הצ'כי כתב בגרמנית) מרחיב את גבולות השפה, מפתח אותה ומעשיר אותה(כמו גם השחורים בארה"ב) ומכיוון שישראל מורכבת מכל כך הרבה מיעוטים שונים הגיוני שהעברית תתפתח בצורה כזו.
ברוכים השבים איציק!
באבא,
אני מוצא את עצמי קצת מקנא בך ולאו דווקא בגלל הקרבה למחוזות ה – Philadelphia Cheese Steak ו/או הסיקסרס האהובים וגם לא בשל האפשרות לדעת שאתה חי שעתיים נסיעה מניו יורק. אני מקנא באפשרות שלך לשמוע עברית שאינה נגועה עדיין, כך אני מקווה. העברית בישראל של היום אינה דומה לעברית שדוברה כאן לפני אפילו עשרים שנה. אני אוהב סלנג ומשתמש בו לעיתים תכופות, אני חושב שלצד כל שפה יש מקום להתפתחות של מיני גא'ייבס וקיצורי דרך, אין לי בעייה עם טרנדים קצרי מועד ואני בוודאי לא חסיד ההגייה הראומה אלדרית. אבל מה שעושה כיום עם ישראל לשפה שלו, יכול בקלות למצוא את הגדרתו באחד מסעיפי חוק העונשין המתייחס לאונס ומעשים מגונים בכפייה. אצל מרבית בני הדור הצעיר העברית הצטמצמה לכלל נהמות ושברי הברות הבאות לתאר מצבים ותחושות. בני הצעיר, שהעברית בפיו עד גיל 12 נודעה כפלא בקרב מבוגרים, מסתפק עכשיו בקיצורי דרך כמו למשל "א-טריף-תי" (אל תטריף אותי) במקום "אבא בחייך, רק ממני ותן לישון/לראות השרדות/לשמוע טראנס בסלולארי. קללות, הפכו לעיקר גם בפייסבוק, "שתי שקל" הוא מאסט חברתי ו "באמש'לי" החליף את הצורך בהנמקה יסודית.
זה מצער אותי קודם כל בשל אהבתי הגדולה לשפה העברית על שונותיה הרבות. אני אוהב את שפת התנ"ך, את השפה הקישונאית והמאיר אריאלית ומקפיד בהגייה נכונה. אני אוהב שמות עבריים וגידופים בעברית. אני לא משתמש בהגיית חית ועין אבל בהחלט ניתן לזהות בדיבור שלי את ההבדל בין אלף להא ולעין. אותיות בגד כפת הבאות אחרי אותיות המנוקדות בשבא, תמיד יקבלו אצלי את הכבוד המתבקש מההנחייה הלשונית להשמטת הדגש וכן הלאה. שנית, שפה היא האמצעי הנכון ביותר לתקשורת ראוייה ואם מצמצמים אותה לכדי שברי משפטים וגרגורים, אני חש שמשהו חסר לי. משהו ביכולת שלי ליצור אינטרקציה עם אחרים, נפגם. עכשיו, בעוד אני כותב, אני חושב שיתכן והבלוגוספירה היא המקום היחיד בה ניתן למצוא את העברית הנכונה, את ההנמקות הרחבות, את תיאור המצבים והתחושות שכל כך חסרים לי בעברית המדוברת. זה לא שאני מוותר וממיר את שפתי בזו המדוברת, אני רק מרגיש לעיתים לא רלוונטי ולא מובן ומתוסכל למדי.
התגובה מעל היא שלי, המחשב משמיט מידי פעם פרטים מזהים עלי, אולי זכר למקום עבודתי הקודם…בכל מקרה, זה בדיוק הזמן והמקום בו אני מודה לעברית על שהיא מכילה בתוכה כל כך הרבה אפשרויות גידוף ציוריות. אגב, כשפרשתי בפני שלושת בני את תחושותי בנוגע לשימוש שלהם בעברית, זכיתי לתגובה מנומקת ומפורטת "יאללה יאללה" שהיא ככל הנראה המקבילה החדשה ל "הקשבנו לטענותיך בכובד ראש, בחנו אותן על כל ההיבטים המתבקשים, רשמנו לפנינו ונטפל בהקדם".
בני, LOL. סליחה, לול.
בני, מאוד משעשע. אני בהחלט מבין את הסלידה שלך מהעברית הנוכחית. אני מודה שלעיתים גם אני תופס במטאפוריות את הראש כשאני נתקל בשיבושי לשון מכאיבים. אבל העניין הוא ששפה מועשרת לא רק מלמעלה אלא גם מלמטה. יש תחושה שהשפה מתדרדרת אבל היא פשוט עושה את מה שהיא אמורה לעשות, להתפשט ולהימתח לכל הקצוות. לא ייתכן שידברו ברחוב כפי שדיברו לפני שלושים שנה כפי שכותבי פרוזה ושירה לא כותבים כמו לפני שלושים שנה ולא תמיד השינויים האלה הם דווקא לשלילה.
לגבי השתי שקל. שתי שקל זו דוגמא שמאוד צורמת אבל מה עם גרב אדומה? המין התקני של גרב הוא זכר אבל נהוג ומקובל לייחס אותו לנקבה וזה לא צורם. אין הסבר הגיוני לכך שזה צורם וזה לא, ההסבר היחידי הוא התפתחותה של השפה. אז יכול להיות שבעוד עשרים שנה לא תהיה הפרדה בין זכר ונקבה בעיברית, זה יכול לצרום ולא לצרום אבל זו טעות לייחס את זה להידרדרות תרבותית(שקיימת בכל מקרה) משום שזו דינמיקה לשונית טבעית.
פוסט מרגש.
תומר,
את ה "שתי שקל" אני מייחס לעיתים דווקא לסוג של דווקאיזם כי לא אחת אני תופס את הבנים שלי "טועים" ואומרים "שני שקל". רוצה לומר, כנראה שזה סוג של התפנקות טראנדית דיבורית במצבים מסויימים ולא שגרה.
"גרב אדומה" זה נכון, ומה לגבי "צומת סואנת"?
בני,
יבואו וישאלו הפמיניסטיות, לפי מה נקבע שצומת הוא זכרי? שרירותי לגמרי. אם כן, מדוע שההגייה לא תהיה שרירותית? השפה נועדה לקבל את הטעויות ואנחנו נועדנו לטעות בה. הרי גם השפה הקישונית היא שפה שטועה, היא שפה שנולדה מטעויות, מכך שקישון היה עולה שלא ידע להגות את העברית בשלמות.
תומר,
צומת הוא זכר על פי קביעת האקדמיה ללשון העברית. מאידך, אין לי מושג למה נקבע כך. אני מניח שלא מדובר בגחמה שרירותית אבל לא אוכל להרחיב בעניין מחמת בורות.
אני לא בטוח שקישון לא ידע להגות את העברית כתקנה ובשלמותה, אבל ללא ספק הוא ואחרים יצרו כאן עברית חדשה שמכילה בטויים בעלי משמעות שלא היו כמותם לפני כן בעברית. לדוגמא, "העולה היורד לחיינו", "בעומדי ליד איזה צ'ק-פוינט עזוב, ביקשתי לתפוס טרמפ על הקיבוץ שלי ליד נצרת. אך עברו שעתיים וכבר עצרה מכונית-משא לידי. הנהג התכופף אלי ואמר 'זכרון יעקב'. לחצתי את ידו בחמימות: 'קישון אפרים", (מתוך "עד המדינה – פרוטוקול"). גם חומרים שכתב לגשש החיוור מצאו את מקומם בלשון המדוברת. נכון אמרת ששפה נולדת מטעויות, אבל "שתי שקל" אינה טעות, זוהי דאחקה.
בני:
הקשר שלי לעברית, איננו בהכרח נגזרת של יופי השפה ועושרה. כמו בכדורגל אני אוהב אותה כי היא שלי והייתי אוהב אותה גם לו היתה דלה ומוגבלת.
"ערב ירד
אכלנו ארוחת ערב
שטפנו פנים
וצחצחנו שיניים"
אלו ארבע השורות הראשונות משיר שחיברנו בתי בת הארבע וחצי ואני אתמול. למה אני מספר את זה? כי כשהיא שרה את זה היא התעקשה לשיר "אכלנו'חת ערב". אני חושב שהנטיה לחבר מילים היא טבעית. בכלל, אני חושב שצריך להבדיל בין לדעת עברית נכונה לבין לדבר עברית נכונה. עברית רעה יכולה להיות נדבך חשוב בתרומה לעושר השפה. אני חושב שאם יש משהו שניתן לבנות עליו הוא שדור קודם יזדעזע מהדלות הלשונית של הדור החדש. אני זוכר מורות שהביעו שאט נפש מן העברית שדברו ב"זהו זה". אני בטוח שגם העברית שדברו ב"מציצים" (קל וחומר גבעת חלפון) לא ממש זכתה לתגובות נלהבות. לפעמים אנחנו מסוגלים להעריך את הדברים הללו רק בדיעבד. עם הזמן נראה לי שנגלה ש"שתי שקל" ו"שני שקלים" אומרים אותו דבר אבל לא בדיוק אותו דבר, כי זה יצביע על קונטקסט שונה. באופן כללי, אני חושב שנרוויח אם נתייחס לכללי הדקדוק כהמלצה לא מחייבת.
ומה שיפה בעברית זה שאת כל התגובה הארוכה הזו, ניתן לתמצת למילה אחת – "יאללה".
דיון לפנים! :)
איציק, יופי יופי של פוסט. התרגשתי מאד.
לא פחות יפה הדיון שהתפתח והתגובה המדהימה של באבא.
עונג אמיתי.
פינגבאק: פוסט שלא כתוב בו כלום | מצד שני