בדיונים לגבי נבחרת ספרד במהלך המונדיאל וגם לאחר סיומו נשמעו לא מעט טרוניות על כך שלכאורה לא מדובר בנבחרת התקפית ומלהיבה כמו הדימוי שיצא לה.
טענתי אז שאולי ספרד לא כבשה מספר רב של שערים אבל הנתון הזו הוא מקרה נוסף שבו הסטטיסטיקה לא רק שלא מספרת את כל הסיפור, היא מספרת את הסיפור הלא נכון.
מי שעוקב אחרי ההצגות של נבחרת הנוער של ספרד באליפות אירופה שנערכת בימים אלה בצרפת יכול לקבל הזדמנות נוספת להתרשם מתור הזהב של הכדורגל הספרדי.
מספר דברים מרשימים בנבחרת הספרדית הצעירה – ראשית, העובדה שהיא משחקת כדורגל דומה מאוד לזה המוכר מהנבחרת של צ'אבי ואנייסטה המבוסס על הנעת כדור ויכולת טכנית מרשימה (אין זה פלא שגם במקרה הזה מרבית השחקנים מגיעים מברצלונה); שנית, הביטחון המופגן של השחקנים שנראה כאילו שאב לא מעט השראה מהמעמד הנוכחי של הכדורגל הספרדי שנרכש בצדק ע"י ההישגים של הנבחרת הבוגרת; ושלישית, היצירתיות והדמיון הפורה.
הנה שתי דוגמאות מצויינות לכך:
ואגב, אני אישית לא הכרתי את התרגיל של יחזקאל קאלבנטה מהפנדל בוידאו הראשון אבל מסתבר שהתרגיל הזה כבר מוכר ורשום על שמו של (הפתעה, הפתעה…) תיירי הנרי:
לא אחת הרעתי כאן לגאון הצרפתי בו אני רואה את הנביא הגדול של היצריתיות, הדמיון והחוש לבלתי צפוי בכדורגל בעשור האחרון. זוהי הזדמנות נוספת לעשות זאת!
ואם לחזור ליחזקאל קאלבנטה, הרי אי אפשר שלא להיזכר בשורות הזהב של חיים חפר:
אנו בעד הנביא יחזקאל
נלך אחריו עם תרמיל ומקל
אל כל מקום שאותנו יביא
הנביא יחזקאל הוא בומבה של נביא!
טורניר הכדורגל הבינלאומי השני שמתקיים בימים אלה הוא אליפות העולם עד גיל 20 לנשים בגרמניה. בעודי בוהה משועמם באחד השידורים מהטורניר ביורוספורט, כמעט מעולף מהחום הנוראי שפוקד בימים אלו את צפון-אירופה, שפשפתי לפתע את עיני בתדהמה למראה הדבר הבא:
לשחקנית נבחרת ברזיל שמבצעת את הדבר המדהים הזה קוראים: ליאה לין גבריאלה פורצ'ון, או בקיצור- ליאה.
ליאה זו מגיעה בכלל משיקאגו ומייצגת את ברזיל בזכות העובדה שאביה מוצאו בארץ הסמבה. אלא שמפה לשם הפכה דווקא הטינאייג'רית האמריקאית הזו לאחד הלהיטים של הכדורגל הבריזלאי.
את האינדקציה הטובה ביותר לכך קיבלתי מצפייה בכתבה הבא. פורטוגזית אני לא מבין, אבל אם היא זכתה לכינוי "ליאה מראבייה" זה וודאי מעיד על כך שהיא סוג של אייקון:
מה שמעביר אותי כמובן לסיפור הנפלא של המקור לכינוי, הלא הוא פיו מראבייה האגדי.
כבר כתבתי כאן על פיו כמה מילים לפני מספר חודשים, אבל הסיפור של ליאה סיקרן להתחקות מעט יותר לעומק אחר הסיפור המיוחד שלו:
בקצרה: פיו מראבייה היה שחקן בפלאמנגו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. את תהילת עולמו קנה פיו דווקא במשחק ידידות שולי למדי נגד בנפיקה ליסבון במרקאנה (מצד שני אף משחק במרקאנה הוא לא שולי). באופן מדהים פיו בכלל לא אמור לא היה לשחק באותו יום וישב על הספסל. אלא שהקהל שהגיע למרקאנה באותו יום דרש בתוקף לראות את פיו משחק ולא הפסיק לקרוא בשמו עד שהמאמן (מריו זאגלו האגדי) נעתר, שלח אותו למגרש והשאר כמו שאומרים, היסטורה…
שלושים ושלוש דקות לתוך המחצית השנייה כבש פיו שער מסחרר תוך שהוא חולף על כל שחקני ההגנה של בנפיקה והשוער ונכנס עם הכדור לתוך השער. רצה הגורל ובאותה היום אחד הצופים ברי המזל ביציע היה המוזיקאי המפורסם ג'ורג' בן ג'וניור. בן ג'וניור, שהתרגש עד עמקי נשמתו מהמחזה המופלא, החליט להנציח את השער בשיר מיוחד.
השיר שכתב בהשראת השער של פיו ושנשא את שמו – 'פיו מראבייה' – הפך בין לילה ללהיט היסטרי בברזיל ואח"כ ברחבי העולם ונחשב עד היום לקלאיסקה מודרנית שזכתה לגרסאות כיסוי בשלל שפות (כולל בעברית של אהוד מנור):
פיו כיום, כמו שעדכן אותנו אז ידידנו דוד מירושלים, עושה כשליח פיצה בסן-פרנסיסקו (והא לכם עוד קשר בלתי צפוי בין ארצו של הדוד סם לכדורגל הברזילאי). צוות טלוויזיה ברזילאי התחקה לא מזמן אחרי עקבותיו של האיש ומצא אותו בין משלוח משפחתית עם תוספות אחד למשנהו.
אולי הקטע הכי מרגש בכתבה הוא כשהמראיין נותן לפיו להאזין לשיר המפורסם שנכתב עליו. אני מודה שככשצפיתי בקטע (5:10 מתחילת הודיאו) הייתי קרוב להזיל דמעה יחד עם פיו:
וזה גרם לי לחשוב איזה אומת כדורגל נפלאה היא ברזיל! למרות שהיה לה את פלה וטוסטאו וגרסון וזיקו וסוקרטס ורומאריו ובבטו ורונאלדו וריבאלדו האתוס שלה נבנה דווקא סביב אגדות אורבניות כמו פיו מראבייה.
על אותו משקל, כך שמעתי, ברזילאים רבים מוכנים עד היום להישבע שהשחקן הגדול ביותר שיצא מארצם איננו פלה אלא בכלל אחד בשם מנואל פרנסיסקו דוס סאנטוס, שלימים נודע בכינוי 'גארינצ'ה' (ציפור שיר), שלמרות שהיתה לו רגל אחת קצרה מהשנייה בששה ס"מ עשה איתה דברים שאף אחד אחר לא עשה גם עם שתי רגילים בריאות לחלוטין:
ואיזה הבדל, למשל, מאנגליה, שהאתוס שלה נבנה על דימויים כמו זה של טרי בוצ'ר המדמם:
ולכן למרות שאני לא אוהד של נבחרת ברזיל משמח אותי בכל פעם מחדש להיזכר שזו המדינה עם הכי הרבה זכיות בגביע-העולם. ולכן למרות שאני לא אוהד של נבחרת ספרד משמח אותי מאוד שזו הנבחרת שמחזיקה כיום בשני התארים החשובים ביותר בכדורגל העולמי.
כי כדורגל הוא אחד התחומים היחידים בחיים שבו דווקא ידה של היצירתיות, הדמיון, השובבות ולעתים אף השכונתיות נמצאת על העליונה.
הברזילאים כרגיל צודקים, באמת גארינצ'ה היה יותר גדול מפלה ומראדונה.
וברזיל מדינה אדירה כמעט מכל הבחינות (חוץ מלולה הליצן שמלקק לאחמדיניג'אד).
הפוסט הזה הוא הוכחה שכדורגל הוא הספורט מספר 1 בעולם, ולכל המפקפקים בזה שיקראו אותו שוב.
פוסט נפלא !
איציק,
עשית זאת שוב,
כתבה שמצליחה לשעשע ולרגש.
נוגע ללב.
קטעי הוידאו מקסימים.
תמהיל נכון של מלל ווידאו.
אהבתי מאד.
יופי של פוסט. יופי של גולים. יופי של סיפור על פיו מאראביה.
וגרסת הכיסוי בעברית:
https://www.youtube.com/watch?v=u1uGWlm0REw
תודה ניר, הנה עוד גרסה- באיטלקית:
https://www.youtube.com/watch?v=7NnZvbBE8tA
ותודה לכולכם על הפרגון!
כיף לקרוא.
רק הערה אחת נראה לי שבעניין של נבחרת ספרד יש עירוב של מי בשאינו מינו. אני לא חושב שמישהו טען שהכדורגל הספרדי לא איכותי. יתכן גם שאנחנו נמצאים בפתחו של תור זהב ספרדי שכל כולו ז'וגו בוניטו. הטענה היתה שנבחרת ספרד הנוכחית לא הביאה יותר מדי מן התכונות הללו לידי ביטוי במשחקיה במונדיאל הנוכחי, הא ותוא לא. משחקיה של נבחרת הנוער מלמדים על משהו אחר אבל לדיון בקשר למידת העניין והריגוש של נבחרת ספרד הם לא רלוונטיים.
באבא,
הזכרת בצדק ריגוש ועניין ואלו שני עניינים מאוד סובייקטיביים. ישנם כאלה שעבורם כדורגל יפה זה עקבים ופדאלדות ובאמת לא ראינו הרבה מזה מצד ספרד במונדיאל, מצד שני, ישנם כאלה, כמוני למשל, שהצליחו להתרגש מאוד גם ממשחק המסירות והתנועה הסובלני של ספרד (לא לומר שאני לא אוהב עקבים ופדלאדות, מאוד אוהב, אבל יכול להנות גם מסוגים אחרים של כדורגל).
אני אנסה להסביר למה בעזרת שימוש בתובנה שלך שמאוד אהבתי – שנבחרת ספרד במונדיאל היתה אשכנזית. אני נוטה להסכים לכך, רק בהסתייגות אחת, הנבחרת הספרדית לא היתה נבחרת אשכנזית אלא היתה נבחרת ספרדית שהיה בה ממד אשכנזי. זאת אומרת, אם נעשה רגע הכללה גסה מאוד ונתייחס לאשכנזיות וספרדיות כשתי קצוות שהאחד הוא רציונאליות והשני הוא פנטזיסטיות אזי נבחרת ספרד במונדיאל מצאה את השילוב המושלם בין שניהם. הטענה שלי היא שגם במשחק המאוד רציונאלי שלה היה ממד לא מבוטל של פנטזיסטיות. ובגלל זה היא מאוד רגשה אותי, כי את השילוב הזה בדיוק אני מחפש וקשה מאוד למצוא אותו, והרגע שאנייטסה כבש בגמר היה עבורי מן רגע של הארה, של "הנה, זה יכול להתחבר!"
אם יש דבר שאני לא סובל בכדורגל הן הפדלאדות. עקבים, מידי פעם ולא כתכנית משחק זה בסדר מצידי. כדורגל הוא משחק של כבוד, פדלאדות הן ממש לא. שחצנות וזלזול ביריב, כן.
בני,
אתה מייצג את יפה את הגישה האנגלית שרואה בכדורגל סוג של מאבק (המקור של הכדורגל המודרני הוא ממשחק פיזי הרבה יותר ממה ממה שאנו מכירים כיום הדומה יותר לראגבי ששוחק בבתיה"ס באנגליה במאה ה- 19). בעיני לכדורגל יש גם ערך אסטתי והוא מהווה זירה ליצירתיות שהפדלאדות הן ביטוי יפה שלה.
הפעם אני בצד של איציק אם כי מסיבה מעט שונה. ללא להטוטי הכדורגל המשחק יהיה נחלתם הבלעדית של האתלטים הטובים יותר. להטוטי כדורגל זו גם מיומנות נרכשת ולא רק יתרון גנטי כך שבמובן מסויים יש ללהטוטי כדורגל תפקיד דמוקרטי – הם מרחיבים את מספר השחקנים שיכולים להצליח במשחק.
אני חושב שלהטוטי כדורגל הם נפלאים כשהם עובדים (דהיינו – פותחים הגנות או מאפשרים מעבר שחקן) בדיוק מן הטעם הזה – הם מנטרלים את היתרון הפיזי. באותה מידה הם נלעגים כשהם לא עובדים. אני לא מייחס להם ערך אסתטי לכשעצמו. מסירה בעקב לשחק כשברור שניתן להשיג את אותה תוצאה ע"י "סתם" מסירה היא דבר די אידיוטי בעיני.
באבא – מסכים לגמרי (עם התגובה שמעליי). אבל אני חייב לציין שבפדלאדות יש אגן משהו מעצבן – הם נראים כמו 90% שואו אוף ו-10% יעילות. האם זה באמת מבלבל את המגן (נניח שהפדלאדה האחרונה לפני התנועה כן), או שזה רק דרך להראות לקהל כמה קואורדינציה וטכניקה יש לך? (זה נראה קצת כמו איזה טקס חיזור טווסי, כשהמחוזר הוא הקהל)
בעיני לפדלאדות יש ערך גם אם הם לא מובילים לתוצר אפקטיבי. נכון שיש בהם אלמנט לא מבוטל של "שופוני" אבל יש בזה משהו חביב בעיני, כדורגל הפך לעסק כל כך רציני שטוב שיש כאלה שעדיין מתייחסים אליו כמו שמתייחסים אליו בשכונה. כנראה בגלל זה כריסטיאנו רונאלדו מעולם לא עורר בי את האנטגוניזם שהוא מעורר כמעט אצל כולם.
למען האמת דווקא רוביניו הוא זה שעלה במוחי כשדיברתי על חוסר ההנאה שלי מפדלאדות ולאו דווקא כ. רונאלדו, לו אני שומר את סלידתי מהעמידה השחצנית מול הכדור לפני בעיטה חופשית והחגיגות אחרי הבקעת שער. יחד עם זאת, ההסברים של איציק ובאבא מאירים את העניין בצורה שלא חשבתי עליה.
אני חושב שנפתח כאן דיון מעניין השווה פוסט בפני עצמו על מה אני/אתם אוהבים בהתנהגות כדורגלן על המגרש ומה לא.
הדיבורים על פדאלדות ועל נחיצותן הזכירו לי רגע אפל בחיי.
המדובר בפדלאדה שלא אשכח.
זה היה באצטדיון טדי, בעונת 08/09 אם אינני טועה, במשחק של בית"ר ירושלים מול איחוד בני סכנין.
במאמר מוסגר אני מציין שמשחקי בית"ר מול סכנין בד"כ משעממים על הדשא במידה בלתי רגילה ("…C'etait mauvais", הפטיר פעם בבוז קרוב משפחה מבוגר שלי ממונאקו שהיה בירושלים וביקש שאקח אותו לראות משחק של בית"ר והלכנו למשחק מול סכנין), קצת הפוך ממה שקורה סביב הדשא, לצערנו.
המשחק המדובר היה נבזי לחלוטין והסתיים (כמתבקש..) בתיקו אפס, אבל רגע האימה היה כשאיזה קשר שמאלי של סכנין פרץ קדימה באגף, ולמרות שהיה חופשי לחלוטין לרוץ קדימה, החליט על דעת עצמו לבצע פדלאדה.
ואז הזמן קפא.
בסקאלת התועלתנות שבפדלאדה, שמשתרעת מזו הקלאסית של זינאדין זידאן (שאחריה באה כמעט תמיד מסירה מדוייקת) ועד לאלו של דנילסון (שהכרחיות בערך כמו החור באוזון), אני מאמין שההיא של אותו אלמוני מסכנין הייתה מתמקמת ממש בשוליי השוליים ומאגפת את אלה של רוביניו.
כל מחמדי הפדאלדה, החדווה שהיא משדרת בעובדה שהיא אמנם מיותרת לחלוטין אבל גם יפהפייה וחלקה, ה'שופוני' הקלילות והנונשלאנט, כולם התנפצו לרגליו של הכדורגל הישראלי.
הפדאלדה ההיא, שעליה אני מדבר, הייתה באורך של חמש שניות לפחות (שזה בערך פי 10,000 ממהירות הפדלאדה של רונאלדיניו), במהלכה השחקן כמעט נפל, והכי גרוע, לאף אחד לא היה אכפת, הקהל כולו כאילו לא שם לב לעובדה שהם עדים לרגע היסטורי בחייהם – רגע הכדורגל האומלל ביותר.
הסתכלתי בחברי הטוב, הוא הסתכל עלי, והייתה בינינו תמימות דעים מוחלטת לגבי הצעדים שאנחנו אמורים לנקוט ביחס לכדורגל העולמי בכלל והישראלי בפרט אחרי רגע כזה.
לא ביקרנו בטדי עד לסוף אותה עונה.