קטגוריות
אנפילד כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

ייאוש ותקווה על גדות הבוספורוס (ספיישל מיוחד לפתיחת העונה בליגת האלופות)

ערב פתיחת עונת 2007/08 הבעל"ט בליגת האלופות אני חוזר ללילה ההוא באיסטנבול- הלילה הגדול ביותר בתולדות ליגת האלופות. הלילה הגדול ביותר בחיי.

____________________________________

"שומע אחי-, אתה לא תאמין מי יושב שורה לפני במטוס!

גדול חלוצי בית"ר ירושלים בכל הזמנים"!!

"לא לא ניר מנחם… אל תסתלבט לי פה עכשיו"…

"רונן חרזי בכבודו ובעצמו"!

כך החל המסע שלי לאיסטנבול לגמר ליגת האלופות 2005. גם בחלומות הוורודים ביותר שלי לא האמנתי באותה עונה שליברפול תגיע למעמד הזה, למעשה בערב המשחק האחרון בשלב הבתים נגד אולימפיאקוס כבר השלמתי עם עובדת הדחתה של ליברפול מהמפעל אחרי שבעדכון האחרון שדליתי מהאינטרנט פחות מעשר דקות לסיום התוצאה הייתה 1:1 כשעוד היינו צריכים ניצחון בהפרש של שני שערים כדי לעלות לשמינית הגמר. אפילו לא נשארתי לתקצירים של מלר והלכתי לישון מריר ומאוכזב. רק בבוקר התוודע לי דבר הנס הגדול שהתרחש באותו לילה באנפילד, נס שהיה רק הראשון בסדרה של אירועים נגועי השגחה שמיימית שהתרחשו באותה עונה. ואולם גם לאחר שעלינו לשמינית הגמר לא העזתי לפנטז על הגמר באיסטנבול, מקסימום לעבור עוד שלב. גם סטיבן ג'רארד בראיון אחרי המשחק מלמל משהו על זה שליברפול תמיד הולכת על כל התארים אבל גם הוא לא היה נראה כמישהו שממש מאמין.

ובכל זאת ארבעה ימים לפני משחק גמר ליגת האלופות של עונת 2005 מצאתי את עצמי בבירה הטורקית על גדות הבוספורוס עם שלושה וחצי ימים להעביר לפני הגמר הגדול. מייד לכשנחתי בשדה התעופה אתאטורק (הגירסה הטורקית להרצל או בן-גוריון) שמעתי להפתעתי קול מוכר:

"אלפסי"!! צווח שם מישהו בכל צעקני.

מי לעזאזל מכיר אותי בטורקיה חשבתי לעצמי?

הסתכלתי לאחור ובחלוף כמה שניות של תהיה לשמו של הפרצוף המוכר שעמד לפני זיהיתי אותו, היה זה בטיטו הגדול מפלוגה ב' ותסלחו לי שאני לא זוכר את שמו הפרטי. אתם בוודאי יודעים ששמות פרטיים הם חסרי שימוש בצבא כמו סימון מקום הישיבה על הכרטיס במגרש כדורגל ישראלי, מן אינפורמציה מיותרת ולא הכרחית שקוצרה בנהלי הדיבור בקשר. בטיטו זה, לא אוהד ליברפול גדול על פי מה שזכרתי, הגיע למשחק עם גיסו הטרי בתור מתנת חתונה, הכלה אגב נשארה בבית.

למחרת הבוקר קמתי ליום איסטנבולי שטוף שמש כשלפני יומיים וחצי שלמים עד למשחק- מנפלאות ענף התיירות הישראלי היה עבורי זול יותר ליסוע לחופשה של ראשון עד חמישי מאשר לחזור ביום המשחק. מכיוון שממילא נגזר עלי לבלות מס' ימים בעיר האוריינטלית הזו, שהזכירה לי יותר את שכם מאשר כל בירה אירופאית אחרת שביקרתי בעבר, החלטתי לנצל את הזמן כדי לספוג קצת מהאווירה ולהיכנס לעניינים לקראת המשחק הגדול. את אותו בוקר בילית בחברתו של צעיר ישראלי נוסף שמשכן את חסכונות הלימודים שלו וגרר את רגלי בכל רחבי איסטנבול בחיפוש אחרי מגבר לוויני  (מסתבר שטורקיה היא מעצמה עולמית בתחום!) שיאפשר לו לקלוט את כל משחקי ליברפול בלא להזדקק לחסדיהם של ערוצי הספורט הישראלים. היום הזה התיש אותי מאוד שכבר כמעט שכחתי למה נחתי כאן, אם לא מספר אוהדים אדומים קטן שהחל לטפטף לאיטו למרכז העיר, היה אפשרי בקלות לשכנע אותי שאני נמצא בשירות מילואים בשטחים.

בערב כבר שמנו פעמינו לכיכר טקסים, הדיזינגוף של איסטנבול. האווירה הייתה מאכזבת משהו, הסקאוסרים עדיין לא ממש הגיעו ובמקום זה הוצפה הכיכר בישראלים שחיפשו, כמוני, לשרוף את הזמן עד יום רביעי. או אז פגשתי לפתע בפרצוף מוכר נוסף, הפעם לא היה זה חבר וותיק לנשק אלא דמות מוכרת מיציעי היכל הכדורסל של מלחה בירושלים, ניגשתי אליו וניסיתי להסביר לו שהוא מוכר לי מאיפשהו אך הוא לא ממש שיתף פעולה. לעומתו, שמחו דווקא מאוד על נוכחותי צמד אנשים שהיו עימו והיו ידידותיים להפליא. הם לבשו חולצות של ליברפול ושאלו אותי אם הגעתי למשחק כאוהד ליברפול. משהשבתי בחיוב הם קפצו משמחה.

"או"!

הנה עוד ירושלמי אדום"

חייכו בינם לבין עצמם.

"עזוב אותו הוא בכלל אוהד של מנצ'סטר רק בא לפה לטייל",

"בא איתנו"

"אנחנו הולכים לפאב עם כל האוהדים של ליברפול"

צמד האוהדים הירושלמים הזה שלימים נודעו כאריה "ירושלמי אדום" ואחיו עמוס הכניסו אותי סוף סוף לאווירה והזכירו לי בשביל מה הגעתי לאיסטנבול. מסתבר שלחבר'ה האלה היה פז"ם מכובד למדי בנסיעות אחרי ליברפול ברחבי העולם והם כבר ידעו מאילו מאורות לשלוף את הסקאוסרים… ואכן באחת הסמטאות נגלה לפנינו המחזה-

תחת כל עץ רענן (או עמוד חשמל לצורך העניין) קפצו, שרו ופיזזו בקולי קולות אוהדים אדומים עם חביות בירה בידם להשתאותו הרבה של הקהל המקומי המשועשע.

המסע לגביע החל!

גם את היום שלמחרת בילנו בפאב האירי עם אוהדי ליברפול ונהרות של אפס פילזן (הבירה, לא קבוצת הכדורסל). אבל הכל היה רק הכנה ליום המחרת, יום הדין הגדול והנורא, יום הרחמים והסליחות! 

קבענו להיפגש ליד המזרקה בכיכר טקסים ביום המשחק בשעה שתיים. הקדמתי והגעתי כבר בסביבות אחת. אריה ועמוס לא היו בנמצא אך חמור מזה גם לא המזרקה. נהרות, תיקון- אוקיינוסים, של אדומים הציפו כל פינה ברדיוס של קילומטרים מהכיכר. טיפסו על מרפסות ועל גגות החנויות, על עמודי החשמל ועל מכוניות. ולכולם בקבוק בירה ביד ושיר ליברפולי בפה.

איכשהו כעבור כשעתיים מצאתי בתוך המחזה המרהיב הזה את אריה ועמוס. כולנו היינו אחוזי התרגשות ובאוויר הייתה תחושה של יום חג. עכשיו רק נשאר להבין איך לעזאזל מגיעים מפה למגרש?

השמועות החלו לרוץ שהאוטבוסים לאטאתורק ייצאו החל משעה 16:00 מכיכר טקסים. אבל מאיפה לעזאזל? בערך בעשרה לארבע החלה נהירה בכיוון כללי צפון ואנחנו בעקבותיה. השמועה אמרה שמשם יצאו האוטובוסים. כעבור מספר דקות אכן גילנו את האוטובוסים המיוחלים שהחלו כבר להעמיס בקרבם את עשרות אלפי האוהדים שהתקבצו במרכז העיר. הם יצאו משם כמו בסרט נע. המחזה  היה משעשע המוני ליברפולים נדחקים לתוף אוטובוס שהזכיר את האוטובסים הישנים של אגד שרואים בארכיונים של יומני גבע ביום העצמאות. כשהוא סוף סוף יוצא לדרך ומתרחק מעט אתה כבר לא רואה אוטובוס אלא אנשים נתלים מהגגות ומהחלונות מנופפים בצעיפים ושרים בקולי קולות. נדחקנו גם אנחנו לאחד האוטומובילים האלה ויצאנו למסע.

כמה רחוק יכול להיות איצטדיון שנמצא באיסטנבול ממרכז העיר איסטנבול?! לא מעט מסתבר. להגיד שאיצטדיון אתא טורק נמצא באיסטנבול זה בערך כמו להגיד לאופ"א שאיצטדיון טדי זה בת"א. אבל למי היה איכפת? הקרנבל היה גדול ושיירה אדומה אינסופית עשתה את דרכה כשהאוהדים מכל אוטובוס מחילפים בינם שירים-

זה מהמסלול הימני שואג:

Oh When the Reds!

ומייד נענה מהעוקף בשמאלו:

Go marching in!

וכן על זו הדרך…

הפסטיבל הזה נמשך קרוב לשעה וחצי עד שמרחוק ביצבצה לה אנדרטת הבטון שנבחרה בידי גאוני אופ"א לארח את גמר ליגת האלופות. לפתע האוטובוס עצר וכמו בטיולים השנתייים הבנו שהוא מגיע רק עד פה ומכאן מתחילים ללכת ברגל. חלק שניים של המסע החל ולאחר צעידה נוספת של כרבע שעה הגענו לפאתי האיצטדיון. ואם חשבנו לעצמנו  שכיכר טקסים היתה פסטיבל, מסתבר שעדיין לא ראינו כלום…

אני לא יודע מי נשאר בליברפול באותו היום אבל הוא בטח נשאר לבד.

הם זרמו וזרמו בטור עצום שלא נגמר כמו נחשול אדום ענק שמציף את הרחבה הענקית שהוכשרה לאיכלוס האוהדים לפני המשחק. אני לא יודע איך נראתה יציאת מצרים, אבל זה בטח היה משהו דומה…

את השעות שלפני המשחק העבירה לנו בנעימים להקה שנגנה להיטי ביטלס קלאסיים ובעיקר את ‘רינג אוף פייר' שיר נשכח משנות ה-50 שהפך פתאום להימנון הרשמי של אוהדי ליברפול באיסטנבול (האמת היא שכשומעים את השיר מבינים שהוא פשוט נולד להיות שיר כדורגל).. כמו ישראלי טוב ניסיתי גם אני להגניב את חמש עשרה דקות התהילה שלי וטיפסתי על הבמה. המחזה שנשקף משם היה מדהים- שטיח אדום מרהיב נפרס לפני, גברים, נשים וטף עטופים בדגלים צעיפים ומה לא שהליברבירד מתנוססת בראשם בגאון.

הזמן הלך והתקדם וכבר הגיעה השעה לנוע לכיוון המגרש, אמרתי שלום לאריה ועמוס שישבו ביציע אחר ונפרדנו בחיבוק אמיץ של גברים היוצאים לקרב ולא ברור אם יפגשו שוב.. זאת הייתה ההרגשה ערב השעה הגורלית. יידענו שכשנצא מהאיצטדיון לא נהיה אותם אנשים, לא ידענו עד כמה…

זהו, עברתי את ביקורת הכרטיסים ופסעתי לאט לאט לתוך האיצטדיון ואז רעד גדול עבר בגופי שכשבדיוק כשנכנסתי גל אדיר של שאגה עבר באיצטדיון:

Oh when the Reds…

Oh when the Reds…

התמקמתי לי במקום המסומן בכרטיס ולמרות שהוא היה ביציע המרכזי הוא היה כל כך גבוה שהשחקנים נראו בעיני כחגבים… למעשה המגרש כולו נראה מהעמדה שלי כמו משחקי הכדורגל שולחן האלה שפעם היו בפאבים ובאולמות משחקי הוידאו. היה לי בערך חצי שעה להתרגל לזווית הצפייה הזו. בינתיים החל טקס מוזר שהטורקים הכינו והיה דווקא סימפטי ומרהיב בהתחשב בכך שהצבע השולט בו היה אדום. ומשנגמרו הטקסים (במגרש) והטקסים (הכיכר) הגיע הדבר עצמו.

נכון, היה קריר מאוד באותו ערב באיסטנבול ולא הגעתי ממש מצויד לערב במזג אוויר שכזה, בטח לא באוויר הדליל של הקומה הגבוה בה הייתי, אבל הצמרמורת שאחזה בי ברגע שהמנון ליגת האלופות התנגן ברקע ושחקני ליברפול ומילאן עלו למגרש בשתי טורים, אחד מכל צד של הגביע, לא הייתה מהקור.. באותו רגע הרגשתי את גודל המעמד ואת הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות שם באותו ערב ללא קשר לתוצאת המשחק.

בדרך כלל כשנכבש שער מוקדם במשחק נוהגים לומר ש ‘ עוד לפני שהצופים התיישבו בכיסאותיהם' וכו' אבל הפעם זה היה בדיוק כך.

ירדתי מס' קומות כדי לתפוס מקרוב ככל האפשר זוויות צילום לטקס ולעליית השחקנים והתחלתי לעלות בחזרה למושב שלי תוך הצצה לאחור בדיוק כשהשופט שרק לפתיחה. בעודי עושה את דרכי למעלה נפסקה בעיטה חופשית למילאן מצד ימין של הרחבה שלנו, כמו קרן אבל הרבה יותר טוב כמו שדני דבורין אוהב להגיד כדי לתאר למאזינים ברדיו מצב מסוג זה. נעמדתי במקומי על המדרגות וצפיתי בחרדה והלם איך הכדור מוגבה לתוך הרחבה ופאולו מאלדיני שולח אותו לרשת שלנו. וכך כשהתיישבתי בכיסא שלי הייתה כבר התוצאה אחת אפס למילאן.

יש משהו מוזר בלספוג שער מוקדם במשחק כדורגל, בטח במשחק כזה גורלי. מצד אחד זאת האכזבה הכי גדולה שיש, כמו בלון שנופח ונופח והתפוצץ בשנייה אחת. מצד שני כל המתח העצום שלפני המשחק יורד בבת אחת- הנורא מכל ממנו חששנו קרא וכרגע עניינים רק יכולים להשתפר. וחוץ מזה אם כבר לחטוף גול אז בדקה הראשונה שיש עוד לפחות 89 להשוות.

אז זהו, שלא. הגרוע מכל עוד היה לפנינו ועניינים הידרדרו במהירות מרע לגרוע יותר ולגרוע הרבה יותר… ליברפול נראתה כמו צל חיוור של הקבוצה הלוחמת שעשתה את המסע הבלתי ייאמן לאיסטנבול, התחושה הייתה שעד כאן רוח לחימה מסורת וכו' זה יפה וטוב אבל הקלאסה של מילאן זה פשוט רמה אחת יותר מדי בשבילנו. מילאן חתכה את ההגנה האדומה פעם אחר פעם וזה היה מביך, משפיל. קרספו הכפיל ומייד אח"כ שילש את התוצאה ובמחצית, גבירותיי ורבותיי ,במחצית הראה לוח התוצאות הענק באיצטדיון אתאטורק באיסטנבול מילאן-3 ליברפול-0. אפס עגול, עגום, עצוב ובודד.

נכון שאף אחד לא באמת מפרש כפשוטה את האמרה של ביל שנקלי שכדורגל זה הרבה יותר מחיים ומוות ובכל זאת אם אי פעם הייתי מוכן לקבל בהשלמה פגיעה כלשהי בעצמי זה כנראה היה ב-25 במאי 2005 קצת אחרי השעה עשר וחצי באיצטדיון המגושם והעגום של שם אתאטורק באיסטנבול, שם גבוה גבוה במרומי היציע המרכזי. זה לא שאני יעשה משהו לעצמי בגלל הפסד של הקבוצה שלי במשחק כדורגל אלא שזה היה פשוט כאילו כל הצרות, האכזבות והכישלונות שלי הציפו אותי באותם דקות קשות. אתם בטח מכירים את זה שאומרים שלפני המוות כל החיים חולפים לך מול העיניים. אז זה היה בדיוק כך. רק שמה שחלף היה הצד הרע שבהם, ולא לשנייה אלא לדקות ארוכות. דוקרות. צורבות.

תמיד היה לי את הכדורגל כמנגנון הדחקה, חלקת גן העדן הפרטית שלי שאליה אני יכול לברוח בעת צרה. לא משנה מה עבר עלי במהלך השבוע תמיד יש שבת ולא משנה כמה כמה גרוע היה היום הכל נסבל אם בערב יש משחק. והנה עכשיו הכל קורס לי מול עיני. המעוז האחרון מתמוטט. איך אוכל להתאושש ממכה כזו, מה בדיוק יכול לנחם אותי, זכייה בקארלינג קאפ, עם כל הכבוד.. ומשהתמוטטו ההגנות זה הציף אותי- כל הנשים שעזבו אותי, כל המקומות שלא התקבלתי אליהם, כל האכזבות, כל החלומות שהתנפצו.. כל הייאוש. ידעתי שמכאן אני חוזר לשוקת שבורה, לחיים דלוחים נטולי ריגוש- הכדורגל כבר לא יוכל להציל אותי. בכיתי על הכסף שהלך ועל הזמן, על המאמץ ועל הציפייה, אבל יותר מכל כאבתי את ההשקעה הרגשית העצומה שסחטה את שארית כוחותיי וירדה לטמיון. הרגשתי כמו גבר שמחזר אחרי אהבת חייו חודשים ארוכים, מפתח צפייה ותקווה ושסוף סוף הוא אוזר אומץ להתוודות על רגשותיו היא מפנה אליו כתף קרה…

בשביל מה אני צריך את זה? חשבתי ביני לבין עצמי. האם החיים שלי כל כך פתאטיים שזה הריגוש היחידי שאני יכול למצוא?! התשובה המצערת הייתה שכנראה וכן וזה העציב וייאש אותי יותר מכל. ראיתי מסביב ילדים קטנים ונשים מבוגרות, אבות ובנים, יושבים המומים וכואבים וליבי נשבר. הורדתי את המשקפיים, ובלי משקפיים אני לא רואה ממש (טוב בטח לו מעמדת התצפית הגבוה בה ישבתי) והמחזה כולו נראה לי הזוי וסוריאלסטי. מרוב ההצפה של הרגשות כבר לא יכולתי להרגיש כלום. הכול היה נראה עמום, אפרורי ודכאוני. האיצטדיון, המגרש, המשחק. החיים.

זו הייתה כנראה הפסקת המשחק הארוכה ביותר בחיי, תמיד אני לא יכול לחכות שהפסקה תיגמר והמשחק יתחיל וכאן התפללתי שההפסקה לא תיגמר כמו מתאגרף מוכה שמתפלל שהזמן לחזור לזירה לא יגיע כדי לא לחזור ולחטוף מכות נוספות.

ואז זה התחיל… בהתחלה חשבתי שאני עדיין הוזה או משהו כזה, אבל זה הלך והדביק אחד את השני

Walk on…

Walk on…

כשהגיעו אל

…and you'll never walk alone

כבר עמד על רגליו כל האצטדיון, חוץ מהחלק של מילאן כמובן, ושר בקולי קולות ובגאווה עצומה את ההמנון העצום שלנו. כולם חוץ ממני, אני הסתכלתי בהם במבט מלא רחמים.

הם לא מבינים כאילו?! חשבתי לעצמי.

זהו, זה נגמר.

חטפנו את האמא של כל ההשפלות!

לא הבנתי אותם וריחמתי עליהם כמו על חולה סופני שמתכחש למצבו.

בינתיים חזרו השחקנים למגרש וראיתי את סטיבי עולה ראשון מלא כוח ונמרץ כאילו המשחק רק מתחיל עכשיו והתוצאה עדיין 0:0 או אפילו יותר טוב 3:0 לטובתנו…

זה כבר היה נשגב מבינתי וכל הסיטואציה כבר הפכה כמעט למשעשעת מבחינתי.

המחצית נפתחה וסטיבי רץ ומתקל ומדרבן את חברים שלו, רציתי לצעוק לו:

עזוב אותך! זה נגמר…

בו נקפל את הבאסטה, נלך הביתה וננסה לשכוח שהיינו פה בכלל..

ואז הוא התרומם לשמיים כאילו היה מייקל ג'ורדן והכניס את הראשון.

מסביבי אנשים קפצו וחגגו את השער כמעט בביישנות לא ממש מוכנים להודות שהם אולי מאמינים. ואני?! אני הייתי אדיש לחלוטין. השער הזה לא עניין אותי בכלל, לחגוג אותו היה נראה פתאטי בעיני. אבל אחד עשר האדומים על המגרש המשיכו בשלהם, כאילו פתאום אחד עשרה שחקנים שונים לחלוטין שיחקו עבור ליברפול. ומעל כולם- סטיבי. מאיפה לעיזאזל יש לו את הכוחות הנפשיים האלה?!  ופתאום שמיצר בועט  פנימה, משום מקום וזה רק 3:2, רק שער אחד ויש עוד יותר מחצי שעה לשחק! מסביב אנשים כבר התחילו להשתגע.. ואני?! אני רק כעסתי על ליברפול שאפילו למות בשקט הם לא נותנים לי! כעסתי, מאוד כעסתי!

איך אתם שוב מעוררים בי תקוות שווא?

לא מספיק שהטרחתם אותי עד לפה??

מספיק! מעכשיו תחפשו לכם פראייר אחר…

סירבתי להיכנע וגם את השער הזה לא חגגתי. עד שסטיבי נפל.

באותו רגע שהשופט שרק לפנדל זה היכה בי בבת אחת, כמו במתיחה של יהודה ברקן, כמו בחלום רע שהרגע התעוררת ממנו. פתאום אתה מבין שהכול בסדר ואמא כאן לידך.

באותו רגע חזר לי הצבע לפנים, הסומק ללחיים. הבנתי שאני חלק ממשהו גדול ובלתי נתפס. לא הייתי בטוח שהפנדל ייכנס אבל ידעתי שמה שכבר לא יהיה כאן הערב לא נסעתי לחינם ומהנקודה שהייתי בה רק רבע שעה לפני כן זה היה עולם ומלואו. ממרומי מושבי לא יכולתי לזהות מי הולך לבעוט (למעשה עד שראיתי את השידור החוזר בטלוויזיה הייתי בטוח שצ'אבי בסך הכול היה הראשון לעוט על הריבאונד ולא זה שבעט). מי שזה לא יהיה ניגש לכדור בעט ודידה הדף ולפני שהספקתי לעכל מה שקרה הכדור כבר היה בגג השער מהירבאונד.

הייתי מאוד רוצה לתאר כאן איך איבדתי תחושה, השתוללתי, קפצתי ונישקתי אנשים זרים שאיני מדבר בשפתם ולא ראיתי מעולם.

מאוד הייתי רוצה אבל אני לא יכול. יש לי רק זיכרון מעומעם מאותם שניות. אני זוכר רק שהפעם הבאה בה הייתי מודע לעצמי אחרי השער של אלונסו הייתה כשאני נמצא פתאום הרבה יותר קרוב  למגרש משהייתי לפני כן ולא ממש יכולתי לזכור איך הגעתי לשם…

את מהלך השעה הבאה אני דווקא זוכר טוב, אפילו מצויין! כל שנייה ושנייה…

אחרי שהבטתי שוב ושוב בלוח התוצאות ועדיין לא האמנתי למראה עיני (זה בסדר עד עצם היום הזה אני לא מאמין) חזרה אלי שוב התחושה שאיבדתי אחרי השער של מאלדיני בדקה הראשונה. שוב היה לנו כל כך הרבה מה להפסיד, שוב מתח וחרדה. ועוד איך היה לנו מה להפסיד, אחרי הקאמבק המדהים הזה לא רק גביע האלופות היה מונח על הכף אלא הניצחון במה שהפך לנגד עינינו לגמר הגדול אי פעם. לא הייתי מסוגל לחשוב על דבר יותר אכזרי מאשר הפסד עכשיו. את השעה הקרובה העברתי בעודי רועד בכל גופי, בלחץ דם שהיה מפוצץ כל מכשיר מדידה ובדופק בקצב של רץ מאה מטר. האמת שדי חששתי לבריאותי ופשוט לא האמנתי שהגוף שלי יחזיק מעמד ברמת עוררות גבוהה שכזו כל כך הרבה זמן. ואכן אנשים החלו ליפול אחד אחרי השני וצוותי העזרה פירפרו מיציע ליציע והורידו אנשים שלא עמדו בלחץ באלונקות לאמבולנס שהחל לחוג מסביב למגרש. לידי עמד סדרן טורקי חביב שנראה די מזועזע מהמצב שלי וזו ההזדמנות להתנצל בפניו על החרדה שגרמתי לו כשהוא היה משוכנע שהוא הולך לראות אדם חוטף התקף לב מול עיניו. הטורקי החביב ניסה להרגיע אותי בכל הזדמנות והישקה אותי מים כאילו הייתי עדנית גרניום.

תשעים הדקות הסתיימו והמשחק נכנס להארכה ולמחצית השנייה של ההארכה והכול נראה כמו רצף אחד ארוך. איבדתי תחושת זמן ומקום וכל תחושה אחרת, הדבר היחיד שייחלתי לו זה שהמשחק יגיע לפנדלים. שם ידעתי יש לנו סטטיסיטית 50% סיכוי לנצח שזה כ"כ הרבה יותר מחמישים אחוז יותר ממה שהיו לנו בשעה עשר וחצי (אני יודע שאין שבמשפט היקש לוגי אבל תחשבו עליו שוב..).

ואז שלוש דקות לסיום ההארכה כבר חשבתי על פגישה מוקדמת מהצפוי עם ההוא שם למעלה. עד היום אני משוכנע שאת הכדור של שבצ'נקו לקח לו לא דודק אלא כל קהל שישב מאחורי השער שבזעקת שבר אדירה הבהיל את הכדור וגרם לו לעוף מעל המשקוף.

פנדלים. בד"כ החלק הכי מותח במשחק, אולם לאור כל מה שעברנו באותו ערב זה כבר היה מרגיע כמו הפסקת סיגריה. אז כבר הייתה לי הרגשה טובה. בפנדלים מנצח בד"כ מי שמגיע אליהם במצב מנטלי יותר טוב וליברפול הגיע כמובן במצב יותר טוב ממילאן שהגביע כבר היה אצלה.

לא קפצתי בשערים שלנו ולא באף אחת מההצלות של דודק עד האחרונה.

או אז, או אז…

האל יודע למה דווקא מכל הנשים שהכרתי בחיי בחרתי לצעוק דווקא בשמה..

והאל יודע מה חשבו עלי מסביב אבל את זעקות השבר שלי היא יכלה לשמוע עד ביתה שבירושלים.

אמא אני אוהב אותך! זעקתי בקולי קולות.

אמא, דווקא אמא.

בשלב זה היה כבר הטורקי החביב בדרכו להזעיק את צוותי הרפואה וכך נאלצתי דקות ארוכות להרגיע אותו ולשכנע אותו שאני בסדר. נדמה לי שהוא לא ממש השתכנע אבל בכל זאת נפרדנו בחיבוק והצטלמנו למזכרת.

משם רצתי למטה להתקרב לחגיגות על המגרש. כשהגעתי לשורה הראשונה של היציע חשבתי להתקרב יותר וחשבתי ברצינות ולקפוץ ליציע שמתחתי. משהגובה היה נראה נראה לי מוגזם גם במצב האל-חוש  בו הייתי רצתי מהר מהר מסביב ואף שומר טורקי לא יכל לעצור אותי.

הרבה קומות יש באיצטדיון הזה, הבנתי פתאום. אבל המשכתי לרדת מקומה לקומה, ממפלס למפלס, אחוז טירוף. עד שהגעתי הכי קרוב שיכולתי למגרש. או אז, אחוז דמעות עמדתי שם וראיתי את סטיבי עולה על הפודיום, נשארה לי עוד דילמה אחת: לצלם את סטיבי ברגע ההנפה או לראות אותה בעיניים בלתי מזוייניות כדי שאף דבר לא יחצוץ ביני ובין סטיבי והגביע.

בחרתי באופציה השנייה עם הצעת פשרה: אני אראה את סטיבי מניף את הגביע ומייד אח"כ אצלם אותו. וכך עשיתי.

לא רציתי לעזוב את המגרש רציתי לשתות לרוויה כל רגע ורגע מהאושר העצום הזה, היה ברור לי שדבר כזה לא היה ולא יהיה, לא חוויתי ולא אחווה ורציתי לינוק כל שנייה ממנו.

כשיצאתי לבסוף, מתנדנד כמו שיכור, ראיתי לפתע מרחוק שתי דמויות מוכרות, היו אלה עמוס ואריה- הירושלמי האדום והגאה. הסתכלנו אחד על השני המומים. לא היה צריך לומר כלום, העיניים הרטובות אמרו הכול.

למחרת בטיסה חזרה לארץ ישבתי ליד אריה.

"אתה יודע מה"? הוא פנה אלי מעט אחרי שהמראנו,

"לא אכפת לי שהמטוס ייפול עכשיו לים

כבר ראיתי הכול, יותר מזה לא יהיה".

הנהנתי בהסכמה.

קטגוריות
אנפילד ימק"א כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

עוד שבת של כדורגל

אחרי החג המתיש ובמצב של עילפון כמעט מוחלט אחרי שש ארוחות ומס' דומה של תפילות ארוכות כאורך הגלות, הגיע הפינאלה של סוף השבוע הבלתי אפשרי הזה בדמותו המוכרת והאהובה של מחזור כדורגל מרתק.

את היום התחלנו עם משחקה של ליברפול בפורטסמות'.

פראטון פארק מגרשה של פורטסמות' הוא כיום מה שווסרמיל הבאר-שבעי היה פעם עבור הקבוצות הישראליות. המקום שצריך לנצח בו כדי לקחת אליפות. מסוג המגרשים הקשים והמכוערים בהם הקבוצה הביתית נדחפת ע"י קהל לוקאל-פטריוטי שבואה של הקבוצה הגדולה הוא יום חג והזדמנות בלתי חוזרת להכניס קצת צבע בחיי השגרה המשעממים של העיירה.

הקלישאה שאליפות לוקחים במגרשים כמו פראטון-פארק הי א נכונה בעיקר משום שזה בדיוק סוג המקומות שקבוצה עם מנטאליות של אלפוה תיקח בהם שלוש נקודות מאיזה גול מגעיל באופסייד. ואילו קבוצה שסתם עושה קולות של צמרת שלא מרשימים אף אחד תוציא איזה תיקו משעמם או אולי אפילו תפסיד ותארגן פסטיבל מקומי.

התיקו של ליברפול בפראטון-פארק הוא סימן אזהרה לשאיפות האליפות הבלתי נמנעות שלנו. אלא שצריך לקחת את האכזבה מהמשחק הזה בפרספקטיבה משני הסיבת העיקריות הבאות:

א. הליגה האנגלית השנה חזקה מאי פעם וארבעת הגדולות יאבדו הרבה יותר מבשנים עברו נקודות במגרשים כמו פראטון-פארק, איווד-פארק, גודיסון-פארק ופארק השעשועים כאן ליד הבית של ההורים שלי (טוב, אולי לא בכושר הנוכחי שלנו, אבל בימים הטובים אף קבוצה לא הייתה מוציאה נקודות במגרש הדשא הבוצי אצלנו בשכונה!).

ב. רפא החליט, בחכמה, שבשלב הזה של העונה הוא מסתער על ליגת האלופות בתקווה להבטיח את ההעפלה מהבית בשלב מקודם ככל האפשר ולהתפנות לזירה החשובה של ליברפול העונה- הליגה. אם באזור המחזור הרביעי של ליגת האלופות נבטיח את ההעפלה רפא ירוויח משהו כמו חודש שבו השחקנים שסוחבים את הקבוצה לא יצטרכו להתעייף בליגת האלופות ואולי אפילו יקבלו פתור מהמסע השנתי לחמאם באיסטנבול.

 

ריינה עוצר פנדל שלא היה ולא נברא אתמול נגד פומפי

החצי השני של המשוואה הגיע מייד עם צאת השבת בטדי. כשאני ואחותי הגענו בדקה השביעית למגרש (אילוצי שבת- לא ברורה העקשנות של גזלני צ'רלטון למנוע את הזזת המשחק ברבע שעה מסכנה לטובת אלפי האוהדים שומרי השבת וחג). חשכו ענינו לראות על הלוח תוצאות יתרון של 1:0 לקבוצה האורחת. לפני שהספקתי להגיד אריאל שיימן כבר היה 2:0.

לא פשוט להתחיל משחק מפיגור כזה אבל היתרון האיכותי של בית"ר היה חייב לבוא לידי ביטוי. למעשה צריך לומר בהגינות שלמרות הדעה הכללית בית"ר גם לא שיחקה כזה איום ונורא במחצית הראשונה אלא שהרצליה בשני מצבים עלתה ליתרון הבלתי נתפס הזה. אלא שבית"ר מודל 2007/08 היא קבוצה גאה ובראש ובראשונה בטוחה בעצמה. אל תתפתו להאמין שרק בגלל ההרחקה של הבלם ההרצליאני בית"ר חזרה למשחק. מכיוון שהרצלייה בעצם התגוננה הרחקתו של השחקן הייתה כמעט חסרת משמעות  מכיוון שחיסרון מספרי מתבטא בעיקר בחוסר כלים ביציאה להתקפה. וחוץ מזה השופט איזן את ההרחקה לחלוטין כשפסל לבית"ר שער חוקי ולא שרק לשני פנדלים ברורים.

בכל מקרה, בית"ר חזרה למשחק עוד במחצית הראשונה ואלמלא הפסילה התמוהה של שערו של אלברז היא כבר הייתה משוווה עוד לפני המחצית. אלא שהקונצרט הגדול התחיל במחצית השנייה בניצוחו של הנער ממילא מודל 2007- אבירם ברוכיאן.

הדבר שהכי אהבתי לראות אצל אבירם אתמול היה שמהרגע הראשון הוא בא לכדור, ביקש אותו בכל התקפה וניהל את המשחק. הוא השתדל לגעת בכדור בכל התקפה ולו רק כדי לנהל חילוף מסירות קצר עם המגן ליד קו האמצע. אבירם הגיע כדי לקחת אחריות ולקחת את המושכות. הוא הפנים שאף אחד לא ייתן לו אותם והוא צריך פשוט לבוא ולקחת, בכוח.

המהלך של המשחק מבחינתי היה כשהוא עמד לקבל כדור באגף הימני אלא שממש מאחוריו פרץ אלברז. אין סיכוי שאבירם שהיה עם הגב אליו ראה אותו ובכל זאת הוא פתח רגליים ואפשר לכדור לעבור אותו ולהגיע לאלברז. בלי לגעת בכדור הוא הצליח לבצע את המהלך של המשחק. אבירם הוא בהחלט מאלה שמראים שכדורגל משחקים עם הראש (ואין הכוונה לנגיחות) ולא רק עם הרגליים, אפרופו אלה שטועים שהשכל של השחקנים הישראלים נמצא ברגליים.

המהלך המעצבן/מטריד של המשחק היה ההחמצה של ברק יצחקי, כשהוא מנסה לעבור מגן ועוד מגן אחרי שכבר עבר את השוער וניצב מול שער ריק. אף אחד לא ממש זוכר את זה עכשיו אחרי הניצחון, אבל ההחמצה זו הייתה במצב של 2:2 ואם בית"ר הייתה מאבדת שתי נקודות בגלל השטות הזו זה לא היה מצחיק. אלא שברק הוא באמת ילד טוב וניכר שהוא הבין שהוא טעה ובהמשך כיפר במהלכים מצוינים. רק תשים לב שאתה לא לוקח יותר מדי ברצינות את מה שאומרים עליך ילד!

חוץ מזה מהדקה ה-40 ואילך היה תענוג. ובכלל, למה לנצח אחד או שתיים אפס בנאלי כשאפשר להפוך משחק קל על הנייר לדרמה ותצוגת כדורגל. הרבה יותר כיף ומעניין ככה!

עזוב שומי, לא צריך להסביר לו, הוא יודע לבד מה לעשות

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

כשלסטיבי יש את המבט הזה בעיניים (קורים דברים גדולים!)

הפעם האחרונה שראיתי את המבט הזה על העיניים של סטיבי היה במחצית באיסטנבול. אני, מיואש כולי שכמותי, לא האמנתי למראה עיני. הקפטן האדום עלה בריצה מחדר ההלבשה והחל מדרבן את חבריו בתנועות ידיים עצבניות. חשבתי לתומי באותם רגעים שהבחור, לא נעים לומר, קצת ירד מהפסים. איבד קשר קל עם המציאות.. במצב של פיגור 3:0 וכמו שליברפול נראתה באותה מחצית איומה ונוראה באתא-טורק ההתנהגות של סטיבי הזכירה לי יותר את אותם חסידי חב"ד שוטים שמסרבים להאמין שרבם נפרד מהעולם לבלי שוב.

את הסוף כולם יודעים…

אתמול בוילה פארק, בדקה ה-85, זה היה נראה רע, לא רע כמו באותה מחצית באיסטנבול אבל מייאש כמעט באותה מידה. אחרי משחק פתיחת עונה סביר ביותר בסטנדרטים שלה ליברפול עמדה שוב לצאת בידיים ריקות (נקודה בוילה פארק לקבוצה שרוצה אליפות זה ידיים ריקות). פנדל טיפשי של קאראגר, ומאמץ של תשעים דקות אם לא של קיץ שלם עמד לרדת לטמיון, לפחות תודעתית.

או אז הגיע סטיבי.

עמיחי שליו כותב היום יפה ומדויק שרק משחקני בית אתה יכול לצפות לרמה כזו של מחויבות. בעידן של הכסף הגדול, הרבה אנשים למצער שכחו את זה. בעיניים של סטיבי אפשר היה לראות באותם שניות של אחרי הפנדל את התסכול, לא רק שלו אלא של מיליוני אוהדי ליברפול בכל העולם, משבע עשרה שנה עקרות ללא אליפות. את הייאוש מהבינוניות והאת העלבון מהעובדה שהקבוצה ההיא קוראת תיגר על מעמדה ההיסטורי הבלתי מעורער של האימפריה ממרסי-סייד.  

כדי למחוק את העלבון הזה סטיבי עשה מה שכל סקאוסר אמיתי בלב ובנפש היה עושה באותם רגעים- הוא לא ראה בעיניים ולא ספר אף אחד.

הוא לא ספר את הטקטיקה של רפא, הוא לא ספר את המתחסדים שיאמרו אח"כ שסחט עבירה לו לא, הוא גם לא ספר את ריסה או אלונסו שהכדורים החופשיים הם בימים כתיקונם חזקתם בטאבו. בסוף, הוא גם לא ספר את השוער..

אז בפעם הבאה שתשאלו אותנו מדוע ישראלים כמותנו כ"כ משתוקקים לשחקני בית אנגליים בהרכב תיזכרו בשער הזה.

יתרה מזאת, אם.. אם… ההמתנה הארוכה תסתיים סוף סוף במאי 2008 תזכרו את הדקה ה-89 אתמול בוילה פארק ואת המבט ההוא בעיניים של סטיבי!

 סטיבי והמבט בעיניים. אתמול בוילה-פארק

קטגוריות
אנפילד כל הרשימות עשרים ושניים משוגעים

דחפורים על השדות של אנפילד רואד (ליברפול בונה איצטדיון חדש)

בטור המפורסם של מרי שמיץ' שהפך בערבות הימים ללהיטו של באז להרמן ‘Wear Sunscreen' היא מגדירה נוסטלגיה פחות או יותר כך:

"נוסטלגיה היא הצורה שבה אנחנו ממחזרים חוויות מתוך פח האשפה של העבר, מנקים, שוטפים וצובעים אותם בוורוד, בצורה שגורמת להם להיראות שווים הרבה יותר ממה שהיו באמת".

באותו כיוון, מחקרים פסיכולוגיים על נוסטלגיה מראים שבני האדם משתמשים הכלי הפסיכולוגי בצורה מאוד סלקטיבית. היינו, זוכרים את מה שבא להם.

אני נדרש לסוגייה הזו של נוסטלגיה מפני שהשבוע התבשרנו שליברפול תעבור עד סוף העשור לאיצטדיון חדש. התוכניות לאיצטדיון החדש הזה נחשפו ומן הראוי לומר שבמבט ראשון הן מספקות רושם לא מבוטל. אבל עם כל הכבוד ליצירתיות המבורכת של האכיטקטים אותם שכרו הבעלים החדשים של ליברפול, הסוגייה המרכזית שאנו נדרשים אליה היא כמובן המשמעות של עזיבת אנפילד המיתולגי, ביתה הנצחי של ליברפול מאז הוקמה בשנת 1892.

אין ספק שבעידן הכסף הגדול בכדורגל המעבר לאיצטדיון חדש עם תכולה של פי 1.5 מהאיצטדיון הנוכחי הוא הכרחי במובן של הכנסות ממחירת כרטיסים. בהעדר אפשרות להרחיב את אנפילד מעבר לתכולתו הנוכחית המעבר לאיצטדיון חדש וגדול יותר נראה על פניו צעד מתבקש. בניית איצטדיון הייתה תנאי בסיס אותו התבקש לקיים כל אחד מהתמודדים על רכישת הקבוצה בחורף האחרון. הדואו האמריקאי שרכש את ליברפול, היקס וג'ילט, הבטיחו מייד שייקימו איצטדיון מודרני לתפארת, ואכן מהטעימה שקיבלנו השבוע הם הולכים לספק את הסחורה בגדול. זאת ועוד, אנפילד הוא איצטדיון מזדקן, שלמרות מתיחות הפנים הרבות שעבר במהלך השנים, סובל מחולאים שאינם מתאימים למועדון כמו ליברפול. בין השאר מדובר בנגישות בעייתית, עמודים שמסתירים את הצפייה ותנאים סניטריים שמזכירים איצטדיונים בארץ (לפחות ביציעים הישנים כמו המיין סטאנד והקופ). מן הראוי אם כן, שמועדון כמו ליברפול יכבד עצמו במתקן מפואר שיהווה עבורו חלון ראווה מרשים מכובד.

אלא מה שאנפילד הוא לא רק המגרש שליברפול משחקת בו. אנפילד הוא חלק בלתי נפרד מהמועדון, כמו סמל הליבר-בירד על החזה, התלבושת הכל אדומה, קני דלגליש, קווין קיגאן ורובי פאולר. אנפילד, לדוגמא, הוא האיצטדיון היחיד שאני מכיר שהאוהדים שרים לכבודו שיר מיוחד במשחקים. אנפילד הוא גם מקור לאינספור סיפורים מיתולגיים ואגדות שנכתבו על האווירה המחשמלת שניצחה לליברפול כל הרבה משחקים. ‘אפקט אנפילד' הוא משהו שיצא שמעו למרחקים בכל רחבי היבשת. כששחקני ליברפול יורדים למגרש במדרגות המובילות מחדרי ההלבשה הם נוגעים בשלט שמבשר THIS IS ANFIELD .

כדי להמחיש עד כמה משמעותי אפקט אנפילד אני אביא כאן סיפור קצר שדווקא לא התרחש באנפילד:

כשיצאתי מאיצטדיון אתא טורק באותו ערב במאי 2005 פגשתי אוהד מילאן ישראלי המום. שאלתי אותו  מתי הם שם, ביציע של הרוסו-נרי, התחילו להרגיש שבלתי יאומן אכן הולך לקרות. התשובה שלו הדהימה אותי: "כבר אחרי השער הראשון" הוא אמר, "ידענו שליברפול תנצח". התפלאתי, בשלב זה מילאן עדיין הובילה 3:1 ולכל בר דעת (איזה מזל שכדורגל זה לא משחק לברי דעת..) היה ברור שהשער של סטיבי אינו אלא שער ניחומים שעוצר את המפלה ומונע מליברפול תבוסה משפילה לדורות. "נכון" הוא ענה, "אבל אז הרגשנו אותה מגיעה, כמו סופת וולקנו שאיש לא יוכל לה"! "מי"? תהיתי, "הרוח", הוא ענה, "הרוח של אנפילד"…

זו רק דוגמא אחת מיני אין ספור למשמעות העצומה שיש למושג אנפילד, מגרש כדורגל שהוא כ"כ הרבה יותר ממגרש כדורגל. הצינקנים יאמרו שההתרפקות הנוסטלגית הזוט היא היא הבעייה של ליברפול והסיבה העיקרית שמונעת מממנה לשחזר את ימיה הגדולים. כל עוד נמשיך לחיות בעבר, הם יטענו, העתיד יהיה אפור כמו הכדורגל של רפא בניטז. להם אני עונה, העניין הוא שחכמים הרבה יותר ממני כבר התריעו שמי שלא זוכר את העבר סופו שלא יהיה לו עתיד. 

לכל מועדון כדורגל מפורסם בעולם ישנה היחודיות שלו. ברצולנה היא המועדון של האנשים, הייצוג היחידי כמעט של הלאומיות הקטלונית המודחקת. מילאן וריאל מדריד הם המועדונים הגדולים מנקרי העיניים שמסמלים פאר ואצילות. מועדונים כדוגמת בוקה ג'וניורס בארגנטינה, מארסיי בצרפת ובית"ר ירושלים בישראל הם המועדונים של האנשים הפשוטים מהשכבות החלשות שמסמלים את המאבק בתחושת הקיפוח היומיומית מצד העשירים והחזקים. ליברפול היא המועדון של ההיסטוריה והמסורת. אין מועדון שמקדש את ההיסטוריה והמסורת שלו יותר מליברפול. זה המהות שלו, וזה הייחוד.

אנחנו נמצאים בעידן שבו הכסף הגדול משחית כל חלקה טובה. מועדונים חסרי זהות כמו צ'לסי הם אולי אופנתיים כיום אך ההיסטוריה מלמדת שאין להם סיכוי לשרוד לאורך זמן רב. ארסנל איבדה לחלוטין את הזהות שלה כשסילקה משורותיה כל זכר לשחקן אנגלי ונטשה את הייבורי לטובת איצטדיון שנקרא על שם נסיכות במפרץ של אילי נפט וסוחרי ילדים. ליברפול החזיקה מעמד בתור מועדון פאר מאה וחמש עשרה שנה, היא תוכל להחזיק כך גם עוד מאה וחמש עשרה שנה רק אם תשמור על הייחודיות שלה. כסף בא והולך, תארים זה דבר חשוב ומספק, אבל אהבה ושייכות אי אפשר לקנות.

אז נכון, אכן הגיע הזמן לעבור לאיצטדיון חדש, הקדמה היא הכרחית והיא כרוכה בהתנתקות כואבת מהעבר. אך היא לא חייבת להיות כרוכה במחיקתו. צעד חשוב בכייון השמירה על הרוח של אנפילד כבר נעשה בעצם עיצובו של האיצטדיון בצורה א-סימטרית שמזכירה את אנפילד הישן והטוב. צעד חשוב נוסף הוא בנייתו של יציע קופ חדש ומפואר בצלמו ובדמותו של הקופ של אנפילד. נשארה רק בקשה אחת, תשאירו לנו את השם.

הדרך לשמר את הרוח של אנפילד היא פשוטה ביותר. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא לאיצטדיון החדש באותו שם. נכון שאנפילד יש רק אחד, אבל אם לאיצטדיון החדש יקראו באותו שם הדבר יקל מאוד על קביעתו בתודעה כיורשו החוקי של אנפילד המיתולוגי. הבעלים האמריקאים התבטאו בעבר בנושא, בצורה אומללה לטעמי, כשטענו שאם מכירת הזכויות על שם האיצטדיון תכניס כסף שיאפשר לקנות שחקן על אחד לפחות יש לשקול זאת בחיוב. זוהי התבטאות אומללה, כאמור, של אמריקאים קפיטלסטים עם לב של אבן חסרי כל ידע והבנה במסורת של המועדון שלנו. יש דברים שאי אפשר לקנות בכסף! האפקט של אנפילד חזק ועצום יותר מאפקט של כל שחקן, טוב ככל שיהיה. אני לא מסוגל לדמיין אוהד ליברפול מגיב אחרי הפסד במשחק חוץ ש ‘בקרלסברג כבר נראה להם'. האפקט של קרלסברג אולי מרענן אבל הוא לא מנצח משחקי כדורגל ולא מחמם את הלב. ליברפול בלי אנפילד לא תהיה אותו מועדון. אם בכלל.

נתגעגע  אנפילד

קטגוריות
אנפילד בבל כל הרשימות ממשיך לנסוע סיפורים עשרים ושניים משוגעים

"קייקו על הטיסה הבאה" (אתונה, גמר ליגת האלופות 2007)

הפנים ברחוב איקוניאו 19 בנאה סמירני, הפרבר הדרומי של אתונה, היו נפולות עת הגעתי לשם אחרי מקבץ בלתי אפשרי של טיסות המשך בלילה שבין ראשון לשני. פחות מ-72 שעות עד לגמר הגדול והקצבת הכרטיסים לחוג האוהדים היווני של ליברפול עומדת על המספר העגול, אפס. את המרמור הגדול מפנים נאסוס, יו"ר החוג, ואחיו לוקאס כלפי וויליאם מוריסון- מזכיר המועדון, וכמובן, הגברת הנכבדה ג'ואן בירן (האחראית על חוגי האוהדים הבינלאומיים). נסוס ולוקאס מדליקים סיגריה בסיגריה ומשתפים אותי בתסכול. "אפילו לא תשובה לאי-מיילים" הם מלינים באוזניי. "אתה מתקשר בבוקר, ג'ואן עדיין לא הגיעה למשרד. אתה מתקשר אחרי שעה, היא כבר יצאה להפסקת צהריים.. כשאתה  חוזר אחר כך היא כבר עזבה"… "אם לא הייתי פוגש אותה במו עיני", פונה אלי נאסוס, "בכלל לא הייתי מאמין שיש מישהי כזו שנקראת ג'ואן בירן"… גם אני פגשתי אותה, אני מציין באוזניהם, ולוקאס מוסיף שהוא דוקא לא זכה לכבוד. "זה, אחי, הטוב ביותר שאי פעם קרה לך" מסכם נאסוס את הדיון. אולם לוקאס ונאסוס הם לא טיפוסים מהסוג שמרים ידיים בקלות (כיאה לקבוצה שהם אוהדים!). כמה טלפונים (השעה כבר שלוש לפנות בוקר…) ושביב של חיוך נסוך על פניו של לוקאס. "יש משהו" אני מגשש, "מצאנו את הברז" הוא משיב, "אבל עדיין לא זורמים מים"… היוונים האלה מסתבר, חזקים לא רק בהיסטוריה ופילוספיה אלא גם בפואטיקה…

"הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים זה שלא פגשת אותה"  ג'ואן בירן  

למחרת נאסוס עסוק, הפלאפון עובד ללא הפסקה. על הקו אלק מילר עוזר המאמן. מסתבר שמילר אימן לקדנציה קצרה את פניוניוס, הקבוצה המקומית של רובע נאה-סמירני, לפני שקיבל ג'וב במלווד. בכל מקרה, מאז הוא בן בית אצל משפחת סריטופולוס. עכשיו צריך לקפוץ בזריזות לשדה להביא משם את אשתו ושני בניו ספיישל למלון בלוטרקי הסמוכה. בערב אנחנו הולכים לפגוש את אלק במלון, בעוד נאסוס ולוקאס מריצים איתו דחקאות אני מזהה את רפא ביציאה מהמעלית ובזווית העין השנייה את ג'ון אולדריג' וסטיב מקמהון מריצים דרינקים חופשי בלובי. האווירה סביב הקבוצה, כך אני מתרשם, אופטימית ורגועה, אצל האחים סריוטופוס קצת פחות… נאסוס קולט את מוריסון בזווית העין ומשחרר קללה ביוונית. מילר מנסה להרגיע אותו באדישות אנגלית אופיינית, "אל תכעס, אתה יודע שהוא צריך להסתכל על התמונה כוללת ויש לו הרבה שיקולים לקחת בחשבון". נאסוס, מתוך כבוד למילר, נרגע ומסמן לי להתקפל. מחר יום ארוך- בבוקר טיול בארופוליס עם חברי החוג המלטזי ובערב קבלת פנים רשמית במשרדי החוג לראשי החוג המלאזי.

יום שלישי, עשרים וארבע שעות לפני המשחק. כרטיסים עדיין אין אך דבר אחד מצליח לרומם את רוחם של נאסוס וחבריו. קייקו, יו"ר החוג היפני בכבודה ובעצמה (!) אמורה להגיע בכל רגע ולהשתכן גם היא בביתו של נאסוס. אף אחד לא ראה את קייקו זו מעולם, גם לא נאסוס, אך הדימיון עובד שעות נוספות וכולם דרוכים… לבינתיים אנחנו מתכנסים בשעה 16:00 במשרדי החוג ונאסוס עורך לי סיור היכרות. אני מרגיש כמו במוזיאון באנפילד. תמונות, מזכרות ומסמכים נדירים מקיפים אותי מכל פינה. כמעט כמו במאש אני חושב לעצמי… המשרד הזה הוא המקום שבו נאסוס והחברים נפגשים לראות את המשחקים. יש להם כאן מכשיר טלוויזיה ולווין, ובר קטן עליו מופקד ג'ורג', בחור עגלגל וחינני, מעין סלבי המקומי.. ג'ורג' פותח לי פחית קרלסברג (כמובן) ומגלגל איתי שיחה על פיני גרשון ואולימפיאקוס, האהבה השנייה שלו אחרי ליברפול. "המאמן שלכם עשה לנו בקבוצה סאלאדה", הוא מסביר לי כשאני מתעניין מדוע בפיראוס לא כל כך מרוצים מפיני גרשון. אני מרגיע אותו ומנסה להסביר לו שאני בכלל אוהד הפועל ירושלים ופייני גרשון הוא לא ממש כוסית האוזו שלו. בכל מקרה, אני מוסיף, על היכולות המקצועיות שלו באמת שאין לחלוק. ג'ור'ג נאנח ומסכם, "סאלאדה"…

כמעט כמו המא"ש  משרדי החוג היווני

בשעה טובה מגיעים חברי החוג המלאזי אחרי נסיעה של 16 שעות (לא כולל חניית ביניים בבאנגקוק). נאסוס מקבל אותם בסבר פנים כזה כמו שרק הוא יודע ומרעיף עליהם כל טוב המזכרות… "זה איציק מחוג האוהדים הישראלי" הוא מציג אותי בפני סאנג'יוון יו"ר החוג המלאזי. סאניג'יוון זה, בחור חביב ביותר, הוא בכיר בהתאחדות הכדורגל האסייתית (המקבילה של אופ"א). מייד שהוא שומע שאני מישראל הוא מתחיל לקונן באוזני על הצרות שגורמים להם שם בהתאחדות האסייתית השכנים שלנו. "אנחנו שוקלים להיפרד מהם ולהקים התאחדות נפרדת של דרום מזרח אסיה יחד עם האוסטרלים". כשאני שומע על האוסטרלים אני מייד נזכר להתעניין בשלומו של פרנק ארוק בעוד הוא מפרט באוזניי כיצד המדינות הערביות מנצלות את הכסף הגדול שמדינות עשירות כמו יפן וקוריאה משקיעות בכדורגל האסייתי ובתמורה מציעות הרבה ברדק מזרח-תיכוני אופייני… 

ד"ש לפרנק ארוק!  ידידינו מהחוג המלאזי

סאנג'יוון רוכש לעצמו חברים במהירות. מפה לשם הוא מתיידד עם פאנוס, שמתוקף מידותיו רחביו ההיקף זכה לכינוי ביג P, ומגלגל איתו שיחה ענפה על תעשיית המין המפותחת בדרום מזרח אסיה. ביג P הוא קליבר רציני בעיניני המין היפה ושירותיו הנדיבים והוא מעדכן את סאנגיוון בהתפתחויות האחרונות בתחום במזרח אירופה. אסטוניה, מסתבר, היא כרגע השם החם על המפה והשניים מחליפים טלפונים ומסכמים על נסיעה קרובה לארץ הצפונית בכדי לבחון את התפתחות השוק מקרוב… נאסוס נאנח ומסכם שהשיחה הזו היא כנראה הפאדיחה הגדולה ביותר בתולדות החוג… מבוכה או לא, בעשר סוגרים את המשרד ונעים לכייווון הבוזוקייה המקומית. ממילא אף אחד מאיתנו לא ישן הלילה מרוב המתח.. כשאנחנו חוזרים לבית של נאסוס בארבע לפנות בוקר אנחנו עדיין לא מצליחים להירדם ונאסוס שם בווידיאו את ‘לילה אחד במאי' כדי להיכנס לאווירה לקראת מחר. שנייה לפני שאנחנו בכל זאת מתפזרים כדי לתפוס איזה שעת שינה או שניים אני נזכר לשאול את נאסוס: "תגיד שמעת משהו מקייקו"? "קייקו"?! הוא עונה, "אל דאגה היא בטח על הטיסה הבאה"… 

כשאני מתעורר בית סריוטופוס כבר על גלגלים ופועל כמו חמ"ל. נאסוס ולוקאס החליפו את חולצות הליבר-בירד בחליפות מעונבות. כשאני תוהה לפשר העניין נאסוס מסביר לי שאין זמן להסביר ושהיום אני צמוד לפאנוס ואקיס עד שהוא יחזור לאסוף אותי בצהריים. "ואם יש בעייה תתקשר אלי ומה וקרה עם החברים שלך מתי הם מגיעים"?  אני, כמו חייל ממשומשמע, נצמד לפאנוס ואקיס שמייד מבקשים ממני לשלוף עט נייר ומצלמה ולסור בעקבותם. כשאני תוהה לפשר הבהילות הם מסמנים לי על בחור מבוגר ומקריח מוקף מצלמות "פיל ניל", לוחש לי בהתרגשות פאנוס, "הבקיע את השער בגמר הגביע של 65 בוומבלי" מוסיף מייד אקיס. פיל ניל האגדי ממהר אבל אני מספיק להחתים אותו על פנקס קטן שאני שולף. מהארץ אגב מגיעות בינתיים חדשות מטרידות, מישהו מריף בכיכר שמועה בעברית שהטיסות מהארץ בוטלו ואני, שהכרטיס שלי נמצא בידיו האמונות של דותן, מתחיל להזיע. טלפון קצר ודותן מבשר לי שהוא כבר בדיוטי פרי, אני שומע בקולו שהכל רגוע לפי התכנית ולא מעדכן אותו בדבריו האחרונים של רס"ן שמועתי שעשה גם הוא את כל הדרך לאתונה כדי לא ליצור בהלת שווא.

"תוציא מהר דף ועט!"  פיל ניל

איך שאני מנתק עם דותן נאסוס על הקו "תגיע מהר לבית הקפה עם השמשיות הירוקות" חייל ממושמע כבר אמרנו? שלוש דקות ואני שם. "תכיר" מציג לפני נסוס אישה נאה, לעניות דעתי באיזור גיל הארבעים, "קרן גיל, הנכדה של ביל שנקלי האגדי"! בחיל ורעדה אני לוחץ את ידה. היא מחיייכת בחמימות מתעניינת לשלומי ומבקשת שאספר לה קצת על קורות הליברפולים הציוניים. אני מספר לה על החוג שלנו, על האהבה הגדולה שלנו למועדון וההערצה לסבא לשלה. בנוסף, אני מנצל את ההזדמנות להחתים אותה על דף מיוחד שהכנתי מראש עם לוגו החוג שלנו, מזכרת ייחודית שלא תסולא בפז! השיחה עם קרן מרתקת, אך נקטעת פעמים רבות ע"י עיתונאים שמבקשים ממנה מילה פה ומילה שום. קרן זורחת ונראית ככלה ביום חופתה. היא משקיפה על הים האדום שמציף את הכיכר ואומרת לי, "חייבים לנצח היום. בשבילהם!"

נצר לשושלת האצולה  קארן, הנכדה של שאנקלי

כשקרן צריכה כבר לזוז ניגש אלי כתב הרדיו של הבי.בי.סי. ומבקש ממני לומר כמה מילים בשידור. אני, נרגש כולי, מספר שהגעתי מישראל ובעקבותיי נציגות מכובדת של חוג האוהדים הישראלי. השדר מתעניין וקצת מופתע לשמוע ששמעם של הסקאוזרים הגיע עד המזרח התיכון. בתגובה ציונית הולמת אני מפליג באוזני המאזינים בשבחיו של חוג האוהדים הליברפולי בארץ הקודש..

בשידור ישיר לאומה  ראיון לבי.בי.סי

כשאנחנו חוזרים הביתה לאכול משהו לפני המשחק אני סוף סוף מבין לפשר הבהילות והחגיגיות שאפפה את בית משפחת סריוטופוס בבוקר. נאסוס ולוקאס היו אורחי הכבוד בקדלת הפנים שערך יו"ר ההתאחדות היווני לראשי אופ"א. אני מתחיל לקבל מושג עם איזה סוג של קליברים אני מתרועע.. אחרי הארוחה ומנוחה קצרה הגיע הזמן לשנס מותניים ולנוע לכיוון האיצטדיון האולימפי. אני יוצא ככח חלוץ ונאסוס מעדכן אותי שהוא יצטרף מאוחר יותר. אני מקדים כדי להספיק לפגוש את רן ודותן שמגיעים עם הכרטיסי שלי מהארץ. אולם הטיסה מהארץ מתעכבת שעה ועוד שעה, ותחנת הרכבת הסמוכה לאיצטדיון שהייתה מוצפת בים אדום מתחילה אט אט להתרוקן. לבסוף אני שומע מדותן, אנחנו בדרך הוא מעדכן, ואני ממתין. כשדותן סוף סוף מגיע אני מצליח לראות אותו רק מרחוק,  הוא נמצא בקצה השני של התחנה ואני צריך לעשות עיקוף לא נורמלי כדי להגיע אליו. בדרך אני פוגש את נאסוס שמצרף אותי למסע. אחרי יסורים ותלאות אני סוף סוף פוגש את דותן ורן. סוף טוב הכל טוב ואנחנו שמים פעמנו לשערי הכניסה.

האמת, הברדק בכניסות גורם לי להתגעגע לטדי.. ואולי בעצם זה כמו טדי. המוני אוהדים מיוזעים נלחצים אל הגדרות שנדחקים לאחור ע"י שוטרים יותר נכון הגירסה המקומית של היס"מ. בשעה טובה ומוצלחת, לא יותר מארבעים דקות לשריקת הפתיחה, אני נכנס בשעריו של האיצטדיון האולימפי באתונה ונזכר למעשה על מה היתה כל המהומה הזו. גם בפנים אני מרגיש כמו בבית, סלבי לוי היקר עומד כמה שורות מתחתי ומפצח גרעינים ויחד עם דותן ורן אנחנו דופקים תמונה קבוצתתית מש כמו במפגש של החוג בפאב תל-אביבי.. אין אבל אין סיכוי, שבתוך האיצטדיון הזה יש עכשיו שבעים אלף צופים, היציע של ליברפול מאוכלס הרבה מעבר לתפוסה שלו, אנשים במעברים במדרגות ונתלים מהפלורסנטים…

כמו בת"א  הליברפולייה הישראלית באתונה

זהו, אחרי טקס פתיחה לא ברור (מדוע לעזאזל ניגנו את ההמנון של צ'לסי?) ההימנון של ליגת האלופות שתמיד עושה לי צמרממורת מנוגן ןההצגה יוצאת לדרך.. בארבעים וחמש הדקות הראשונות הכל הולך טוב, אנחנו אפילו שולטים במגרש והתחושה היא שזה יבוא. אלא שאז מגיעה בעיטה חופשית לא מחוייבת המציאות ויש לי הרגשה רעה לגביה. הכדור פוגע באינזגי, מי אם לא הוא, ועובר את ריינה. אחת אפס למילאן. אני מתיישב עם הפנים בין הידיים. תתעודד מפציר בי אוהד מיךלאנזי שיושב לידי, "במחצית באיסטנבול זה הי שלוש לא אחד".. אבל לא כל יום איסטנבול.. אינזגי מוסיף את השני ולמרות שקאוט עוד מספיק לצמק אני מבין שזה לא היום שלנו. כשהשופט שורק אני קולט את סלבי ממרר בכי ויורד לנחם אותו, משימה בלתי אפשרית בנסיבות הנוכחיות. דותן ורן באים להגיד שלום ולחלוחית גם בעיניהם. אני מנסה לקבל את ההפסד באצילות. הסקאוזרים ביציע שרים בקולי קולות את ההמנון שלנו, שמדהים איך הוא מתאים לכל תוצאה, מצב רוח ומזג אוויר.. השחקנים ובראשם סטיבי מרימים את הראש ובאים להודות לקהל. אני מתמלא גאווה, גם להפסיד צריך לדעת!

כשאני חוזר לרחוב איקוניאו נאסוס מחכה לי. "לא הפעם" הוא אומר לי ואני משיב "לא הפעם".. אנחנו צועדים בשקט עד שלפתע אני נזכר לשאול: "וקייקו, מה עם קייקו"? "קייקו" הוא עונה, "קייקו על הטיסה הבאה"…

על הטיסה הבאה  קייקו (צילום אילוסטרציה)