הביוגרפיה שלי כאוהד כדורסל הולכת בערך כך: עד גיל 11-12 הייתי אוהד מכבי ת"א שרוף, ממתין לימי חמישי בערב בחרדת קודש. אני עוד זוכר היטב איך לא הצלחתי להירדם כל הלילה אחרי האיירבול של דורון ג'מצ'י בהתקפה האחרונה של גמר גביע אירופה נגד טרסר מילאנו בלוזאן ב-1987, ואיך ההחלקה שלו נגד אסטודיאנטס במשחק השלישי והמכריע של ההצלבה במדריד ב-1992 הפכה לי את פורים ל-ט' באב.
בין לבין, בעונת 1989/90, עלתה הפועל ירושלים לראשונה לפליי-אוף העליון, כך יצא שאט אט התחלתי לעקוב גם אחריה ומבלי להתכוון יותר מדי גם להפוך לאוהד שלה. לכמה שנים זה הלך ביחד – אוהד של הפועל בליגה ומכבי באירופה. עד שבסביבות 1993-1994 כבר לא יכול הייתי יותר לשאת את החיים הכפולים ובסתר לבי התחלתי לייחל להפסדים של מכבי באירופה. זה היה נראה לי כבגידה במולדת ובערכים שגדלתי עליהם, אבל החיידק האדום דבק בי יותר ויותר ואיתו האנטגוניזם כלפי מכבי, המכביזם והשמעון מזרחיזם.
עונת 1995/96 הייתה הפעם הראשונה בה היה לי מנוי למשחקי הפועל ירושלים. באותו קיץ הגיע לירושלים נחום מנבר, שהחזיר איתו לבירה מחולון את הבנים האובדים עדי גורדון, דורון שפע ופיני לוי, וצירף אליהם את פיני גרשון על הקווים. בפעם הראשונה העזנו לפנטז על אליפות. ניצחונות בשלושים הפרש על הפועל צפת וגבת-העמק במחזורים הראשונים חיזקו את התחושה שזה אפשרי.
במחזור השישי הגיעה מכבי ת"א למלחה עם הרכש הנוצץ מה-NBA טום צ'יימברס. מכבי וצ'יימברס (""Chambers, Chambers, who the fuck is Chambers?) הגיעו די קז'ואל למפגש הזה וקיבלו עשרים הפרש בראש לעיניו המתמוגגות של סוחר הנשק ביציע, באחד הערבים הבלתי נשכחים שידע האולם שברח' שטרן.
משחק הגומלין בסיבוב השני אמור היה להכריע מי תסיים ראשונה בליגה ותזכה ביתרון הביתיות בפליי-אוף. זה היה משחק שאני אישית חיכיתי לו חודשים. התחושה הייתה שניצחון הוא אפשרי. ואם יושג יסלול את הדרך לאליפות היסטורית בירושלים.
זאת הייתה הפעם הראשונה שלי ביד-אליהו. אני זוכר את השוק שקיבלתי כשנכנסתי להיכל. עד אז מגרש כדורסל היה בשבילי מלחה. ההבדל בין המתנ"ס לבין ההיכל היה עצום. ישבנו גבוה למעלה בפינה. השחקנים נראו קטנים והמגרש מאיים.
זו הייתה אופרה אחרת לגמרי. החל מהצגת השחקנים – עם הכרוז, והמוזיקה והמעודדות. איפה זה ואיפה החאפר במכנסי החאקי וכיפה שמוטה ממלחה, שיושב על דרגש ליד הספסל עם מיקרופון מחובר למגבר.
והאורגן המעצבן הזה… שתוקע לך את ה'סטגדש'! אחרי כל שלשה, לנעוץ לך אותה עוד יותר עמוק בכבד. ואחרי שלוש דקות זה עשר הפרש, ואחרי חמש זה חמש-עשרה. ו'נה נה נה אה אה אה מה-אה-כ-ב-י!' ואמא אני רק רציתי בחזרה הביתה.
זה נגמר בעשרים הפרש הקבוע שטלב"י כתב עליו (באותה הזדמנות זה יצא 17) ו- 3:0 חלק בסדרת הגמר בפליי-אוף.
עם השנים למדתי להתרגש פחות מקבלת הפנים ביד אליהו, אבל עדיין ראיתי שם בעיקר תבוסות של הפועל ירושלים. בכל פעם שמכבי הייתה צריכה או החליטה שזה מספיק חשוב היא הייתה מנצחת. כשיכלה להרשות לעצמה לזרוק פירורים, בגביע או במשחק ליגה לא משמעותי, עשתה זאת במשורה.
הייתי בסיפור הזה כל הרבה פעמים: הציפיות, המחשבה שהפערים נסגרו, שמכבי זה כבר לא מה שהיה פעם, שהשנה זה הולך לקרות… אבל זה תמיד נגמר אותו דבר (בעצם לפעמים הם היו עושים את זה שלושים).
ואתה מנסה למצוא סיבות – המסורת, הניסיון השמעון…
הקומבינות, השופטים, "הם מושחתים".
הפועל לוזרים…
עד שיום אחד אתה פשוט משלים עם העובדה שזו מתמטיקה פשוטה: 20 מיליון זה לעולם יותר מ-5 מיליון.
וכדי שהפועל ירושלים תוכל באמת יום אחד להוות אלטרנטיבה היא צריכה להתחיל קודם כל לסגור את הפער הזה.
ולכן מה שחשוב זה לא אולי לגנוב את האליפות במשחק או שניים בסוף העונה. מה שחשוב זה להגדיל בהתמדה את טור ההכנסות. למלא את הארנה. להצטרף ליורוליג ולהפוך שם לקבוצה לגיטימית.
ואז, בעוד חמש או עשר שנים, יהיה אפשר להתחיל לדבר על סגירת הפער שנובע מהמסורת, הניסיון וכו'.
החדשות הטובות מבחינת הפועל ירושלים זה שבפעם הראשונה נדמה שיש שם אנשים שגם מבינים את זה וגם יש להם את היכולת לפחות לנסות ליישם את זה.
והערה אחרונה לדיוויד בלאט: ביום שבו קבוצות יפסיקו לחגוג ניצחונות על מכבי בצורה "מוגזמת" מכבי כבר לא תהיה מכבי. עד אז, אם הייתי מכביסט הייתי מתמוגג מהמראות האלה.
ARVE Error: no video ID set