שלגיה כפרשת השבוע – איציק לפידות

שכר ועונש אינסטנט

הרקע לפוסט זה, זו תחילתה של רשימת פוסטים מאד מעניינת של איציק אלפסי, המארח שלי, על פרשות השבוע. הטענה שלי היתה שפרושים של התורה שקולים בעייני במקרים רבים לפרושים שניתן לתת לאגדות כמו השלגייה, כלומר, אם היתה מופיעה בתורה אז גם עליה היו מתפלפלים רבות. היו כאלו שאתגרו אותי בדבר, ולמרות שקטן אני בתורה, לקחתי עלי משימה כבדה זו. אין אני אחראי לתקפות פרוש זה, ואין הכתוב מטה אמור לייצג את דעתי לגבי האגדה. פוסט זה בא להדגים סוג של התפלפלות שכמו שהיא טובה לפרוש התורה יכולה להיות תקפה גם בהתפלפלויות על אגדות ובכלל ספרים רבים. בהזדמנות זו אני שוב מחזק את ידי איציק לגבי הפרויקט שלקח על עצמו, וממתין לבאבא, צביקה ואחרים עם תגובותיהם.

ראשית דבר ארצה לומר מספר מילים על הרקע שעליו נכתב הסיפור עצמו. הסיפור נכתב על-ידי האחים גרים בשנת 1812, אך סיפור זה ודומיו היו שגורים כסיפורי עם במקומות רבים ונכתבו סיפורים דומים גם במקומות אחרים בעולם. למשל אלכסנדר פושקין כתב יצירה בשם "בת הצאר המתה ושבעת האבירים" בשנת 1833 שמאד דומה בעלילתו לשלגייה, וכתובה בחריזה יפיפייה. ייתכן שהושפע מהאחים גרים אך ייתכן שגם מסיפורים אחרים דומים שהיו מוכרים אז. סיפור שלגייה נאסף וסופר על-ידי האחים גרים אך מקורותיו הולכים דורות אחורה. בתקופה זו רוב האנשים היו עניים והחיים היו מאד קשים, במיוחד לילדים יתומים או כאלו שנזרקו מהבית. חלקם היו פשוט עוזבים את הכפרים ובורחים ליערות והופכים לשודדים של אלו שעברו ביער או מספקים את צרכיהם מתוך מה שמצאו ביער. הם גם היו חוטפים נערות כדי שידאגו לצורכיהם אשר כללו הכנת אוכל, תחזוקת המגורים וגם צרכים ארציים אחרים, דהיינו שפחות של הילדים. מפה הדרך מילדים/נערים לגמדים קצרה, וכדי להפוך את סיפורי הזוועה למשהו קסום, הנערה-שפחה הפכה לנסיכה שהתחננה שהגמדים ישאירו אותה והם התאהבו בטוב ליבה ללא כל כוונות זדון או זימה.

לפני שמתחילים בניתוח היצירה חשוב להזכיר שטוב ורע הוא בעיני המתבונן וביצירות רבות ברור מראש מי הטוב ומי הרע, בקולנוע ברור שהג'דאים טובים והצד האפל הוא אפל (שמישהו יסביר לי למה תמיד בחלל חסר הכבידה כל החלליות המופצצות נופלות מטה), וכך גם ניאו מול מיטר אנדרסון. בסדרה "המוסד" ברור שהפרד הוא הרע וממשיכי דרכו של הארי סלדון הם הטובים, וכך גם הצעדן מול סאורון, שלושת המוסקטרים מול רישלייה, או קואזימודו מול הכומר פרולו. הטוב יודע שהוא טוב (אם כי מפקפק לפעמים בטוב שבו) והרע יודע שהוא רע ותפקידו להיות כזה והוא חיי בשלום אתו. במציאות המצב הרבה פחות ברור, ייתכן ששני הצדדים יחשבו שהם הטוב והמלחמה היא בין שני "טוב" או בין שני "רע" תלוי בנקודת המבט. כל אחד רואה את עצמו כ"טוב" ואת השני כ"רע" ומנסה להילחם בו, כמו פרופ' פריאוברוז'נסקי כנגד שבונדר ב"לב כלב". אנו כצופים מהצד מבינים מהעלילה כפי שמסופר מצד מעוניין מי הטוב ומי הרע, אך הגיבורים עצמם אינם רואים זאת כך.

סיפור השלגייה הוא סיפור מעטפת למאבק בין שני "טובים" כל אחד בעינו. היופי המתואר של שלגייה ושל המלכה עצמה אינו יופי חיצוני כי אם פנימי, כפי שכל אחד רואה את עצמו. האחים גרים מתארים את המתרחש לא כצופים מהצד אלה מנקודת מבת של כל גיבור כפי שהוא רואה את עצמו, כיפה וטוב. שלגייה רואה בהתחלה במלכה משהו יפה אך בהמשך מתפקחת. המלכה רואה את עצמה כיפה אך יש בה חוסר ביטחון תמידי והיא בוחנת את עצמה כל הזמן וחוסר הביטחון שלה אומר לה שיתכן ושיש מישהי שהיא טובה לא פחות ונעשה לה עוול, אך אין היא מוכנה לקבל זאת. המראה היא הדימוי לבחינה הפנימית של האני העצמי של המלכה. חוסר הביטחון של המלכה גורם לה לרצות להוכיח כל הזמן כי היא היא היפה (מזכיר לכם, שהיפה כאן במובן טובה, צדקת). כדי להוכיח שהיא היפה מכולן (כלומר, טובה מכולן) היא צריכה להיפטר מהרע והמכוער שמתחזה לטוב ויפה, ומנסה לערפל את חושיה. אין מנוס כי אם להביס את הרע המתעתע. היא שולחת את הצייד (או המשרתת בסיפורו של פושקין) כדי שיעשה את העבודה בשבילה. הוא כן יודע להבדיל בין הטוב לרע אך אינו יכול להתנגד לרע. לכן הוא משחרר את שלגייה במקום רע בתקווה שהטוב שבה יקבל גמול כלשהו ויאפשר לה לזכות בחיים שלווים (לא טובים, כי אם שלווים, בדיוק כמו שאלוהים מבקש מהשטן לקחת אליו את האמן כי אינו מתאים לגן עדן, אך מבקש שבגיהינום ייתן לו שלווה כי גם סבל לא מגיע לו). כיוון שמדובר בסיפור שהתפתח בסביבה שבה הרוב הוא של מאמינים נוצריים, אז הטוב צריך להיות מתוגמל, ואכן הגמול מגיע בצורת בית בו היא מקבלת מחסה בסביבה עוינת, אצל אנשים שהם בעצם לא מאד נחמדים, אדיבים, או רוצים ביקרה. אך טוב ליבה כובש גם אותם והם רואים את האור, כמו אלו שהלכו אחרי ישו (לא כולם היו אנשים טובים עד שנשבו באורו). כך גם הגמדים (שהם בעצם נערים פורעי חוק) מרגישים שאין הם יכולים להתנגד לכל הטוב הזה. הם נותנים לה מחסה, והיא מחזירה להם בכל הטוב הכי תמים שיש.

כאשר יש מאבק בין שני כוחות אדירים, אז בהכרח מגיעה ההתפקחות. ההתפקחות מתוארת בהבנה הפנימית של המלכה כי היא הרוע בהתגלמותו ואז גם היא רואה את עצמה כמכוערת. הכיעור כמו היופי גם הוא כמובן פנימי, וכשזה מתברר למלכה זה כבר מאוחר מידי ואין היא יכולה לנהוג אחרת וחייבת להביא את הכיעור לקיצון האפשרי מבחינתה, וזה השמדת היפה והטוב בעצמה. המאבק הפנימי שהיה בינה לבין עצמה נגמר, היא מכירה במה שהיא, אך גם אדם מכוער רוצה לחיות, ועל-כן, שלא כמו שציפינו, כשההכרה ברוע של עצמה מכה בחוזקה אין היא שמה קץ לחייה כמעשה אצילי אחרון. במקום זה, היא רוצה להשמיד את מי שנשאר לה כמראת חייה, כלומר את שלגייה. כדי להוכיח שהרוע נענש והטוב מתוגמל מגיע החלק האחרון בסיפור, בו הרוע מצליח לתעתע בפעם האחרונה ולהרוג את הטוב. לפעולה זו מספר השלכות. הראשונה: הזעם של אלו שנהנו מיופייה של שלגייה שנוקמים את מותה ומשמידים את הרוע. הטוב מצליח להשפיע ולהשמיד לבסוף את הרוע גם כאשר הוא מנוטרל. מי שמאמין בטוב לבסוף יעשה את המעשה הנכון והאמיץ ויתקומם נגד הרוע. הגמדים פועלים בהשפעת הטוב הזה ובשליחותו כמעשה של שליחות, שאם לא יקומו נגד הרוע גם הם יהפכו לכאלה, וכיוון שהיו עצמם די מכוערים ונגמלו מכך, אין הם מוכנים לחזור שוב לצד האפל, והדרך היחידה למנוע זאת, זה להתקומם נגדו. אלו שהיו שם, מזהים יותר טוב מכולם רוע מהו. כיוון שבנוצרים מדובר, אז הטוב חייב להיות מתוגמל והמלאך מתואר כנסיך אשר מגיע ובוחן האם הטוב הוא באמת טוב צח וטהור הראוי למתנה הגדולה מכולם, לחזור מעולם המתים חזרה לחיים. הנשיקה היא כמובן מטאפורה לרוח החיים אותה מחזיר המלאך. כמובן שאלו שמאמינים בעולם הבא, בגן עדן ובגיהינום רשאים לשאול למה צריך להחזיר את שלגייה לעולם הגשמי ולא לשלוח אותה לגן עדן כפי שמגיע לה? התשובה לכך הינה בדוגמא לאלו שחיים. כל חי רוצה להישאר בחיים (במצב הרגיל, כמובן שיש מצבי קיצון בהם קצים בחיים), והחזרת שלגייה לחים מהווה דוגמה לתגמול של חיים ארוכים ומאושרים שיכולים להיות לכל מי שיבחר ביפה ובטוב. הרי שליחתה של שלגייה לגן עדן אולי הייתה עושה צדק איתה אך לא מעבירה את המסר הנכון לאלו שחיים.

כלומר, שלגיה הוא בעצם סיפור מסגרת שבו אלוהים רוצה להראות לנו שבמאבק בין טוב לרע, בסופו של דבר הרע מתגלה במיוחד בפני עצמו ונענש. חשוב מאד שהרע יבין לפני מותו שהוא אכן כזה ולא ימות בתחושה שנענש ללא עוול בכפו. הצד השני של המטבע הוא הטוב, שכמו איוב בחר להיות טוב למרות כל הקשיים, ובניגוד אליו זוכה לחיים חדשים ומאושרים. הוא מהווה דוגמא לתגמול של האלוהים לא בעולם הבא, כי אם עוד בחיים. תהיה טוב, ואלוהים יתגמל אותך, שכר ועונש אינסטנט, רק תלך בדרכו.

אגדת כדורגל
לאסה וירן וחזרתם של הפינים המעופפים
פורסם בקטגוריה debuzzer, כל הרשימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.